מתוך ה'מגדלות מרקחים':
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (טז יח)
בסנהדרין דף טז: "לשבטיך ושפטו" מצוה לשבט לדון את שבטו. ובספר תפארת צבי (אמשטרדם תקט"ו) הביא לחקור בשם רבי בער אב"ד העלישוי, איך הדין כאשר התובע משבט אחד והנתבע משבט אחר, לפני איזה בית דין ילכו. וכתב שם, שמעמידים דיין אחד משבט זה ודיין אחד משבט זה. ויש לעיין בזה דלכאורה המצוה לבי"ד לדון את שבטו היינו שכל הבי"ד הם מאותו השבט. ועי"ש דאזיל כמ"ד בסנהדרין ג. דדבר תורה דיני ממונות באחד, ולכן סגי באחד לזה ואחד לזה דכיון שכל אחד היה כשר לדון לבדו הרי בי"ד לזה ובי"ד לזה. אך עדיין צ"ב דמאחר שישנם כמה דיינים שוב הוו כולם בי"ד אחד והדין נחתך על ידי כולם, וא"כ אע"פ שכל אחד מהם ראוי לדון לבד מ"מ עתה שיש כמה דיינים בעינן שכולם או רובם יהיו מאותו השבט כדי שיחשב שהשבט דן את שבטו.
ובעיקר הדבר יש מקום לומר שהכל תלוי בנתבע, שהוא הנידון ואותו תובעים לעשות בו את הדין אם יצא חייב, ודין זה צריך להיעשות על ידי בני השבט, משא"כ בתובע שגם אם נפטור את הנתבע אין זה חשוב עשיית דין בתובע. והרי הך דינא דמצוה לדון את שבטו אינו רק בדיני ממונות, אלא גם בדיני נפשות ובכל הדינים, ועי' בדברי הרמב"ן בראשית י"ח ט' שבני ישראל לא עשו כהוגן במה שנלחמו בשבט בנימין בפילגש בגבעה, מפני שעל בית דין של שבט בנימין היה מוטל לדון את המקרה של פילגש בגבעה, ולא על בית דין של ישראל, מפני שמצוה על השבט לדון את שבטו, מבואר דמוטל עליהם לא רק לדון דיני ממונות ונפשות של אותו השבט אלא גם לעשות גדר וסייג לתורה בבני השבט כאשר נצרכים לכך, והיינו שהם מופקדים על שמירת התורה של בני שבטם ולכוף אותם על זה. ואם כן כשבאים לחייב את הנתבע לשלם, צריך בית דין של שבטו לחייב אותו ולכוף אותו, אבל לגבי התובע אף אם יפסקו לחובתו אין זה חשוב עשיית דין בתובע אלא פטור לנתבע, וצ"ע.
שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (טז יח)
בסנהדרין דף טז: "לשבטיך ושפטו" מצוה לשבט לדון את שבטו. ובספר תפארת צבי (אמשטרדם תקט"ו) הביא לחקור בשם רבי בער אב"ד העלישוי, איך הדין כאשר התובע משבט אחד והנתבע משבט אחר, לפני איזה בית דין ילכו. וכתב שם, שמעמידים דיין אחד משבט זה ודיין אחד משבט זה. ויש לעיין בזה דלכאורה המצוה לבי"ד לדון את שבטו היינו שכל הבי"ד הם מאותו השבט. ועי"ש דאזיל כמ"ד בסנהדרין ג. דדבר תורה דיני ממונות באחד, ולכן סגי באחד לזה ואחד לזה דכיון שכל אחד היה כשר לדון לבדו הרי בי"ד לזה ובי"ד לזה. אך עדיין צ"ב דמאחר שישנם כמה דיינים שוב הוו כולם בי"ד אחד והדין נחתך על ידי כולם, וא"כ אע"פ שכל אחד מהם ראוי לדון לבד מ"מ עתה שיש כמה דיינים בעינן שכולם או רובם יהיו מאותו השבט כדי שיחשב שהשבט דן את שבטו.
ובעיקר הדבר יש מקום לומר שהכל תלוי בנתבע, שהוא הנידון ואותו תובעים לעשות בו את הדין אם יצא חייב, ודין זה צריך להיעשות על ידי בני השבט, משא"כ בתובע שגם אם נפטור את הנתבע אין זה חשוב עשיית דין בתובע. והרי הך דינא דמצוה לדון את שבטו אינו רק בדיני ממונות, אלא גם בדיני נפשות ובכל הדינים, ועי' בדברי הרמב"ן בראשית י"ח ט' שבני ישראל לא עשו כהוגן במה שנלחמו בשבט בנימין בפילגש בגבעה, מפני שעל בית דין של שבט בנימין היה מוטל לדון את המקרה של פילגש בגבעה, ולא על בית דין של ישראל, מפני שמצוה על השבט לדון את שבטו, מבואר דמוטל עליהם לא רק לדון דיני ממונות ונפשות של אותו השבט אלא גם לעשות גדר וסייג לתורה בבני השבט כאשר נצרכים לכך, והיינו שהם מופקדים על שמירת התורה של בני שבטם ולכוף אותם על זה. ואם כן כשבאים לחייב את הנתבע לשלם, צריך בית דין של שבטו לחייב אותו ולכוף אותו, אבל לגבי התובע אף אם יפסקו לחובתו אין זה חשוב עשיית דין בתובע אלא פטור לנתבע, וצ"ע.