בפלוגתת רש''י והרמב''ם באבר היוצא בעובר מת [קודם שחיטת האם] האם נבילה או אמה''ח.
חולין עב. במשנה מבואר ברישא שאם חתך את האבר ואח''כ שחט את האמא הבשר טהור כיון שבשר לא מקבל טומאה מחיים ואפילו אם העובר מת כיון שהאמא חיה והוא חי אגב אימו וכמו שביארו התוס' אבל בסיפא שהאמא נשחטה קודם ממילא העובר נחשב אוכל והוא מק''ט ושם רש''י מחלק שאם העובר חי דין האבר שהוא אמה''ח ואם העובר מת האבר היוצא הרי הוא נבילה [כמובן לשיטת ר''מ שהאבר לא נטהר אבל לרבנן הוא נטהר ורק מדרבנן מטמא מוקדשין]
ובפשוטו לפי רש''י אין הבדל בהגדרת האבר בין הרישא לסיפא כלומר שאין הבדל אם שחטו את האם קודם או לא אלא הכל תלוי אם העובר חי האבר הוא אמה''ח ואם העובר מת הרי הוא נבילה אבל ברמב''ם פ''ה ממאכלות אסורות הלכה יא מבואר שהאוכל את האבר היוצא הזה הוא לוקה משום אמה''ח אע''פ שהעובר מת,[אע''פ שהרמב''ם בפ''ב משאר אבות הטומאה ס''ל שהטומאה של האבר היא נבלה אבל האוכלה עובר משום אמה''ח ועיין שחיטת חולין שהאריך לבאר שיש חילוק בין טמאה לאכילה שטומאה נלמדת מוכי ימות שאפילו אם חלק מהבהמה נתנבלה הרי היא נבילה אבל אמה''ח יסודו זה לא המיתה שבו אלא החיות שפרש ממנה והראיה שאמה''ח אסור בגוי אע'פ שנבילה עצמה מותרת מוכרח שהוא דין אחר] נמצא שזה ברור לכו''ע שאם העובר חי הוציא את ידו לכו''ע חשיב אמה''ח, ובעובר מת והוציא ידו לרש''י חשיב נבילה ולרמב''ם אמה''ח וצריך לבאר פלוגתייהו.
וביאור המחלוקת נראה שהרי הא אירינן בעובר מת וא''כ כלפי המציאות האבר היוצא לא פרש מחי אלא פרש ממת וא''כ דינו נבילה אבל מאידך גיסא כיון שלעובר יש דין חי אגב אימו אפשר לומר שנחשב שפרש מחי והוה אמה''ח.
ושיעור החקירה הוא בגדר אהמ''ח האם יסודו הוא דבר שפרש מהחי וממילא גם כאן הוא פרש מחי וזה דעת הרמב''ם או דלמא דבר שהוא פרש ובשעת פרישתו היה בו חיות הרי הוא מוגדר חי לעולם נאסר וממילא כאן שהוא בשעה שפרש מיד נפקע הקשר לאם שהאם הגדירה את העובר כחי וממילא מוגדר מיד כמת וחשיב נבילה וזהו שיטת רש''י.
ועוד יש לדון באופן אחר בביאור פלוגתתם פשוט שאמה''ח הוא אבר הפורש מן החי ועדיין יש לדון עפ''י מה שנתבאר לעיל ע: הרועה שהכניס ידו ונגע בעובר טהור לת''ק ומבואר בגמרא ק''ו שאם מועיל להתירה באכילה ק''ו לטהרה ויש לדון בהאי ק''ו מה נתחדש שלעיל נתבאר בזה מחלוקת גדולה דעת בעה''מ שהעובר נחשב כחי והאבר היוצא ממילא חשיב כאבר המדולדל ואילו דעת המהרש''א שבאמת מסברא היינו מטהרים מדין טומאה בלועה וכיו''ב ורק הק''ו בא לומר שלא נלמד מוכל הולך על כפיו כר' יוסי הגלילי שם ונמצא שמטהרים באמת מדין טומאה בלועה ולפי''ז אפש''ל שהאבר היוצא שאינו טומאה בלועה חשיב נבילה וכשיטת רש''י אבל אם נלמד כמו בעה''מ שחשיב כחי ממילא האבר היוצא הוא אמה''ח [ויש לדון שאף לפי בעה''מ יהיה נבילה כין שרק העובר כחי אבל היוצא יש לדון]
ולפי''ז יש להביא קושית הרש''ש שהקשה שברש''י מבואר שאם שחט את האם ואח''כ חתך את היד בעובר מת הוי נבילה והקשה הלא כיון שאמרינן ששחיטה עושה ניפול לר'מ א''כ נחשב שנפל לפני שחיטת האם וא''כ חשיב אמה''ח ולא נבילה אבל להאמור אפשר להבין שמחיים אם יחתוך את היד יהיה טומאת נבילה .
חולין עב. במשנה מבואר ברישא שאם חתך את האבר ואח''כ שחט את האמא הבשר טהור כיון שבשר לא מקבל טומאה מחיים ואפילו אם העובר מת כיון שהאמא חיה והוא חי אגב אימו וכמו שביארו התוס' אבל בסיפא שהאמא נשחטה קודם ממילא העובר נחשב אוכל והוא מק''ט ושם רש''י מחלק שאם העובר חי דין האבר שהוא אמה''ח ואם העובר מת האבר היוצא הרי הוא נבילה [כמובן לשיטת ר''מ שהאבר לא נטהר אבל לרבנן הוא נטהר ורק מדרבנן מטמא מוקדשין]
ובפשוטו לפי רש''י אין הבדל בהגדרת האבר בין הרישא לסיפא כלומר שאין הבדל אם שחטו את האם קודם או לא אלא הכל תלוי אם העובר חי האבר הוא אמה''ח ואם העובר מת הרי הוא נבילה אבל ברמב''ם פ''ה ממאכלות אסורות הלכה יא מבואר שהאוכל את האבר היוצא הזה הוא לוקה משום אמה''ח אע''פ שהעובר מת,[אע''פ שהרמב''ם בפ''ב משאר אבות הטומאה ס''ל שהטומאה של האבר היא נבלה אבל האוכלה עובר משום אמה''ח ועיין שחיטת חולין שהאריך לבאר שיש חילוק בין טמאה לאכילה שטומאה נלמדת מוכי ימות שאפילו אם חלק מהבהמה נתנבלה הרי היא נבילה אבל אמה''ח יסודו זה לא המיתה שבו אלא החיות שפרש ממנה והראיה שאמה''ח אסור בגוי אע'פ שנבילה עצמה מותרת מוכרח שהוא דין אחר] נמצא שזה ברור לכו''ע שאם העובר חי הוציא את ידו לכו''ע חשיב אמה''ח, ובעובר מת והוציא ידו לרש''י חשיב נבילה ולרמב''ם אמה''ח וצריך לבאר פלוגתייהו.
וביאור המחלוקת נראה שהרי הא אירינן בעובר מת וא''כ כלפי המציאות האבר היוצא לא פרש מחי אלא פרש ממת וא''כ דינו נבילה אבל מאידך גיסא כיון שלעובר יש דין חי אגב אימו אפשר לומר שנחשב שפרש מחי והוה אמה''ח.
ושיעור החקירה הוא בגדר אהמ''ח האם יסודו הוא דבר שפרש מהחי וממילא גם כאן הוא פרש מחי וזה דעת הרמב''ם או דלמא דבר שהוא פרש ובשעת פרישתו היה בו חיות הרי הוא מוגדר חי לעולם נאסר וממילא כאן שהוא בשעה שפרש מיד נפקע הקשר לאם שהאם הגדירה את העובר כחי וממילא מוגדר מיד כמת וחשיב נבילה וזהו שיטת רש''י.
ועוד יש לדון באופן אחר בביאור פלוגתתם פשוט שאמה''ח הוא אבר הפורש מן החי ועדיין יש לדון עפ''י מה שנתבאר לעיל ע: הרועה שהכניס ידו ונגע בעובר טהור לת''ק ומבואר בגמרא ק''ו שאם מועיל להתירה באכילה ק''ו לטהרה ויש לדון בהאי ק''ו מה נתחדש שלעיל נתבאר בזה מחלוקת גדולה דעת בעה''מ שהעובר נחשב כחי והאבר היוצא ממילא חשיב כאבר המדולדל ואילו דעת המהרש''א שבאמת מסברא היינו מטהרים מדין טומאה בלועה וכיו''ב ורק הק''ו בא לומר שלא נלמד מוכל הולך על כפיו כר' יוסי הגלילי שם ונמצא שמטהרים באמת מדין טומאה בלועה ולפי''ז אפש''ל שהאבר היוצא שאינו טומאה בלועה חשיב נבילה וכשיטת רש''י אבל אם נלמד כמו בעה''מ שחשיב כחי ממילא האבר היוצא הוא אמה''ח [ויש לדון שאף לפי בעה''מ יהיה נבילה כין שרק העובר כחי אבל היוצא יש לדון]
ולפי''ז יש להביא קושית הרש''ש שהקשה שברש''י מבואר שאם שחט את האם ואח''כ חתך את היד בעובר מת הוי נבילה והקשה הלא כיון שאמרינן ששחיטה עושה ניפול לר'מ א''כ נחשב שנפל לפני שחיטת האם וא''כ חשיב אמה''ח ולא נבילה אבל להאמור אפשר להבין שמחיים אם יחתוך את היד יהיה טומאת נבילה .