נעימות בימינך
Member
שאלות מתבקשות לנגד מצות ההודאה על ניסים שהיו ואינם
חז"ל קבעו לנו את חנוכה לימי הלל והודאה, אך השאלה נשאלת, מה יש לנו להודות על נס שאירע אי שם בעומק ההיסטוריה לפני אלפי שנים, אנחנו אמנם מחויבים להודות ועושים זאת כפי שההלכה מורה לנו, אבל לכאורה זו הודיה כפויה חסרת טעם ורגש, וכי באמת אנו חשים רצון פנימי ואמיתי להלל ולשבח על אירוע רחוק כ"כ מהעין ומהלב? האם כאשר אנו אומרים הלל ומודים לה', אנחנו באמת מרגישים שמחה על כך שלפני אלפי שנים ניצחו היהודים את היוונים?
השאלה הזו נוגעת גם למצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, וסיפור יציאת מצרים בליל פסח, הדבר לא מובן כמה אפשר לדבר על אירוע שהתרחש לפני אלפי שנים, לחזור שוב ושוב על הסבל והעינויים שהיו במצרים, (כאילו חסרים לנו עינויים כמותם ויותר מהם לאורך ההיסטוריה שלנו), ועל המכות שקיבלו המצריים, (כאילו שזה עוזר לנו מול שאר שונאינו ששופכים את דמינו זה אלפיים שנה ולא קיבלו נקמה), ועל הנס הגדול ביציאת מצרים, (כאשר עדיין אנו נתונים בבירא עמיקתא של גלות אדום ולא רואים את האור בקצה המנהרה), והרי כל האירועים האלו רחוקים מהלב ת"ק פרסאות, ואנו מכריחים את עצמינו להזכר בהם ולחזור עליהם, ומנסים כל שנה מחדש לתת להם איזה גוון שונה או להוציא מהם מסר אקטואלי כדי לחוש בכל זאת קשר וחיבור מסוים, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים...
וכאן הבן שואל: לשם מה כל זאת? למה לדשדש כל הזמן על אותו מקום ולהיות תקוע על איזה אירוע ארכאי ומיושן? לא מתאים יותר להודות ולהלל על משהו עכשווי קרוב לעין וללב? להודות על תקומת ישראל מעפר בארץ הקודש ובתפוצות? על השגחת השם המופלאה על עמו בין אומות העולם? על הרמת קרן התורה בהרחבת גבולות הקדושה של עולם הישיבות והכוללים התתי"ם והסמינרים? על המלחמות והניסים שנעשים לנו בזמן הזה ממש? מה פשר הדבר שבמשך אלפי שנים אנחנו חוזרים כל הזמן וחוגגים אירועים שהיו ואינם כאילו שעון הזמן עמד מלכת, ומתעלמים מכך שהיו ויש לנו אין ספור אירועים דומים ושונים שהדעת והרגש שלנו נתונים להם פי כמה?
השאלות הללו אמורות להטריד כל יהודי שאמת בלבבו, ורוצה לעבוד את השם בנפש חפצה, ומתוך תשוקה וחיות.
שאלות יסוד בעבודת ה' ולימוד התורה
כדי לענות על שאלות אלו, נצרך לגעת בנקודות בסיס, שנוגעות ביסודות השורשיים של עבודת ה', כי האמת היא שכל עבודת ה' שלנו טעונה בירור מעמיק, איפה זה פוגש אותנו ונוגע לנו בלב, מה המקשר והמחבר אותנו באמת לתורה ולמצוות.
ניקח לדוגמה את נושא לימוד התורה שהוא "המצוה" בה"א הידיעה. אנחנו ב"ה עוסקים בתורה ומקדישים לה את מיטב שנותינו מגיל ינקות ועד שיבה, אמונים על "כי הם חיינו ואורך ימינו", ומשננים לעצמינו כל העת, שאין דבר שיש לו ערך יותר מהתורה, אך בתוככי לבנו אנו שואלים את עצמינו מה לנו ולכל זאת? מה יש לנו מלעסוק ולנתח כל הזמן סוגיות שלא נוגעות לנו באופן מעשי, לברר שיטות של פוסקים שסברו כך או כך ומה עלתה על דעתם, מה למען השם כל זה נותן לנו? הרי סוגיות רבות לא באמת מעניינות אותנו, זה לא הדבר שתופס לנו את הראש בלכתנו ובשובינו, יש אמנם סוגיות הלכתיות שיש לנו בהם נגיעה מעשית או רגשית, ואזי יש לנו גם יותר תחושה של חיבור פנימי לדברים, אבל לעתים קרובות מדובר על נושאים ערטילאיים שרחוקים מאוד ממושגינו, ואנחנו לומדים אותם רק כי הם חלק מהתורה, והשאלה היא - למה? זה מקדם אותנו במשהו? זה עושה אותנו יותר טובים? אנחנו נעשים שמחים יותר כאשר שברנו את השיניים על גמרא מסובכת? הידיעות התורניות שלנו מביאות אותנו למקום אחר מהיכן שהיינו קודם?
אלו בעצם אותם שאלות, אותם מבוכות, שאנחנו שגדלנו על ברכי התורה והמצוות, לא מעיזים לשאול, ולכן אנחנו מדחיקים אותם הצידה, או עונים לעצמינו תשובות פילוסופיות משהו, כמו למשל שהתורה היא חכמה אלוקית ורוחנית וזו הדרך שלנו להתחבר עם ה' ולתת חיות לכל העולמות ובפרט לנשמה שלנו שצמאה לרוחניות, דברים נכונים כשלעצמם, אך הבעיה היא שהלב דורש תשובות משלו ובשפתו, משהו שהרגש האנושי מתחבר אליו באופן טבעי, ולא רק מכח אמונה מופשטת בקיומם של עולמות טמירים ונעלים, קשה עד בלתי אפשרי לעסוק כל היום והלילה בלימוד תורה מתוך הדחק רק על סמך ידיעה שכלית על ערכו הרוחני הנשגב של עסק התורה, ללא תחושה מוחשית ומעשית של רוממות והתעלות.
חייבת להיות לנו הבנה ברורה נהירה ובהירה, במטרת חיינו ויסוד כל עבודת השם שלנו, כדי שנעשה אותה בנפש חפצה ובלב פתוח, ונהיה מחוברים באמת לתורה ולמצוות, זה צריך להיות משהו בסיסי, משהו קל ושווה לכל נפש, משהו שנתחבר אליו מיד ונרגיש שזהו זה, זה המנוע שמפעיל אותנו בכל מהלך החיים שלנו, עם זה נוכל לקום בבוקר ולשכב בערב, זה מה שילווה אותנו בתפילות ובלימוד, בהדלקת הנרות ובאמירת ההלל, בעשיית חסד ובגידול הילדים, משהו פשוט ואמיתי שגם הלב שלנו הקטן והדל ירגיש ויחוש.
סוד האהבה
הדבר הנפלא הזה אותו אנו מבקשים, נמצא בפסוק היסודי שכל יהודי אומר אותו פעמיים בכל יום: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אדם שאוהב את ה' בכל לבו ומאודו, הוא גם נהנה לעשות את רצון ה' ולעשות לו נחת רוח, הוא נהנה לדבר אתו, הוא נהנה להודות לו, והוא נהנה לשמוע אותו מדבר אליו דרך תורתו, כשם שאדם נהנה לדבר עם אהובו, להחמיא לו, ולשמוע את חוויותיו. היחס לקב"ה הוא כאל אב אוהב שהוא גם מלך כל יכול, (זו דרגה אחת, ובדרגה גבוהה יותר, כאשה אל בעלה, והדברים עתיקים), ומי שמרגיש בן אהוב של מלך, הוא נהנה לחוש קרוב אליו בכל דרך שזה בא לידי ביטוי.
כאשר אדם לומד תורה, ויודע שהקב"ה נמצא אתו ונהנה מלימודו, הוא מרגיש כבן מלך אהוב שמקשיב לדברי אביו, נכון, הדברים של המלך האהוב אינם קלים להבנה, וצריך לעמול כדי להבין את עומקם, אך דומה זה למכתב או שיר שכתב האב האהוב לבניו, שבוודאי שמחים הם לקרוא אותו ולשמח את אביהם, וכשיודעים שקריאת הדברים היא הדבר האהוב ביותר על המלך, ומסב לו את הנחת הגדולה ביותר, חשים תחושה מרוממת ומעצימה, מכך שאנחנו קרוצי החומר מסוגלים לשמח את אבינו מלכנו האוהב, ומי שיש לו לב מרגיש, חש את הקב"ה מדבר אתו דרך התורה, כל הבנה שמתיישבת לו על הלב, הרי היא ממש דיבור מלמעלה, כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה!
זו התחושה הבסיסית ביותר שיש ליהודי שזוכה ללמוד תורה. פשוט וברור שזה לא נגמר בכך, ויש מעלות על גבי מעלות בלימוד התורה, ידועות ושאינן ידועות, כמו גם חיבור רוחני לקדושת התורה, אבל תחושה טבעית ובסיסית של שמחה והנאה מוכרחת היא, כדי להתחיל לפתח את כל אותם מעלות רוחניות, ולפתוח את שערי העולמות העליונים והתיקונים הנשגבים.
הדרך לאהוב את ה' ולפתח אליו רגש אישי, פשוטה בתכלית. יהודי שחושב על כך שה' ברא אותו כבן העם הנבחר, שיש להם מעמד מיוחד של בנים למקום, וכל המטרה של הבריאה היא להעניק להם אושר נצחי, הרי שהוא חש אהבה לבורא העולם שאוהב אותו ורוצה בטובתו. יתירה מזו, כאשר הוא מתבונן בגדלותו הבלתי נתפסת של ה', ועל כך שממרומי גדלותו בחר בנו הנבראים להיות בניו אהוביו, ולהיות קשור עמנו בברית נצחית, אור האהבה בוקע את לבו וממלא את כל חושיו, מכאן קצרה הדרך לטעום רגשי קודש של עונג והנאה בעשיית רצונו יתברך, להיות שש על דבר מצוה כמוצא שלל רב, להלך בדרכי המקום ולדבוק בו, מתוך אהבה ושמחה.
סוד ההודאה על הניסים
ממקום זה ניגש להבין את סוד ההודאה על הניסים והנפלאות שאירעו לעמינו בתקופות כה קדומות.
עם ישראל אחד הוא, ואירועים מסוימים על רצף ההיסטוריה שלו היו אירועים מכוננים, שקיבעו והגדירו את יחס האהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, כל אירוע כזה הוא אירוע בעל השלכות על עבר הווה ועתיד.
יציאת מצרים הייתה אירוע בראשיתי שבו נבחרו ישראל להיות העם האהוב של ה', ואף נולדו בה ניצני אהבת כלולות שנחתמה באירוע הנישואין של מתן תורה, ולכן עד היום הזה אנו מתרפקים על ראשיתה של האהבה, כשם שבני זוג מתרפקים על תמונות הנישואין שלהם, אנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, כדי להזרים חמצן לרגש האהבה שבליבנו, לבל נשכח שאנו העם הנבחר בניו של מלך אוהב, הבוחר בעמו ישראל באהבה!
מאורע החנוכה הוא כמו כן, אירוע מכונן בחיי האומה, שהעמיק וחשף רובד נוסף באהבה.
העם ברובו עזב מקור מים חיים ופנה אל האלילים, שם ה' לא נזכר עוד בפיו ובלבבו, ומתי מעט נותרו נאמנים לה' ולתורתו, חשכה גדולה נפלה על האומה הנבחרת, עוד קט ואבדה לנצח תוחלת שארית ישראל, בגדה יהודה באלוף נעוריה ותזנה אחרי מאהביה, אש האהבה עומעמה וכמעט וכבתה כליל, את מקומה תפסה אש זרה, הקב"ה בקנאו את בריתו הסתיר פניו מעמו, והתוצאה הייתה מרה מנשוא, אלפים ורבבות מתו מות קדושים, ופני העם נדמו כשולי הקדירה.
אך הנה מתוך החושך והאפלה, קמו יחידי סגולה לקנא את קנאת ה' וללחום את מלחמתו, חירפו נפשם לשמור את בריתו, וה' האב האוהב נענה להם בגלותו את פני אהבתו החבויה, הבלתי יאומן אירע, המעטים ניצחו את הרבים, וקוממו את שלטון התורה בעם וארצו, טיהרו את מקדש ה' ובנו את מזבחו, הדליקו את מנורת הקודש בפח השמן הטהור, ולפיד האהבה התלקח באש הברית, עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ימיר את בריתו עמם.
נס ניצחון המכבים לא היה מאורע לדורו, כי אם נס להתנוסס לדורי דורות, להודיע, שכל עוד תפעם רוח ה' בעם, יגבר הרוח על החומר והאור ינצח את החשך, כי עזה כמוות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה.
מכאן פורצת ההודיה, מתוך תוכו של הלב החש באהבת ה' לעמו, להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך, ולפרסומי ניסא, כי הנס כולו אהבה, פרסומו מפיץ את אורה בחוצות, ומגרש את החושך והשנאה, העם הנבחר מתאחד בשירת הלל וזמרה, ומשתחווה אפים ארצה בקול תודה, לנגד הבוחר בעמו באהבה!
סוף דבר
בכל דור ודור עומדים אנו בימי החנוכה ומודים על הניסים והנפלאות שהיו בימים ההם, אכן בימים ההם אך בזמן הזה, הזמן סובב על צירו ושב אל מקומו, ברית האהבה אחת היא, מכחה ובשמה אנו נלחמים את מלחמת ה', אל מול גלי הכחש והשנאה, חלאת הטומאה ואשדת הכפירה, מדליקים אנו בגאון את נר האהבה, נר ועוד נר ועוד נר, שמונה נרות כנגד שמונת ימי מילה, והברית אשר נכרתה בדם, שבה ונחקקת בבשר האומה, "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שיקרנו בבריתך".
ובזמן הזה, עת בני ישמעאל הפראים כרותי הערלה משוללי הברית, מדמים בנפשם לדחוק את רגלי בני ישראל, שופכים דמם כמים בחוצות, נותנים את נבלת בשרם לעוף השמים, נושאים ישראל עיניהם לשמים בתפילה ותחנונים, אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו, זכור אל תפר בריתך איתנו, שוב ברחמים על שארית ישראל והושיענו.
אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, להדליק נר של חנוכה.
חז"ל קבעו לנו את חנוכה לימי הלל והודאה, אך השאלה נשאלת, מה יש לנו להודות על נס שאירע אי שם בעומק ההיסטוריה לפני אלפי שנים, אנחנו אמנם מחויבים להודות ועושים זאת כפי שההלכה מורה לנו, אבל לכאורה זו הודיה כפויה חסרת טעם ורגש, וכי באמת אנו חשים רצון פנימי ואמיתי להלל ולשבח על אירוע רחוק כ"כ מהעין ומהלב? האם כאשר אנו אומרים הלל ומודים לה', אנחנו באמת מרגישים שמחה על כך שלפני אלפי שנים ניצחו היהודים את היוונים?
השאלה הזו נוגעת גם למצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, וסיפור יציאת מצרים בליל פסח, הדבר לא מובן כמה אפשר לדבר על אירוע שהתרחש לפני אלפי שנים, לחזור שוב ושוב על הסבל והעינויים שהיו במצרים, (כאילו חסרים לנו עינויים כמותם ויותר מהם לאורך ההיסטוריה שלנו), ועל המכות שקיבלו המצריים, (כאילו שזה עוזר לנו מול שאר שונאינו ששופכים את דמינו זה אלפיים שנה ולא קיבלו נקמה), ועל הנס הגדול ביציאת מצרים, (כאשר עדיין אנו נתונים בבירא עמיקתא של גלות אדום ולא רואים את האור בקצה המנהרה), והרי כל האירועים האלו רחוקים מהלב ת"ק פרסאות, ואנו מכריחים את עצמינו להזכר בהם ולחזור עליהם, ומנסים כל שנה מחדש לתת להם איזה גוון שונה או להוציא מהם מסר אקטואלי כדי לחוש בכל זאת קשר וחיבור מסוים, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים...
וכאן הבן שואל: לשם מה כל זאת? למה לדשדש כל הזמן על אותו מקום ולהיות תקוע על איזה אירוע ארכאי ומיושן? לא מתאים יותר להודות ולהלל על משהו עכשווי קרוב לעין וללב? להודות על תקומת ישראל מעפר בארץ הקודש ובתפוצות? על השגחת השם המופלאה על עמו בין אומות העולם? על הרמת קרן התורה בהרחבת גבולות הקדושה של עולם הישיבות והכוללים התתי"ם והסמינרים? על המלחמות והניסים שנעשים לנו בזמן הזה ממש? מה פשר הדבר שבמשך אלפי שנים אנחנו חוזרים כל הזמן וחוגגים אירועים שהיו ואינם כאילו שעון הזמן עמד מלכת, ומתעלמים מכך שהיו ויש לנו אין ספור אירועים דומים ושונים שהדעת והרגש שלנו נתונים להם פי כמה?
השאלות הללו אמורות להטריד כל יהודי שאמת בלבבו, ורוצה לעבוד את השם בנפש חפצה, ומתוך תשוקה וחיות.
שאלות יסוד בעבודת ה' ולימוד התורה
כדי לענות על שאלות אלו, נצרך לגעת בנקודות בסיס, שנוגעות ביסודות השורשיים של עבודת ה', כי האמת היא שכל עבודת ה' שלנו טעונה בירור מעמיק, איפה זה פוגש אותנו ונוגע לנו בלב, מה המקשר והמחבר אותנו באמת לתורה ולמצוות.
ניקח לדוגמה את נושא לימוד התורה שהוא "המצוה" בה"א הידיעה. אנחנו ב"ה עוסקים בתורה ומקדישים לה את מיטב שנותינו מגיל ינקות ועד שיבה, אמונים על "כי הם חיינו ואורך ימינו", ומשננים לעצמינו כל העת, שאין דבר שיש לו ערך יותר מהתורה, אך בתוככי לבנו אנו שואלים את עצמינו מה לנו ולכל זאת? מה יש לנו מלעסוק ולנתח כל הזמן סוגיות שלא נוגעות לנו באופן מעשי, לברר שיטות של פוסקים שסברו כך או כך ומה עלתה על דעתם, מה למען השם כל זה נותן לנו? הרי סוגיות רבות לא באמת מעניינות אותנו, זה לא הדבר שתופס לנו את הראש בלכתנו ובשובינו, יש אמנם סוגיות הלכתיות שיש לנו בהם נגיעה מעשית או רגשית, ואזי יש לנו גם יותר תחושה של חיבור פנימי לדברים, אבל לעתים קרובות מדובר על נושאים ערטילאיים שרחוקים מאוד ממושגינו, ואנחנו לומדים אותם רק כי הם חלק מהתורה, והשאלה היא - למה? זה מקדם אותנו במשהו? זה עושה אותנו יותר טובים? אנחנו נעשים שמחים יותר כאשר שברנו את השיניים על גמרא מסובכת? הידיעות התורניות שלנו מביאות אותנו למקום אחר מהיכן שהיינו קודם?
אלו בעצם אותם שאלות, אותם מבוכות, שאנחנו שגדלנו על ברכי התורה והמצוות, לא מעיזים לשאול, ולכן אנחנו מדחיקים אותם הצידה, או עונים לעצמינו תשובות פילוסופיות משהו, כמו למשל שהתורה היא חכמה אלוקית ורוחנית וזו הדרך שלנו להתחבר עם ה' ולתת חיות לכל העולמות ובפרט לנשמה שלנו שצמאה לרוחניות, דברים נכונים כשלעצמם, אך הבעיה היא שהלב דורש תשובות משלו ובשפתו, משהו שהרגש האנושי מתחבר אליו באופן טבעי, ולא רק מכח אמונה מופשטת בקיומם של עולמות טמירים ונעלים, קשה עד בלתי אפשרי לעסוק כל היום והלילה בלימוד תורה מתוך הדחק רק על סמך ידיעה שכלית על ערכו הרוחני הנשגב של עסק התורה, ללא תחושה מוחשית ומעשית של רוממות והתעלות.
חייבת להיות לנו הבנה ברורה נהירה ובהירה, במטרת חיינו ויסוד כל עבודת השם שלנו, כדי שנעשה אותה בנפש חפצה ובלב פתוח, ונהיה מחוברים באמת לתורה ולמצוות, זה צריך להיות משהו בסיסי, משהו קל ושווה לכל נפש, משהו שנתחבר אליו מיד ונרגיש שזהו זה, זה המנוע שמפעיל אותנו בכל מהלך החיים שלנו, עם זה נוכל לקום בבוקר ולשכב בערב, זה מה שילווה אותנו בתפילות ובלימוד, בהדלקת הנרות ובאמירת ההלל, בעשיית חסד ובגידול הילדים, משהו פשוט ואמיתי שגם הלב שלנו הקטן והדל ירגיש ויחוש.
סוד האהבה
הדבר הנפלא הזה אותו אנו מבקשים, נמצא בפסוק היסודי שכל יהודי אומר אותו פעמיים בכל יום: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אדם שאוהב את ה' בכל לבו ומאודו, הוא גם נהנה לעשות את רצון ה' ולעשות לו נחת רוח, הוא נהנה לדבר אתו, הוא נהנה להודות לו, והוא נהנה לשמוע אותו מדבר אליו דרך תורתו, כשם שאדם נהנה לדבר עם אהובו, להחמיא לו, ולשמוע את חוויותיו. היחס לקב"ה הוא כאל אב אוהב שהוא גם מלך כל יכול, (זו דרגה אחת, ובדרגה גבוהה יותר, כאשה אל בעלה, והדברים עתיקים), ומי שמרגיש בן אהוב של מלך, הוא נהנה לחוש קרוב אליו בכל דרך שזה בא לידי ביטוי.
כאשר אדם לומד תורה, ויודע שהקב"ה נמצא אתו ונהנה מלימודו, הוא מרגיש כבן מלך אהוב שמקשיב לדברי אביו, נכון, הדברים של המלך האהוב אינם קלים להבנה, וצריך לעמול כדי להבין את עומקם, אך דומה זה למכתב או שיר שכתב האב האהוב לבניו, שבוודאי שמחים הם לקרוא אותו ולשמח את אביהם, וכשיודעים שקריאת הדברים היא הדבר האהוב ביותר על המלך, ומסב לו את הנחת הגדולה ביותר, חשים תחושה מרוממת ומעצימה, מכך שאנחנו קרוצי החומר מסוגלים לשמח את אבינו מלכנו האוהב, ומי שיש לו לב מרגיש, חש את הקב"ה מדבר אתו דרך התורה, כל הבנה שמתיישבת לו על הלב, הרי היא ממש דיבור מלמעלה, כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה!
זו התחושה הבסיסית ביותר שיש ליהודי שזוכה ללמוד תורה. פשוט וברור שזה לא נגמר בכך, ויש מעלות על גבי מעלות בלימוד התורה, ידועות ושאינן ידועות, כמו גם חיבור רוחני לקדושת התורה, אבל תחושה טבעית ובסיסית של שמחה והנאה מוכרחת היא, כדי להתחיל לפתח את כל אותם מעלות רוחניות, ולפתוח את שערי העולמות העליונים והתיקונים הנשגבים.
הדרך לאהוב את ה' ולפתח אליו רגש אישי, פשוטה בתכלית. יהודי שחושב על כך שה' ברא אותו כבן העם הנבחר, שיש להם מעמד מיוחד של בנים למקום, וכל המטרה של הבריאה היא להעניק להם אושר נצחי, הרי שהוא חש אהבה לבורא העולם שאוהב אותו ורוצה בטובתו. יתירה מזו, כאשר הוא מתבונן בגדלותו הבלתי נתפסת של ה', ועל כך שממרומי גדלותו בחר בנו הנבראים להיות בניו אהוביו, ולהיות קשור עמנו בברית נצחית, אור האהבה בוקע את לבו וממלא את כל חושיו, מכאן קצרה הדרך לטעום רגשי קודש של עונג והנאה בעשיית רצונו יתברך, להיות שש על דבר מצוה כמוצא שלל רב, להלך בדרכי המקום ולדבוק בו, מתוך אהבה ושמחה.
סוד ההודאה על הניסים
ממקום זה ניגש להבין את סוד ההודאה על הניסים והנפלאות שאירעו לעמינו בתקופות כה קדומות.
עם ישראל אחד הוא, ואירועים מסוימים על רצף ההיסטוריה שלו היו אירועים מכוננים, שקיבעו והגדירו את יחס האהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, כל אירוע כזה הוא אירוע בעל השלכות על עבר הווה ועתיד.
יציאת מצרים הייתה אירוע בראשיתי שבו נבחרו ישראל להיות העם האהוב של ה', ואף נולדו בה ניצני אהבת כלולות שנחתמה באירוע הנישואין של מתן תורה, ולכן עד היום הזה אנו מתרפקים על ראשיתה של האהבה, כשם שבני זוג מתרפקים על תמונות הנישואין שלהם, אנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, כדי להזרים חמצן לרגש האהבה שבליבנו, לבל נשכח שאנו העם הנבחר בניו של מלך אוהב, הבוחר בעמו ישראל באהבה!
מאורע החנוכה הוא כמו כן, אירוע מכונן בחיי האומה, שהעמיק וחשף רובד נוסף באהבה.
העם ברובו עזב מקור מים חיים ופנה אל האלילים, שם ה' לא נזכר עוד בפיו ובלבבו, ומתי מעט נותרו נאמנים לה' ולתורתו, חשכה גדולה נפלה על האומה הנבחרת, עוד קט ואבדה לנצח תוחלת שארית ישראל, בגדה יהודה באלוף נעוריה ותזנה אחרי מאהביה, אש האהבה עומעמה וכמעט וכבתה כליל, את מקומה תפסה אש זרה, הקב"ה בקנאו את בריתו הסתיר פניו מעמו, והתוצאה הייתה מרה מנשוא, אלפים ורבבות מתו מות קדושים, ופני העם נדמו כשולי הקדירה.
אך הנה מתוך החושך והאפלה, קמו יחידי סגולה לקנא את קנאת ה' וללחום את מלחמתו, חירפו נפשם לשמור את בריתו, וה' האב האוהב נענה להם בגלותו את פני אהבתו החבויה, הבלתי יאומן אירע, המעטים ניצחו את הרבים, וקוממו את שלטון התורה בעם וארצו, טיהרו את מקדש ה' ובנו את מזבחו, הדליקו את מנורת הקודש בפח השמן הטהור, ולפיד האהבה התלקח באש הברית, עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ימיר את בריתו עמם.
נס ניצחון המכבים לא היה מאורע לדורו, כי אם נס להתנוסס לדורי דורות, להודיע, שכל עוד תפעם רוח ה' בעם, יגבר הרוח על החומר והאור ינצח את החשך, כי עזה כמוות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה.
מכאן פורצת ההודיה, מתוך תוכו של הלב החש באהבת ה' לעמו, להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך, ולפרסומי ניסא, כי הנס כולו אהבה, פרסומו מפיץ את אורה בחוצות, ומגרש את החושך והשנאה, העם הנבחר מתאחד בשירת הלל וזמרה, ומשתחווה אפים ארצה בקול תודה, לנגד הבוחר בעמו באהבה!
סוף דבר
בכל דור ודור עומדים אנו בימי החנוכה ומודים על הניסים והנפלאות שהיו בימים ההם, אכן בימים ההם אך בזמן הזה, הזמן סובב על צירו ושב אל מקומו, ברית האהבה אחת היא, מכחה ובשמה אנו נלחמים את מלחמת ה', אל מול גלי הכחש והשנאה, חלאת הטומאה ואשדת הכפירה, מדליקים אנו בגאון את נר האהבה, נר ועוד נר ועוד נר, שמונה נרות כנגד שמונת ימי מילה, והברית אשר נכרתה בדם, שבה ונחקקת בבשר האומה, "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שיקרנו בבריתך".
ובזמן הזה, עת בני ישמעאל הפראים כרותי הערלה משוללי הברית, מדמים בנפשם לדחוק את רגלי בני ישראל, שופכים דמם כמים בחוצות, נותנים את נבלת בשרם לעוף השמים, נושאים ישראל עיניהם לשמים בתפילה ותחנונים, אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו, זכור אל תפר בריתך איתנו, שוב ברחמים על שארית ישראל והושיענו.
אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, להדליק נר של חנוכה.