[ATTACH=full]32968[/ATTACH]
ויאמר יצחק לאחרונה הכרתי את הרב בניום זצ"ל, אני מידי פעם מקבל חיזוקים מהבן שלו, אולי בהזדמנות אביא עליו עוד משהו, בנתיים רק הסבר קטן על הצילום מסך הנ"ל - חידות התנ"ך מאריאל דנינו פעיל ביו"ש:
תחילת שנותיי אחרי החתונה הסתופפתי ליד ישיבת רמת גן. שנים ראשונות כנשוי טרי היו מעייפות. לימודים קשים, לילות של תינוק עם חום וטרדות של בית בהבנותו היו מדירים שינה מעיניי. טבעו של עולם שבקריאת התורה בשבת היה נשמט הראש ונעצמות העיניים.
אבל כשהרב בניום היה הבעל קורא, מי יכל לנמנם. פרשיות של קרבנות היו אצלו שירה, עלילות יוסף פתאום היו חידוש מסעיר. כל התנ"ך היה שגור על פיו והיה נדמה שהוא מתאמץ שלא לקרוא את כל הפרשה בעל פה אלא מתוך הכתב, לפי ההלכה.
ומראהו כאיש אחד מן הנביאים. זקן עבות, מתנפנף ברוח, עטוף טלית עם תכלת, מרחף טפח מעל הקרקע. כמנהג החסידים לא שלח ידו בזקנו והוא שיווה לו מראה מלא הוד קדומים. פיו ואוזניו היו מכוסים, פאות ארוכות ושפם של חסיד. אבל אלו לא מנעו ממנו להטות אוזן בשיעור לכל סברה שבורה ולנגן בחליל עד כי נדמה כי לבו מנגן ולא פיו.
חליל, כמה התאים לו החליל. לא קלרינט קופצני, לא גיטרה סוערת. רוחו שלו יצאה מהחליל שלו, כאילו רק נשם בקול. והיה משתפך בו, וצוהל בכתפיים רוטטות, וכאילו לא רצה להנכיח את עצמו אלא רק את הניגון.
כך היה בשיעור, מצמצם עצמו לתוך השולחן, וקורא פסוקים בעל פה, ומשלב אותם בדבריו, כאילו אומר: "אני רק קורא פסוקים בקול, ומה חידוש יש בהם?"
והיה חידוש. ולא אחד. וישבנו בשיעורי צהריים בשבת שותים בצמא את הנביא והמלך, וכאילו עצר העולם מלכת, וחזרנו לשילה וגבעון. ואז סיפר סיפור מן החסידים וראית מולך איש מן הקלויז בעיירה אי שם.
ואז חלה הרב בניום. והפך לרב בנימין דב בן רחל סימה. ושערו נשר, והתחלף בכובע ברט שמוט ברשלנות. כאילו אמר לעולם - "אל תקחו אותי ברצינות". אבל שוב, לא יכולת אחרת. השיעורים שלו היו מחייו שלו, היה מספר על טיפול ועובר לדבר על ייסורים, ומשם למרדכי ואז לאיוב. והניגון נעשה עמוק יותר, מעמקי הנשמה שהאירה בזמן שהגוף הלך ונעלם. ופניו נתגלו באור, וחיוכו התמיד, ועיניו לא פסקו מלהאיר. והיה מאיר לכל מי שנכנס באמצע, ופתאום שולף את החליל באמצע השיעור ומנגן.
ועתה, הניגון פסק. עלה הרב בניום לרקיע, בחודש שאין מספידים בו שלא רצה לצער את הבריות שנותרו בעולם השקר. ונותרו החידושים בשיעורים בעל פה ובכתב. ונותרו ניגונים שהרטיטו את הלב וניסרו אותו. ונותר זיכרון נוקב מקריאת פרשת זכור ההיא, שבה הרגשת שעוד רגע עמלק מסתלק מן העולם והיית חייב לקום ולרקוד.
תודה הרב בניום, שהערת אותנו בתורה, שהארת אותנו בתורה.
