מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי (כא כג)
בספר החינוך מצוה תקל"ז מבואר שהעשה של "קבור תקברנו" נוהג לא רק בתלוי, אלא בכל מתי ישראל, שמצוה לקוברם ביום מיתתם. והקשה בספר מלאכת יו"ט לבעל האמרי משה זצ"ל אות ס"א, דא"כ אמאי אמרינן בביצה ו. שמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, מדוע אסור לקוברו על ידי ישראל, שיבוא עשה דקבורה וידחה לא תעשה של יום טוב.
והנה בשבת כד: נחלקו אמוראי בטעם הדבר שעשה של שריפת קדשים אינו דוחה יו"ט, דרב אשי סובר שיום טוב הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי"ז ניחא הקושיא הנ"ל, דקבורה שהיא עשה אינה דוחה יו"ט שהוא ל"ת ועשה, אבל רבא שם סובר שהטעם משום דילפינן ממילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט, דכל מצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר, אינה דוחה יו"ט. וא"כ קשה לדברי רבא, הרי מצות קבורה אי אפשר לעשותה למחר, דזמנה קבוע דוקא ביום המיתה כדכתיב "ביום ההוא", ומדוע אינה דוחה יו"ט.
וראיתי להגרי"פ פערלא זצ"ל בספר המצוות לרס"ג פרשה ל"ד ד"ה ונראה ברור, שכתב סברא דכיון שהמלין מת לכבודו אינו עובר עליו, שלא נאסר אלא דרך בזיון דומיא דתלוי, ובסנהדרין מז. מבואר דגם אם הספידא יקרא דחיי מ"מ מותר להלין המת עבור זה, דלא רק לצורך המת מותר להלין אלא גם לצורך החי, דכל שהוא עושה לצורך אין זה בזיון, וכמ"ש רש"י שם ד"ה כי אמר, דהאיסור הוא רק היכא דמשהי ליה לדחויי דלא איכפת להו ביה, א"כ גם כשאי אפשר לקוברו עכשיו מחמת איסור שבת ויו"ט או אונס אחר, אין זה דרך בזיון וליכא הלאו של "לא תלין" והחיוב של "קבור תקברנו ביום ההוא". ולפי זה מיושבת קושית המלאכת יום טוב, דכיון שאי אפשר לקוברו משום איסור יום טוב, אין בדבר חיוב של "קבור תקברנו ביום ההוא" ואינו עובר בהמתנתו למחר על העשה, והוי כהלנה לצורך דמה לי צורך כבוד החי או צורך שלא לעבור באיסור שבת ויו"ט.
לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי (כא כג)
בספר החינוך מצוה תקל"ז מבואר שהעשה של "קבור תקברנו" נוהג לא רק בתלוי, אלא בכל מתי ישראל, שמצוה לקוברם ביום מיתתם. והקשה בספר מלאכת יו"ט לבעל האמרי משה זצ"ל אות ס"א, דא"כ אמאי אמרינן בביצה ו. שמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, מדוע אסור לקוברו על ידי ישראל, שיבוא עשה דקבורה וידחה לא תעשה של יום טוב.
והנה בשבת כד: נחלקו אמוראי בטעם הדבר שעשה של שריפת קדשים אינו דוחה יו"ט, דרב אשי סובר שיום טוב הוא עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולפי"ז ניחא הקושיא הנ"ל, דקבורה שהיא עשה אינה דוחה יו"ט שהוא ל"ת ועשה, אבל רבא שם סובר שהטעם משום דילפינן ממילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט, דכל מצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר, אינה דוחה יו"ט. וא"כ קשה לדברי רבא, הרי מצות קבורה אי אפשר לעשותה למחר, דזמנה קבוע דוקא ביום המיתה כדכתיב "ביום ההוא", ומדוע אינה דוחה יו"ט.
וראיתי להגרי"פ פערלא זצ"ל בספר המצוות לרס"ג פרשה ל"ד ד"ה ונראה ברור, שכתב סברא דכיון שהמלין מת לכבודו אינו עובר עליו, שלא נאסר אלא דרך בזיון דומיא דתלוי, ובסנהדרין מז. מבואר דגם אם הספידא יקרא דחיי מ"מ מותר להלין המת עבור זה, דלא רק לצורך המת מותר להלין אלא גם לצורך החי, דכל שהוא עושה לצורך אין זה בזיון, וכמ"ש רש"י שם ד"ה כי אמר, דהאיסור הוא רק היכא דמשהי ליה לדחויי דלא איכפת להו ביה, א"כ גם כשאי אפשר לקוברו עכשיו מחמת איסור שבת ויו"ט או אונס אחר, אין זה דרך בזיון וליכא הלאו של "לא תלין" והחיוב של "קבור תקברנו ביום ההוא". ולפי זה מיושבת קושית המלאכת יום טוב, דכיון שאי אפשר לקוברו משום איסור יום טוב, אין בדבר חיוב של "קבור תקברנו ביום ההוא" ואינו עובר בהמתנתו למחר על העשה, והוי כהלנה לצורך דמה לי צורך כבוד החי או צורך שלא לעבור באיסור שבת ויו"ט.
◆ ◆ ◆
אמנם לענ"ד נראה דלא כדברי הגרי"פ הנ"ל, אלא דהלנה מחמת איסור שבת ויום טוב חשיבא הלנה רק דהוי אנוס על הדבר, וראיה לזה דביבמות ז. מקשה הגמ' שקבורת מת מצוה תדחה את השבת מקל וחומר כמו שדוחה את העבודה, ובמכילתא פרשת משפטים יליף שאינו דוחה מדכתיב "כי קבור תקברנו ביום ההוא", ביום שאתה הורג אתה קובר, יצא שבת שאין הורגים בו. ואם נאמר שמותר להלין מת משום איסור שבת ואין בזה בזיון, א"כ מה הס"ד שידחה את השבת, הרי אפשר למחר, דכיון שממתין משום איסור שבת אין בזיון ואיסור בדבר, ועל כרחך דגם זה הוי בזיון.
ומה שדימה הגרי"פ למלין לצורך החי, יש לחלק דרש"י מוסיף שם "אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה", ויש לפרש ע"פ המבואר בגמ' שם מו: דניחא ליה למת דליתייקרו ביה קרוביו, א"כ הוי ג"כ לצורך המת [ועי' שדי חמד מערכת אבילות אות פ"ז שהזכיר סברת ניחא ליה למת לענין הלנה], אבל שאר צורך שלא ניחא למת בו אינו מתיר, וממילא איסור שבת ויו"ט אם היה הדין שנדחה מפני הוצאת המת היה ניחא לו שידחו עליו את השבת.
ועוד יש לבאר דברי הגמ' הנ"ל דאף אם הספידא יקרא דחיי מותר להלין המת עבור זה, דזה ודאי שגם למ"ד הספידא יקרא דחיי, הרי פשוט דבמציאות יש בזה נתינת כבוד למת, ומקרא מלא הוא "וכבוד עשו לו במותו", אלא דהנידון בגמ' הוא האם למת יש צורך והנאה בכבוד הזה או לאו, ולמ"ד יקרא דחיי היינו שחיוב ההספד הוא לצורך החיים כי למת אין צורך בכבוד זה, אבל בודאי במציאות יש לו כבוד, ומשום הכי אין זה נחשב דרך בזיון, כיון דיש בדבר כבוד המת במציאות. ומעתה ביאור דברי הגמ' כך הוא, דבס"ד הבינה הגמ' דמה שמותר להלין את המת לכבודו היינו משום דהוי "צורך המת", ועל זה פריך דאם הספד יקרא דחיי לא הוי לצורך המת, ומשני דההיתר הוא משום דאינו דרך בזיון ולא הוי דומיא דתלוי, ולזה מהני מה שבמציאות הוי כבוד אע"פ שאין למת צורך בכך.
ולפי זה אין שום היתר להלין מת לצורך אחר, דרק דבר שהוא לכבוד המת מפקיע שאינו דרך בזיון אלא אדרבה לכבוד, ומה שנתחדש בגמ' הוא רק דאי"צ שיהיה למת צורך בכבוד זה. [אמנם בנודע ביהודה או"ח מהדו"ק סי' ט"ז מסתפק האם למסקנא דהספידא יקרא דשכבי מותר להלין מת לצורך החיים, או דכל מה דאמרינן דצורך החיים מתיר הוי רק להס"ד דהספידא יקרא דחיי דאז היה הכרח לזה, ולפי דברינו אין נ"מ בזה, דצורך אחר של החיים אינו מותר, רק לכבוד המת הותר, ולמסקנא כבוד המת הוי צורך המת, ובנוב"י שם להדיא דן להתיר גם צורך החיים שאינו שייך לכבודו של מת, וזה דלא כדברינו].
◆ ◆ ◆
בסנהדרין צו. אמר רבי יוחנן, אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה. ופירש רש"י, כדי שלא יהיה פנאי לסופדו ולקוברו [מפני שהיה רשע], וביאר הרמ"ה שם, שעל ידי ששקעה החמה לאחר שתי שעות היו מוכרחין לקבור אותו מבעוד יום כדי שלא יעברו עליו משום בל תלין נבלתו. והקשה הרמ"ה שם, הרי בהלינו לכבודו אין בו משום בל תלין, וא"כ מה הועיל שהחמה שקעה מוקדם, הרי מותר להלינו בשביל לסופדו.
ותירץ הרמ"ה שם, כיון דאחז לאו בר כבוד הוא, לא עברי עילויה. וצריך ביאור, דאם ההיתר היה משום דצורך כבוד המת דוחה את איסור ההלנה, אז היה שייך לומר דבמי שאינו בר כבוד איכא איסור הלנה, אבל כיון דהטעם הוא משום דהאיסור רק בדרך בזיון דומיא דתלוי ולכבודו לא הוי בזיון וכנ"ל, א"כ מה איכפת לן שאינו בר כבוד, הא מ"מ אי"ז דרך בזיון, וצ"ע.