סגור הגמרא ועסוק ברישום!
רבים מתלמודי התורה עמדו בשעתו בנשיאותו הישירה של רבינו, ורבים
נושאים את שמו: "אור לציון" בנתניה, מייסודו של הרה"ג רבי שמעון גבאי זצ"ל,
"בני ציון" בעיר בת ים, בניהולו של הרה"ג רבי יוסף ורון שליט"א, ו"בני ציון"
בשכונת רמות בירושלים, בראשות הרה"ג רבי יוסף נתניאן שליט"א, ועוד.
הנה סיפורו של אחד מהם.
הרב נתניאן שנמנה על תלמידי
רבינו, הקים ביתו והמשיך
לשקוד על תלמודו בכולל
האברכים שעל יד הישיבה. נועם
הליכותיו וכושר הסברתו, כמו
לבביותו וסבר פניו, הביאו רבים
להציע לו לעסוק בשדה החינוך,
וסירב: שבתו בבית ה' כל ימי
חייו, רק זאת שאל וביקש. עד
שאחד אמר בהקפדה: "אם אינך
קם להציל נפשות, עובר אתה
באיסור: לא תעמוד על דם רעך
ועתיד ליתן את הדין!" רבי יוסף
לא חשב כן. ענה שגדול תלמוד
תורה יותר מהצלת נפשות )מגילה טז ע"ב(, והחינוך אפשר שייעשה על ידי אחרים.
מכל מקום, פנה לרבינו, לשאלת רב. בטוח היה בתשובה, ובצילה יחסה ויעסוק
בתורה. להפתעתו, אמר לו רבינו: "תסגור את הגמרא, ותתחיל לעסוק ברישום.
לשנת הלימודים הבאה, יפתח המוסד!"
נדהם, ושאל: "למה לסגור את הגמרא? אפשר גם ללמוד, וגם לעסוק ברישום!"
ורבינו בשלו: "כעת תסגור את הגמרא, תשקיע כל כולך ברישום, באיתור
מקום, בבחירת צוות - ולא תלמוד תורה בלבד תפתח, אלא גם בית ספר לבנות!"
אמר: "מילא תלמוד תורה, אבל מה לי ולחינוך נערות?"
ורבינו בשלו: "חינוכן חשוב לנו לא פחות מחינוך הבנים!"
קיבל את הדין, בתנאי אחד: שרבינו יהיה נשיא המוסדות.
"אהיה הנשיא", הסכים רבינו.
שאל: "וכסף מנלן?"
צחק רבינו: "אתה רותם את העגלה לפני הסוסים... קודם תאתר מבנה, תדע
מחיר שכירותו, תביא קבלן שיפוצים, תקבל הצעת מחיר. תתעניין בריהוט,
תסכם, ותבוא. אבל תתקשר קודם".
התקשר, והוזמן. כשהגיע, מצא את השולחן ערוך חגיגית ורבינו יושב במעילו,
וסביב השולחן ארבעה אורחים. קידמו בלבביות והזמינו לשבת עמהם. פתח
ואמר: "שמעו, על מה קראתיכם. החינוך הוא משימת הדור. קראתי לחכם יוסף
והטלתי עליו משימה, לפתוח תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות, על טהרת
הקודש. הבה נשמע את דבריו".
רבי יוסף ניגש לעניין: שכירת מבנה לבנים, כך וכך. מבנה לבנות, כך וכך. ביקש
להמשיך, ורבינו קטע דבריו: "חבל על הזמן. ידוע למעלתו מה מפרש רבינו יוסף
חיים זצ"ל על 'מרור כורך'. אדם הולך אפוף דאגות: הוא חייב כך וכך למכולת, כך
וכך לירקות, כך וכך לאיטליז, כך וכך לבנק, כך וכך לגמ"ח, כך וכך לחשמל, כך וכך
לטלפון. אפשר להשתגע. אבל אם במקום זה יערוך חשבון כללי, וידע: בסך הכל
חייב אני כך וכך, יקל עליו. וזהו: מרור, כורך... אמור מה הסכום הכללי, ונדע".
נשם עמוק: "הסכום הכללי, כך וכך".
"וכמה יש לך?" התעניין רבינו.
"אין לך מאומה, אין לי אגורה. זה הסכום לשנה הראשונה. בלעדיו, אי אפשר
להתחיל דבר".
"שיערתי כך", ענה רבינו, ופנה
לאורחיו: "הנה הזדמנות חייכם. הוא
עמל, והפירות שלכם. חלקו את הסכום
ביניכם".
התלחשו, רמזו, התלבטו, ואמרו: "נוכל
לשאת בחצי הסכום".
"עשוי", אמר רבינו, "אך זכרו: חצי
הסכום, חצי הזכויות. תרצו יותר, תבואו
ותוסיפו!"
התברכו, וקמו. קם גם הוא. "אתה
תשאר", הורהו.
כשהלכו, אמר רבי יוסף: "אני, באמת
אין לי כסף. הסכום במלואו, שני מוסדות,
לבנים ולבנות. חצי הסכום, מוסד אחד.
באיזה אתחיל?"
"בשניהם כאחד", היתה התשובה,
"ואני מבטיחך: הכל יסתדר!"
בחצי תקציב ובברכה שלימה פתח את
המוסדות. התברר, שהתקציב אינו חצי, לא כל מי שהבטיח שילם, ולא כל מי
שתרם הביא את מלוא הסכום. אבל כנגד זה היתה הברכה כפולה ומכופלת, ועזרה
לגבור על כל הקשיים. כעבור זמן המריצו לנסוע לחו"ל, להתרים נדיבים.
"יבטיח שיהיו לי ילדים, הרשיון בידך!"
התלמוד תורה פרח, תלמידים רבים נרשמו, והתנאים נוראים. אותה דירה
קטנה, אותם חדרים זעירים שאיכלסו עשרה תלמידים בהתחלה, איכלסו כעת
שלושים וארבעים. עקרו את הדלת, התלמידים גדשו את הכיתה עד אפס מקום,
והמלמד עמד בחוץ, גבו אל המלמד מהכיתה השניה... לא לכל התלמידים היה
שולחן, והמפקח מטעם משרד החינוך הוציא צו סגירה, כמתבקש. מה עושים?
פונים לרבינו. "מה הבעיה? אם אין רשיון, משיגים אותו!"
דבריו, כדברי
האורים. פנה רבי
יוסף למשרד החינוך,
עבר מפקיד לפקיד
והופנה אל האחראי.
נקש בדלת והוזמן
להכנס. לא אחראי,
אלא אחראית.
"אפשר לדבר?"
שאל.
"במה הענין?"
פתח וסיפר,
ובינתיים פתחה את
התיק ועיוותה את
פניה. הממצאים חמורים, הסגירה מתבקשת. מתוך נימוס המשיכה להקשיב. דיבר
על תורה ואמונה, על מורשת הדורות ומשימת דורנו. המלים חלפו מעל. סיפר
כיצד נתלש מהגמרא, כיצד הטיל עליו רבינו את המשימה. המוסד בנשיאותו,
מתקיים רק מכח ברכתו. אותות ומופתים ראה. ולא רק הוא -
בקיצור: תעשה למען רבינו אם לא למענו. תעמיד תנאים, תדרוש שינויים,
הכל ייעשה. רק שלא תסגור את המוסד הקדוש, בו מתחנכים לתורה וליראה!
הידקה שפתיה, הרהרה, ואמרה: "אני מוכנה להעניק את הרשיון, בתנאי אחד".
לבו התרונן, ופחד. איזה תנאי? להשיג מבנה אחר? לצמצם את מספר
התלמידים?
"הרב הזה, שאתה מדבר עליו בהערצה כה רבה, באמת גדול כל כך? מחולל
ניסים?"
"כן, בעיני ראיתי. בעצמי נוכחתי!"
"תראה, נישאתי לפני חמש שנים, ועוד אין לי ילדים, אם יבטיח לי שיהיו לי
ילדים, הרשיון בידך!"
"איני יכול להבטיח בשמו", ענה. "מה שאני יכול לעשות הוא, להביא לך ממנו
ברכה. ומנסיוני, ברכתו פועלת".
"זה מספק אותי", אמרה, ומסרה בידיו את הרשיון המיוחל!
מיהר וסיפר לרבינו, ששמח בשמחתו ובהצלת המוסד הקדוש. הכתיב לו נוסח
ברכה כולל, לא רק עבורה: כל מי שעוזר לבני ובנות ציון יזכה לבנים צדיקים,
לחיים ארוכים ולפרנסה טובה וסייעתא דשמיא, יתברך בכל מילי דמיטב. לבקשת
רבינו, פקד בתי גאוני וקדושי הדור, שצירפו חתימותיהם. צילם את הברכה
ומיסגר אותה, ושב למשרד החינוך. למסור לאותה ממונה את ברכת רבינו, בראש
מאתיים וחמישים חתימות רבנים!
מבצע איסוף החתימות אורך שבועות. כשהגיע למשרד החינוך ונקש על דלתה,
לא נענה. אמרו שלא הגיעה. שב על עקבותיו, וחזר כעבור שבוע. לא היתה. כעבור
שבועיים, גם לא. הפסיקה לעבוד? לא, נטלה חופשה. החליט לצלצל לביתה. ענתה
לטלפון. "ברכת הרב בידי", אמר לה.
"ברכת הרב אצלי", ענתה לו. היא ממתינה לבן!
"תלמוד תורה - כבנין בית המקדש"
שמעו של תלמוד התורה הלך וגבר, הנהלת התלמוד תורה רכשו מקום חדש,
ערכו מסיבה גדולה לרגל חנוכת בנין התלמוד תורה. רבינו הוזמן למעמד אחר
כבוד ונתקבל בקול תרועה, התרומם מכסאו לשאת את המשא המרכזי, וכה אמר
בקול נרגש: "מורי ורבותי! כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. היום הזה
זכינו להקמת תלמוד תורה חדש בירושלים עיר הקודש. ותדעו כמה גדולה מעלת
היום הזה, שאם היו בונים את בית המקדש ולצורך זה היו צריכים לבטל תלמוד
תורה, יבטלו את העבודה. כי "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית
המקדש" )שבת קיט ע"ב(. ולכן היום הזה שנבנה תלמוד תורה, הוא כמו יום שנבנה
בו בית המקדש".
"ולפיכך", הפטיר רבינו, "אברך אתכם באותה ברכה שברך משה רבינו את עם
ישראל ביום הקמת המשכן )רש"י שמות פרק לט פסוק מג(: "יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו
כוננהו".
דברים כדרבנות, בהם הביע את חזון חייו במפעל הגדול: יסוד הקמת רשת
תלמודי תורה בארץ הקודש!
קרדיט להרב @אהרן כהן שהביא את החוברת הנ"לרבים מתלמודי התורה עמדו בשעתו בנשיאותו הישירה של רבינו, ורבים
נושאים את שמו: "אור לציון" בנתניה, מייסודו של הרה"ג רבי שמעון גבאי זצ"ל,
"בני ציון" בעיר בת ים, בניהולו של הרה"ג רבי יוסף ורון שליט"א, ו"בני ציון"
בשכונת רמות בירושלים, בראשות הרה"ג רבי יוסף נתניאן שליט"א, ועוד.
הנה סיפורו של אחד מהם.
הרב נתניאן שנמנה על תלמידי
רבינו, הקים ביתו והמשיך
לשקוד על תלמודו בכולל
האברכים שעל יד הישיבה. נועם
הליכותיו וכושר הסברתו, כמו
לבביותו וסבר פניו, הביאו רבים
להציע לו לעסוק בשדה החינוך,
וסירב: שבתו בבית ה' כל ימי
חייו, רק זאת שאל וביקש. עד
שאחד אמר בהקפדה: "אם אינך
קם להציל נפשות, עובר אתה
באיסור: לא תעמוד על דם רעך
ועתיד ליתן את הדין!" רבי יוסף
לא חשב כן. ענה שגדול תלמוד
תורה יותר מהצלת נפשות )מגילה טז ע"ב(, והחינוך אפשר שייעשה על ידי אחרים.
מכל מקום, פנה לרבינו, לשאלת רב. בטוח היה בתשובה, ובצילה יחסה ויעסוק
בתורה. להפתעתו, אמר לו רבינו: "תסגור את הגמרא, ותתחיל לעסוק ברישום.
לשנת הלימודים הבאה, יפתח המוסד!"
נדהם, ושאל: "למה לסגור את הגמרא? אפשר גם ללמוד, וגם לעסוק ברישום!"
ורבינו בשלו: "כעת תסגור את הגמרא, תשקיע כל כולך ברישום, באיתור
מקום, בבחירת צוות - ולא תלמוד תורה בלבד תפתח, אלא גם בית ספר לבנות!"
אמר: "מילא תלמוד תורה, אבל מה לי ולחינוך נערות?"
ורבינו בשלו: "חינוכן חשוב לנו לא פחות מחינוך הבנים!"
קיבל את הדין, בתנאי אחד: שרבינו יהיה נשיא המוסדות.
"אהיה הנשיא", הסכים רבינו.
שאל: "וכסף מנלן?"
צחק רבינו: "אתה רותם את העגלה לפני הסוסים... קודם תאתר מבנה, תדע
מחיר שכירותו, תביא קבלן שיפוצים, תקבל הצעת מחיר. תתעניין בריהוט,
תסכם, ותבוא. אבל תתקשר קודם".
התקשר, והוזמן. כשהגיע, מצא את השולחן ערוך חגיגית ורבינו יושב במעילו,
וסביב השולחן ארבעה אורחים. קידמו בלבביות והזמינו לשבת עמהם. פתח
ואמר: "שמעו, על מה קראתיכם. החינוך הוא משימת הדור. קראתי לחכם יוסף
והטלתי עליו משימה, לפתוח תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות, על טהרת
הקודש. הבה נשמע את דבריו".
רבי יוסף ניגש לעניין: שכירת מבנה לבנים, כך וכך. מבנה לבנות, כך וכך. ביקש
להמשיך, ורבינו קטע דבריו: "חבל על הזמן. ידוע למעלתו מה מפרש רבינו יוסף
חיים זצ"ל על 'מרור כורך'. אדם הולך אפוף דאגות: הוא חייב כך וכך למכולת, כך
וכך לירקות, כך וכך לאיטליז, כך וכך לבנק, כך וכך לגמ"ח, כך וכך לחשמל, כך וכך
לטלפון. אפשר להשתגע. אבל אם במקום זה יערוך חשבון כללי, וידע: בסך הכל
חייב אני כך וכך, יקל עליו. וזהו: מרור, כורך... אמור מה הסכום הכללי, ונדע".
נשם עמוק: "הסכום הכללי, כך וכך".
"וכמה יש לך?" התעניין רבינו.
"אין לך מאומה, אין לי אגורה. זה הסכום לשנה הראשונה. בלעדיו, אי אפשר
להתחיל דבר".
"שיערתי כך", ענה רבינו, ופנה
לאורחיו: "הנה הזדמנות חייכם. הוא
עמל, והפירות שלכם. חלקו את הסכום
ביניכם".
התלחשו, רמזו, התלבטו, ואמרו: "נוכל
לשאת בחצי הסכום".
"עשוי", אמר רבינו, "אך זכרו: חצי
הסכום, חצי הזכויות. תרצו יותר, תבואו
ותוסיפו!"
התברכו, וקמו. קם גם הוא. "אתה
תשאר", הורהו.
כשהלכו, אמר רבי יוסף: "אני, באמת
אין לי כסף. הסכום במלואו, שני מוסדות,
לבנים ולבנות. חצי הסכום, מוסד אחד.
באיזה אתחיל?"
"בשניהם כאחד", היתה התשובה,
"ואני מבטיחך: הכל יסתדר!"
בחצי תקציב ובברכה שלימה פתח את
המוסדות. התברר, שהתקציב אינו חצי, לא כל מי שהבטיח שילם, ולא כל מי
שתרם הביא את מלוא הסכום. אבל כנגד זה היתה הברכה כפולה ומכופלת, ועזרה
לגבור על כל הקשיים. כעבור זמן המריצו לנסוע לחו"ל, להתרים נדיבים.
"יבטיח שיהיו לי ילדים, הרשיון בידך!"
התלמוד תורה פרח, תלמידים רבים נרשמו, והתנאים נוראים. אותה דירה
קטנה, אותם חדרים זעירים שאיכלסו עשרה תלמידים בהתחלה, איכלסו כעת
שלושים וארבעים. עקרו את הדלת, התלמידים גדשו את הכיתה עד אפס מקום,
והמלמד עמד בחוץ, גבו אל המלמד מהכיתה השניה... לא לכל התלמידים היה
שולחן, והמפקח מטעם משרד החינוך הוציא צו סגירה, כמתבקש. מה עושים?
פונים לרבינו. "מה הבעיה? אם אין רשיון, משיגים אותו!"
דבריו, כדברי
האורים. פנה רבי
יוסף למשרד החינוך,
עבר מפקיד לפקיד
והופנה אל האחראי.
נקש בדלת והוזמן
להכנס. לא אחראי,
אלא אחראית.
"אפשר לדבר?"
שאל.
"במה הענין?"
פתח וסיפר,
ובינתיים פתחה את
התיק ועיוותה את
פניה. הממצאים חמורים, הסגירה מתבקשת. מתוך נימוס המשיכה להקשיב. דיבר
על תורה ואמונה, על מורשת הדורות ומשימת דורנו. המלים חלפו מעל. סיפר
כיצד נתלש מהגמרא, כיצד הטיל עליו רבינו את המשימה. המוסד בנשיאותו,
מתקיים רק מכח ברכתו. אותות ומופתים ראה. ולא רק הוא -
בקיצור: תעשה למען רבינו אם לא למענו. תעמיד תנאים, תדרוש שינויים,
הכל ייעשה. רק שלא תסגור את המוסד הקדוש, בו מתחנכים לתורה וליראה!
הידקה שפתיה, הרהרה, ואמרה: "אני מוכנה להעניק את הרשיון, בתנאי אחד".
לבו התרונן, ופחד. איזה תנאי? להשיג מבנה אחר? לצמצם את מספר
התלמידים?
"הרב הזה, שאתה מדבר עליו בהערצה כה רבה, באמת גדול כל כך? מחולל
ניסים?"
"כן, בעיני ראיתי. בעצמי נוכחתי!"
"תראה, נישאתי לפני חמש שנים, ועוד אין לי ילדים, אם יבטיח לי שיהיו לי
ילדים, הרשיון בידך!"
"איני יכול להבטיח בשמו", ענה. "מה שאני יכול לעשות הוא, להביא לך ממנו
ברכה. ומנסיוני, ברכתו פועלת".
"זה מספק אותי", אמרה, ומסרה בידיו את הרשיון המיוחל!
מיהר וסיפר לרבינו, ששמח בשמחתו ובהצלת המוסד הקדוש. הכתיב לו נוסח
ברכה כולל, לא רק עבורה: כל מי שעוזר לבני ובנות ציון יזכה לבנים צדיקים,
לחיים ארוכים ולפרנסה טובה וסייעתא דשמיא, יתברך בכל מילי דמיטב. לבקשת
רבינו, פקד בתי גאוני וקדושי הדור, שצירפו חתימותיהם. צילם את הברכה
ומיסגר אותה, ושב למשרד החינוך. למסור לאותה ממונה את ברכת רבינו, בראש
מאתיים וחמישים חתימות רבנים!
מבצע איסוף החתימות אורך שבועות. כשהגיע למשרד החינוך ונקש על דלתה,
לא נענה. אמרו שלא הגיעה. שב על עקבותיו, וחזר כעבור שבוע. לא היתה. כעבור
שבועיים, גם לא. הפסיקה לעבוד? לא, נטלה חופשה. החליט לצלצל לביתה. ענתה
לטלפון. "ברכת הרב בידי", אמר לה.
"ברכת הרב אצלי", ענתה לו. היא ממתינה לבן!
"תלמוד תורה - כבנין בית המקדש"
שמעו של תלמוד התורה הלך וגבר, הנהלת התלמוד תורה רכשו מקום חדש,
ערכו מסיבה גדולה לרגל חנוכת בנין התלמוד תורה. רבינו הוזמן למעמד אחר
כבוד ונתקבל בקול תרועה, התרומם מכסאו לשאת את המשא המרכזי, וכה אמר
בקול נרגש: "מורי ורבותי! כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. היום הזה
זכינו להקמת תלמוד תורה חדש בירושלים עיר הקודש. ותדעו כמה גדולה מעלת
היום הזה, שאם היו בונים את בית המקדש ולצורך זה היו צריכים לבטל תלמוד
תורה, יבטלו את העבודה. כי "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית
המקדש" )שבת קיט ע"ב(. ולכן היום הזה שנבנה תלמוד תורה, הוא כמו יום שנבנה
בו בית המקדש".
"ולפיכך", הפטיר רבינו, "אברך אתכם באותה ברכה שברך משה רבינו את עם
ישראל ביום הקמת המשכן )רש"י שמות פרק לט פסוק מג(: "יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו
כוננהו".
דברים כדרבנות, בהם הביע את חזון חייו במפעל הגדול: יסוד הקמת רשת
תלמודי תורה בארץ הקודש!
חייגו כעת למוקד 'אלף למטה' 8759* שלוחה 0
או בטופס הדיגטלי: 