מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר (כג טו)
בספרי פיסקא רנ"ח מכאן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו. ויש לעיין היאך לומדים מכאן איסור הכנסת ספרים ותפילין למרחץ ולבורסקי.
ונראה פשוט לפי מה דאיתא בפסיקתא זוטרתי שם ובחזקוני עה"פ כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, זה מחנה הארון, [ובדומה לזה דרשו בסוטה מב. בקרא דלעיל (כ ד) אל תיראו ואל תחפזו וגו' כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו']. וכן מפורש ביראים מצוה תל"ב וז"ל "פי' כשישראל יוצאין למלחמה היו מוליכין את הארון במלחמה עמהם, וצוה הקב"ה שינהגו בקדושה ובטהרה ויכינו יתד לחפור ולכסות צאתם וכו', ולמה, כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך זה מחנה ארון, עכ"ד.
וא"כ אדרבה עיקר דין מחניך קדוש נאמר על איסור הכנסת דבר קדושה כמו הארון למקום שאינו נקי. והוא הדין לס"ת ולתפילין דהארון קדושתו משום שיש בו את הלוחות והספר תורה כמ"ש בפי' הרשב"ם כאן, והוא הדין לס"ת ותפילין שכתוב בהם פרשיות.
ובזה יבוארו גם דברי רש"י בשבת קכ: גבי הא דאמרינן התם דמי שהיה כתוב שם קודש על בשרו כשיורד לטבול צריך לכסותו בגמי משום דאסור לעמוד בפני השם ערום, ופירש רש"י דהיינו משום דכתיב "לא יראה בך ערות דבר", ויל"ע הא בכל מקום בגמ' הוזכר דין זה לענין איסור אמירת דברי תורה כנגד הערוה מדכתיב ערות דבר "דיבור". אלא הביאור הוא כנ"ל, דאדרבה עיקר פשטיה דקרא הוא משום הארון, דלא יראה בך ערות דבר כתיב בהאי פרשה משום דכי ה' אלקיך מתהלך, ומשום איסור לעמוד בפני הארון.
כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר (כג טו)
בספרי פיסקא רנ"ח מכאן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו. ויש לעיין היאך לומדים מכאן איסור הכנסת ספרים ותפילין למרחץ ולבורסקי.
ונראה פשוט לפי מה דאיתא בפסיקתא זוטרתי שם ובחזקוני עה"פ כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, זה מחנה הארון, [ובדומה לזה דרשו בסוטה מב. בקרא דלעיל (כ ד) אל תיראו ואל תחפזו וגו' כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו']. וכן מפורש ביראים מצוה תל"ב וז"ל "פי' כשישראל יוצאין למלחמה היו מוליכין את הארון במלחמה עמהם, וצוה הקב"ה שינהגו בקדושה ובטהרה ויכינו יתד לחפור ולכסות צאתם וכו', ולמה, כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך זה מחנה ארון, עכ"ד.
וא"כ אדרבה עיקר דין מחניך קדוש נאמר על איסור הכנסת דבר קדושה כמו הארון למקום שאינו נקי. והוא הדין לס"ת ולתפילין דהארון קדושתו משום שיש בו את הלוחות והספר תורה כמ"ש בפי' הרשב"ם כאן, והוא הדין לס"ת ותפילין שכתוב בהם פרשיות.
ובזה יבוארו גם דברי רש"י בשבת קכ: גבי הא דאמרינן התם דמי שהיה כתוב שם קודש על בשרו כשיורד לטבול צריך לכסותו בגמי משום דאסור לעמוד בפני השם ערום, ופירש רש"י דהיינו משום דכתיב "לא יראה בך ערות דבר", ויל"ע הא בכל מקום בגמ' הוזכר דין זה לענין איסור אמירת דברי תורה כנגד הערוה מדכתיב ערות דבר "דיבור". אלא הביאור הוא כנ"ל, דאדרבה עיקר פשטיה דקרא הוא משום הארון, דלא יראה בך ערות דבר כתיב בהאי פרשה משום דכי ה' אלקיך מתהלך, ומשום איסור לעמוד בפני הארון.
◆ ◆ ◆
הרמב"ם הלכות ס"ת פ"י ה"ו כתב וז"ל "לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא", וכתב הכס"מ שם "פשוט הוא, והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (כא:) גבי מלך, שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.
והנה ברמב"ם שם סיים "ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמרחץ או מבית הכסא", ודייק הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב סק"ג, דהאיסור לקרות בו הוא גם בתוך ד' אמות, אבל האיסור לאחוז ולהכנס הוא רק לתוך בית הכסא עצמו. והקשה בעיון יעקב (על העין יעקב סנהדרין שם) א"כ דבמשנה בסנהדרין לגבי מלך איתא, "אינו נכנס בה לבית המרחץ ולבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו, מקום הראוי לקרות בו", ומשמע דכל מקום שאין ראוי לקרות בו אין נכנס בו, ואילו ברמב"ם מבואר דבתוך ד' אמות אסור לקרות ומותר להכנס.
ונראה ליישב בפשיטות, ע"פ מה שכתב היראים סי' תמ"ד "שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו מקום שראוי לקרות בו, פי' אין נכנס בו אינו חייב להכניס, אפילו יכניסנה בעור שאין איסור בהכנסה, שנאמר וקרא בו כל מקום הראוי לקרות". מבואר דמה שהמלך אינו נכנס עמו לביה"מ ובה"כ אי"ז איסור להכניס משום דאסור להכניס לשם את הס"ת, אלא דאין את המצוה, דכל המצוה היא רק במקום הראוי לקרות, ואפילו מלהכניס באופן שאין איסור הכנסה הרי הוא פטור.
ולפי"ד היראים אי אפשר לומר כדברי הכס"מ דמקור הרמב"ם דאסור להכניס ס"ת למרחץ ובה"כ הוא מהאי דינא דמלך, דאפילו אם היה מותר להכניס, מ"מ כיון דאין ראוי לקרות שם הרי הוא פטור. וצ"ל דמקור הרמב"ם הוא מדברי הספרי שהבאנו, דאסור להכנס לבה"כ ובה"מ וס"ת בידו, וכ"כ בקרית מלך שם.
◆ ◆ ◆
ובעיקר דברי הרמב"ם שחילק, דהאיסור להכניס ס"ת ותפילין למרחץ ובית הכסא היינו רק בתוך ביה"כ ומרחץ עצמם, ואילו האיסור לומר דברי תורה הוא גם בתוך ד' אמות לבית הכסא. יש לעיין לפי הנ"ל, דשניהם נלמדים מדכתיב והיה מחניך קדוש, א"כ מאי שנא זה מזה.
ונראה ליישב לפי מה שכתב הלבוש באו"ח סי' ע"ט ס"א (ומובא במעדני יו"ט ברכות פ"ג סי' מ"ו), "ושיעור ד' אמות טעמא הוא מפני שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מהלכה לענין שבת וגיטין ומציאה ושאר עניינים, על כן ד' אמות של אדם הם כרשותו וביתו אשר הוא חונה שם, וזהו מחניך לשון חנייה, כלומר והיה כל מקום חנייתך קדוש, והיינו כל הד' אמות ממקום שכלה הריח, שאם היה ריח רע בתוך הד' אמות לא היתה כל חנייתו קדוש", עכ"ל. ובאליהו רבא שם הביא שכ"כ הרשב"א בברכות כה. דכל שהוא חוץ לד' אמות הרי הוא חוץ למחנהו. ועי' בשיירי קרבן עירובין פ"ד ה"א מה שדן לפי"ז האם אסור להפנות גם באלכסונן של הד"א.
[וכן מוכח בברכות כד: דהאיסור תלוי במחנה של האדם, דריו"ח סובר דהמהלך במבואות המטונפות מותר לו לקרות ק"ש, דהאיסור רק בעומד ולא במהלך, ופירש הרשב"א שם דבמהלך לאו מחניך הוא, ומבואר דהאיסור הוא רק במחנה של האדם. וזהו הביאור בהא דאמר רבא שם כה. דצואה עוברת אסור לקרות ק"ש כנגדה משום דבעינן והיה מחניך קדוש, דתלוי במחנה של האדם וכיון דהאדם עומד הוי שפיר מחנהו].
ומעתה מיושב היטב, דכל מה שתופס ד' אמות להיות מחנהו, הוא רק באדם, דזהו מקום פישוט ידיו ורגליו כמבואר בעירובין מח. עי"ש, אבל ס"ת רק מקומו ממש נחשב מחנהו של הס"ת. ולכן אע"ג דתרוייהו ילפינן מדכתיב מחניך קדוש, מ"מ לגבי אדם מחנהו הוא כל ד' אמות דידיה, אבל ס"ת רק מקומו ממש נחשב מחנהו, וק"ל.
ובזה מיושבת קושיית הרשב"א בברכות כג. בהא דאמרינן דבבית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר, "קשיא לי היכי נפנה לאלתר, דהא מ"מ בעינן והיה מחניך קדוש וליכא בשעה שהוא נפנה", עכ"ד. ולהנ"ל ניחא, דכיון דאינו ממש במקום בית הכסא אי"צ להרחיק ד"א, וכדברי הרמב"ם דבאיסור הכנסת הס"ת ותפילין אינו אסור אלא במכניסו ממש ואי"צ להרחיק.
[אמנם בחידושי הרשב"ץ שם כתב ליישב קו' הרשב"א, דמן התורה משום והיה מחניך קדוש אין איסור אלא לומר דברים של קדושה בבית הכסא, ורבנן הוא דאחמור שלא להניח שם תפילין, ובכה"ג שהניחם בהיתר לא גזרו, עי"ש. מבואר דס"ל דלא ככל דברינו הנ"ל דהאיסור דאורייתא של מחניך קדוש קאי על הכנסת דברי קדושה, אלא רק מדרבנן].