אליהו חמוי
Active member
חרם דרבנו גרשום והשמעת שיחות מוקלטות
| אם חרם זה נוהג אף אחר תחילת האלף החמישי | | אם הנדוי חל ממילא || חדר''ג בשוגג|| איסורים נוספים בפותח מכתב חברו || אם האיסור הוא רק בגלוי דברים אישיים או בכל שיחה||השמעת הקלטה אישית ||סוף דבר|
שאלה: הנה מרגלא בפומי דאינשי שיש איסור בקריאת מכתבים אישיים של אחרים ושהעובר על כך נתפס בחרם דרבנו גרשום ועמדתי ואתבונן האם חרם זה שייך אף בזמנינו וכיצד יש להתירו והאם יש לאסור מפני כך שמיעת הקלטה של שיחת חבירו[א]?
א. תשובה: הנה עיקר תקנת ר' גרשום בענין זה נזכרה בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג (דפוס פראג בסוף הספר סי' תתרכב והובא בבאר הגולה יו''ד ס''ס שלד) וז''ל ''חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו ואם זרקו מותר'' גם בשו''ת מהר''ם מינץ (סי' קב אות עג) הובאה תקנה זו ''שלא לקרא מכתב חבירו שלא ברשותו אא''כ זרקו'' וכן הוא בכל בו (סי' קטז) ומכל הנ''ל אתה תחזה כי הקורא במכתב חבירו שלא מידעתו נלכד בחרם ורק אם המקבל איננו מקפיד על כך וזרקו מותר[ב]
| אם חרם זה נוהג אף אחר תחילת האלף החמישי |
והנה נודע בשער בת רבים כי חלק מתקנות ר''ג מאור הגולה אינם נוהגות אחר תחילת האלף החמישי וכמו שכתב מרן באה''ע (סי' א סעי' י) בענין תקנת ר''ג שלא לשאת שתי נשים וז''ל ''רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי'' ואפשר שה''ה לשאר תקנותיו וכן מצאתי בס''ד שכך כתב המהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (סי' קב ד''ה ויש) ומייתי לה סייעתא מתשובת מרן בשו''ת בית יוסף (דיני כתובות ריש סי' יד) בחילוק בין התקנה שלא לגרש בכפיה שנוהגת בזמננו לבין התקנה שלא לשאת שני נשים שהעיד הרשב''א שאינה נוהגת בזמננו ובתוך דבריו כתב ''ומה שכתבו שהחמיר שלא לגרש אלא ע''פ תקנתו מצינא לשנויי שעדות שמועת הרשב''א לא היה אלא לענין שלא ישא שתי נשים אבל לענין שאר תקנות לא שמעינן אם קבע להם זמן ומיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך אלא דאף באינך תקנות לא היו אלא עד סוף האלף החמישי'' עכ''ל בקיצור ומבואר דמפשט פשיטא ליה למרן שאף שאר תקנותיו של ר''ג הינם עד סוף האלף החמישי ושהחילוק בזה הוא מן הדוחקאולם האמת תורה דרכה שאין די בראיה זו לנד''ד כי נודע מש''כ האחרונים בטעמא דמילתא דר' גרשום לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי שהוא משום שלא רצה שתקנותיו יהיו כהוספה על דברי תורה העומדים לעולם כמו שכתב בשו''ת אבני נזר (אהע''ז סי' ח) וכיוצ''ב כתב הפתחי תשובה (סי' א ס''ק יט) בשם המשכנות יעקב ע''ש ומשכך יש לומר שרק לענין התקנות בעניני אישות (שני נשים וגט בכפיה) שמדין תורה מותרים הם הגביל תקנתו עד סוף האלף החמישי ובהכי איירי מרן הב''י וכתב שהחילוק ביניהם הוא מן הדוחק ותרוויהו הוו עד סוף האלף החמישי והוא מהטעם הנ''ל אולם תקנה דידן של איסור ראית כתביו של חבירו שבלאו הכי אסור לעשות כן מדין תורה (כדלהלן) ולא היתה תקנתו בזה אלא לחזק דין תורה דהוי קיל להו לאינשי יש לומר דגזר בזה לעולם שלא עשה זאת אלא כחיזוק לדין תורה ולא כהוספת דין חדש ושוב ראיתי שכ''כ לחלק בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ג סי' שפח) וז''ל ''ולא דמי לחדר"ג לשאת שתי נשים או לגרש בע"כ, דדברים אלו מותרים מד"ת אלא דראה בהם צורך לאסור אף שמדין תורה ודאי מותר, והגביל החרם רק עד סוף אלף החמישי, שאז חכמי הדור יעיינו אם כדאי להמשיך בו, אבל כאן שבלאו הכי אסור, רק הואיל וזה קיל לאינשי ע"כ הוסיף ע"ז חרם, ובזה אפשר דלא הגביל כלל רק החרים לנצח'' ובס''ד מצאתי שבעיקר החילוק בזה עמד מכבר בשו''ת זכרון יוסף שטרנהרט (אהע''ז סי' טו ד''ה ואע''ג שהביא) ע''ש[ג]
ובאמת שאתה תחזה בספרן של צדיקים קמאי ובתראי דכולהו ס''ל שהחרמת ר''ג על הרואה בכתביו של אחר נוהגת אף בזמננו ולא מבעי לבני אשכנז לפי מה שכתב בשו''ת חכם צבי (ס''ס קכד) שבני אשכנז הנוהגים עתה באיסור נשיאת שתי נשים כמבואר ברמ''א (אה''ע סי' א סעי' י) ''אית להו בודאי שחדר''ג נוהג אף לאחר האלף החמישי'' וק''ו לנד''ד וכן נראה מדברי הערוך השלחן (יו''ד סי' שלד אות כא) שחרם זה נוהג אף בזמננו וכן הוא להדיא בשו''ת מנחת יצחק (ח''ט סי' צו) ושהעובר על חדר''ג בזמננו צריך התרה וכ''מ ממ''ש בשו''ת תשובות והנהגות (שם)[ד]
גם חכמי ספרד העידו בגודלם כי חדר''ג בענין זה נהג במקומם ועמדו בפרץ להעמיד הדין בזה על תלו אף אחר היותם אחר האלף החמישי וזה יצא ראשונה השלטי גיבורים (שבועות יז.) ושם העיד על המנהג לכתוב ע''ג האיגרות ''ופגי''ן דרגמ''ה''[ה] והו''ד בשכהנ''ג (יו''ד סי' שלד הגה''ט אות ה) גם ר' חיים שבתאי אב''ד סלונקי בשו''ת תורת חיים (ח''ג סי' מז) הזכיר מה שנוהגים לכתוב על האיגרות ופגי''ן דרגמ''ה והוסיף ''הגם שבעוונותנו רבו המתפרצים לפתוח בסתר כתב של אחרים מ''מ ראוי לגדור גדר ולייסר למי שעושה כזה כנראה בעיניהם'' וכן העיד על המנהג בזה בשו''ת הלכות קטנות לר' יעקב חאגיז (ח''א סי' נט סי' קעג וסי' רעט) ושם (בסי' קעג) לא מצא תקנה למוליך איגרת לחבירו וחושש שנכתב בה דבר שיזיקהו אלא שיקרענה או יזרקנה לים ואעפ''כ לא התיר לקרא בה גם בשו''ת בית דוד (יו''ד סי' קנח) מסלוניקי הזכיר החרם בזה והחשיב העובר עליו בשוגג כקרוב למזיד כי ''כבר הוא רואה שאין אדם מישראל פותח כתב חבירו והלא דבר הוא שיש איזה גזירה קשה וראוי להחשיב לו לעון מזיד'' ושם הצריך על כך התרה בעשרה והביא דבריו מרן החיד''א בברכ''י (יו''ד סי' שלד אות יד) וכן הובא ענין חרם זה בשו''ת חקקי לב להגר''ח פלאג'י (יו''ד ח''א סי' מט) ועוד, ומבואר דנהגו העולם בחרם זה אף אחר האלף החמישי ואף רבותינו גאוני הדורות מחו כנגד המורים היתר בחרם זה ואף בשו''ת קול גדול (שם) סיים שמ''מ מאחר ורבים נוהגים בחרם זה אף בזמנינו הרי שלא בטל החרם ע''ש[ו]
| אם הנדוי חל ממילא |
ב. אלא דאכתי לא הונח לנו שאף שמצינו שהחרם בענין הקורא מכתב חבירו נוהג אף בזמננו מ''מ פש גבן לברורי אם כל העובר וקורא מכתב חבירו נלכד מיד בחרם ר''ג וצריך התרה או דוקא כאשר נדהו בעל המכתב בפירוש ועמד בזה הרב שלטי גיבורים (שבועות יז.) ונשאר בצ''ע וסיים ''שלכו''ע אם כתוב על האיגרת שיש חרם דר''ג אז אפי' לא היה האיש שרשם החרם על האיגרת בר סמכא ואפי' תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדהו מ''מ הוי הפותח בנדוי דכיון דבר נדוי דרבנו גרשום הוא בדין נידהו'' ושמעינן דאפי' אי נימא דבענין שינדהו להדיא מ''מ נדוי בכתב ג''כ מהני וכל אדם יכול לנדות והו''ד בשכנה''ג (יו''ד סי' שלד הגה''ט אות ה).ומאי דמספקא ליה להשלט''ג מפשט פשיטא ליה למהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (שם ד''ה מכל) שאינו מנודה אא''כ נידהו כדין והוסיף לחדש דכי היכי דשבועה בכתב לא מהני ה''ה לענין החרמה בכתב[ז] ולכן אין לחוש לחרם במה שכתוב על האיגרת ופגי''ן דרגמ''ה גם בשו''ת הלק''ט (סי' רעו) נשאל אם יש ממש במה שנוהגים לכתוב על האיגרות ופגי''ן דרגמ''ה והשיב ''בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו'' ובביאור השאלה והתשובה עמד בפירוש הלכה רווחת (בשו''ת הלק''ט הנמ''ח מהד' זכרון אהרון) דמספקא ליה אם יש ממש במה שמחרימו בכתב והשיב דעכ''פ אסור משום לא תלך רכיל ע''ש ומבואר דס''ל שאינו נלכד בחרם כאשר אינו מנדהו בפיו כדין גם בשו''ת חקקי לב כתב ללמוד מדברי השלט''ג הנ''ל דאינו עובר בחרם אא''כ כתוב על האיגרת ופגי''ן דרגמ''ה ע''ש[ח] ומכל הנ''ל מבואר דבעלמא אינו עובר בחרם אם לא שנידהו להדיא או בפיו או בכתב על גבי האיגרת.
אלא שבעניותי כל זה איננו שווה לי כל זמן שאני רואה לשון החרם המובאת בשו''ת מהר''ם ''חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו בלא ידיעתו ואם זרקו מותר'' ונראה מזה דעובר בזה אף אם בעל המכתב לא נידהו דהא מיירי שקורא בלא ידיעת חבירו ואין לומר דמיירי שכתוב על האיגרת ופגי''ן דרגמ''ה דממ''ש ואם זרקו מותר צ''ל שאין כתוב על האיגרת ופגי''ן דרגמ''ה דא''כ מאיזה טעם יהיה מותר לקרוא בה אחר שזרקה המקבל וע''כ צ''ל דהחרם חל ממילא על קורא האיגרת שלא בידיעת חבירו ובאמת שכך משמע ממה שכתב בשו''ת מנחת יצחק (ח''ט סי' צו) שאף בסתמא חל החרם ועכ''פ דברי האחרונים הנ''ל וספקו של השלט''ג חזו קצת לאיצטרופי.
|חדר''ג בשוגג|
ג. והנה רבים לא ידעו ולא יבינו בענין האיסור והחרם על ראית כתביו וסודותיו של האחר ויש לדון האם אף העובר על החרם בשוגג עומד בנידוי וצריך התרה או שאינו אלא לעובר עליו בשאט נפש במזיד ובענין זה מצינו דברים מפורשים בדברי רבותינו והנני עומד על שפת הבא'ר וזה החליהנה נודע מש''כ הרב בית דוד (יו''ד סי' קנח ד''ה תשובה) להוכיח שאף שהעובר על החרם בשוגג אי''צ התרה מ''מ בעי סליחה וכפרה וכתב שם (בד''ה ואם כן) שהכפרה בקנס לפי ראות עיני הב''ד וע''ש בסוף התשובה (ד''ה ונראה) שהנכון שאחר שיחזור בו ויתן כפרתו יתירו לו עשרה אע''ג ששוגג לא בעי כפרה ''מ''מ מאחר והוא רואה שאין אדם מישראל פותח כתב חבירו והלא דבר הוא שיש גזירה קשה וראוי להחשיב לו לעון מזיד'' וע''ע שם בדבריו והביאו מרן החיד''א בברכ''י (יו''ד שם אות יד) ומבואר שאף שבעלמא העובר על חרם בשוגג אי''צ התרה מ''מ הכא דרובא דאינשי נזהרים בזה ולא נתן לבו להתבונן הוי שוגג קרוב למזיד ובעי התרה וסיים שההתרה תיהיה בעשרה
אלא שאחר זמן זמנים טובא שב לדון בזה ראב''ד העדה החרדית בשו''ת מנחת יצחק (ח''ט סי' צו) והעלה שבשוגג יש להקל ולעשות ההתרה בשלושה וסמך בזה ע''ד הסמ''ע (בחו''מ סי' תכ ס''ק ד) שדייק מסתימת הרמ''א שם שהעובר על תקנות הקהילות וחדר''ג סגי ליה בהתרה של שלושה ואי''צ מאה והעיר במנחת יצחק שנעלמו המינו דברי הרמ''א ביו''ד שם שכתב להדיא דבעי התרה בעשרה וסיים שעכ''פ בשוגג יש לסמוך דסגי בג' אם יקבל עליו להיזהר מכאן ולהבא ויעשו ההתרה כאופן המבואר (בסי' שלד סעי' כג-כד) עכ''ד
ומבואר יוצא מדברי הרב בית דוד והמנחת יצחק שאף הפותח מכתב חברו בשוגג חייב התרה על החרם ולא נחלקו אלא אי בעי התרה דוקא בעשרה או שיש להקל אף בשלושה אולם כד דייקת שפיר אתה תחזה כי מדברי השלטי גיבורים (שבועות דף יז.) דהוא מרא דשמעתתא בהאי מילתא איכא למידק איפכא וז''ל ''ומה שנוהגים לכתוב על האיגרת דאיכא חרם דר''ג נראה דאם פותח האיגרת יודע דאיכא חר''ג בזה הוי הפותח בנדוי'' ומדקדוק לשונו מבואר להדיא דהחרם אינו חל אלא על היודע ועושה במזיד והעתיק דבריו להלכה השיירי כנה''ג (הגה''ט סי' שלד אות ה) וכן מבואר בדברי הרמ''א (שם סעי' כב) ''מי שעבר על גזירת רגמ''ה אם עבר בשוגג אי''צ התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשרה שלוחי ר''ג הם להתיר לו וכו' עכ''ל וכן הוא בהגהות לחם רב למהר''י קאשטרו (שם על סעי' לג) ושורש הדברים הוא בתשובת רש''י (שהובא במרדכי בב''ק רמז רי-ריא) על אחד שחירף חבירו והזכיר לו עונותיו הראשונים ואח''כ נתברר לו שר''ג גזר שהעושה כן יהיה בנדוי וחרם והשיב רש''י ''שגוזרי גזירות אינם מתכונים לענוש השוגים שאינם יודעים הגזירות אלא מקללים כל היודע בה ומפקפק בה וכו' ע''ש ומכל הנ''ל מבואר שהעובר על חרם דר''ג בשוגג אינו צריך התרה כלל
ולענ''ד נראה בזמננו יש להקל יותר ולהעמיד הדבר על עיקר הדין דשוגג לא בעי התרה כלל שכן אף הבית דוד לא יצא להחמיר בזה אלא משום שהיה לו ללמוד ולא למד שכל ישראל מקפידים שלא לראות כתבם של אחרים אך בימנו שהשימוש במכתבים כמעט איננו בנמצא לא שייך לבא עליו בטענה זו זאת ועוד שבעצם סברת הבית דוד בזה שהיה לו ללמוד ולהבין ממנהג העם שיש חרם בדבר ושמה''ט חשיב לשוגג קרוב למזיד נראה שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דמאחר ואין הדבר ניכר בבירור והרואה את חבירו משתמט מקריאת מכתב יכול לתלות במיעוט זמנו או חיסרון סקרנותו של חבירו או באיזה מעלה ישרה מדרך המוסר ואכתי אין הדבר ניכר שיש חרם כך שי''ל שאינו נחשב כפושע במה שלא למד וגדולה מזו יש ללמוד מדברי השלט''ג הנ''ל דאפי' היה כתוב על המכתב שיש חרם דר''ג אם לא ידע מהחרם איננו נתפס בו עי' בלשון קודשו ודו''ק ואין לך שוגג קרוב למזיד גדול מזה שהיה לו לברר אם אמת הוא מה שנכתב ע''ג המכתב ואעפ''כ לא בעי התרה גם המדקדק בלשון רש''י בתשובה שם יראה כי אין החרם חל אלא באופן שהעובר עליו עושה דרך אפקרותא ע''ש ואף הב''ד לא חייבו התרה רק מטעם זה כמבואר בתשובתו שם ומה גם שיש לצרף דברי הקול גדול (בסי' קב) והלק''ט (ח''א סי' רעו) והחקקי לב (יו''ד ח''א סי' מט) דס''ל שאינו עומד בחדר''ג אא''כ נדהו להדיא כמבואר לעיל ואף שמדברי מהר''ם מבואר דלא כדבריהם מ''מ חזו לאיצטרופי להקל בנד''ד אשר על כן נראה כי העובר על חדר''ג ורואה כתביו של חבירו בשוגג אינו צריך התרה כלל
|איסורים נוספים בפותח מכתב חברו|
ד. והנה לכל הדברות נראה דמלבד חרם דר''ג הקורא מכתב חבירו שלא ברשותו נלכד בעוד איסורי תורה כמ''ש בשו''ת הלק''ט הנ''ל שיש בדבר משום ''לא תלך רכיל'' והו''ד בשו''ת חקקי לב שם (ד''ה ומעתה) גם יש מרבותינו האחרונים שכתבו לדון בדבר משום גזל כמ''ש בשו''ת תורת חיים הנ''ל (ד''ה ולזה) ואע''פ שאינו מחסר את בעל המכתב ממון הוי כשואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן אע''פ שהבעלים לא נתחסרו בשאילתו ''כ''ש בנדון כזה שאדם כותב סודותיו באיגרת שלו חתומה ואסר לזר''[ט] וכיוצ''ב כתב בשו''ת קול גדול (שם ד''ה וכל זה) דהוי גזלן דהוי כשולח יד בפיקדון וכ''כ מדנפשיה בשו''ת תשובות והנהגות (ח''ג סי' שפח) והובאו דברי התורת חיים הנ''ל בשו''ת חקקי לב ע''ש והוסיף דאפשר שטעם החרם הוא משום מה שאמרו חז''ל ''מאי דסני עלך לחברך לא תעביד'' אי נמי משום גניבת דעת והוי חמור מיניה שגונב דעתו ממש שהוא במסתורי לבו ע''ש[י] וע''ע בקובץ ויען שמואל (חי''ג סי' כה אות א בהע') מה שהרחיב בענין זהכמו כן יש להוסיף לאסור איסר בזה ממאי דאיתא ביומא (ד:) ''מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור'' ומבואר דאין לאדם לספר את הדברים שנאמרו לו מפי חבירו עד שיקבל את רשות האומרם והובא דין זה להלכה בסמ''ג (ל''ת ט) ובהגהות מימוניות (פ''ז מהלכ' דעות אות ח) ובמג''א (סי' קנו ס''ק ב) ונראה דסבירא להו דהוא איסור מדינא וע''ע בשו''ת משנה הלכות (ח''ז סי' רעג)
|אם האיסור הוא רק בגלוי דברים אישיים או בכל שיחה|
ה. והנה בשו''ת חקקי לב (ח''א יו''ד סי' מט ד''ה ועוד) למד מדברי הגמ' הנ''ל לאסור כל גילוי איגרת של חבירו וז''ל ''ועוד נלענ''ד לומר דאפי' שולח אדם איגרת לחבירו אסור לחבירו שבא לו האיגרת לגלות דבר האיגרת לאחרים דאפי' בסתם דליכא שום סוד ודבר מגונה ונזק לכותב האיגרת איכא איסור לגלות כמ''ש בגמ' (שם) דכל האומר דבר לחבירו הרי הוא בבל תאמר עד שיאמר לו בפירוש שיאמר וכ''ש בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו'' ולפ''ד יש ללמוד שיש לאסור העברת דברי חבירו לאחרים בין ששמעם בע''פ ובין שקבלם בכתב בין דברי סוד הצפונים בליבו ובין דברים בעלמא כולם בכלל איסור ''בל יאמר'' עד שיקבל את רשות חבירו לאומרםברם איכא לעיוני בהך מילתא שכן המהרש''ל בספרו עמודי שלמה (על הסמ''ג שם) כתב לבאר את דרשת הגמ' שם בזה''ל ''כל הדברים שאני אומר באהל מועד 'שהוא ביחידי' יהיו לפניך בלאו אמור עד שארשה אותך לדבר'' ע''ש ומבואר שהקפידא הינה דוקא באופן שהדבר נאמר דרך סוד ביחידות ומצאנו לו חבר הוא הרב כנה''ג בספרו דינא דחיי (על הסמ''ג שם) ושם כתב לבאר את דרשת חז''ל דיליפי לה הכי ''דמדקאמר לו הקדוש ברוך הוא לאו אמור ומיד אמר לו דבר אל בני ישראל, ודאי שכך אמר לו, כל הדברים 'הנאמרים בסוד' לאדם יחידי הם בלאו אמור אפי' בלא צווי האומר, זולתי כאן שאני מרשה אותך לאומרם'' ומפורש בלשונו שרק הדברים 'הנאמרים בסוד' בכלל האיסור משא''כ בסתם דיבורים ליכא איסור להעבירם
ובאמת שכן מדוקדק מלישנא דתלמודא דקאמר מנין לאומר דבר 'לחבירו' ומשמע דהיינו דוקא באופן שאומרו ביחידות לחבירו דרך סוד יש להזהר מלפרסמם לאחרים אבל היכא שאומרו בפני רבים אין בדבר קפידא וכמו שכתב לדקדק בספר דף על הדף (ביומא שם) וכן מצינו לכהן הגדול מאחיו בספרו חפץ חיים (באר מים חיים כלל ב ס''ק כז) שכתב בזה''ל ''ועוד אפשר לומר דמאי דאמרינן שהוא בבל יאמר דוקא אם הכניסו בביתו ביחידי דמשמע קצת שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה דומיא דהתם דהכניסו הקדוש ברוך הוא לאהל מועד ביחידי וקולו של הקדוש ברוך הוא לא היה נשמע חוץ לאוהל... לכן אסור אף דלא חזינן שום ריעותא על ידי הגילוי, אבל אם סיפר לו בחוץ דלא היה שום גילוי מילתא כלל שהוא מקפיד, אז תלוי רק בזה, אם יוכל להיות לו קצת ריעותא עי"ז שיגלה אסור אם לא שסיפר לו באפי תלתא, ואם לאו מותר, וכן משמע קצת בדברי מהרש"ל בביאוריו על הסמ"ג בלאו ט' עיין שם עכ''ל (וע''ע שם בס''ק טז) ומבואר שאף לדעת האוסרים בזה מדינא אין האיסור אלא דוקא שניכר שעושה דרך סוד כגון שמפרישו ומדבר עמו ביחידות משא''כ בעלמא וכ''ש לדברי הסוברים שאין בדבר איסור אלא ממידת דרך ארץ כמבואר במאירי (שם) וכן כתב הח''ח (בבאר מים חיים כלל ב ס''ק טז) בדעת הרמב''ם
ולפ''ז כאשר האחד מדבר עם חבירו בטלפון או שולח איגרת לחבירו הרי שבעלמא אין גילוי דעת שאינו חפץ בגילוי הדבר לאחרים ומצד זה יהיה מותר לספר להם את הנאמר אא''כ גילה דעתו לכך בפירוש כגון שביקש שישתיק את הרמקול של הטלפון או שגילה לו דברים אישיים וכיוצ''ב דאנן סהדי שאינו חפץ שיעברו לאחר כמ''ש המג''א שם ועוד
|השמעת הקלטה אישית|
ו. ומעתה אבוא נבוא לנדון השאלה אם מותר לשמוע הקלטה שנעשתה בין שני משוחחים כאשר האחד הקליטה בלא ידיעת חבירו באופן שנאמרו בה דברים אישיים וכל כיוצ''ב שאדם מקפיד עליהם דנראה ברור ששייך לאסור בזה משום ואהבת ומשום לא תלך רכיל או גניבת דעת רק מסתברא דבכה''ג לא שייך לאסור משום גזל דאינו משמיע את קולו ממש אלא את קול הקלטתו והיא אינה שלו ויש לפלפל בזה ואכ''מ ובס''ד מצאתי בפסקי בתי בדין הרבניים (חי''ד עמ' 307) שעמדו בנד''ד וכתבו ''שפשוט הדבר שיש להרחיב הדבר ולומר שכשם שאסור לראות כתב חבירו כן אסור להאזין בסתר למה שחבירו מדבר שהרי לכאו' הטעמים שנתנו האחרונים לחדר''ג בענין הכתב ישנם גם בהאזנה'' וכ''כ ראב''ד ת''א בספרו אמרי משפט (אלמליח ח''ב סי' כט אות ד) וכיוצ''ב כתב בקובץ ויען שמואל (שם אות ו) ואם כי מסתברא שאינו עובר ממש על חדר''ג בזה דאף ששייכים טעמי האיסור מ''מ ודאי שר''ג לא גזר על כל גוונא וברור שלא כל גזלן עובר בחדר''ג אע''פ שזה אחד מטעמי האיסור בראית כתב חברו לכמה אחרונים אך נראה דמ''מ מלבד האיסורים הנ''ל עובר בחרם אחר (שנזכר בשו''ת מהר''ם שם) ''ולא יגלה שום סתר'' והמשמיע הקלטת דבורי חבירו האישיים אין לך גלוי סתר גדול מזה שמגלהו בצורתו והויתו וחרם זה שריר וקיים אף בזמנינו וחדשהו בעלי התוס' כמבוא בשו''ת מהר''ם שם וכמ''ש בשו''ת חת''ס (חו''מ סי' ריג שם) אלא שכאמור אין זה אלא בשיחות אישיות וכיוצ''ב הנכללים בשם 'דבר סתר' וכל כיוצ''ב שסתם אדם מקפיד על כך שלא יתפרסם|סוף דבר|
חרם ר''ג מאור הגולה על הפותח וקורא כתביו האישיים של חבירו נוהג אף בזמננו אחר תחילת האלף החמישי והקורא עומד בחרם בין נידהו בעל הכתב בפירוש בפיו בין נידהו בכתב [כגון שכתב ע''ג האיגרת ופגי''ן דרגמ''ה] ובין שלא נידהו כלל וזאת מלבד מה שעבר בעוד כמה איסורי תורה[יא]
והקורא כתב חבירו במזיד ושאט נפש מתוך ידיעה על ענין החרם חייב התרה בפני עשרה ואם שגגה היא מלפניו ולא ידע מדבר החרם כלל די במה שיקבל על עצמו מכאן ולהבא להיזהר בכך ואין צריך התרה כלל ושב ורפא לו
וממוצא הדברים יש ללמוד שלא רק בקריאת דברי חבירו יש איסור אלא אף בגילוי סודות חבירו בכל אופן וצורה שהיא יש לאסור וכ''ש השמעת הקלטה אישית של שיחת חבירו ורק באופן שקיבל רשות מחבירו או בשאר ענינים שיודע בחבירו שלא יקפיד אם יספרם לאחרים בכל כה''ג אין לחוש ויש להתיר להעבירם[יב]
[א] באופן שכבר הקליט אולם עצם ההקלטה לכשעצמה אין ברור היתרה וכתבתי בזה בס''ד בתשובה בפינת ההלכה ואכ''מ
[ב] ואף שבכל בו שם השמיט תיבות 'אא''כ זרקו' מ''מ נראה דלא פליג בזה והנה ממה שכתבו להתיר באופן שזרק האיגרת נראה שבאופן שמוכח שאין המקבל מקפיד כגון שזרק את האיגרת אין לחוש לחדר''ג אלא שמצינו שנחלקו רבותינו האחרונים בכיוצ''ב במוצא איגרת פתוחה מושלכת בשוק כי בשו''ת הלכות קטנות (ח''א סי' נט) כתב שבאופן שכתוב על האיגרת 'ופגי''ן דרגמ''ה' אסור לקרותה 'שמא אין השולח רוצה שידעו בעסקיו' ולפ''ד נצטרך לדחוק ולומר שמה שהתירו הראשונים כאשר זרקו מיירי שראה שבעל המכתב זרקו מדעתו הא לאו הכי יש לחוש שמא זרקו המקבל או נפלה מיד המשלח ואין רצונו שידעו בעסקיו
אולם מאידך מצאינו למהר''ם בן חביב בשו''ת קול גדול (בסי' קב) שסמך סמיכה בכל כוחו ע''ד הראשונים הנ''ל ונקט שיש להתיר באופן שמצא את האיגרת מושלכת דממה שהשליכה חזינן שאין בה דבר סתר כלל ואף שיש להסתפק שמא נפלה הימנו וספק חרם לחומרא מ''מ הכא שלא נדהו בפיו ורק כתב כן לא הוי חרם כלל ומה''ט שרי באיגרת פתוחה ע''ש [והנה שם התיר אף באופן שגילה דעתו שמקפיד וכתב ע''ג האיגרת 'ופגי''ן דרגמ''ה' וצ''ב וצ''ל דס''ל שמה שכתוב ופגי''ן דרגמ''ה אינו ראיה שהמשלח מקפיד ולא כתבו השולח אלא מחשש שמא יקפיד המקבל ומשהשליכו המקבל חזינן שאינו מקפיד וכן צ''ל בלשון הלק''ט הנ''ל שהעלה לאסור בזה 'שמא אין השולח רוצה שידעו בעסקיו' ומדוע כתב לשון 'שמא' והא עסקינן באופן שכתוב על האיגרת 'ופגי''ן דרגמ''ה' וודאי מקפיד וע''כ שאינו מוכרח וי''ל שלא כתבו אלא מחשש שמא יקפיד המקבל ויל''ע]
ועכ''פ מדברי שניהם נלמד דדוקא באופן שיש מקום לומר שמקפיד שלא יתגלה כתבו לאחרים יש לאסור אבל היכא שמצא דף עם כתב ידו של חבירו דרך הנחה ואיננו סגור או מקופל וכל כיוצ''ב דניכר שאינו מקפיד נראה ברור דמשרא שרי לקוראו [וע''ע להלן כיוצ''ב באות ה ודון מיניה ואוקי באתרין] וע''פ זה יש לפשוט את ספקו של הרב ערוך השלחן (בסי' שלד אות כא) ''נסתפקתי בזמן הזה שהרבה שולחים מכתבים פתוחים על הבי דואר אם מותר לקרא בהם כיון שאינו מסתיר אותו'' וע''פ האמור כל שניכר שאינו מקפיד לשומרו יש להתיר וכדברי הראשונים הנ''ל ושו''ר שכ''כ בפשטות הכותב בשו''ת רבבות אפרים (ח''ד סי' מד אות קמג) והנה יש להסתפק בזמננו כאשר שולחים פאקסים או מיילים למחשב משותף האם מותר לעיין בהם כל שלא כתוב מיועד לפלוני או אישי וכיוצ''ב ולפום ריהטא היה נראה ע''פ האמור להתיר בזה אלא שבשו''ת ושב ורפא (ח''א יו''ד סי' מט) עמד בזה והעלה לאסור ע''ש באורך ומאידך יעויין בדברי הגר''י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (ב''ב ס.) שנטה להקל באופן שלא כתב בראש המכתב אישי או סודי ע''ש וע''ע ברוח חיים פלאג'י (חו''מ סי' כז ואמ''א) ויש להאריך ואכ''מ
[ג] ומה שכתב שם לחלק בין חדר''ג על נשיאת שני נשים לדחדר''ג על גירושי אישה בע''כ אינו נראה מלשון מרן בשו''ת ב''י שהובאה לעיל
[ד] ואנוכי חזון הרבתי בשו''ת חת''ס (חו''מ סי' רג ד''ה ומ''מ עתה) שכתב שאף אי נימא שחדר''ג (בענין ב' נשים) פקע בסוף האלף החמישי מ''מ הרי מבואר בתשובת מהר''ם מרוטנבורג שר''ת ושאר בעלי התוס' חדשו החרם בזה והם לא קצבו זמן לדבר והעובר עליהם אף בעת הזאת עובר בחרם ע''ש והביא דבריו לנד''ד בשו''ת ושב ורפא (ח''א סי' מט ד''ה ומאי דכתב) ע''ש ולפי דבריהם יש מקום ליישב את דברי הרב בית דוד (שם) בנוסח השאלה ''לחוטף הכתב שהוא בנח''ש 'מלבד' חרם רגמ''ה'' ומבואר שיש בדבר חרם נוסף מלבד חדר''ג וצ''ב מנא ליה הא ולהאמור ניחא שי''ל שהקורא בכתב חבירו עובר גם בחרם רבותינו בעלי התוס' [אם כי י''ל דהכא שלא פקע החרם למה להו להוסיף איסור בדבר וצ''ע]
אך באמת יש לתמוה בזה ע''ד החת''ס שכן בתשובת מהר''ם מרוטנבורג שם מבואר איפכא ושבעלי התוס' לא חדשו אלא את שאר החרמות ותקנות הקהילות ולא את מה שתיקן ר''ג וזו לשונם ''כל אלו התקנות חדשנו ע''פ החרם וחדשנו עתה שנת תתק''פ לפרט מה שתקנו קדמונים מקדם לפני כמה שנים פה במגנץ בחרם חמור לבד תקנות המאור הגדול ר''ג מאור הגולה בר יהודה שהן הרבה מאוד והן ידועות ולא הוצרכנו לחדשן'' הרי להדיא שאת תקנות ר''ג לא חדשו בעלי התוס' ואף אי נימא שבעלי התוס' חדשו את תקנת ר''ג מ''מ תקנה זו של ראיה בכתב חבירו נראה שלא חידשו שכן נזכרת בסוף תשובת מהר''ם אחר שהזכיר חידוש התקנות ע''ש ודו''ק ועכ''פ אף אי נימא שבעלי התוס' לא חדשו חרם זה יש לומר דבעינו עומד וככל האמור
[ה] ופורץ גדר ישכנו נחש דר''ג מאור הגולה
[ו] ומבואר בדבריו דבר חידוש שאע''פ דעיקר החרם נגזר עד סוף האלף החמישי מ''מ מאחר והמשיכו לנהוג בו אף לאחר מכן הרי שלא בטל ומצאנו תנא דמסייע ליה הוא המהר''ם אלשקר (סי' צו הובא בפתחי תשובה שם) לגבי בני אשכנז שהמשיכו לנהוג בחרם של נשיאת שני נשים כמו שכתב הרמ''א (אהע''ז סי' א סעי' י) דלדידהו נחשב כבתוך הזמן ע''ש אך יש לציין שבעיקר הסברא בזה נראה דמרן הבית יוסף פליג דמבואר בתשובתו בשו''ת ב''י (שם וד''ה איכא למימר וד''ה השתא) שאף לבני אשכנז שהמשיכו לנהוג בחרם זה מ''מ אין חומרתו כדברי תורה כפי שהיה בעיקרו
וכאן המקום להעיר על מה שכתב בשו''ת זכרון יוסף (שם) להביא ראיה למש''כ מהר''ם בן חביב בגט פשוט (סי' קיט ס''ק כב-א.ה לא מצאתי שם ומ''מ בעיקר הדבר מצאנו מקור לדעתו בקול גדול הנ''ל) לענין נשיאת שני נשים ''שכיון שהחזיקו במדינות אשכנז במנהג זה גם אחר עבור האלף החמישי לא נשתנה הדין אצלם ממה שהיה מקודם להחמיר בספיקו'' והוכיח כן הרב זכרון יוסף ממה שכתב מרן השו''ע (ביו''ד סי' ריד סעי' ב) וז''ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגים כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה'' ור''ל דה''ה הכא שנהגו בתקנת ר''ג הרי זה כהסכמת הרבים אולם יש לעיין בתרתי חדא דהכא דלא הוי גדר וסייג לד''ת אלא תקנה טובה ונכונה (כמ''ש בדרכ''מ שם סעי' א אות ט) י''ל שלא מהני מה שנהגו ממילא ובעינן קבלה מפורשת על כך זאת ועוד שאף שנהגו כן מ''מ אם נמשך מנהגם מהמנהג הראשון ולא נהגו על דעת לחדש התקנה יש לומר שנחשב הדבר למנהג בטעות ואין לדבר תוקף שהאבות נהגו מצד חדר''ג ובניהם המשיכו בחושבם שאכתי החרם בעינו וכמו שכתב כיוצ''ב מהר''י אדרבי בשו''ת דברי ריבות (סי' נב) ובאמת שבשו''ת ב''י (שם ובד''ה והשתא) מבואר שאף בני אשכנז לא עשו בזה קבלה חדשה אלא מחמת המנהג הראשון נהגו כן ע''ש ואכמ''ל
[ז] וקצת צ''ע מהא דאיתא במו''ק (יז.) ''א''ל שקילי פתיחא עליה'' ופרש''י ''כתוב עליו שמתא'' ומבואר דמהני נידוי בכתב ויש להאריך ואכ''מ עי' בזה להרב הנאמ''ן בשו''ת בית נאמן (ח''א סי' לד אות יא ואילך).
[ח] ויש להעיר עמ''ש בשו''ת חקקי לב שם ללמוד מדברי השלט''ג דבענין שינדהו להדיא והוא צ''ב דבדברי השלט''ג מבואר דנסתפק בזה ולא כתב שאם נידהו מנודה אלא על צד הודאי גם מה שכתב שם להעיר ע''ד השיירי כנסת הגדולה שכתב ''שאינו בנידוי עד שינדהו'' וכתב החקקי לב ע''ד ''והביא כל זה מלשון השלטי גיבורים הלזה ויש לעמוד בזה שיש שנוי בין מה שכתב הכנה''ג לבין מש''כ השלט''ג גופיה עכ''ל אולם בשכנה''ג לפנינו ליתא הנך תיבות 'שאינו בנידוי עד שינדהו' ואדרבה ז''ל שם ''יש חרם רגמ''ה שלא יפתח אדם איגרת חבירו 'והפותחה הרי הוא מנודה'' עכ''ל ולפ''ז דברי השכהנ''ג תואמים במדוייק למש''כ בשלט''ג שם ע''ש ודו''ק
[ט] ויש לציין למש''כ בחשוקי חמד (ב''ב ס.) בשם הגרי''ש אלישיב ולא משמע כן בתו''ח שם (בד''ה מ''מ) וע''ע בשו''ת בית דוד (שם ד''ה ואם כן) ואכמ''ל
[י] והנה לפום ריהטא יש מקום להעיר בזה דיש לומר דעיקר איסור גניבת דעת אינו אלא בעושה מעשה או באומר אמירה המטעה את חבירו אבל בלאו הכי אינו בכלל גניבת דעת וכמבואר בחולין (צד:) וכן משמע מלשון הרמב''ם (מכירה פ''ד הלכ' ו ואפי' וכו' ע''ש) וא''כ הכא שסבור היה מעצמו שהשליח לא יראה המכתב הרי שמאחר והשליח לא אמר כן הוא הטעה את עצמו ומדוע ילכד השליח בעון גניבת דעת וכבר העיר בזה הרב הכותב בקובץ המעין (תשנ''ז לז עמ' 48)
אך נראה דס''ל להחקקי לב דהא דבעי שיטעהו בדיבור או במעשה ובלאו הכי איהו הוא דאטעי נפשיה הוא דוקא היכא שבלא הטעתו הוי ליה לאסוקי אדעתיה לשאול או להזהיר (כדברי רש''י בחולין שם ד''ה אינהו) אבל היכא שכן הוא הוא נוהג שבעולם לא פשע במה שלא שאל או הזהיר וסמך על חברו שלא ישנה ממנהג בני אדם וחבירו שחרג ושינה מהמוסכם הוי בכלל גניבת דעת אף שלא הטעהו בדיבור או במעשה כך שבנידון דידן שמשורת המוסר וההגיון אין ראוי לאדם לפתוח מכתב אישי שאדם כותב לחבירו הרי שבכה''ג לא מוטל על בעל המכתב להזהיר את השליח על כך שסומך שינהג כדרך העולם ועל השליח להודיעו שחפץ לקרא המכתב ומשהניחו שוגה באמונתו הרי גנב דעתו וכן משמע מלשון השו''ע (חו''מ סי' רכח סעי' ו) ''ואם הוא דבר וכו' ע''ש ודו''ק
[יא] אציין כי הנחה זו שיש לאסור פגיעה בצינעת הפרט הינה אף לפי מערכת המשפט הישראלית ובאחד מסעפי חוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' (1992 אות ג-ד) נכתב בזה''ל ''אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם על גופו בגופו או בכליו אין פוגעים בסוד שיחו של אדם בכתביו או ברשומותיו'' ומכאן אתה תחזה כי ליכא מידי דלא כתיב באורייתא הפוך בה והפוך בה דכולא בה
[יב] ולציון יאמר בענין קריאת מכתב חבירו במקום חשש הפסד עי' בשו''ת הלק''ט (ח''א סי' קעג) ובשו''ת חקקי לב (שם) ובשו''ת ושב ורפא (שם בפירות הנושרין) ובשו''ת תשובות והנהגות (שם) ובקובץ המעין שם ובמש''כ הגר''י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (יומא ד: בענין מכתב של רופא) ובענין חדר''ג בין בעל לאישתו עי' בקובץ תחומין (כרך יא עמ' 303) ובמה שהוסיף בזה בקובץ ויען שמואל שם (אות יא) גם עי' שם בענין מכתב העוסק בד''ת וכשמשער שחבירו יסכים לו ובענין חדר''ג במקום מצוה עי' בשו''ת ושב ורפא שם (ומש''כ לדמות זה לחרם דב' נשים במקום מצוה יש לומר דשאני הכא דמדינא אסיר) ובענין חדר''ג בקריאת מכתב של גוי עי' בחקקי לב שם
