אם זה דוגמא בשמחת תורה - שמעלים כל הקרואים לתורה החל ממנהגי אשכנז, וכן עליית כל הנערים וכו' הוא ממנהגי האשכנזים, וכן חתן תורה ובראשית החל ממנהגי אשכנז.
מכיון שהוא עניינא דיומא, ואינו מדוייק (כי רב האי גאון לא היה אשכנזי...), אעתיק כאן מאמר שכתב שא"ב:
בענין מנהג עלית הילדים לקריאת "ולאשר אמר" בשמחת תורה
- מקור המנהג
- התפשטות המנהג בתפוצות ישראל
- למה קוראים דוקא קטע זה?
- האם מותר לחזור על כמה פסוקים כמה פעמים שוב ושוב?
- האם מותר להוציא ספר תורה רק לקריאה זו?
המנהג הרווח בכלל עם ישראל להעלות בשמחת תורה את המבוגרים והילדים לקריאת התורה, מאמר זה נתחקה אחר מקור המנהג וצורתו, ואחר כמה נידונים הלכתיים שיש בקיומו.
המקור הראשון למנהג זה הוא מרבינו האי גאון בתשובה שהובאה בספר העיתים (סימן קפה) בזה הלשון:
"ונשאל מרבינו האיי מי שקורין בס"ת מהו שיעמדו אחרים וידלגו ויקראו אותן פסוקים כשצריך ש"צ להוסיף בגברי על מנין הראוי לאותו היום כגון שבת או יום טוב שיש בו חתן דומה לו, והשיב
מנהגא דכל ישראל למיעבד הכי ואין גנאי מי לא תנינן ואמרת להם זה האשה וקרבן נשיאים וקרבן החג וכמה זמני חזינן דקרו ולקחתם לכם ביום הראשון עשרה גברין,
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר שלשה וארבעה וחמשה ינוקי ולית בהא מילתא למיחוש כדחשישותו לברכה שאינה צריכה דכל מאי דאורחיה היא ברכה צריכה היא".
גם בסידור רש"י נזכר מנהג עלית הקטנים, אך לא נזכר שם איזה קטע קוראים, וזה לשונו:
"פותח וקורא זאת הברכה,
וקורא קטן וגדול לשם הברכות".
וכן מבואר בספר ארחות חיים לרבי אהרן מלוניל (הלכות קריאת ס"ת אות נח) וזה לשונו:
"וכל הקהל כאחד מגדולם ועד קטנם קורין בתורה".
מנהג זה הובא גם בדברי הרמ"א (שו"ע או"ח סימן תרסט) וזה לשונו:
"ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד). עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'".
- התפשטות המנהג בתפוצות ישראל
בני אשכנז נהגו לקרוא מתחילת פרשת וזאת הברכה עד מעונה, וחוזר חלילה עד שמסיימים כל הקהל לעלות. (עי' משנ"ב סימן תרסט ס"ק יג שכ' "והמנהג שקודם שקורין חתן תורה קורין לכל הנערים כדי לחנכם במצות קריאת התורה מ"ולדן אמר" עד "מעונה" וכ"כ מהרי"ל").
בני עדות המזרח קוראים את הפסוקים "ולאשר אמר" וכו' עד מעונה שוב ושוב לכל העולים. (כף החיים סימן תרסט אות ג. וראה בספר סוכת ציון להגאון רבי בן ציון מוצפי עמ' שע והלא' כמה מנהגים בזה בעדות המזרח).
בני תימן ברובם נהגו ג"כ כמנהג בני עדות המזרח, אולם בצנעא וגלילותיה לא נהגו להעלות את כל המתפללים והקטנים. (עי' בפתיחה של הרב רמתי לתאג' כתר תורה, ולתאג' תורת אמת שכתב שלא נהגו בזה בתימן כלל. והרב יצחק רצאבי בשערי יצחק פרשת ראה תשע"ג עמ' 9-10 העיר שרק בצנעא לא היה נהוג מנהג זה משא"כ בשאר ערי תימן. וכ"כ הרב אבירן הלוי בקונטרס מידי חודש בחודשו עמ' כב).
א'. הגאון רבי חיים פאלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן כה אות כו) כתב לתת לזה טעם על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק "מאשר שמנה לחמו", דאותיות
שמנה הם אותיות
משנה, דאשר עומד בפתח גהינם וכל מי שקרא משנה מצילו, בזכות אותה משנה. (עיין ספר חזון נחום בהקדמה וכיון דאשר עושה תדיר כבוד גדול לתורה שבעל פה, אם כן נאה ויאה דאנחנו נעשה לו כבוד גדול על ידי תורה שבכתב לברך כמה ברכות התורה בקריאת ספר תורה בפרשה שלו, כדי לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. (ועיין עוד בספרו נפש חיים מערכת המ"ם אות קפז שהרחיב בזה).
ב'. ועוד פירש שנראה לומר דזכה אשר לזה כיון שמשה רבינו עליו השלום הניחו לסוף הברכות, ולהורות דהשפלתו הגבהתו זכה לכל הכבוד הזה, ולכך נאמר בברכתו רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, כי דוקא להקב"ה ה' מלך גאות לבש נאה הגאות ולא לבשר ודם ולא יקפיד אשר כי הניחו לבסוף.
ג'. ובנו הגאון רבי רחמים ניסים יצחק פאלאג'י בספר יפה ללב (ח"ב קונ' אחרון סי' תרסט) כתב לתת בזה טעם למה כל ישראל עולים בפסוקי ולאשר אמר, לפי שאותיות האמצעיות שבתיבת "י
שראל" הם אותיות אשר. ואות יו"ד שבראש ולמ"ד שבסוף תיבת
ישרא
ל, הם גימטרייה מ', רמז לתורה שניתנה במ' יום.
- האם מותר לחזור על כמה פסוקים כמה פעמים שוב ושוב?
במקור המנהג שהוא תשובת רב האי גאון הנ"ל כתב בפירוש שאין בכך בעיה, וכלשונו:
"ולית בהא מילתא למיחוש כדחשישותו לברכה שאינה צריכה דכל מאי דאורחיה היא ברכה צריכה היא".
וכן פסק הרמ"א הנ"ל משם המהרי"ל.
אמנם הבית יוסף (או"ח סימן רפב) כשדן בזה הביא בזה מחלוקת, וזה לשונו:
"כתב הריב"ש בתשובה (סי' פד) מותר לקרות עולים הרבה אף על פי שקורא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום שהרי בימי חנוכה ובחולו של מועד דסוכות קורא זה מה שקרא זה ע"כ, וכן נהגו העולם.
ולא כדכתב המרדכי בסוף מגילה (סי' תתלא, יט ע"ג) בשם רבינו אפרים".
ובשולחן ערוך סעיף ב' פסק כדברי הריב"ש.
והרמ"א בדרכי משה שם (אות ב) כתב:
"ואין אנו נוהגין כן אלא בשמחת תורה".
וכמו שכתב בסימן תרסט הנ"ל.
והנה המרדכי (מגילה סימן תתלא) כתב בזה הלשון:
"כתב ראבי"ה נהגו העם שקורין ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך וחוזר וכופלו הקורא את התוכחה ולא ידענא אמאי דהא לא מתחיל בתוכחה דהא איכא קראי דברכות טובא מיקמי התוכחה, ועוד דהא אמרינן תוכחות דמשנה תורה פוסק אי בעי, ואם כן למה נדלג בשל משנה תורה על חנם, ורב ושמואל נחלקו בפרק הקורא בדילוג של ראש חודש.
ואין נכון בעיני הך כפילות. וכן כתב רבינו אפרים לרבינו יואל הנה בשמחת תורה יצאתי מבית הכנסת בחרי אף כי שמעתי (לבלע) זה החזן
מדלג יותר מעשרה פעמים ו' פסוקים
ומי התיר לו לדלג ולא אמר ולדן אמר ולגד אמר ולאשר אמר ורב ושמואל נחלקו בדילוג גבי ראש חודש ובדוחק התירו לו דלא אפשר".
ואף שבדברי הראבי"ה מבואר שאין דעתו נוחה מכפילת הפסוקים. לכאו' מדברי רבינו אפרים משמע שהקפדתו היתה על דילוג פסוקים מסוימים, שבכך יש בזיון לפסוקים האלו, אבל לא מבואר בדבריו שיש הקפדה שלא לחזור על פסוקים שוב ושוב. (וראה הרחבה בביאור ובירור דעתם במאמרו של הרב בנימין גרינבלט בירחון האוצר גיליון עא עמ' קעה והלא' והע' יד).
כדברי המתירים מבואר גם בחידושי הריטב"א (מגילה כב. סד"ה ואיכא למידק) שהביא דברי החוששים וחלק עליהם, וזה לשונו:
"וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת שחוזרין וקורין מה שקראו הראשונים,
ויש מעכבין בדבר, ואין טעם לדבריהם".
- האם מותר להוציא ספר תורה רק לקריאה זו ולקרוא בברכה?
בשו"ת הראשון לציון ח"א (סימן נו) מובא משא ומתן בין המחבר הגאון רבי יצחק יוסף הראשון לציון, לבין ראש ישיבת בית שמעיה הגאון רבי שלמה אנגלנדר שליט"א, בענין מנהג הישיבה שם שבין שחרית למוסף בשמחת תורה, מעלים רק ששה או שבעה עולים (כשחל בשבת), כפי החיוב. ואחרי התפילה וסעודת החג עושים הקפות, ובזמן ההקפות מוציאים ספר תורה לאחד החדרים, ובו קוראים הבחורים שלא עלו לתורה, וקוראים מתחילת פרשת וזאת הברכה ועד סוף ולאשר אמר, וחוזרים שוב ושוב.
והמחבר הראשון לציון שליט"א כתב לאסור להוציא ס"ת לצורך זה ולקרוא בברכה, כיון שכל הקוראים יצאו ידי חובת קריאת התורה בשמיעת הקריאה בין מוסף לשחרית. ואין להוציא ספר תורה כשאין עשרה ולכל הפחות ששה המחוייבים בקריאה שהם רוב מנין.
וזאת ע"פ דברי החיד"א בס' ברכי יוסף (סי' קלה סוף אות ב) ובספרו חיים שאל ח"א (סימן עא אות ה) שכתב לחלוק על הגינת ורדים (כלל א' סימן מט) שכתב שבאיזה יום שיסכימו עשרה לקרות בס"ת שפיר דמי ויוציאו ס"ת ויקראו בברכות מפני כבוד צבור והלואי שיקראו כל יום אלא דלא תקון רבנן קריאה כל יום מפני הטורח וכו'". והחיד"א בס' ברכי יוסף כתב "שאין דבריו מחוורים" ע"כ ובספרו חיים שאל כתב שאין לסמוך על דברי הגינת ורדים. ועוד וסקים הסכימו עם החיד"א. (עי' בספר כרך של רומי דף י"ג ע"א, ובמאמר מרדכי סימן תקסו סק"ה, ובשו"ת יביע אומר ח"ח סימן יד, ובהליכות עולם ח"א עמ' רלב, ובחזון עובדיה על הלכות פסח בדיני קריאת פרשת הנשיאים).
ולכן הציע שבזמן קריאת התורה בין שחרית למוסף, יצאו עשרה בחורים מבית המדרש, ולא ישמעו את הקריאה, ויהיו מחוייבים בקריאה, ואז יוכלו אח"כ להוציא את הס"ת בשבילם.
וראש הישיבה כתב להסתמך על דברי הרמ"א (סימן תרסט) שכתב:
"ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה
ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו".
וכתב להסתמך גם על עוד כמה מנהגים דומים. ראה שם.
אולם הראשון לציון כתב שאין ללמוד ממנהגים שונים, וגם לא מהמנהג שהוזכר ברמ"א שאינו בדיוק מנהג זה, וגם לא נהגו בו כל בני אשכנז. ולכן כתב שאין לחדש מנהג כזה. ראה שם בהרחבה.