חבורה במלאכת "חורש"
פתיחה קצרה למלאכות שבת
א. הגדרת מלאכה האסורה בשבת: היינו מה שקבלו חז"ל שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למלאכת המשכן שעשה משה רבינו במדבר הן הנקראות "אב מלאכה", [זה מבואר בשבת מ"ט ב' דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בזה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו כו', וכן שבת צ"ו ב' הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה].
ישנם שלושים ותשע אבות מלאכות, ולכל אחת מהל"ט מלאכות המוגדרת "אב" ישנה תולדה הדומה לאב, ואף התולדה היא מלאכה האסורה מן התורה כמו האב.
בירושלמי פ"ז ריש הלכה ב' מבואר דר' יוחנן וריש לקיש למדו יחד את הפרק שלש וחצי שנים והוציאו לבסוף ל"ט תולדות על כל אב מלאכה מהל"ט מלאכות, עי"ש.
ב. בתורה לא מצאנו הגדרה מדוייקת למושג "מלאכה" ומפורש מצינו רק מספר מועט של מלאכות, כמו חריש, קציר, הבערת אש, והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וכשאמרה תורה "לא תעשה כל מלאכה" נמסרה למשה בתורה שבעל פה כל המלאכות יחד עם ביאור כל המצוות, ובמסורת זו נאמר שכל שלושים ותשע המלאכות שהוערכו למלאכת בניין המשכן במדבר וכל המלאכות הדומות להן נכללות באיסור מלאכה בשבת.
ג. עונשו של העובר על אחת מן המלאכות או התולדות בשבת: אם עשה כן בשוגג חייב להביא קרבן חטאת, וכתבו הפוסקים דכיום בעוונתינו שחרב ביהמ"ק עריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי [גם באיסור דרבנן].
וגם צריך ליתן צדקה כפי ערך עלות קרבן חטאת, עי' בזה בשו"ע סימן של"ד סעיף כ"ו, ואם עשה כן במזיד ח"ו חייב כרת, ואם היו שם עדים שהתרו בו חייב סקילה, וכפרתו ותשובתו יותר חמורה מהמבואר לעיל גבי עשה בשוגג.
ד. וביום השביעי "תשבות": מכאן סמכו חכמים לאסור עוד פעולות רבות שאינם מוגדרות כמלאכה ממש, אבל הכלילו אותם חכמים לאסרם בשם "איסור שבות", יש מהן דברים הדומים לאבות מלאכות, וכדי שלא יטעו להחליף ולהתיר גם מלאכה גמורה, ויש מהן דברים האסורים גזירה שמא יגרר ויבא לידי איסור סקילה.
וכבר הזהירו חכמים בעירובין כ"א ב' "הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה יש בו עשה ולא תעשה ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה", עי' חיי אדם כלל ט' סעי' ג'.
ה. החרישה והזריעה הן שתי מלאכות השייכות זו לזו כשני נדבכים, לפי שהחרישה היא ההכנה וההכשר של הקרקע לזריעה, ואילו הזריעה היא התכלית.
ואע"פ שבמשנה שבת ע"ג א' שנינו תחילה הזורע ואח"כ החורש, כבר הקשו כן בגמ' שם ע"ב מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע, ומשני תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי.
פירוש: תנא דמתניתין בארץ ישראל קאי שאדמתה קשה יותר מאשר בבבל, שהם זורעים תחילה והדר כרבי, כי מלבד החרישה הראשונה שלפני הזריעה הם חורשין שוב פעם שנית לאחר הזריעה, דכיון שאדמת ארץ ישראל קשה או אפשר לכסות את הזרעים ללא חרישה נוספת המהפכת את הזרעים לתוך האדמה.
ובזה אתי תנא דמתניתין להשמיענו רבותא, שאף חרישה שניה הנצרכת בארץ ישראל היא בכלל מלאכת חרישה, ואינה נחשבת למלאכת זריעה, ושנה אותה אחר הזריעה לפי שכך הוא הדרך בחרישה השניה שנעשית לאחר הזריעה, כך נתבאר מדברי הריטב"א והר"ן, וכן פירש הרע"ב.
במשכן: היו חורשים את הקרקע לצורך זריעת הסממנים כדי לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ושרות אילים.
ו. הגדרת מלאכת חרישה: היינו הכשרת הקרקע לזריעה, כי כאשר ארם רוצה לזרוע בשדה עריך הוא תחילה לרכך את קרקע השדה כי אם הקרקע תשאר קשה לא יבלעו המים בתוך הקרקע ולא יצמחו הצמחים, על כן מרככים תחילה את הקרקע בכלי המיוחד לכך, פעולה זו נקראת חרישה שקודם הזריעה.
ואיך מרככים את הקרקע? ע"י פעולת חרישה על מנת להפך את רגבי הקרקע ובכך הוא מרפה את הקרקע [מלשון רפיון וריכוך] כמבואר במו"ק ב' ב' מה דרכו של חורש לרפויי ארעא כו', וברש"י שם לרפויי - לרכך, וכן בשבת ע"ג ב' וברש"י.
עוד פעולה נוספת יש כדי להתחייב בה משום "תולדת חורש" ע"י שמיישר את הקרקע ומטיבה לתכלית החרישה, כמבואר בשבת ק"ג א' אם לייפות את הקרקע בשיעור כל שהוא, וכן הוא ברמב"ם פ"ח מה' שבת ה"א דכל מו שעושה כדי ליפות את הקרקע הוה תולדת חורש וחייב, עי' בהקדמת המ"ב לסימן של"ז.
נמצא דאב מלאכת חורש הוא כל פעולה שארם עושה בשבת לרפות את הקרקע כגון החופר בור במקום הראוי לזריעה אע"פ שאינו עומד כעת לזריעה, אי נמי החורץ בקרקע.
ואילו תולדת המלאכה: היינו שמכשיר את הקרקע ליפותה לזריעה, כגון מסיר גבשושית בקרקע כדי ליישר את הקרקע, או שסותם גומא בקרקע, וכן המעדר, המזבל, המסקל אבנים משדהו, כל אלו הם פעולות שמייפות את הקרקע לזריעה וחייבין עליהן משום תולדת חורש.
בדין חרישה ע"י אדם בשיתוף בהמה או ע"י כלי המחרישה או בחרישה ע"י מכונה
ז. כתב החזו"א בסימן ל"ו סק"א החורש בשור אע"ג דעיקר החרישה והזריעה נעשית ע"י השור והאדם רק נועץ את יתד המחרישה ומחזיקו כיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה וחייב.
עוד מבואר בחזו"א שם שאם האדם יכין מחרישה כבידה שהיתד לא יקפוץ מעומק האדמה והאדם רק מחמר אחר בהמתו בלא שמחזיק כלום בכפות המחרישה ג"כ חייב משום חורש.
עוד מבואר שם שאף החורש במכונה המתוקנת לשם כך, שמתנועעת ע"י קיטור או חשמל והאדם מכוין אותה שתלך לפי תלמי השדה אף אם אין כח אדם בעצם המחרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם, ועמידת המכונה על השדה יחד עם כיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה, זהו מלאכת חרישה וחייב עליה חטאת, כמו בחרישה ע"י שור.
ומחלק החזו"א בדבר נפלא, מאי שנא ממאי דשרי להעמיד בהמה ע"ג עשבים בשבת ולא אסרוהו משום מלאכת קוצר, לפי שמלאכת קוצר עיקרה ע"י אדם לפיכך אינו חייב על מעשה בהמתו משא"כ חורש.
בג' אופנים מצוי להכשל חלילה בחשש מלאכת חורש, ויש להזהר בכך:
ח. האופן הראשון: שלא ליטול ידים או לשפוך מים בשבת בגינה, או על כל קרקע אחרת שמיועדת לחרישה ולזריעה כמבואר בשו"ע סימן של"ו סעי' ג' [והדבר מצוי בחג הסוכות, כשבנה סוכה בחצר] דאע"פ שאינו מכוון לדבר מ"מ פסיק רישיה הוא.
והוסיף המ"ב דאם הוא במקום שיש גם זרעים [או דשא] יהא חייב תרתי, חדא משום זורע דמועיל להצמיח ועוד משום חורש שמרפיא את הקרקע ע"י הלחלוח.
כמו כן יש ליזהר שלא לרוק מפיו בשבת על קרקע שאינה מרוצפת.
האופן השני, אם גורר אדם על הקרקע או בחצר מיטה כסא או ספסל באופן שהם גדולים או כבדים ביותר הוה פסיק רישיה שיעשה חריצים על הקרקע תוך כדי גרירתן, ויש בזה משום איסור חורש.
ואם נעשה הדבר בקרקע שאונה מיועדת לזריעה אלא מיועדת להילוך או לשימושי דירה, אין בזה משום חורש אלא משום סותר, ואע"פ שבעשיית חריץ זה הוא מקלקל ביחס לשימושים של קרקע זו, מ"מ יש בזה איסור דרבנן כשאר דיני מקלקל.
האופן השלישי, הוא האופן השכיח כשמוליכים עגלת ילדים בשבת או אדם בכסא גלגלים שבדרך הרגיל אין החריצים בקרקע נעשים באופן של הוצאת העפר ממקומו, אלא בצורה של כבישה ולחיצת העפר כלפי מטה, ובזה אין משום חשש "חורש".
ברם בעת שמסובבים את העגלה בצורה קצת חדה נעשה חריץ ממש בקרקע דומיא דגרירת מטה וספסל על גבי העפר, ופעולה זו כיון שאינה נעשית באופן של כבישה ע"י הגלגל, אלא של לחיצה ודחיפת העפר החוצה, הרי שבפסיק רישיה יהא אסור משום חורש, ובכסא גלגלים מחמת כובד העגלה ואו גמישות תנועת הגלגלים יחד עם זוית הסיבוב בודאי יש ליזהר ולחוש משום חורש, ועי' בספר חוט שני שבת חלק א' פי"א בשם מרן החזו"א זללה"ה.
ט. מה הדין בגרירה על גבי קרקע מרוצפת: הביא המ"ב בסימן של"ז סק"ד דאם גוררים חפץ כבד על קרקע מרוצפת אע"פ שלעולם לא ייעשה חריץ מ"מ אסרו חכמים לעשות כן גזירה שמא יבואו לעשות כן גם בשאינו מרוצף.
ברם כאשר גוררים כן בתוך הבית כתב השעה"צ שם סק"ב דאפשר להקל, דמאחר שרוב הבתים כיום הם מרוצפים אין לגזור מרוצף אטו שאינו מרוצף, ובמדרכה מרוצפת בעיר שכל הדרכים הן מרוצפות ג"כ יש להקל.
י. המשווה גומות בבית או בחצר או בשדה חייב או משום חורש או משום בונה, וכיון שסתימת גומא היא פעולה קלה גם מבלי שימת לב מיוחדת, לפיכך גזרו חז"ל על פעולות רבות שלא לעשותן בשבת כדי שלא יבואו לידי סתימת גומות.
האופנים שמצוי בהם חשש "אשוויי גומות" הן ע"י כיבוד והדחת הקרקע, וכן אסור לקנח בקרקע את הרגל או את המנעל מן הטיט או הבוץ שעליהן, וכן אסרו לצדד חבית או שאר חפצים כבדים על הקרקע מפני החשש שמא יבא לאשוויי גומות.
יא. שו"ע סימן של"ח סעי' ה' אין שוחקין באגוזים ולא בתפוחים וכיו"ב משום אשוויי גומות כו' הגה ודוקא ע"ג קרקע אבל ע"ג שולחן שרי דליכא למיגזר שם משום גומות.
כתב המ"ב דלאו דוקא על גבי שולחן שרי הוא הדין ע"ג מחצלת או בגד או טבלא, ולא גזרינן בכל זה אטו ע"ג קרקע דגזירה לגזירה היא.
אבל ע"ג קרקע אפי' היא מרוצפת דלא שייך אשוויי גומות אסור דקרקע בקרקע מיחלף וגזרינן אטו קרקע שאינו מרוצף.
מכאן יש ללמוד שאסור בשבת לשחק משחק גולות או משחק בכדור שמגלגלין אותן על רצפת הקרקע, וכן במשחק חמש אבנים, או משחק הילדים עם גרעיני משמש [גוגואים] וכיו"ב, כי לצורך המשחק צריך שיהא רצפת הקרקע חלקה ונקיה מבליטות ומהמורות ויש בהן חשש אשווי גומות שיהא חייב עלה במקום הראוי לזריעה משום חורש.
אבל לשחק בהן ע"ג שולחן או הפסק בגד מותר, ואילו על גבי קרקע מרוצפת כמו במשחק על רצפת בית פסק המ"ב דג"כ אסור גזירה אטו שאינו מרוצף, דקרקע בקרקע מיחלף.
ברם צריך לברר אם מ"מ אפשר להקל ולהתיר כיום בזמנינו לשחק בכל הנ"ל על רצפת הבית או רצפת המדרגות, ולכה"פ לא למחות ביד המקילין בדבר, שהרי לגבי כיבוד הבית מבואר בביאור הלכה סימן של"ו סעי' ב' ד"ה ויש מחמירין כו' דבכה"ג שכל בתי העיר מרוצפים באבנים או עכ"פ רובם אפשר דמותר לכבד את הבית דלא גזרו על רובה מפני מיעוטה ולא על עיר זו מפני עיר אחרת.
ובפשוטו אין הפרש בין כיבוד הבית מלכלוך, למשחק בכדור או בגולות על רצפת בית או מדרגות בכה"ג שכל בתי העיר מרוצפים כמו בזמנינו.
אמנם בספר שביתת השבת מלאכת חורש אות כ"ח העלה לאיסור ואפי' כל בתי העיר מרוצפים, דשאני מכיבוד הבית דסי' של"ז שהתירו, כי אין הדרך לכבד בשבת החצר והמבואות, אבל משחקים אלו אשר עושין גם בחצר ובמבוי והם אינם מרוצפים יש לאסור גם בבתים מרוצפים, וכן נקט לאיסור בספר חוט שני פרק ל"ו סק"ב.
מתלמיד חכם אחד
