ישראל היהודי
Member
מרן מלכא זיע"א כתב ביביע אומר ח"ט יו"ד סי' כ"ג שלא לכתוב זאת כי זה כותב פרשיות, האם באמת הוא לא קרא אף פעם מפרשת הקטורת על קלף?
כתיבת פיטום הקטורת על קלף
- Thread starter ישראל היהודי
- תאריך התחלה
- צופים 8
ישראל היהודי
Member
תוכל להפנות אותי מדוייק איפה בילקוט יוסף
דעת מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ט' (חיו"ד סי' כג) שלכתחילה אין לכתוב פרשת פיטום הקטורת על גבי קלף, שכך פסק מרן השו"ע (יורה דעה רפג, ב) שאין לכתוב פסוקי תורה בודדים בפני עצמם.
מכל מקום פסק בתשובה שם, כי בדיעבד גם אם נכתבה פרשת פיטום הקטורת על ידי סופר ספרדי, רשאים לקרות את פיטום הקטורת מתוכה.
מכל מקום פסק בתשובה שם, כי בדיעבד גם אם נכתבה פרשת פיטום הקטורת על ידי סופר ספרדי, רשאים לקרות את פיטום הקטורת מתוכה.
נערך לאחרונה:
יעקב יעקב
Active member
1. הרב הקדוש רבי משה בן מכיר כותב כך: “החושש על נפשו ראוי לו להשתדל בכל עוז לכתוב את כל עניין הקטורת בקלף כשר ובכתיבה אשורית”
מכאן נלמד שקריאת הקטורת היא סגולה לשמירת הנפש.
2. הרב הקדוש האלהי מאיזמיר מחבר הספר כף החיים, רבי חיים פלאג’י זצ”ל כותב כך: ” נכון לכתוב פרשת פיטום הקטורת על קלף בכתב אשורי כמו בספר תורה”, “סגולה לפרנסה טובה ועושר כי הקטורת מעשרת ותמיד תהיה פרנסתו בריווח”.
העתקתי מאתר 'הר סיני'
מכאן נלמד שקריאת הקטורת היא סגולה לשמירת הנפש.
2. הרב הקדוש האלהי מאיזמיר מחבר הספר כף החיים, רבי חיים פלאג’י זצ”ל כותב כך: ” נכון לכתוב פרשת פיטום הקטורת על קלף בכתב אשורי כמו בספר תורה”, “סגולה לפרנסה טובה ועושר כי הקטורת מעשרת ותמיד תהיה פרנסתו בריווח”.
העתקתי מאתר 'הר סיני'
ישראל היהודי
Member
גם מרן מלכא זיע"א ביבי"א הנ"ל מביא זאת ובדיוק ע"ז נסוב הענין.
ישראל היהודי
Member
מדוע?
ואם התכוונת מצד שזה פרשה פסולה עי"ש למרן מלכא זיע"א שדן בזה משו"ת התשב"ץ וכתב שד"ז לא ברירא, כמד' זה בהגה"ה שם, ועי'
אושרי רביב
Well-known member
באורחות מרן כתב שמרן היה קורא ואחר כך הפסיק...
מרפסן איגרי
Active member
זה ש"ע מפורש ביו"ד רפג סעיף ג כתב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת מותר
כך גם כתבו לעשות בילקוט יוסף וארחות מרן (ששם כתב שבתחילה מרן קרא פיטום הקטורת מתוך הקלף ואח"כ הפסיק כי חשש שילמדו ממנו לכתוב לכתחילה)
מה שתמוה הוא שביבי"א לא הזכיר כלום מההיתר הזה, ובמעין אומר אמר לו שאסור ולא ברור למה ועל מה דיבר הש"ע
נערך לאחרונה:
יעקב. ח. מ.
Active member
ועיין שו"ת עטרת פז שכתב להתיר בזה אך במילואים כתב לסייג התירו מחמת דברי היבי"א שיצא אחר שכתב להתיר, ועי' שו"ת הרי יהודה וכן בתשובות והנהגות שהתירו בזה.
מרפסן איגרי
Active member
מאיזה טעם אין להתיר? הרי ספר תורה שנכתב כך הוא פסול
איני יודע אם קרא או לא,
אבל לגבי נידון אחר - כתיבת מגילת אסתר, דעתו הייתה להחמיר בכמה פרטים (עי' חזו"ע אינו לפני כעת), ובכל זאת המגילה שלו לא הייתה כתובה בצורה המחמירה, וגם כשהביאו לו מגילה אחרת מהודרת לכו"ע, השתמש בה מעט לכבוד הנותן ופסק.
כך שא"א לדעת, שיכול להיות שקרא לכבוד הנותן, ובפרט דס"ל שלאחר שנכתב מותר. או שלא קרא כלל, כי חשש שמא ילמדו התלמידים כי חובה לעשות כן. וכל כיו"ב.
אבל לגבי נידון אחר - כתיבת מגילת אסתר, דעתו הייתה להחמיר בכמה פרטים (עי' חזו"ע אינו לפני כעת), ובכל זאת המגילה שלו לא הייתה כתובה בצורה המחמירה, וגם כשהביאו לו מגילה אחרת מהודרת לכו"ע, השתמש בה מעט לכבוד הנותן ופסק.
כך שא"א לדעת, שיכול להיות שקרא לכבוד הנותן, ובפרט דס"ל שלאחר שנכתב מותר. או שלא קרא כלל, כי חשש שמא ילמדו התלמידים כי חובה לעשות כן. וכל כיו"ב.
להלן תשובה מפורטת מאת ת"ח אחד, בנושא הנ"ל:
רוב הראשונים פסקו להיתרא [ורובם לא הובאו ביבי"א]; כ"כ הרי"ף שם: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, וכן הלכה ע"כ. וכ"כ ראבי"ה בסי' תתע"ח: וכותבים מגילה לתינוק להתלמד בה כדאיתא בפרק הניזקין ובפרק שני דתמורה עי"ש. וכ"כ המרדכי בגיטין רמז ת"ז: כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. וה"ה דמותר לכתוב פרשת הקרבנות וכן כל ק"ש שבתפלות שלנו משום עת לעשות לה' שהרי אין כל העולם יודעים בע"פ ואין לכל העולם חומשין להביאם לבהכ"נ ואתי לבטולי תפלה וק"ש שהוא מן התורה לכך מותר לכתוב הני אף על פי שלא ניתן ליכתב ע"כ. וכ"כ בסתמא האגודה בגיטין. וכ"ד הרי"ד בפסקיו לגיטין וז"ל ואיתוקמא כתנאי, ויש לומר שגם זה עת לעשות לה' הוא וכותבין ע"כ. וכ"כ הריא"ז בהלכות מזוזה פ"א אות י"א: וכן מותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בספר הניזקין ע"כ. וכ"ד המאירי בגיטין וז"ל אע"פ שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אלא אם כן דעתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני שהוא גמר ספור הקרבנות [ודבריו בזה צ"ע לפי סוגית הגמ'] אעפ"כ עת לעשות לה' וכו' וזהו שגדולי הפוסקים הביאו כותבין מגלה לתינוק וכו' עי"ש. ובספרו קרית ספר ח"א מאמר ב' ח"ג הוסיף יותר שלאחר שהביא את דברי הרי"ף כתב: אבל גדולי המחברים אוסרין ומשום דרבנן אמרי אין כותבין מגילה לתינוק וכו' והלכה כרבים, אלא שאנו סומכין על עת לעשות לה' שאין הכל מספיקין לכתוב חומש שלם לתינוק כשמתחיל ללמוד עי"ש. והארח"ח בהלכות ת"ת אות ט' כתב שהריא"ף והר' יהונתן ז"ל מתירין מפני הדחק להתלמד עי"ש. וכ"נ דעת רי"ו נ"ב ח"ב [די"ח ע"ד] שכתב מותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה כך פשוט בגיטין וכן פסק רי"ף. ויש שתמהו עליו ופסקו כת"ק דרכי יהודה דאמ' אסור אם לא היה בדעתו להשלים ע"כ, ונראה שדעתו בסתם כדעת הרי"ף להיתרא. וכ"ד הר"ן בחידושיו לגיטין וז"ל ואסיקנא דאין כותבין וכ"כ הרמב"ם וכו'. ומ"מ נראה דהיכא דאיכא דוחקא שרי כדאסיקנא בספרא דאפטרתא משום עת לעשות לה'. ונראה שזה היה דעת הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה ע"כ. וכ"כ עוד בפירושו לרי"ף על שבת דף מ"ג ע"א [מדפי הרי"ף] וז"ל ועוד תמהני למה אסר הרב ז"ל [הרמב"ן במלחמות, והעתקנוהו לעיל] לכתוב פסוקי דרחמי וכיו"ב. מה בין פסוקי דרחמי לספר אפטרתא דשרינן בפרק הניזקין משום עת לעשות לה'. ועוד דהא אסיקנא התם שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה ואפ"ה כתב הרב אלפסי ז"ל שם בהלכותיו דקי"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ומשמע דטעמיה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דדבר הלמד מענינו הוא וכדאיתא התם, ולמה נאסור יותר לכתוב פסוקין דרחמי מלכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואיני רואה בה מקום לחלק ע"כ. ואע"פ שהר"ן גופיה בפירוש הרי"ף לגיטין [דף כ"ח ע"א] כתב על דברי הרי"ף: תימה הוא דבגמ' מוכח בהדיא דהלכה כמ"ד אין כותבין ע"כ. מ"מ נראה ברור שדבריו בחידושים וכן בשבת מאוחרים יותר ששם יישב את פסק הרי"ף בטוב טעם, וכך דעתו. וכ"ד הנימוק"י בגיטין שם וז"ל: וכותבין מגלה, פרשה לבדה של תורה או שנים, והכי הלכתא. ואע"ג דלא אתברר בגמרא שפיר, מ"מ פסקו הגאונים כן משום עת לעשות, דכיון דלא אפשר כתבינן ע"כ. וכן הסכים הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' ב' שהביא את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם וכתב על דברי הרי"ף: וכן נראה לי, מדאסיקנא התם דספרא דאפטרתא שרי למקרי ביה משום דלא אפשר ופרש"י שאין בכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם, וכ"ש שאין יכולת לכל יחיד ויחיד לכתוב תורה שלמה לבניו. וכן בפרק מצות חליצה (ק"ו ע"ב ע"ש) אמרינן דהלכתא כמר זוטרא דס"ל דבמקום מצוה כתבינן מגלה לתינוק עי"ש. וכן מתבאר מדברי ספר חסידים סי' תתקל"ג שכתב: המתקנים בגד פשתן על ס"ת (כגון מפות ומעילים) וכותבים פסוקים בבגדים ואח"כ הנשים עושות רקמה על רושם התיבה במשי מעשה מחט אם יש בפסוקים שם הקדש לא יניח לנשים לרקום במחט על הכתיבה מפני שנוקב את השם ע"כ. ומבואר שמצד עצם הכתיבה שפיר דמי.
והרא"ש בגיטין פ"ה ס"כ כתב ע"ד הרי"ף: ותימה הוא כיון דרבא השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עליה ועוד ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דרבי יהודה דלא שרי אלא בדעתו להשלים. ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה ולא חייש להא דקאמר כיון דאידביק דאם כן אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה כיון דאידביק. ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו ע"כ. והב"י הקשה על דבריו עי"ש. ועכ"פ הרא"ש לא ברירא ליה פסק זה לא לאיסור ולא להיתר, וכפי שכתב הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם שהרא"ש 'גמגם' בדבר עי"ש. ודלא כמ"ש הרשב"ץ בתשובה שם שהרא"ש 'הסכים' לרי"ף עי"ש.
נמצא שדעת רוב הראשונים שמותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' ודלא כרמב"ם וסיעתו.
והב"י הביא את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם ואת היישוב בדעת הרי"ף, אולם בשו"ע שם פסק כהרמב"ם עי"ש. אולם לפי האמור שרוב הראשונים דעתם כרי"ף – נראה שהעיקר הוא להתיר בזה, ובפרט שהראשונים בתראי כמו המאירי, הר"ן והרשב"ץ הביאו את המחלוקת של הרי"ף והרמב"ם והכריעו כדעת הרי"ף.
והרא"ש בגיטין פ"ה ס"כ כתב ע"ד הרי"ף: ותימה הוא כיון דרבא השיב לאביי אין כותבין וליכא מאן דפליג עליה ועוד ראוי לפסוק הלכה כתנא קמא דרבי יהודה דלא שרי אלא בדעתו להשלים. ואפשר דסבר הלכה כר' יוחנן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה ולא חייש להא דקאמר כיון דאידביק דאם כן אפילו חומש לא נכתוב אלא תורה שלמה כיון דאידביק. ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו ע"כ. והב"י הקשה על דבריו עי"ש. ועכ"פ הרא"ש לא ברירא ליה פסק זה לא לאיסור ולא להיתר, וכפי שכתב הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם שהרא"ש 'גמגם' בדבר עי"ש. ודלא כמ"ש הרשב"ץ בתשובה שם שהרא"ש 'הסכים' לרי"ף עי"ש.
נמצא שדעת רוב הראשונים שמותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' ודלא כרמב"ם וסיעתו.
והב"י הביא את מחלוקת הרי"ף והרמב"ם ואת היישוב בדעת הרי"ף, אולם בשו"ע שם פסק כהרמב"ם עי"ש. אולם לפי האמור שרוב הראשונים דעתם כרי"ף – נראה שהעיקר הוא להתיר בזה, ובפרט שהראשונים בתראי כמו המאירי, הר"ן והרשב"ץ הביאו את המחלוקת של הרי"ף והרמב"ם והכריעו כדעת הרי"ף.
עדויות הפוסקים במשך הדורות על המנהג לכתוב פסוקים
ומלבד שכך דעת רוב הראשונים וכנ"ל – הפוסקים העידו במשך הדורות על המנהג שכותבים פסוקים, אלא שחלקם סברו שאסור ולכן מחו בעושים כן, אבל כשמצרפים את כל עדויות הפוסקים נראה ברור שנהגו בכל תפוצות ישראל להקל בזה;
הרמב"ם בתשובה [בלאו סי' רס"ח] נשאל בדבר אדם שרקם על טליתו פסוק מפרשת ויאמר, והאריך לאסור לשיטתו שאין לכתוב פסוקים, וכתב בתוך הדברים: ופה במצרים ראינום לוקחים לוחות זהב או כסף וחורתים בהם שיר של פגעים ותולים אותם בצוארי הנערים, ומחינו בידם על זה תכלית המחאה עי"ש. הרי שהעיד על מנהגם במצרים שכותבים 'שיר של פגעים', אלא שהוא מחה בהם לשיטתו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' מ"ה נשאל על מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב. והשיב: כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב שהוא אסור ונתן בה כמה טעמים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ע"כ. הרי שאע"פ שהרמב"ם אסר לרקום הפסוקים – המנהג התפשט שלא כדעתו, והמשיכו לרקום פסוקים על הטלית, אלא שהרדב"ז אסר כדעת הרמב"ם. וכן הגו"ר בכלל ב' סי' כ"ה הביא מעשה באחד שריקם על טליתו פרשת ציצית וכו' עי"ש, וחזינן כנ"ל.
וספר חסידים שהבאנו לעיל כתב המתקנים בגד פשתן על ס"ת וכותבים פסוקים בבגדים וכו', ומבואר שכך היה נהוג במקומותם. וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' רפ"ג ס"ד שהתירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה משום שהם תשמישי קדושה, ואסור לנהוג בהם קלות, ואין חשש שיגיעו לידי ביזיון עי"ש, ומבואר שמנהג זה נמשך מזמן ספר חסידים [ולפניו] ועד זמנו של הלבוש [ואחריו].
והרמב"ן שהבאנו לעיל כתב ש'אותן שכותבין פסוקי דרחמי' הוא אסור וכו'. ומבואר שהיו נוהגים לכתוב פסוקים אלו, אלא שהוא ס"ל לאיסורא.
ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' כ"ט כתב שבביהכ"נ המפואר שהקים דון שמואל אבולעפיה בעיר טולידו אשר בספרד בשנת ה' קי"ז, נכתב בכתב עברית מזמור פ' שבתהלים ובלוח הזכרון לשם בונהו מסיים בפסוק לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים עי"ש.
ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' נשאל מ'ברשך' שבאלגי'ר אם מותר לכתוב בלוחות שלשה או ארבע פסוקים או פרשה שלימה כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקות שאין להם ספר והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע, והאריך בזה וס"ל להיתרא וכפי שהעתקנו לעיל [ושם דן גם מצד שרטוט ועוד].
ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג' נשאל על מה שנהגו בקצת ק"ק וכו', נהגו לכתוב בחתיכות נייר פסוקים מעניינא דיומא כגון ביום הכפורים כי קדוש היום לאדונינו וכמו כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכגון שמע ישראל וכיוצא בזה ותולין אותן הפתקות סביב סביב למעלה מן התיבה או בפתחי בהכ"נ וכו'. והאריך בזה וסיים: מ"מ למדנו מדבריו [של הרמב"ם] שאסור לכתוב פסוקים נפרדים מן הטעם שאמרנו וכן ראוי להחמיר ולהורות. ומ"מ אם הדבר מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש לא הייתי מוחה בידם מאחר שיש להם יתד להתלות מדברי הרי"ף ז"ל שמא הרבנים הראשונים הורו להם כפשוט דבריו עי"ש.
והב"ח ביו"ד סי' רפ"ג כתב דכל היכא דאיכא חששא שמא ישתכח הדבר כגון הכא דאתי לבטולי ק"ש ותפילה אית ביה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך וכו', וכך המנהג פשוט בכל המדינות ותמהתי על מה שכתב בית יוסף בשלחן ערוך בסתם כדברי הרמב"ם ולא חשש למנהג כל ישראל כהרי"ף והמרדכי, גם הרב בהגהותיו בש"ע לא הזכיר דבר וזה ודאי כשגגה שיצאה מלפני השליט ע"כ. ובהגהותיו לרי"ף הוסיף שהתפשט המנהג להתיר אפילו מה שאינו לצורך, ומזה ודאי ראוי להחמיר עי"ש.
והמג"א בסי' תרל"ח סק"ט כתב: אותן החוקקים פסוק בסוכות תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י וט"ז ע"כ. והביאוהו האחרונים שם. ובספר ביכורי יעקב באות י"ח כתב: אכן כיון דכבר כתב הש"ך שם דנתפשט המנהג להקל לכתוב מן התורה פסוקים, א"כ אם משרטט אין איסור לכתוב על הנייר, דיכול לשמרו מן הבזיון כמו שאר כתבי קדש, משא"כ בדלעת שאין יכול להצניעו כ"כ ויכול לבא לידי בזיון עי"ש. ובתוספת ביכורים שם כתב על מי שהשיג עליו בזה"ל: אני לא כתבתי אלא ע"פ מה שפשט המנהג להקל כהש"ך כאשר הוא באמת, אבל לכתחלה ודאי יפה אמר הרב נ"י שטוב להחמיר עי"ש. ובספר מועד לכל חי סי' כ"א אות נ' העתיק את דברי הביכורי יעקב שהתיר בנייר, וציין לעיין בספרו כף החיים סי' י"ב אות י"ג, ושם כתב אודות הכותבים שם הויה במקום שיכול להמחק שהוא אסור וכו', וסיים: ובזה ראיתי בתשובה כתב יד לאחד קדוש, על המפות שעל גבי השולחנות שכותבים בהם שמות ופסוקים דגער הרבה לעושים כן. וכד הוינן בה, לא כל הנדונות שוין ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, ויש ללמד זכות על המנהג כאשר אכתוב במקומו הראוי לו עי"ש. הרי דס"ל למעשה כדעת הבכורי יעקב שבמקום שאין חשש ביזוי מותר לכתוב פסוקים מחמת שכך נהגו[1].
ובספר בית הילל על יו"ד סי' רפ"ג כתב: וקשה לי על מה שנוהגין עכשיו בזמן הזה בכל בתי כנסיות לכתוב י"ג מדות על הנייר או בחקיקה על הטבלא ה' ה' אל רחום וחנון וגו' בכתב אשורית כמו ספר תורה, וזה אינו נכון לכתוב מגילה יותר משלש תיבות בשוה עד י"ג מדות שהוא י"ח תיבות, וזהו שלא כדברי הרמב"ם ולא כדברי רש"י ז"ל. ונראה הטעם משום דעת לעשות לה' הפרו תורתך, שאין כל העולם יודעים בעל פה, ואגב שכותבין 'על הכל' ו'מזמור לדוד', נוהגין לכתוב גם י"ג מדות, וכן כתב הב"ח ע"ש עכ"ד.
ובשו"ת גינת ורדים כלל ב' סי' כ"ה כתב: ואומר אני שהלכה רווחת היא שאסור לכתוב פסוקים ואסור לכתוב פרשה אחת אם לא שדעתו להשלימם לחומש. ומ"מ כבר נהגו קולא בזה לכתוב מגלה לתנוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' וכו', והאריך שם שכל ההיתר הוא משום צורך לימוד, וסיים: וכפי זה אין מקום להתיר לכתוב פסוקי תורה אפי' על מפות ס"ת בין בדרך כתיבה בין בדרך חריטה בין בדרך ריקום. ויגדל התימה על אותם שכותבין פסוקים דברוך אתה בבואך ופסוקים דבסוכת תשבו ומנהגים הללו אין להם על מה שיסמוכו עי"ש.
ובסי' כ"ו שם כתב ר' יוסף הלוי: וכיון שאנו רואים שנהגו להקל ולא חששו לסברת הרמב"ם אית לן למימר שלא חששו לה כלל וסמכי על סתם דברי הרי"ף. ואע"ג דמוכרח לומר דהרי"ף לא התיר אלא משום עת לעשות לה' כי היכי דלא תיקשי ליה מהגמ', מ"מ אלו שנהגו להקל לכתוב במפות מוכרח לומר שנהגו כסתם דברי הרי"ף דמשמע דבכל גוונא שרי וא"כ אין למחות בידם כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו וכו'. איך שיהיה נלע"ד דיש למנהג של ישראל על מה לסמוך. ומ"מ הבא לשאול אין מורין לו להתירא מכ"ש בטלית שכבר פסק מרן בהדיא שאסור שאין לנו לחוש למנהג, וכל מורה צדק יש לו להורות ע"פ סברת הרמ"בם ומרן, וכן מצינו להרדב"ז בתשובה [הנ"ל] וכו', הרי שלא חשש למנהג וכו' עי"ש. אולם לפי מה שהבאנו לעיל – אדרבה המנהג הוא העיקר, וכנראה שהרדב"ז לא ראה את כל הנ"ל אלא חשב שהמנהג הוא רק במצרים ומנהג בטעות הוא, אבל כיון שהתבאר שזהו מנהג של כל ישראל וכך דעת רוב הראשונים – ודאי שמנהג זה עיקר אף לכתחלה.
ובשו"ת פסקי עוזיאל הנ"ל כתב: מעשים בכל יום שכותבים פסוקי תנ"ך בבהכ"נ, וכן נהגו משנים קדמוניות ועד היום בהסכמתם של רבני הקהלות מאז ועד היום וכו'. וברוב ככל בתי הכנסת שבישראל כתובים או חרותים בפתח בית הכנסת, זה השער וכו' או פתחו שערים, מה טובו אהליך, ופסוק ויירא ויאמר, ואין לך בית הכנסת שלא תמצא בו פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, דע את אלקי אביך וגו' וגם למנצח בנגינות מזמור שיר וגו' בצורת מנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן לוחות זכרון שכתוב בהן לזכרון לפני ה' תמיד. ולא עוד אלא שבכל שטרי כתובה, כתובים למעלה ומסביבותיה פסוקי תורה ונביאים עוד ישמע בערי יהודה וגו' ואל שדי יברך וגו' יתן ה' אשה הבאה וגו'. וכן בשער ספרי השו"ת והדרושים ובראש דברי הקדמה כתובים פסוקים כאלה, וזכורני שבגליונות המכתבים של ועד הספרדים היה כתוב בכתב אשורי זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבכם, ובגליונות אלה חתמו הראש"ל הגאונים הגדולים המרפ"א ויש"א ברכה ואבות בתי דין ובית דינם, וכן בגליונות של הישיבות ומוסדות החסד נדפסים פסוקים הולמים להם מדברי תורה והנביאים בידיעתם של הגאונים ראשי מתיבתות ומנהלי מוסדות וכו'. והאריך בסוגיא זו וסיים שלדברי הכל מותר לכתוב פרשה מדברי תורה אם אינו כותבה לשם קדושת פרשה, כלומר שלא להגות בה כקורא בתורה, אלא כגון פרשת יבום וחליצה, או עיטור כגון פרשיות שכותבין בביהכ"נ או במוסדות תורה וצדקה וחסד עי"ש. ודבריו דחוקים ליישב המנהג גם לדעת הרמב"ם, שהרי פסוקי למנצח בצורת המנורה ושויתי וכדומה שהזכיר בתחלת התשובה נעשים בשביל לקרוא בהם, ואעפ"כ נהגו להתיר, וע"כ שאין זה כדעת הרמב"ם אלא כדעת הרי"ף. וכ"כ המחצית השקל באו"ח סי' מ' סק"א [והובא בכה"ח שם אות ג'] וז"ל אם כותב על כותל בית הכנסת דברים הכתובים בסדורי תפלה, כגון י"ג מדות של רחמים או פסוקי ויהי בנסוע הארון כו', לית לן בה, דכמו שהותר לכתבן בסדורי תפלה משום עת לעשות, דסמכינן על דעת הרי"ף, ה"ה דשרי לכתבן על הכותל, דמאי שנא כותל ומאי שנא סידור תפלה, אידי ואידי מגילה הן, וכן המנהג ע"כ.
ויש להוסיף עוד מהא דבכל הדורות כתבו סידורים והגדות של פסח בכתב אשורי ויש שם פסוקים לרוב ולא עשו שום שינוי בכתיבה, וע"כ דשרי וכדעת הרי"ף וסיעתו. ובשו"ת אוצרות יוסף שבסוף ספר הלכה ברורה ח"ז סוף סי' א' כתב בשם מרן הגרע"י זצ"ל לדחות את הראיה מהסידורים, דסידורים שאני שהדברים מוכיחים שאינם אלא לסדר התפלה ועת לעשות לה' עכ"ד. ודבריו צע"ג ואינם מובנים, דמה לי שהדברים מוכיחים, הרי איהו גופיה הביא את דברי הרמב"ם בתשובה שכתב שגם כשרוצים להביא ראיה בתוך כדי לימוד, מפסוקים צריך לשנות הכתב וכדומה, וזה אומר דלא סבירא ליה חילוק זה, וא"כ גם בסידורים היו צריכים לשנות את הכתב כשמגיעים לפסוקים. ומה שכתב ועת לעשות לה' – הרי זהו גופא הנידון, וזוהי סברתו של הרי"ף, אולם הרמב"ם לא ס"ל כן. וע"כ שממנהג זה של כתיבת הסידורים יש ראיה ברורה שכך המנהג, ולא שייך להתיר בזה ולאסור בדברים אחרים.
ומעתה מובנים דבריו של ספר סדר היום [ונציה שנ"ט] שכתב: החושש עליו ועל נפשו ראוי להשתדל בכל עוז בענין הזה ולכתוב כל ענין הקטרת בקלף כשר 'בכתיבת אשורית' ולקרות אותו פעם אחד בבקר ובערב בכוונה גדולה, ואני ערב ע"כ. והעתיקוהו אחרונים רבים כנודע. ובשו"ת יבי"א ח"ט יו"ד סי' כ"ג תמה על דבריו מדברי השו"ע הנ"ל שאסור לכתוב פסוקים, והעלה שלכתחלה אין ראוי לכתוב פיטום הקטורת בפני עצמה עי"ש. אולם להאמור המנהג פשוט בכל הארצות להקל כסברת הרי"ף וסיעתו, וכך דעת רוב הראשונים, ואפשר להמשיך במנהג זה אף לכתחלה, הן בפרשת הקטורת והן בשאר הפסוקים הנכתבים בזמנים שונים וכנ"ל.
הרמב"ם בתשובה [בלאו סי' רס"ח] נשאל בדבר אדם שרקם על טליתו פסוק מפרשת ויאמר, והאריך לאסור לשיטתו שאין לכתוב פסוקים, וכתב בתוך הדברים: ופה במצרים ראינום לוקחים לוחות זהב או כסף וחורתים בהם שיר של פגעים ותולים אותם בצוארי הנערים, ומחינו בידם על זה תכלית המחאה עי"ש. הרי שהעיד על מנהגם במצרים שכותבים 'שיר של פגעים', אלא שהוא מחה בהם לשיטתו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' מ"ה נשאל על מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב. והשיב: כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב שהוא אסור ונתן בה כמה טעמים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ע"כ. הרי שאע"פ שהרמב"ם אסר לרקום הפסוקים – המנהג התפשט שלא כדעתו, והמשיכו לרקום פסוקים על הטלית, אלא שהרדב"ז אסר כדעת הרמב"ם. וכן הגו"ר בכלל ב' סי' כ"ה הביא מעשה באחד שריקם על טליתו פרשת ציצית וכו' עי"ש, וחזינן כנ"ל.
וספר חסידים שהבאנו לעיל כתב המתקנים בגד פשתן על ס"ת וכותבים פסוקים בבגדים וכו', ומבואר שכך היה נהוג במקומותם. וכ"כ הלבוש ביו"ד סי' רפ"ג ס"ד שהתירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה משום שהם תשמישי קדושה, ואסור לנהוג בהם קלות, ואין חשש שיגיעו לידי ביזיון עי"ש, ומבואר שמנהג זה נמשך מזמן ספר חסידים [ולפניו] ועד זמנו של הלבוש [ואחריו].
והרמב"ן שהבאנו לעיל כתב ש'אותן שכותבין פסוקי דרחמי' הוא אסור וכו'. ומבואר שהיו נוהגים לכתוב פסוקים אלו, אלא שהוא ס"ל לאיסורא.
ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' כ"ט כתב שבביהכ"נ המפואר שהקים דון שמואל אבולעפיה בעיר טולידו אשר בספרד בשנת ה' קי"ז, נכתב בכתב עברית מזמור פ' שבתהלים ובלוח הזכרון לשם בונהו מסיים בפסוק לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים עי"ש.
ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' נשאל מ'ברשך' שבאלגי'ר אם מותר לכתוב בלוחות שלשה או ארבע פסוקים או פרשה שלימה כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקות שאין להם ספר והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע, והאריך בזה וס"ל להיתרא וכפי שהעתקנו לעיל [ושם דן גם מצד שרטוט ועוד].
ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ג' נשאל על מה שנהגו בקצת ק"ק וכו', נהגו לכתוב בחתיכות נייר פסוקים מעניינא דיומא כגון ביום הכפורים כי קדוש היום לאדונינו וכמו כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' וכגון שמע ישראל וכיוצא בזה ותולין אותן הפתקות סביב סביב למעלה מן התיבה או בפתחי בהכ"נ וכו'. והאריך בזה וסיים: מ"מ למדנו מדבריו [של הרמב"ם] שאסור לכתוב פסוקים נפרדים מן הטעם שאמרנו וכן ראוי להחמיר ולהורות. ומ"מ אם הדבר מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש לא הייתי מוחה בידם מאחר שיש להם יתד להתלות מדברי הרי"ף ז"ל שמא הרבנים הראשונים הורו להם כפשוט דבריו עי"ש.
והב"ח ביו"ד סי' רפ"ג כתב דכל היכא דאיכא חששא שמא ישתכח הדבר כגון הכא דאתי לבטולי ק"ש ותפילה אית ביה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך וכו', וכך המנהג פשוט בכל המדינות ותמהתי על מה שכתב בית יוסף בשלחן ערוך בסתם כדברי הרמב"ם ולא חשש למנהג כל ישראל כהרי"ף והמרדכי, גם הרב בהגהותיו בש"ע לא הזכיר דבר וזה ודאי כשגגה שיצאה מלפני השליט ע"כ. ובהגהותיו לרי"ף הוסיף שהתפשט המנהג להתיר אפילו מה שאינו לצורך, ומזה ודאי ראוי להחמיר עי"ש.
והמג"א בסי' תרל"ח סק"ט כתב: אותן החוקקים פסוק בסוכות תשבו על הדלעת לא יפה עושים כמ"ש בי"ד סי' רפ"ג בב"י וט"ז ע"כ. והביאוהו האחרונים שם. ובספר ביכורי יעקב באות י"ח כתב: אכן כיון דכבר כתב הש"ך שם דנתפשט המנהג להקל לכתוב מן התורה פסוקים, א"כ אם משרטט אין איסור לכתוב על הנייר, דיכול לשמרו מן הבזיון כמו שאר כתבי קדש, משא"כ בדלעת שאין יכול להצניעו כ"כ ויכול לבא לידי בזיון עי"ש. ובתוספת ביכורים שם כתב על מי שהשיג עליו בזה"ל: אני לא כתבתי אלא ע"פ מה שפשט המנהג להקל כהש"ך כאשר הוא באמת, אבל לכתחלה ודאי יפה אמר הרב נ"י שטוב להחמיר עי"ש. ובספר מועד לכל חי סי' כ"א אות נ' העתיק את דברי הביכורי יעקב שהתיר בנייר, וציין לעיין בספרו כף החיים סי' י"ב אות י"ג, ושם כתב אודות הכותבים שם הויה במקום שיכול להמחק שהוא אסור וכו', וסיים: ובזה ראיתי בתשובה כתב יד לאחד קדוש, על המפות שעל גבי השולחנות שכותבים בהם שמות ופסוקים דגער הרבה לעושים כן. וכד הוינן בה, לא כל הנדונות שוין ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, ויש ללמד זכות על המנהג כאשר אכתוב במקומו הראוי לו עי"ש. הרי דס"ל למעשה כדעת הבכורי יעקב שבמקום שאין חשש ביזוי מותר לכתוב פסוקים מחמת שכך נהגו[1].
ובספר בית הילל על יו"ד סי' רפ"ג כתב: וקשה לי על מה שנוהגין עכשיו בזמן הזה בכל בתי כנסיות לכתוב י"ג מדות על הנייר או בחקיקה על הטבלא ה' ה' אל רחום וחנון וגו' בכתב אשורית כמו ספר תורה, וזה אינו נכון לכתוב מגילה יותר משלש תיבות בשוה עד י"ג מדות שהוא י"ח תיבות, וזהו שלא כדברי הרמב"ם ולא כדברי רש"י ז"ל. ונראה הטעם משום דעת לעשות לה' הפרו תורתך, שאין כל העולם יודעים בעל פה, ואגב שכותבין 'על הכל' ו'מזמור לדוד', נוהגין לכתוב גם י"ג מדות, וכן כתב הב"ח ע"ש עכ"ד.
ובשו"ת גינת ורדים כלל ב' סי' כ"ה כתב: ואומר אני שהלכה רווחת היא שאסור לכתוב פסוקים ואסור לכתוב פרשה אחת אם לא שדעתו להשלימם לחומש. ומ"מ כבר נהגו קולא בזה לכתוב מגלה לתנוק להתלמד בה משום עת לעשות לה' וכו', והאריך שם שכל ההיתר הוא משום צורך לימוד, וסיים: וכפי זה אין מקום להתיר לכתוב פסוקי תורה אפי' על מפות ס"ת בין בדרך כתיבה בין בדרך חריטה בין בדרך ריקום. ויגדל התימה על אותם שכותבין פסוקים דברוך אתה בבואך ופסוקים דבסוכת תשבו ומנהגים הללו אין להם על מה שיסמוכו עי"ש.
ובסי' כ"ו שם כתב ר' יוסף הלוי: וכיון שאנו רואים שנהגו להקל ולא חששו לסברת הרמב"ם אית לן למימר שלא חששו לה כלל וסמכי על סתם דברי הרי"ף. ואע"ג דמוכרח לומר דהרי"ף לא התיר אלא משום עת לעשות לה' כי היכי דלא תיקשי ליה מהגמ', מ"מ אלו שנהגו להקל לכתוב במפות מוכרח לומר שנהגו כסתם דברי הרי"ף דמשמע דבכל גוונא שרי וא"כ אין למחות בידם כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו וכו'. איך שיהיה נלע"ד דיש למנהג של ישראל על מה לסמוך. ומ"מ הבא לשאול אין מורין לו להתירא מכ"ש בטלית שכבר פסק מרן בהדיא שאסור שאין לנו לחוש למנהג, וכל מורה צדק יש לו להורות ע"פ סברת הרמ"בם ומרן, וכן מצינו להרדב"ז בתשובה [הנ"ל] וכו', הרי שלא חשש למנהג וכו' עי"ש. אולם לפי מה שהבאנו לעיל – אדרבה המנהג הוא העיקר, וכנראה שהרדב"ז לא ראה את כל הנ"ל אלא חשב שהמנהג הוא רק במצרים ומנהג בטעות הוא, אבל כיון שהתבאר שזהו מנהג של כל ישראל וכך דעת רוב הראשונים – ודאי שמנהג זה עיקר אף לכתחלה.
ובשו"ת פסקי עוזיאל הנ"ל כתב: מעשים בכל יום שכותבים פסוקי תנ"ך בבהכ"נ, וכן נהגו משנים קדמוניות ועד היום בהסכמתם של רבני הקהלות מאז ועד היום וכו'. וברוב ככל בתי הכנסת שבישראל כתובים או חרותים בפתח בית הכנסת, זה השער וכו' או פתחו שערים, מה טובו אהליך, ופסוק ויירא ויאמר, ואין לך בית הכנסת שלא תמצא בו פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, דע את אלקי אביך וגו' וגם למנצח בנגינות מזמור שיר וגו' בצורת מנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן לוחות זכרון שכתוב בהן לזכרון לפני ה' תמיד. ולא עוד אלא שבכל שטרי כתובה, כתובים למעלה ומסביבותיה פסוקי תורה ונביאים עוד ישמע בערי יהודה וגו' ואל שדי יברך וגו' יתן ה' אשה הבאה וגו'. וכן בשער ספרי השו"ת והדרושים ובראש דברי הקדמה כתובים פסוקים כאלה, וזכורני שבגליונות המכתבים של ועד הספרדים היה כתוב בכתב אשורי זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבכם, ובגליונות אלה חתמו הראש"ל הגאונים הגדולים המרפ"א ויש"א ברכה ואבות בתי דין ובית דינם, וכן בגליונות של הישיבות ומוסדות החסד נדפסים פסוקים הולמים להם מדברי תורה והנביאים בידיעתם של הגאונים ראשי מתיבתות ומנהלי מוסדות וכו'. והאריך בסוגיא זו וסיים שלדברי הכל מותר לכתוב פרשה מדברי תורה אם אינו כותבה לשם קדושת פרשה, כלומר שלא להגות בה כקורא בתורה, אלא כגון פרשת יבום וחליצה, או עיטור כגון פרשיות שכותבין בביהכ"נ או במוסדות תורה וצדקה וחסד עי"ש. ודבריו דחוקים ליישב המנהג גם לדעת הרמב"ם, שהרי פסוקי למנצח בצורת המנורה ושויתי וכדומה שהזכיר בתחלת התשובה נעשים בשביל לקרוא בהם, ואעפ"כ נהגו להתיר, וע"כ שאין זה כדעת הרמב"ם אלא כדעת הרי"ף. וכ"כ המחצית השקל באו"ח סי' מ' סק"א [והובא בכה"ח שם אות ג'] וז"ל אם כותב על כותל בית הכנסת דברים הכתובים בסדורי תפלה, כגון י"ג מדות של רחמים או פסוקי ויהי בנסוע הארון כו', לית לן בה, דכמו שהותר לכתבן בסדורי תפלה משום עת לעשות, דסמכינן על דעת הרי"ף, ה"ה דשרי לכתבן על הכותל, דמאי שנא כותל ומאי שנא סידור תפלה, אידי ואידי מגילה הן, וכן המנהג ע"כ.
ויש להוסיף עוד מהא דבכל הדורות כתבו סידורים והגדות של פסח בכתב אשורי ויש שם פסוקים לרוב ולא עשו שום שינוי בכתיבה, וע"כ דשרי וכדעת הרי"ף וסיעתו. ובשו"ת אוצרות יוסף שבסוף ספר הלכה ברורה ח"ז סוף סי' א' כתב בשם מרן הגרע"י זצ"ל לדחות את הראיה מהסידורים, דסידורים שאני שהדברים מוכיחים שאינם אלא לסדר התפלה ועת לעשות לה' עכ"ד. ודבריו צע"ג ואינם מובנים, דמה לי שהדברים מוכיחים, הרי איהו גופיה הביא את דברי הרמב"ם בתשובה שכתב שגם כשרוצים להביא ראיה בתוך כדי לימוד, מפסוקים צריך לשנות הכתב וכדומה, וזה אומר דלא סבירא ליה חילוק זה, וא"כ גם בסידורים היו צריכים לשנות את הכתב כשמגיעים לפסוקים. ומה שכתב ועת לעשות לה' – הרי זהו גופא הנידון, וזוהי סברתו של הרי"ף, אולם הרמב"ם לא ס"ל כן. וע"כ שממנהג זה של כתיבת הסידורים יש ראיה ברורה שכך המנהג, ולא שייך להתיר בזה ולאסור בדברים אחרים.
ומעתה מובנים דבריו של ספר סדר היום [ונציה שנ"ט] שכתב: החושש עליו ועל נפשו ראוי להשתדל בכל עוז בענין הזה ולכתוב כל ענין הקטרת בקלף כשר 'בכתיבת אשורית' ולקרות אותו פעם אחד בבקר ובערב בכוונה גדולה, ואני ערב ע"כ. והעתיקוהו אחרונים רבים כנודע. ובשו"ת יבי"א ח"ט יו"ד סי' כ"ג תמה על דבריו מדברי השו"ע הנ"ל שאסור לכתוב פסוקים, והעלה שלכתחלה אין ראוי לכתוב פיטום הקטורת בפני עצמה עי"ש. אולם להאמור המנהג פשוט בכל הארצות להקל כסברת הרי"ף וסיעתו, וכך דעת רוב הראשונים, ואפשר להמשיך במנהג זה אף לכתחלה, הן בפרשת הקטורת והן בשאר הפסוקים הנכתבים בזמנים שונים וכנ"ל.
האם ההיתר לדעת הרי"ף וסיעתו הוא רק לצורך לימוד או אף שלא לצורך
המעיין בדברי הראשונים שהבאנו לעיל יראה שדברי כמה מהם מתבאר שדוקא לצורך לימוד התירו, וכפי שנראה מדברי הרמב"ם בתשובה שכתב שגם המתירים לא התירו אלא לצורך עי"ש, הר"י מלוניל שבארח"ח, המאירי, וכן הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' ו' כתב: וכבר כתבתי למעלה מה שיש לחוש בכתיבת פסוקים, ע"כ צויתי לכתוב בכתובות בנותי וכלותי חרוזים לא פסוקים עי"ש, ומבואר שאע"פ שסובר כהרי"ף וכפי שמבואר לעיל – מ"מ בפסוקים בכתובה שאינם לצורך לא התיר. אולם מדברי הר"ן בשבת בתשובתו על הרמב"ן לגבי פסוקי דרחמי מבואר שאף שלא לצורך לימוד התירו, דהא פסוקי דרחמי אין בהם צורך לימוד, וכפי שכבר כתב הב"ח בהגהותיו לרי"ף בגיטין וז"ל: ולכך נתפשט המנהג להתיר אפי' מה שאינו לצורך. ומזה ודאי ראוי להחמיר - עי' בספר המלחמות להרמב"ן ר"פ כל כתבי ובהר"ן שם עכ"ד. ומבואר שהר"ן שמתיר היינו אפילו שלא לצורך. וכן האריך בזה ר' יוסף הלוי בשו"ת גינת ורדים סי' כ"ו וכ"ח בדעת הר"ן הנ"ל ושכך התפשט המנהג על פי סברא זו עי"ש. וכך מתבאר מהמקורות שהעתקנו לעיל שהעידו על המנהג, שזהו גם בדברים שאינם לימוד, וכמו כתיבת שיר של פגעים, ריקום על הטלית ועל מפות הס"ת, פסוקי בסוכות תשבו, פסוקים מענינא דיומא כמו כי ביום הזה יכפר עליכם, פסוקים על שערי וקירות בית הכנסת וכדומה, פסוקים בכתובות וכדומה.
