מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (יא י)
בספרי פיסקא ל"ט, רבי שמעון בן יוחי אומר, שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה. ויש לעיין, שבסנהדרין פ"א תנן שאין דנין את השבט אלא בבית דין של שבעים ואחד, ובירושלמי ה"ג מפרש רבי אלעזר, "בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא", היינו שדנין ב' שבטים על נחלה לאיזה שבט היא שייכת. וקשה, דניחזי לפי טעם הפירות, מאיזה שבט היא.
ויש לומר, דמיירי שאותו המקום אינו ראוי לזריעה, וזהו שדייק הירושלמי לומר "בחורש" שבין ב' שבטים, דהיינו יער, שאינו שדה או כרם העושה פירות, וממילא אין ידוע מאיזה שבט הוא על ידי בדיקה בטעם הפירות.
אמנם לקושטא דמילתא ראיתי ביאור נכון בזה שנקט הירושלמי "חורש" שבין ב' שבטים, דהנה הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פ"א ה"א כתב שהמדברות והנחלים והאילנות הגדלים ביער הם הפקר וכל הקודם בהם זכה, וכתב הראב"ד שם דוקא לאותו השבט, וביאר המגיד משנה שם דהראב"ד מיירי בארץ ישראל, וביאר באבן האזל שם שיש מקומות בא"י של הפקר כגון מדברות ויערות שנתחלקו לשבטים אבל השבטים לא חלקו אותם בתוך השבט לבתי אבות, כיון שאינן מקום ישוב, ונמצא שאותן המקומות הם ממון כל השבט. וזהו דקאמר הירושלמי בחורש שבין ב' שבטים, דבמקום ישוב שחלקו ליחידים אזי הוי דין ממון בעלמא בין יחידים, ורק בחורש ששייך לכל בני השבט בלי חלוקה ביניהם, הוי דינו של כל השבט, וק"ל.
כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (יא י)
בספרי פיסקא ל"ט, רבי שמעון בן יוחי אומר, שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה. ויש לעיין, שבסנהדרין פ"א תנן שאין דנין את השבט אלא בבית דין של שבעים ואחד, ובירושלמי ה"ג מפרש רבי אלעזר, "בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא", היינו שדנין ב' שבטים על נחלה לאיזה שבט היא שייכת. וקשה, דניחזי לפי טעם הפירות, מאיזה שבט היא.
ויש לומר, דמיירי שאותו המקום אינו ראוי לזריעה, וזהו שדייק הירושלמי לומר "בחורש" שבין ב' שבטים, דהיינו יער, שאינו שדה או כרם העושה פירות, וממילא אין ידוע מאיזה שבט הוא על ידי בדיקה בטעם הפירות.
אמנם לקושטא דמילתא ראיתי ביאור נכון בזה שנקט הירושלמי "חורש" שבין ב' שבטים, דהנה הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פ"א ה"א כתב שהמדברות והנחלים והאילנות הגדלים ביער הם הפקר וכל הקודם בהם זכה, וכתב הראב"ד שם דוקא לאותו השבט, וביאר המגיד משנה שם דהראב"ד מיירי בארץ ישראל, וביאר באבן האזל שם שיש מקומות בא"י של הפקר כגון מדברות ויערות שנתחלקו לשבטים אבל השבטים לא חלקו אותם בתוך השבט לבתי אבות, כיון שאינן מקום ישוב, ונמצא שאותן המקומות הם ממון כל השבט. וזהו דקאמר הירושלמי בחורש שבין ב' שבטים, דבמקום ישוב שחלקו ליחידים אזי הוי דין ממון בעלמא בין יחידים, ורק בחורש ששייך לכל בני השבט בלי חלוקה ביניהם, הוי דינו של כל השבט, וק"ל.