יוסף דהן
Well-known member
מצורף קטע מס' ואין למו מכשול ח''ט ס' ד ובו הערה על הליכות עולם. מי שיזכה ליישב אולי יוכל לנסות לשלוח למערכת כדי שיכניסו לשנה הבאה בקובץ בית יוסף במדור זה של ''את והב בסופה'' כדומה
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
נקיות הגוף
ג. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו מרגיש צורך להתפנות לקטנים או לגדולים, אין לו להתאפק, אלא יקום בזריזות לנקות את גופו, ולאחר מכן ימשיך בלימודו [3]
אולם תלמיד חכם שמוסר שיעור תורה ברבים, ובאמצע השיעור מרגיש צורך להתפנות, ויש לו בושה לצאת באמצע השיעור, אינו צריך להפסיק את שיעורו ולצאת, אלא רשאי להמתין עד סוף הדרשה כדי שלא יתבייש [4]
3. כתב בספר בן איש חי (שנה א פ' ויצא אות א): המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה, וגם עקרות שיהיה עקר אם משהה. ויש שנכשלים בזה, ואם יבוא להם התעוררות והם לומדים, אינם קמים במהירות, אלא ממשיכים ללמוד עד שיגמרו דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה, שהרי זה מצוה הבאה בעבירה, ולכן צריך להזהר בזה. וכתב החסד לאלפים בשם המקובלים, שהמיקל בזה, מונע ממנו טהרת המחשבה, ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להיזהר שיהיה גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף, ונעשה בריה חדשה. ע"כ.
והניף ידו שנית בספרו בן יהוידע על מסכת שבת (מא.), דאיתא בגמרא, שהנצרך לנקביו ואכל, דומה לתנור שלא ניקוהו, והסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא. וביאר הבן יהוידע, שכונת חז"ל היא, שאם בא לאדם התעוררות לנקביו, ובאותה שעה אכל, דהיינו עסק בתורה, הרי זה עירב קודש בחול, וזה התחלת זוהמא בנפש. ע"כ. וכן הזהיר הגאון החסיד רבי אליהו מני בספר שיח יצחק (עמוד קעז), וכן כתב הגרי"ש קצין בספר קציני אר"ץ (סימן א אות ח).
כיצד היו אמוראים שלמדו תורה כשהוצרכו לנקביהם
בגמרא יבמות (סד:) מסופר על כמה אמוראים שהיו יושבים לשמוע את שיעורו של רב הונא, ומחמת שהיו מתאפקים ולא היו יוצאים להתפנות באמצע הדרשה, נעשו עקרים, ואמר רב אחא בר יעקב, ששים זקנים היינו, וכולם נעשו עקרים מחמת הדרשה של רב הונא, חוץ ממני.
ולכאורה קשה, דהנה מבואר במסכת מכות (דף טז:) שהמשהה נקביו עובר על איסור בל תשקצו, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג סעיף יז). וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק לא) שאם משהה עצמו לקטנים, עובר גם על איסור "לא יהיה בך עקר".
ובספר חסידים (סימן קכז) כתב: אל ישהה נקביו אפילו שעה אחת, שכל זמן שאדם צריך להשתין ולהסך את רגליו (גדולים), יעמוד מיד פן יסתכן, ויבוא לידי חולי הדרוקן [חולי הפה], ואדם חייב להבריא את עצמו כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועוד, יעבור על בל תשקצו את נפשותיכם. עכ"ל. ואם כן צריך ביאור, כיצד עברו אותם חכמים על איסור בל תשקצו וסיכנו את עצמם, והיה להם לצאת באמצע השיעור.
וראיתי בתרומת הדשן (סימן טז) שכתב, שבמקום שיש זילותא וביזוי, לא חוששים לאיסור דרבנן של "בל תשקצו", והביא ראיה לזה מהגמרא בשבת (לג.) שרבא היה משהה נקביו בעל כורחו, משום שהיה לו עת קבוע ללמד התלמידים, ולא היה יכול להפסיק באמצע השיעור ולצאת, משום כבוד הבריות.
וכן אמרו ביבמות (סד:) על אותם זקנים שנעשו עקרים מחמת שהשהו נקביהם, והיינו משום שהתביישו לצאת לעשות צרכיהם בפני הרבים, ולכן לא חששו לאיסור בל תשקצו. ע"ש. והביא דבריו להלכה מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן קג), וכן פסק המחזיק ברכה (סימן ג אות טז). ע"ש. ומזה נלמד, שאיסור בל תשקצו נדחה במקום שיש פגיעה בכבוד הבריות. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן רעד).
ברם עדיין קשה, דהנה ראה ראיתי למרן החיד"א במחזיק ברכה (שם) שהביא דברי הרב מור וקציעה שהרעיש העולם, איך האמוראים אנסו עצמם ולא התפנו, ונעשו עקרים, וכיצד עברו על לאו של איסור סירוס. [דאמרינן בגמרא בכורות (מד:), שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך להתפנות ואינו מתפנה, עלול להיות נקב בין מעבר השתן למעבר הזרע, ויהיה עקר ח"ו].
וכתב לתרץ, שכל איסור "לא יהיה בך עקר" היינו דווקא כשמסרס עצמו בידים, אבל אם עושה כן בשב ואל תעשה, כגון שצריך להתפנות ומשהה נקביו, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן, ולכן משום כבוד הבריות נדחה איסור דרבנן דלא יהיה בך עקר, כדאיתא בברכות (יט.).
והביא עוד דברי הרב תבואות שור, שכתב ליישב, שאותם חכמים לא היו מרגישים שצריכים להתפנות, מחמת שהיו טרודים בעיונם. ע"ש. ולפי שני התירוצים הנ"ל, נמצאנו למדים שמי שלומד לבדו בבית או בבית המדרש, ומרגיש צורך להתפנות, בודאי שמחוייב הוא להפסיק מלימודו ולנקות את גופו, כדי שלא יסתכן חלילה, ורק כשיש בושה לקום כגון באמצע שיעור תורה וכדומה, הקילו לאדם להשהות נקביו.
וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת מעין גנים עבאדי (ח"א סימן יג אות נד) שדן בענין מי שבא אצלו תלמיד חכם גדול, ותיכף ומיד נצרך אותו אדם לנקביו, כיצד יעשה, אם ישהה נקביו עובר על בל תשקצו, ואם לא ישהה וילך להתפנות, אזי לא ישאר איש בבית עם התלמיד חכם, ויש בזה מיעוט כבוד לתלמיד חכם. והעלה שאם אינו מתבייש, יאמר לתלמיד חכם שימחול על כבודו, וילך להתפנות. ואם מתבייש, לא ילך להתפנות, כי שהיית נקבים הוא איסור דרבנן.
4. כמבואר בהערה הקודמת, וכן כתב המשנה ברורה (סימן צב ס"ק ז) שאם הוא דורש לרבים ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים, מותר לו לשהות עצמו, דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן, ומפני כבוד הבריות נדחה.
וכיוצא בזה כתב הפרי מגדים במשבצות זהב (סימן ג אות יג), שהואיל ואיסור בל תשקצו במשהה נקביו הוי רק מדרבנן, לכן נדחה מפני כבוד הבריות. ולכן רשאי להמתין עד שימצא מקום צנוע. ועיין בשו"ת אור לציון חלק ב (עמוד סו בהערה).
הוצרך להתפנות באמצע לימודו ואם יפסיק יגרם לו ביטול תורה
בהיותי בזה, ראה ראיתי למרן הראשון לציון שליט"א בספרו הליכות עולם (חלק א עמוד לט) שכתב, שמי שעוסק בתורה, ונתעורר בו צורך להתפנות, ויכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה (72 דקות) [או שיש לו ספק אם יכול להחזיק עצמו כשיעור זה], יסיים הענין שעוסק בו, ואחר כך יצא לנקביו.
אולם אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה, נכון יותר שיפסיק מלימודו, ויצא לנקביו מיד. אלא אם כן יגרם לו ביטול תורה מחמת כן, שאז רשאי להמשיך בלימודו. וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי הביאור הלכה שכתב, שאם הוא לומד לעצמו, ובאמצע הענין נתעורר לו תאוה קצת, אף שהוא משער בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, אפילו הכי מותר לו לגמור את הענין. ואם על ידי זה שיפסיק עתה יגרם לו ביטול תורה, בודאי יגמור את הענין.
ולפי זה ניחא בהני סבי דאיעקור מפרקיה דרב הונא (יבמות סד:), ולכאורה איך עברו על בל תשקצו, אלא נראה שסמכו להקל מפני שהתחילו בהיתר וחשבו לגמור הענין שהתחילו בו, ומרוב טרדתם שהעמיקו, לא הרגישו לאיסור לא יהיה בך עקר, ותקראן אותם כאלה. עכ"ד.
ואנכי התלמיד לא זכיתי להבין דבריו, והריני דן לפניו בקרקע, דהנה כבר נתבאר בהערה הקודמת, שכל ההיתר להמשיך ללמוד אף בעודו נצרך לנקביו, הוא משום שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן של בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, ולכן סמכו אותם זקנים שלא לצאת באמצע הדרשה, משום כיסופא. וכן נהג רבא שלא יצא באמצע השיעור להתפנות, משום שהיתה לו בושה לצאת, כמבואר בתרומת הדשן (סימן טז).
אבל באופן שאין חשש לכבוד הבריות כגון שלומד לבדו בביתו, צריך להפסיק מלימודו כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, והיכן מצינו שדוחים איסור דרבנן משום ביטול תורה, ואדרבה מצינו שמבטלים תלמוד תורה כדי להתפלל תפילה דרבנן. ובפרט שלפי דעת ההגהות מיימוני (פ"ד מה' תפילה) כל מי שנצרך לנקביו, אסור בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, והובאו דבריו בהגהת הרמ"א (סימן צב).
וראה בשו"ת ישועת משה (חלק ג סימן ט) שכתב בשם הגאון הקדוש מקומרנא בספרו השלחן הטהור, שאם צריך לצאת מבית הכנסת כדי להתפנות, מותר לו לעבור כנגד המתפלל, כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו. ע"ש. וראה עוד בספר הליכות שלמה (תפילה עמוד קיג), ובחסד לאלפים (יו"ד סימן רמ אות י)].
ואם כן נראה שדברי הרב בן איש חי והחסד לאלפים והשיח יצחק והרב מגיני ארץ הנ"ל נאמנו מאוד, ובפרט שגילו לנו שעל ידי הלימוד בלא נקיות, גורם לו זוהמה בנפש ומונע טהרת המחשבה, אזי גם כשיש חשש ביטול תורה כשיפסיק מלימודו, מכל מקום הרי זו ביטולה לצורך קיומה, ודמי למצוה עוברת שצריך להפסיק מלימודו כדי לקיימה. והנראה לע"ד כתבתי.
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
נקיות הגוף
ג. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו מרגיש צורך להתפנות לקטנים או לגדולים, אין לו להתאפק, אלא יקום בזריזות לנקות את גופו, ולאחר מכן ימשיך בלימודו [3]
אולם תלמיד חכם שמוסר שיעור תורה ברבים, ובאמצע השיעור מרגיש צורך להתפנות, ויש לו בושה לצאת באמצע השיעור, אינו צריך להפסיק את שיעורו ולצאת, אלא רשאי להמתין עד סוף הדרשה כדי שלא יתבייש [4]
3. כתב בספר בן איש חי (שנה א פ' ויצא אות א): המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה, וגם עקרות שיהיה עקר אם משהה. ויש שנכשלים בזה, ואם יבוא להם התעוררות והם לומדים, אינם קמים במהירות, אלא ממשיכים ללמוד עד שיגמרו דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה, שהרי זה מצוה הבאה בעבירה, ולכן צריך להזהר בזה. וכתב החסד לאלפים בשם המקובלים, שהמיקל בזה, מונע ממנו טהרת המחשבה, ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להיזהר שיהיה גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף, ונעשה בריה חדשה. ע"כ.
והניף ידו שנית בספרו בן יהוידע על מסכת שבת (מא.), דאיתא בגמרא, שהנצרך לנקביו ואכל, דומה לתנור שלא ניקוהו, והסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא. וביאר הבן יהוידע, שכונת חז"ל היא, שאם בא לאדם התעוררות לנקביו, ובאותה שעה אכל, דהיינו עסק בתורה, הרי זה עירב קודש בחול, וזה התחלת זוהמא בנפש. ע"כ. וכן הזהיר הגאון החסיד רבי אליהו מני בספר שיח יצחק (עמוד קעז), וכן כתב הגרי"ש קצין בספר קציני אר"ץ (סימן א אות ח).
כיצד היו אמוראים שלמדו תורה כשהוצרכו לנקביהם
בגמרא יבמות (סד:) מסופר על כמה אמוראים שהיו יושבים לשמוע את שיעורו של רב הונא, ומחמת שהיו מתאפקים ולא היו יוצאים להתפנות באמצע הדרשה, נעשו עקרים, ואמר רב אחא בר יעקב, ששים זקנים היינו, וכולם נעשו עקרים מחמת הדרשה של רב הונא, חוץ ממני.
ולכאורה קשה, דהנה מבואר במסכת מכות (דף טז:) שהמשהה נקביו עובר על איסור בל תשקצו, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג סעיף יז). וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק לא) שאם משהה עצמו לקטנים, עובר גם על איסור "לא יהיה בך עקר".
ובספר חסידים (סימן קכז) כתב: אל ישהה נקביו אפילו שעה אחת, שכל זמן שאדם צריך להשתין ולהסך את רגליו (גדולים), יעמוד מיד פן יסתכן, ויבוא לידי חולי הדרוקן [חולי הפה], ואדם חייב להבריא את עצמו כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועוד, יעבור על בל תשקצו את נפשותיכם. עכ"ל. ואם כן צריך ביאור, כיצד עברו אותם חכמים על איסור בל תשקצו וסיכנו את עצמם, והיה להם לצאת באמצע השיעור.
וראיתי בתרומת הדשן (סימן טז) שכתב, שבמקום שיש זילותא וביזוי, לא חוששים לאיסור דרבנן של "בל תשקצו", והביא ראיה לזה מהגמרא בשבת (לג.) שרבא היה משהה נקביו בעל כורחו, משום שהיה לו עת קבוע ללמד התלמידים, ולא היה יכול להפסיק באמצע השיעור ולצאת, משום כבוד הבריות.
וכן אמרו ביבמות (סד:) על אותם זקנים שנעשו עקרים מחמת שהשהו נקביהם, והיינו משום שהתביישו לצאת לעשות צרכיהם בפני הרבים, ולכן לא חששו לאיסור בל תשקצו. ע"ש. והביא דבריו להלכה מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן קג), וכן פסק המחזיק ברכה (סימן ג אות טז). ע"ש. ומזה נלמד, שאיסור בל תשקצו נדחה במקום שיש פגיעה בכבוד הבריות. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן רעד).
ברם עדיין קשה, דהנה ראה ראיתי למרן החיד"א במחזיק ברכה (שם) שהביא דברי הרב מור וקציעה שהרעיש העולם, איך האמוראים אנסו עצמם ולא התפנו, ונעשו עקרים, וכיצד עברו על לאו של איסור סירוס. [דאמרינן בגמרא בכורות (מד:), שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך להתפנות ואינו מתפנה, עלול להיות נקב בין מעבר השתן למעבר הזרע, ויהיה עקר ח"ו].
וכתב לתרץ, שכל איסור "לא יהיה בך עקר" היינו דווקא כשמסרס עצמו בידים, אבל אם עושה כן בשב ואל תעשה, כגון שצריך להתפנות ומשהה נקביו, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן, ולכן משום כבוד הבריות נדחה איסור דרבנן דלא יהיה בך עקר, כדאיתא בברכות (יט.).
והביא עוד דברי הרב תבואות שור, שכתב ליישב, שאותם חכמים לא היו מרגישים שצריכים להתפנות, מחמת שהיו טרודים בעיונם. ע"ש. ולפי שני התירוצים הנ"ל, נמצאנו למדים שמי שלומד לבדו בבית או בבית המדרש, ומרגיש צורך להתפנות, בודאי שמחוייב הוא להפסיק מלימודו ולנקות את גופו, כדי שלא יסתכן חלילה, ורק כשיש בושה לקום כגון באמצע שיעור תורה וכדומה, הקילו לאדם להשהות נקביו.
וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת מעין גנים עבאדי (ח"א סימן יג אות נד) שדן בענין מי שבא אצלו תלמיד חכם גדול, ותיכף ומיד נצרך אותו אדם לנקביו, כיצד יעשה, אם ישהה נקביו עובר על בל תשקצו, ואם לא ישהה וילך להתפנות, אזי לא ישאר איש בבית עם התלמיד חכם, ויש בזה מיעוט כבוד לתלמיד חכם. והעלה שאם אינו מתבייש, יאמר לתלמיד חכם שימחול על כבודו, וילך להתפנות. ואם מתבייש, לא ילך להתפנות, כי שהיית נקבים הוא איסור דרבנן.
4. כמבואר בהערה הקודמת, וכן כתב המשנה ברורה (סימן צב ס"ק ז) שאם הוא דורש לרבים ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים, מותר לו לשהות עצמו, דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן, ומפני כבוד הבריות נדחה.
וכיוצא בזה כתב הפרי מגדים במשבצות זהב (סימן ג אות יג), שהואיל ואיסור בל תשקצו במשהה נקביו הוי רק מדרבנן, לכן נדחה מפני כבוד הבריות. ולכן רשאי להמתין עד שימצא מקום צנוע. ועיין בשו"ת אור לציון חלק ב (עמוד סו בהערה).
הוצרך להתפנות באמצע לימודו ואם יפסיק יגרם לו ביטול תורה
בהיותי בזה, ראה ראיתי למרן הראשון לציון שליט"א בספרו הליכות עולם (חלק א עמוד לט) שכתב, שמי שעוסק בתורה, ונתעורר בו צורך להתפנות, ויכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה (72 דקות) [או שיש לו ספק אם יכול להחזיק עצמו כשיעור זה], יסיים הענין שעוסק בו, ואחר כך יצא לנקביו.
אולם אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה, נכון יותר שיפסיק מלימודו, ויצא לנקביו מיד. אלא אם כן יגרם לו ביטול תורה מחמת כן, שאז רשאי להמשיך בלימודו. וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי הביאור הלכה שכתב, שאם הוא לומד לעצמו, ובאמצע הענין נתעורר לו תאוה קצת, אף שהוא משער בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, אפילו הכי מותר לו לגמור את הענין. ואם על ידי זה שיפסיק עתה יגרם לו ביטול תורה, בודאי יגמור את הענין.
ולפי זה ניחא בהני סבי דאיעקור מפרקיה דרב הונא (יבמות סד:), ולכאורה איך עברו על בל תשקצו, אלא נראה שסמכו להקל מפני שהתחילו בהיתר וחשבו לגמור הענין שהתחילו בו, ומרוב טרדתם שהעמיקו, לא הרגישו לאיסור לא יהיה בך עקר, ותקראן אותם כאלה. עכ"ד.
ואנכי התלמיד לא זכיתי להבין דבריו, והריני דן לפניו בקרקע, דהנה כבר נתבאר בהערה הקודמת, שכל ההיתר להמשיך ללמוד אף בעודו נצרך לנקביו, הוא משום שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן של בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, ולכן סמכו אותם זקנים שלא לצאת באמצע הדרשה, משום כיסופא. וכן נהג רבא שלא יצא באמצע השיעור להתפנות, משום שהיתה לו בושה לצאת, כמבואר בתרומת הדשן (סימן טז).
אבל באופן שאין חשש לכבוד הבריות כגון שלומד לבדו בביתו, צריך להפסיק מלימודו כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, והיכן מצינו שדוחים איסור דרבנן משום ביטול תורה, ואדרבה מצינו שמבטלים תלמוד תורה כדי להתפלל תפילה דרבנן. ובפרט שלפי דעת ההגהות מיימוני (פ"ד מה' תפילה) כל מי שנצרך לנקביו, אסור בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, והובאו דבריו בהגהת הרמ"א (סימן צב).
וראה בשו"ת ישועת משה (חלק ג סימן ט) שכתב בשם הגאון הקדוש מקומרנא בספרו השלחן הטהור, שאם צריך לצאת מבית הכנסת כדי להתפנות, מותר לו לעבור כנגד המתפלל, כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו. ע"ש. וראה עוד בספר הליכות שלמה (תפילה עמוד קיג), ובחסד לאלפים (יו"ד סימן רמ אות י)].
ואם כן נראה שדברי הרב בן איש חי והחסד לאלפים והשיח יצחק והרב מגיני ארץ הנ"ל נאמנו מאוד, ובפרט שגילו לנו שעל ידי הלימוד בלא נקיות, גורם לו זוהמה בנפש ומונע טהרת המחשבה, אזי גם כשיש חשש ביטול תורה כשיפסיק מלימודו, מכל מקום הרי זו ביטולה לצורך קיומה, ודמי למצוה עוברת שצריך להפסיק מלימודו כדי לקיימה. והנראה לע"ד כתבתי.
