מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (כז טו)
מבואר כאן דהמקדיש מוסיף חומש, ולא אדם אחר, ומבואר בגמ' נדרים לו: דהמקדיש ע"מ שיתכפר חבירו, המקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר, והיינו דלישנא דקרא דתלוי ב"מקדיש". ויש להסתפק בקדשים קלים למ"ד שהם ממון בעלים, אם מכר אותם לאדם אחר, דעכשיו השני הוא הבעלים על הקרבן, האם כשפודה מוסיף חומש, ואינו דומה למקדיש ומתכפר, דהכא קנה כל מה שהיה למקדיש ג"כ והוא לבדו בעלים גמור.
והנה לגבי מעשר שני מצינו בקידושין נד: דאחד שהוא שלו ואחד שניתן לו במתנה [למ"ד מע"ש ממון הדיוט] מוסיף חומש, וא"כ דומיא דהכי בהקדש דהניתן לו במתנה יהיה חייב חומש. אך י"ל דאיכא חילוק גדול בין מע"ש לבין הקדש, דבהקדש לישנא דקרא הוא "המקדיש", ואילו במעשר שני כתיב "ממעשרו" דהיינו שיהיה המעשר שלו, ואינו תלוי במי שעשה את פעולת ההפרשה.
ובמנחות פב. איתא דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים למ"ד דקנה שלמים, כשהוא פודה מוסיף ב' חומשים, אחד על המע"ש ואחד על ההקדש, ואליבא דריו"ח שם מוקי לה גם למ"ד מע"ש ממון גבוה עי"ש, והקשה מהרי"ט אלגאזי בספר נאות יעקב סי' ד' (ד"ה איברא דכפי), דכיון דהוי ממון גבוה א"כ איך שייך חומש להקדש הרי אינו הבעלים. ולפי מה שנתבאר דבהקדש החומש הוא משום שהוא המקדיש ולא משום שהוא הבעלים, שפיר איכא חומש כיון דהקדיש מכח עצמו.
ובקהלות יעקב ערכין סי' ט' [ונדפס גם בב"מ סי' מ"ד וזרעים סי' כ"ג], כתב לדון האם תוספת חומש בהקדש היינו משום שהוא "המקדיש" או משום שהוא ה"בעלים" והיינו שהיה הבעלים קודם ההקדש עי"ש, וכתב דכיון שלגבי מעשר שני מצינו דהתוספת חומש תליא בבעלות דהרי גם הלוקח והניתן לו במתנה מוסיפין חומש, מסתבר דהוא הדין בהקדש, ולהנ"ל יש לחלק טובא דהכא לישנא דקרא "המקדיש" דהיינו עושה פעולת ההקדש, והתם הלשון "ממעשרו" דהיינו בעלות.
[והג"ר חנניה שיף שליט"א העיר לדברי הרדב"ז מע"ש פ"ג הכ"ה, שכתב שהמקדיש מע"ש שלו לבדק הבית כשפודהו מוסיף ב' חומשים, וקשה למה מוסיף חומש על פדיון המע"ש הא הוי הקדש, ועמד בזה בגור אריה יהודה תרו"מ סי' י"ג סק"ו, ולכאו' צ"ל בדעת הרדב"ז דס"ל דתלוי במפריש של המעשר, והא דמבואר דלמ"ד ממון הדיוט אם מכרו הלוקח מוסיף חומש, היינו משום דהא בהא תליא, דאם מע"ש ממון הדיוט א"כ תלוי בבעלים, אבל אם ממון גבוה ואין לו בעלים, על כרחך תלוי במפריש, עכ"ד. אמנם בב"ק סט: מפורש דגם למ"ד ממון גבוה הא דמוסיף חומש היינו משום דאוקמיה רחמנא ברשותיה עי"ש, א"כ מבואר דאף למ"ד ממון גבוה תלוי בבעלים ולא במפריש, ובדברי הרדב"ז צ"ל דכל מה שמתפיס לבדק הבית היינו רק בתורת הקדש עילוי, ובע"כ כן הוא דהא הרמב"ם פסק דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים לא מהני].
ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (כז טו)
מבואר כאן דהמקדיש מוסיף חומש, ולא אדם אחר, ומבואר בגמ' נדרים לו: דהמקדיש ע"מ שיתכפר חבירו, המקדיש מוסיף חומש ולא המתכפר, והיינו דלישנא דקרא דתלוי ב"מקדיש". ויש להסתפק בקדשים קלים למ"ד שהם ממון בעלים, אם מכר אותם לאדם אחר, דעכשיו השני הוא הבעלים על הקרבן, האם כשפודה מוסיף חומש, ואינו דומה למקדיש ומתכפר, דהכא קנה כל מה שהיה למקדיש ג"כ והוא לבדו בעלים גמור.
והנה לגבי מעשר שני מצינו בקידושין נד: דאחד שהוא שלו ואחד שניתן לו במתנה [למ"ד מע"ש ממון הדיוט] מוסיף חומש, וא"כ דומיא דהכי בהקדש דהניתן לו במתנה יהיה חייב חומש. אך י"ל דאיכא חילוק גדול בין מע"ש לבין הקדש, דבהקדש לישנא דקרא הוא "המקדיש", ואילו במעשר שני כתיב "ממעשרו" דהיינו שיהיה המעשר שלו, ואינו תלוי במי שעשה את פעולת ההפרשה.
ובמנחות פב. איתא דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים למ"ד דקנה שלמים, כשהוא פודה מוסיף ב' חומשים, אחד על המע"ש ואחד על ההקדש, ואליבא דריו"ח שם מוקי לה גם למ"ד מע"ש ממון גבוה עי"ש, והקשה מהרי"ט אלגאזי בספר נאות יעקב סי' ד' (ד"ה איברא דכפי), דכיון דהוי ממון גבוה א"כ איך שייך חומש להקדש הרי אינו הבעלים. ולפי מה שנתבאר דבהקדש החומש הוא משום שהוא המקדיש ולא משום שהוא הבעלים, שפיר איכא חומש כיון דהקדיש מכח עצמו.
ובקהלות יעקב ערכין סי' ט' [ונדפס גם בב"מ סי' מ"ד וזרעים סי' כ"ג], כתב לדון האם תוספת חומש בהקדש היינו משום שהוא "המקדיש" או משום שהוא ה"בעלים" והיינו שהיה הבעלים קודם ההקדש עי"ש, וכתב דכיון שלגבי מעשר שני מצינו דהתוספת חומש תליא בבעלות דהרי גם הלוקח והניתן לו במתנה מוסיפין חומש, מסתבר דהוא הדין בהקדש, ולהנ"ל יש לחלק טובא דהכא לישנא דקרא "המקדיש" דהיינו עושה פעולת ההקדש, והתם הלשון "ממעשרו" דהיינו בעלות.
[והג"ר חנניה שיף שליט"א העיר לדברי הרדב"ז מע"ש פ"ג הכ"ה, שכתב שהמקדיש מע"ש שלו לבדק הבית כשפודהו מוסיף ב' חומשים, וקשה למה מוסיף חומש על פדיון המע"ש הא הוי הקדש, ועמד בזה בגור אריה יהודה תרו"מ סי' י"ג סק"ו, ולכאו' צ"ל בדעת הרדב"ז דס"ל דתלוי במפריש של המעשר, והא דמבואר דלמ"ד ממון הדיוט אם מכרו הלוקח מוסיף חומש, היינו משום דהא בהא תליא, דאם מע"ש ממון הדיוט א"כ תלוי בבעלים, אבל אם ממון גבוה ואין לו בעלים, על כרחך תלוי במפריש, עכ"ד. אמנם בב"ק סט: מפורש דגם למ"ד ממון גבוה הא דמוסיף חומש היינו משום דאוקמיה רחמנא ברשותיה עי"ש, א"כ מבואר דאף למ"ד ממון גבוה תלוי בבעלים ולא במפריש, ובדברי הרדב"ז צ"ל דכל מה שמתפיס לבדק הבית היינו רק בתורת הקדש עילוי, ובע"כ כן הוא דהא הרמב"ם פסק דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים לא מהני].
