מחילה, אבל זה לא מה שכתוב ברמב"ם
וז"ל: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץכאילו עובד ע״ז. שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו. כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות. שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.
ומכיון שבבל הייתה מרכז התורה (רש"י קיא. ד"ה כך אסור) יש איסור לצאת מבבל ולכן לא עוזבים מקור מים חיים..
ולכאורה ה"ה לכאן ולא קשיא מידי
ע' רמב"ן בפרשת אחרי (יח, כה). שו"ת הרשב"א (ח"א קלד), וכן בדרשות הר"ן (דרוש ד).
וזו לשון ה'מאירי' בכתובות קי על ממירא דגמ' זו: "לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה גוים, ולא ידור בחו"ל אף בעיר שרובה ישראל, שחו"ל דירת קבע לגוים ולעובדי האלילים, ואי איפשר שלא ללמוד מדרכיהם". לפי דבריו פשט הענין הוא, כי בחו"ל ישנו חשש מצד המציאות שנתערב בגוים ונלמד ממעשיהם, מחמת היותו דירת קבע שלהם, ומשא"כ בארץ ישראל - גם בעיר שרובה גוים, אין החשש גדול כל כך, כי אינה מקום קביעות של האומות, ואין דעות בני אדם נגררות אחרי האנשים הנמצאים במקום בדרך ארעי. והיינו שאין הדבר מחמת סגוליית וקדושת המקום, כי אם מצד מציאות הדברים, וענינו הוא כדרך שכתב הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם", ולאור האמור מובן גם הגריעותא בהדר בחו"ל. ואמנם כביאור זה במאמר שלפנינו ביאר גם הרמב"ם באגרותיו (סוף מאמר קדוש השם).
עוד יש להביא המשך לשון המאירי: "וכשם שאסור לצאת מא"י לחו"ל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כא"י... שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות, וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא, וסתם א"י חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה...".
בביאור הריא"ף על העין יעקב מבואר, כי שורש הדבר הוא בגלל קיום מצוות התלויות בארץ, שזה מורה על קבלת עול מלכותו ית"ש, "ואפשר לומר שהדר בחו"ל, ואינו מקיים מצוות הארץ, כגון תרומות ומעשרות, אע"פ שהוא נאמן באלקיו, מ"מ כל רואיו יאמרו שאין לו א-לוה, לקבל עליו עול מלכותו... והדר בא"י ועובד לרבו לקיים מצותיו בתרומות ומעשרות, כל רואיו יכירו שיש לו א-לוה".
בספר 'עיון יעקב' כתב בזה"ל: "ונראה לומר, דמדמה לעבודת כוכבים ומזלות, לפי שאר"י נקרא 'ארץ החיים'... וכבר איתא בירמיה ב' (יג) על עובדי כו"ם: 'אותי עזבו מקור מים חיים' וגו', כן הוא גם כן בזה שעזב ארץ החיים והלך לחו"ל".
בהמשך כתב דבר מחודש: "ועוד נראה, לפי דקיי"ל אין הקב"ה פוקד עון אבות על בנים רק בעבודת כוכבים, דכתיב גביה (שמות לד, ז) 'פוקד עון אבות על בנים'... וגם באר"י אין הקב"ה פוקד עון אבות על בנים, כי העם בה נשוא עון, וכפר אדמתו עמו... וכן לענין המחשבה אינו דן בארץ ישראל כמעשה, לפי שאז יושבין תחת הקב"ה בעצמו, משא"כ בחו"ל שיושבין תחת השרים של מעלה, ונידונו כעובדי עכומ"ז על המחשבה כמעשה, וכן לענין עובדי כוכבים דנין על המחשבה, כדכתיב (יחזקאל יד, ה) 'למען תפוש ישראל בלבם'... להכי שפיר מדמה הדר בחו"ל כאילו עובד עכומ"ז, לענין שנידון על המחשבה כמעשה, ופוקד עון אבות על בנים". אמנם, רבינו החיד"א ב'פתח עינים' כתב על דברים אלו: "ולי ההדיוט אינו מחוור להוסיף ח"ו על חטאות ישראל, כל שלא נמצא הדבר מפורש ברבותינו ז"ל".
ביאור נוסף כתב ה'עיון יעקב' במס' נדרים (כב.) כלפי מה שאמרו: "קא תמה רבי יוחנן מכדי כתיב (דברים כח, סה) 'ונתן ה' לך שם לב רגז' בבבל כתיב", אבל בארץ ישראל לא, ובכן כתב: "ואפשר ג"כ דמהאי טעמא אמרינן בפרק שני דייני גזירות, דכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, כי בחו"ל הרוגז מצוי, והכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואין אלקים כל מזימותיו', ומהאי טעמא 'אוירא דארץ ישראל מחכים', כי כל אדם שכועס חכמתו מסתלקת ממנו ומוסיף טפשות (עי' פסחים סו:)... משא"כ בארץ ישראל שמסתלק ממנו מדות הכעס, על כן הוא מחכים".
כיוצא בדברים אלו כתוב בספה"ק 'מאור עינים' (ישמח לב, ברכות כט:), וז"ל: "דהנה אמרו בשם מוהר"ר נחמן קאסווער זללה"ה על מה שאמרו בגמרא (קדושין מא.) 'רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו', ודקדק לשון 'בידו', ותירץ, כי נודע כי שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום, והנה אם היה לו לב רגז באותו היום אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אינה צריכה לכתוב יותר מאחר דדא ביה כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות, וזהו: 'לא עלתה בידו', ר"ל לא עלתה בידו לכתוב אלא וכו' ע"כ. כי באמת צריך לזהר בזה מאוד, כי כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו (נדרים כב:) ולכך נקרא 'כאלו עובד ע"ז' (עי' זוה"ק בראשית כז:), ואמרו בגמרא (שם ע"א) במעשה דהנהו שני אנשים שנתלוו בדרך כשעברו נהר פרת קם חד שחטיה לחבריה וכו', ואמר שם בגמרא 'ונתן ה' שם לך לב רגז', אבל בארץ ישראל אין שליטה כל כך להם להרגיז את האדם, ועל כן אמרו (כתובות קי:) 'הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה' כאמור, שאפילו שכינה אינה חשובה כנגדו ח"ו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו (עי' פסחים שם) מחמת הסתלקות בחינת שכינה ממנו, והשכל שבאדם הוא בחינת שכינה השוכן בתחתונים כנודע...". (הדף היומי)
