מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים (טז יט)
בסנהדרין כא: אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכו', וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכו'. והקשה בספר לוית חן בחלק אור יקרות בסוף פרשתינו, שמשמע שלא נתגלו טעמן של מצוות אחרות, והרי כאן נתגלה טעמו של השוחד, וגם כאן יכול הדיין לומר אני אקח ולא יטה לבבי.
ובדברי שאול לבעל שואל ומשיב כאן כתב ליישב, שבכתובות קה. דרשינן "ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח", ומכח זה ילפינן שם שאסור ליטול שוחד גם משני בעלי הדינים אף על פי שלא שייך הטיית הדין, ואם כן אין חשש שיאמר אני אדון ולא אטה, שהרי התורה אסרה את השוחד גם כאשר אין שייך הטית הדין כלל. ואמר אאמו"ר שליט"א, שזה נכון לפי דברי הדרישה חו"מ סי' ט' ס"ק א', שהטעם שאסרה התורה ליטול אף משני בעלי הדינים שלא שייך טעם הטיה, כדי שלא לחלוק בין שוחד לשוחד. אמנם המאירי בכתובות קה: כתב שטעם איסור שוחד הוא משום הטית הדין, וגם כשנוטל על מנת לזכות את הזכאי מכל מקום ליבו נוטה אחר מי שנתן לו, ואף אם קבל משניהם, הוא נוטה לעשות פשרה ביניהם, עי"ש. אם כן לא שייך תירוץ זה.
עוד יש לומר, על פי דברי הגמ' בכתובות שם, "כי השוחד יעור עיני חכמים, אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב", אם כן אינו בתורת טעם, אלא בתורת עונש, כמו "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה".
ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים (טז יט)
בסנהדרין כא: אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכו', וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכו'. והקשה בספר לוית חן בחלק אור יקרות בסוף פרשתינו, שמשמע שלא נתגלו טעמן של מצוות אחרות, והרי כאן נתגלה טעמו של השוחד, וגם כאן יכול הדיין לומר אני אקח ולא יטה לבבי.
ובדברי שאול לבעל שואל ומשיב כאן כתב ליישב, שבכתובות קה. דרשינן "ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח", ומכח זה ילפינן שם שאסור ליטול שוחד גם משני בעלי הדינים אף על פי שלא שייך הטיית הדין, ואם כן אין חשש שיאמר אני אדון ולא אטה, שהרי התורה אסרה את השוחד גם כאשר אין שייך הטית הדין כלל. ואמר אאמו"ר שליט"א, שזה נכון לפי דברי הדרישה חו"מ סי' ט' ס"ק א', שהטעם שאסרה התורה ליטול אף משני בעלי הדינים שלא שייך טעם הטיה, כדי שלא לחלוק בין שוחד לשוחד. אמנם המאירי בכתובות קה: כתב שטעם איסור שוחד הוא משום הטית הדין, וגם כשנוטל על מנת לזכות את הזכאי מכל מקום ליבו נוטה אחר מי שנתן לו, ואף אם קבל משניהם, הוא נוטה לעשות פשרה ביניהם, עי"ש. אם כן לא שייך תירוץ זה.
עוד יש לומר, על פי דברי הגמ' בכתובות שם, "כי השוחד יעור עיני חכמים, אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב", אם כן אינו בתורת טעם, אלא בתורת עונש, כמו "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה".