יש לעיין האם אפשר להניח אוכל על בית החנוכיה, לחמם בחום הנרות. ומובא בשם הגראי"ל שטיינמן זללה"ה, דיתכן דלשיטת רש"י דהטעם שאסור להשתמש לאורה, כדי שלא יאמרו לצרכה הדליקה, י"ל דכל האיסור הוא רק אם נהנה מהאור, שזהו המצווה, ולא מחימום האור, עכ"ד [ויש שדייקו כן מלשון הגמ' אסור להשתמש "לאורה"].
ולכאורה גם רש"י מודה שיש דין של ביזוי מצוה, שמבואר בשבת (כב, א) שאסור להרצות לאור נרות החנוכה, משום ביזוי מצוה, ולכאורה חימום הוא גם ביזוי. אלא אם נאמר, שכשהניח האוכל קודם שהדליק, ולא עושה פעולה לאור הנרות, אי"ז ביזוי. ורק לראשונים שיש גם טעם שעשאום כנרות המנורה, א"כ הוי דומה להקדש, ואסור לחמם, וכן פסק השבט הלוי שאסור לחמם.
וכמדומה שהגרי"א דינר שליט"א הביא בשם הגרח"ק או בשם הגראי"ל[1], שאם חימם בחום הנרות, אסור לאוכלו אם נהנה מהחום. ולכאורה זהו חידוש גדול, שהרי גם אם עשאום כנרות המנורה, זה רק שאסור להשתמש, אבל אי"ז כאיסורי הנאה שאוסרים נגרם, ולא דימוהו לגמרי למנורה.
והנה כמה אחרונים חידשו שהטעם למה שפסק השו"ע שאם נתערב שמן שנותר מהחנוכיה ברוב, אסור להוסיף עליו עד שישים, שאף שאין בזה איסור ביטול איסורין לכתחילה לדעת השו"ע, כיון שזה איסור דרבנן שהתערב, מ"מ אסור משום איסור הנאה שמרבה ממונו.
והקשה באילת השחר (גיטין נד, ב) כעין הנ"ל, שנר חנוכה אין זה איסור הנאה אלא איסור שימוש, כמו שנראה מסברא שאין איסור למכור השמן מצד איסור הנאה, עכ"ד[2]. וכן הקשה כמדומה בספר צפוני דודי.
ולכאורה גם רש"י מודה שיש דין של ביזוי מצוה, שמבואר בשבת (כב, א) שאסור להרצות לאור נרות החנוכה, משום ביזוי מצוה, ולכאורה חימום הוא גם ביזוי. אלא אם נאמר, שכשהניח האוכל קודם שהדליק, ולא עושה פעולה לאור הנרות, אי"ז ביזוי. ורק לראשונים שיש גם טעם שעשאום כנרות המנורה, א"כ הוי דומה להקדש, ואסור לחמם, וכן פסק השבט הלוי שאסור לחמם.
וכמדומה שהגרי"א דינר שליט"א הביא בשם הגרח"ק או בשם הגראי"ל[1], שאם חימם בחום הנרות, אסור לאוכלו אם נהנה מהחום. ולכאורה זהו חידוש גדול, שהרי גם אם עשאום כנרות המנורה, זה רק שאסור להשתמש, אבל אי"ז כאיסורי הנאה שאוסרים נגרם, ולא דימוהו לגמרי למנורה.
והנה כמה אחרונים חידשו שהטעם למה שפסק השו"ע שאם נתערב שמן שנותר מהחנוכיה ברוב, אסור להוסיף עליו עד שישים, שאף שאין בזה איסור ביטול איסורין לכתחילה לדעת השו"ע, כיון שזה איסור דרבנן שהתערב, מ"מ אסור משום איסור הנאה שמרבה ממונו.
והקשה באילת השחר (גיטין נד, ב) כעין הנ"ל, שנר חנוכה אין זה איסור הנאה אלא איסור שימוש, כמו שנראה מסברא שאין איסור למכור השמן מצד איסור הנאה, עכ"ד[2]. וכן הקשה כמדומה בספר צפוני דודי.
[1] ואי"ז סותר למה שהובא בסמוך בשמו, שיתכן שבדבריו כאן לא אזיל בשיטת רש"י, אלא למאי דקיי"ל שהטעם הוא שעשאום כמנורה, וכדלעיל.
[2] ואם אכן הגר"י דינר הביא בשם הגראי"ל הפסק דלעיל, לכאורה זה קצת סתירה לאילת השחר דכאן.
[2] ואם אכן הגר"י דינר הביא בשם הגראי"ל הפסק דלעיל, לכאורה זה קצת סתירה לאילת השחר דכאן.
