יביע אומר חלק ה סימן יא אות ד - שאלה בדבריו

[אושרי רביב]

כתב מרן זיע"א: אלא דלכאורה עדיין היה מקום לדון להחמיר בנ"ד, שאף שנאמר שדין חדר האמבטיה כדין חדר אמצעי של המרחץ שמותר להרהר שם בדברי תורה, מ"מ הרי אסור לדבר בד"ת שם. וא"כ בעצם הכנסת הרדיו טרנזיסטור לחדר האמבטיה, כשמשמיע על ידו דברי תורה, יש להחמיר. אולם נראה שאין לחוש לזה כלל, שאפילו אם משמיעים ברדיו: שידור חי ממקור ראשון בעת שהמרצה מדבר בד"ת, הקול נקלט תחלה ע"י הממברנא ואח"כ משדרים אותו דרך הרדיו, וא"כ הואיל ואין הקול המשודר ברדיו בא מכח אדם בר חיובא, שכחו נפסק לפני השידור, והוא כדרך ששומעים מהתקליט של גרמופון. ולכן הדבר ברור שאין יוצאים י"ח מקרא מגילה (או שופר) דרך הרדיו. וכן אין לענות אמן אחר ברכות הנשמעים דרך הרדיו. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' יט אות יח). ע"ש. ועפ"ז ג"כ פסקנו להלכה שאין בהשמעת ברכות וקטעי תפלה שיש בהם הזכרת שם שמים, דרך תקליטי גרמופון, משום איסור הזכרת שם שמים לבטלה, וכמש"כ באורך בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' טו). והבאנו שכן פסק הגאון מהר"ח ברלין בשו"ת אהלי אהרן ח"ב (סי' סד אות ה ו). ע"ש. וא"כ גם בנ"ד אין לחוש על עצמם הכנסת הרדיו טרנזיסטור לחדר האמבטיה, ואין לנו לדון אלא על שמיעת דברי תורה בחדר האמבטיה. ומאחר עלות שדין חדר האמבטיה כדין חדר האמצעי של בית המרחץ, יש להורות שמותר לשמוע שם ד"ת דרך הרדיו ולהרהר בהם.
וע"פ האמור אין לחוש בזה גם לדין: שומע כעונה, הגם שיש מחמירים לאסור לשמוע ד"ת בבוקר קודם ברכות התורה מדין שומע כעונה. וכמ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קנט). וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' לה). ובשו"ת מכתב לחזקיהו (דף כד ע"ב). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (סי' ח אות יח והלאה). מ"מ בנ"ד ודאי שאין לחוש בזה כיון שהמשמיע לאו בר חיובא ומקלו יגיד לו. ואין כאן אלא הרהור בעלמא, ומכיון דכתיב ולא יראה בך ערות: דבר, דיבור אסור הרהור מותר, ונפק"ל מהכא שאפי' עומד ערום מותר לו לשמוע ד"ת, וכמש"כ לעיל משבת (קנ) והאחרונים, לכן יש להתיר לשמוע ד"ת מהרדיו טרנזיסטור אף כשהוא עומד ערום ומתרחץ באמבטיה. ולית דין צריך בשש. [ובדרך אגב אבא להעיר בקצרה ע"ד הרב נצר מטעי סי' ב הנ"ל, שהביא מ"ש הר"ן (ע"ז מד:) שבחדר אמצעי של המרחץ מותר לומר הלכה כל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר, ולכן הי' מותר לר"ג להשיב לאותו הגמון אין משיבין במרחץ, דזה אינו חשוב אלא כדין הרהור, וכשיצא לבית החיצון א"ל טעמו של דבר, דהיינו אני לא באתי בגבולה וכו', והקשה ע"ז ממ"ש בשבת (מ:) אר"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן, ש"מ תלת וכו', והקשו והיכי עביד הכי והלא אסור לדבר ד"ת בבית המרחץ וכו'. ומשני דלאפרושי מאיסורא שרי. וכן במעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח קרקע א"ל אין מדיחין, לסוך לו קרקע א"ל אין סכין, אלמא דלאפרושי מאיסורא שרי. ולד' הר"ן מאי קושיא, הלא הם אמרו דין יבש בלי נימוק וטעם זה מותר בבית אמצעי. ואין לומר דהכא כיון דתני בבית המרחץ הכוונה לבית הפנימי, זה אינו שהרי במתני' דע"ז מד: קתני שהיה רוחץ במרחץ וכו', ובכ"ז מוקמינן דמיירי בבית החיצון לפ"ד הר"ן. וצ"ע. עכ"ד. ולק"מ, דהא קתני בברייתא ע"ז מד: כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ, וא"כ בפנים לא השיבו כלום, (שבודאי שהיה רוחץ בבית הפנימי). ורק כשיצא לבית האמצעי שמותר להרהר בד"ת א"ל אין משיבין במרחץ. אבל הני עובדי דשבת מ: מיירי בחדר הפנימי ששם היו מתרחצים. ומש"ה הוצרך לתרץ דשאני הכא דהוי לאפרושי מאיסורא. וזה פשוט. אך בעיקר ד' הר"ן, יש חולקים ומחמירים. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' ח אות כב. ע"ש].
וצריך להבין דברי קודשו, כיצד מסתדר עם מה שכתב לגבי הדין לצאת ידי חובה על ידי קריאה בשידור חי, שכתב בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' סח). ובחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' כא-כב)?...

 

[יצחק משען]

במחילה החילוק פשוט, שם זה לא מדין שומע כעונה אלא שהוא עונה על מה שבמציאות כעת החזן ברדיו אמר, וכמו שהדגיש ביחו"ד בזה"ל : אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. והרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות שם /סוכה נא:/ וכן בברכות (מז ע"א) שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. וראה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קכד סעיף ח). והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות.

 

[יצחק א.]

וכן אין לענות אמן אחר ברכות הנשמעים דרך הרדיו. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א

כנראה על זה שאל .לכאורה סתירה בדברי קודשו.

במחילה החילוק פשוט, שם זה לא מדין שומע כעונה אלא שהוא עונה על מה שבמציאות כעת החזן ברדיו אמר, וכמו שהדגיש ביחו"ד בזה"ל : אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. והרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות שם /סוכה נא:/ וכן בברכות (מז ע"א) שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. וראה בשלחן ערוך אורח חיים (סימן קכד סעיף ח). והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות.

 

[יצחק משען]

כנראה על זה שאל .לכאורה סתירה בדברי קודשו.

לא את זה הוא הדגיש
כי בנידון זה כמדומה אכן חזר בו
כפי שהאריך הרב אהרן בוארון בקונטרסו
וצל"ע בילקו"י פורים וכעת תש כוחי