• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

עצות לר"מ בישיבה קטנה, מפנקסי הקטן

מלאכת ה' רמיה

ארור עושה מלאכת ה' רמיה

מחלת תחרות המפרשים בישיבה קטנה

ר"מ בישי"ק ובפרט בש"א וש"ב צריך ללמד גפ"ת טוב ולהחדיר את הגפ"ת בעצמות, איך הגמ' נראית בעיניים של רש"י ואיך תוס' ראה את אותה גמ' אחרת לחלוטין, וכביכול יש פה שתי דפי גמ' נפרדים, ורק אחרי שגומרים וברור שברור לכולם (כמובן כל אחד כפי כשרונותיו שחננו הבורא) אפשר להוסיף קצת ראשונים בסיסיים ואחרונים בסייסים ממש (בד"כ רעק"א, קצוה"ח, נתיה"מ) ותו לא מידי.
ולא כמו שלצערינו יש הרבה רמי"ם שמרגישים שככל שיגידו יותר שמות של אחרונים ועדיף פחות מוכרים הם נחשבים ליותר מוצלחים או יותר ת"ח.
וכן גם אם אתה אכן ר"מ ת"ח וברמה ויוצא לך חידושים נפלאים בסוגיא, אל תבזבז אותם אדרבה תעמול ותכתוב אותם, אבל הם לא מתאימים לתלמידך הצעירים בשלב הנוכחי, ואולי אם יום אחד תעמוד בראשות ישי"ג או כולל תמסור את חידושיך הנפלאים בשיעור כללי וכולם ישפשפו עיניים בהתפעלות.
נאום מי שזכה ללמוד בצורה כזאת אצל רמי"ם מדור העבר, וכואב לראות היום בחורים צעירים שעושים "תחרות מפרשים" בסדר בליל שבת, לראות איזה ר"מ אמר השבוע יותר מפרשים.

השאלה האם בשטח זה עובד.
בשטח, אתה יכול להרצות ולחדד את ההבדלים בין רש"י לתוס' וכו'
הם בכלל לא מקשיבים.
ברגע שתגיד - הפנ"י מדייק ...
מיד יזדקפו כל הראשים, רחש דפדוף המחברות ימלא את החדר, ויקשיבו בקשב רב.
החכמה היא לומר את הדברים הפשוטים ביותר, הנחוצים ביותר להבנה, בשם מישהו - פנ"י, ר' נחום, מהר"ם, משהו.
מנסיון רב שנים.
אבל העיקר הוא להדגיש שכל "מפרש" אינו עומד לעצמו, אלא שופך אור על הבנת הגמ' רש"י ותוס'. כך שיש לנו גמ' לפי רש"י, גמ' לפי תוס', וגמ' לפי הקצות.
והאמן לי, כמה שאתה תעמול על כך, כולי האי ואולי ייכנס מזה אצלם.
יש הרבה להאריך בתורת ההוראה בישיב"ק, ואין כעת פנאי לכך, רק אומר משהו כללי -
כל עוד הדברים לא ברורים לך לחלוטין, אל תעז לומר אותם לתלמידים.
למרות שבשטח, כשהר"מ אומר משהו לא ברור ומעורפל, זה נקרא שהיום היה שיעור טוב.
אני רואה בזה משום עושה מלאכת ה' רמיה.
מעולם לא שמעו ממני התלמידים את המושג "מיגו כח הטענה".
כי אני עצמי אינני מבין זאת.
למרות שזה ממש מתבקש בתוס' גיטין דף ב., רשב"ם ב"ב דף לב:, ועוד.
וכשהם באים אלי עם כח הטענה, אני תמיד אומר - הר"מ שלכם לא זכה להבין זאת, לכו למישהו אחר שמבין.
ובכלל, להדגיש את היופי, הפשטות, להראות איך אחרי התירוץ הקושיה נעלמת. לחדד הבדל בין ה"א למסקנה, הבדל בין שיטות, הכל ברור ברור ברור, בלי לערפל שום דבר. ולא להתבייש לומר - את התוס' הזה אינני מבין עד הסוף. יעריכו אותך יותר מאשר תנסה להסביר, ובעצם אתה מרמה את עצמך ואותם גם יחד.
ועוד נקודה חשובה -
חייבים חוש דרמה.
אתה יכול לומר החידושים הגדולים ביותר, בקול מונוטוני ורגוע, ולא יקשיבו.
אמור את הפשט הפשוט ממש, מתוך שמחה, חשק ותענוג, בהרמת קול במקומות המתאימים, בהנמכת קול ליצור אוירה של דריכות וצפיה - והנה לך שיעור מצויין.
זהו לבינתיים, ויתן ה' סייעתא דשמיא להצלחה מרובה במלאכת הקודש.

הערה אודות זמני השיעורים

לדעתי זמני השיעורים בישיב"ק מופרזים ביותר. אינני יודע מי החליט שבחור יכול להקשיב שעתיים רצופות, דבר שגם מבוגרים מתקשים מאד מאד.
שיגעון מוחלט לדעתי.
מה שקורה בסוף, שבחלק הראשון של השיעור מקשיבים, וא"כ מתעסקים וחולמים ומסתכלים בשעון מתי יגמר השיעור, והר"מ צריך לחזור על משנתו חמש פעמים כדי שיקלט משהו בראש של כל המוסחים.
זה מוחלט אצל כל בעלי המקצוע היום, שאי אפשר להתרכז כל כך הרבה זמן.
כך שלדעתי מהראוי לקצר את השיעור לשעה - שעה ורבע, ואפשר לחלק את השעתיים לשנים, שעה בתחילת הסדר ושעה בסוף.

אבל...... הלחץ הציבורי לא תמיד מאפשר לעשות שינויים כאלו. ("מה, זה ישיבה למתקשים??? כשאני למדתי בישיבה קטנה היה שיעור של שלש שעות...")

עכ"פ מאד מאד חשוב - לא לגמור את השיעור אפילו דקה אחרי הזמן!!! לא בשביל לגמור את התוספות, ולא שום דבר אחר!!

אחרי שעתיים שיושבים על הכסא, למשוך אותם עוד קצת - זה עינוי גמור,
קרוב בעיני שהר"מ עובר על לא תרדה בו בפרך,
ובלא"ה התלמידים לא מקשיבים כלום אלא קופצים על הכסא ומסתכלים על השעון - מתי ניפטר מצרה זו שאין לה קיצבה.
בעיני ראיתי את הגאון האדיר רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל שהיה עוצר באיזה מהלך ממש, אם הגיע סוף השיעור, באומרו, "עכשיו אף אחד אינו מקשיב".
זו דרך בטוחה להשניא את הלימוד (ואת הר"מ) על התלמידים.

עשין :

הכי חשוב לא לוותר בשום אופן על הכנה יסודית של השיעורים
[זה חוסך המון בעיות, ואידך גיסא יוצר המון בעיות]

לשים לב שהתלמידים מפנימים את חשיבות לימוד גפ"ת וראשונים בפנים ובבהירות ומתקדמים בזה

דרבון ועידוד כתיבה [סיכום שיעורים, תמצית הסוגיות, הערות, שקו"ט]

לשדר תמיד שצריך להתקדם [הן בהספק הן בעומק]

חיבור לקצב התלמידים וחוויתם

יצירתיות, ועידוד יצירתיות

קשר אישי עם כמה שיותר בחורים [עם זהירות רבה לא להיגרר לרמה נמוכה]

להחדיר לכל אחד, בכל מצב, אהבת ה' אליו

רבים רבים נופלים או לא מתקדמים מחוסר אמון עצמי - לשדר תמיד אמון בהתקדמות ובשינוי

תשומת הלב לחלשים לא תהיה על חשבון התקדמות הטובים

הובלת השיעור והישיבה בעיקר על ידי הטובים [ולפי הענין]

דאגה לגיוון וחיות תמידית [כל מגזר ורמה לפי עניינם]

פרוייקטים ומבצעים מרעננים [צריך תמיד למצוא את הדרך לעשות זאת באופן בוגר ומבגר שישיגו את התועלת ולא יסיגוהו לרמת "חיידר"]

הומור ועליזות - חיוך תמידי לא מזיק אף פעם [הגם שיש שחולקים על זה ...]

והעיקר נעימות נעימות נעימות


לאוין
:
אכזבה עמוקה מאד מבחור, וכ"ש שידור כי הנני מיואש ממנו, [ועל דרך זה 'הערות בקצב מטריד'] אסון, שקשה, עד כמעט בלתי ניתן, לתיקון [במקרי קיצון]

התעלמות או טיוח שאלות יסוד המתעוררות ביהדות, סכנה !

קמצנות

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם

התעלמות מתלונות

חניקת טבע של בחור

סיסמאות [בפרט נבובות] נראה לי שרשימה ארוכה זו עברה על לאו זה

דריכה על ישיבות אחרות

חשיבה מקובעת [הסובל מזה, ימצא חברים יועצים עם ראש גדול ופתוח]

הרחקת בחור רק במקרי קיצון ומתוך ישוב הדעת גמור ונטילת עצה עמוקה
[לפי הבחנתי הדלוחה, הרחקת בחור שאינה מוצדקת דיה שורטת לא רק אותו אלא גם את הנותרים...]

יהי רצון שתזכו להצליח במלאכה ולהיות שליחים נאמנים
להגדיל תורה לרוחבה ולעומקה, להאהיבה, להאדירה ולהרבות כבוד שמים תמיד
 
מלאכת ה' רמיה

ארור עושה מלאכת ה' רמיה

מחלת תחרות המפרשים בישיבה קטנה

ר"מ בישי"ק ובפרט בש"א וש"ב צריך ללמד גפ"ת טוב ולהחדיר את הגפ"ת בעצמות, איך הגמ' נראית בעיניים של רש"י ואיך תוס' ראה את אותה גמ' אחרת לחלוטין, וכביכול יש פה שתי דפי גמ' נפרדים, ורק אחרי שגומרים וברור שברור לכולם (כמובן כל אחד כפי כשרונותיו שחננו הבורא) אפשר להוסיף קצת ראשונים בסיסיים ואחרונים בסייסים ממש (בד"כ רעק"א, קצוה"ח, נתיה"מ) ותו לא מידי.
ולא כמו שלצערינו יש הרבה רמי"ם שמרגישים שככל שיגידו יותר שמות של אחרונים ועדיף פחות מוכרים הם נחשבים ליותר מוצלחים או יותר ת"ח.
וכן גם אם אתה אכן ר"מ ת"ח וברמה ויוצא לך חידושים נפלאים בסוגיא, אל תבזבז אותם אדרבה תעמול ותכתוב אותם, אבל הם לא מתאימים לתלמידך הצעירים בשלב הנוכחי, ואולי אם יום אחד תעמוד בראשות ישי"ג או כולל תמסור את חידושיך הנפלאים בשיעור כללי וכולם ישפשפו עיניים בהתפעלות.
נאום מי שזכה ללמוד בצורה כזאת אצל רמי"ם מדור העבר, וכואב לראות היום בחורים צעירים שעושים "תחרות מפרשים" בסדר בליל שבת, לראות איזה ר"מ אמר השבוע יותר מפרשים.

השאלה האם בשטח זה עובד.
בשטח, אתה יכול להרצות ולחדד את ההבדלים בין רש"י לתוס' וכו'
הם בכלל לא מקשיבים.
ברגע שתגיד - הפנ"י מדייק ...
מיד יזדקפו כל הראשים, רחש דפדוף המחברות ימלא את החדר, ויקשיבו בקשב רב.
החכמה היא לומר את הדברים הפשוטים ביותר, הנחוצים ביותר להבנה, בשם מישהו - פנ"י, ר' נחום, מהר"ם, משהו.
מנסיון רב שנים.
אבל העיקר הוא להדגיש שכל "מפרש" אינו עומד לעצמו, אלא שופך אור על הבנת הגמ' רש"י ותוס'. כך שיש לנו גמ' לפי רש"י, גמ' לפי תוס', וגמ' לפי הקצות.
והאמן לי, כמה שאתה תעמול על כך, כולי האי ואולי ייכנס מזה אצלם.
יש הרבה להאריך בתורת ההוראה בישיב"ק, ואין כעת פנאי לכך, רק אומר משהו כללי -
כל עוד הדברים לא ברורים לך לחלוטין, אל תעז לומר אותם לתלמידים.
למרות שבשטח, כשהר"מ אומר משהו לא ברור ומעורפל, זה נקרא שהיום היה שיעור טוב.
אני רואה בזה משום עושה מלאכת ה' רמיה.
מעולם לא שמעו ממני התלמידים את המושג "מיגו כח הטענה".
כי אני עצמי אינני מבין זאת.
למרות שזה ממש מתבקש בתוס' גיטין דף ב., רשב"ם ב"ב דף לב:, ועוד.
וכשהם באים אלי עם כח הטענה, אני תמיד אומר - הר"מ שלכם לא זכה להבין זאת, לכו למישהו אחר שמבין.
ובכלל, להדגיש את היופי, הפשטות, להראות איך אחרי התירוץ הקושיה נעלמת. לחדד הבדל בין ה"א למסקנה, הבדל בין שיטות, הכל ברור ברור ברור, בלי לערפל שום דבר. ולא להתבייש לומר - את התוס' הזה אינני מבין עד הסוף. יעריכו אותך יותר מאשר תנסה להסביר, ובעצם אתה מרמה את עצמך ואותם גם יחד.
ועוד נקודה חשובה -
חייבים חוש דרמה.
אתה יכול לומר החידושים הגדולים ביותר, בקול מונוטוני ורגוע, ולא יקשיבו.
אמור את הפשט הפשוט ממש, מתוך שמחה, חשק ותענוג, בהרמת קול במקומות המתאימים, בהנמכת קול ליצור אוירה של דריכות וצפיה - והנה לך שיעור מצויין.
זהו לבינתיים, ויתן ה' סייעתא דשמיא להצלחה מרובה במלאכת הקודש.

הערה אודות זמני השיעורים

לדעתי זמני השיעורים בישיב"ק מופרזים ביותר. אינני יודע מי החליט שבחור יכול להקשיב שעתיים רצופות, דבר שגם מבוגרים מתקשים מאד מאד.
שיגעון מוחלט לדעתי.
מה שקורה בסוף, שבחלק הראשון של השיעור מקשיבים, וא"כ מתעסקים וחולמים ומסתכלים בשעון מתי יגמר השיעור, והר"מ צריך לחזור על משנתו חמש פעמים כדי שיקלט משהו בראש של כל המוסחים.
זה מוחלט אצל כל בעלי המקצוע היום, שאי אפשר להתרכז כל כך הרבה זמן.
כך שלדעתי מהראוי לקצר את השיעור לשעה - שעה ורבע, ואפשר לחלק את השעתיים לשנים, שעה בתחילת הסדר ושעה בסוף.

אבל...... הלחץ הציבורי לא תמיד מאפשר לעשות שינויים כאלו. ("מה, זה ישיבה למתקשים??? כשאני למדתי בישיבה קטנה היה שיעור של שלש שעות...")

עכ"פ מאד מאד חשוב - לא לגמור את השיעור אפילו דקה אחרי הזמן!!! לא בשביל לגמור את התוספות, ולא שום דבר אחר!!

אחרי שעתיים שיושבים על הכסא, למשוך אותם עוד קצת - זה עינוי גמור,
קרוב בעיני שהר"מ עובר על לא תרדה בו בפרך,
ובלא"ה התלמידים לא מקשיבים כלום אלא קופצים על הכסא ומסתכלים על השעון - מתי ניפטר מצרה זו שאין לה קיצבה.
בעיני ראיתי את הגאון האדיר רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל שהיה עוצר באיזה מהלך ממש, אם הגיע סוף השיעור, באומרו, "עכשיו אף אחד אינו מקשיב".
זו דרך בטוחה להשניא את הלימוד (ואת הר"מ) על התלמידים.

עשין :

הכי חשוב לא לוותר בשום אופן על הכנה יסודית של השיעורים
[זה חוסך המון בעיות, ואידך גיסא יוצר המון בעיות]

לשים לב שהתלמידים מפנימים את חשיבות לימוד גפ"ת וראשונים בפנים ובבהירות ומתקדמים בזה

דרבון ועידוד כתיבה [סיכום שיעורים, תמצית הסוגיות, הערות, שקו"ט]

לשדר תמיד שצריך להתקדם [הן בהספק הן בעומק]

חיבור לקצב התלמידים וחוויתם

יצירתיות, ועידוד יצירתיות

קשר אישי עם כמה שיותר בחורים [עם זהירות רבה לא להיגרר לרמה נמוכה]

להחדיר לכל אחד, בכל מצב, אהבת ה' אליו

רבים רבים נופלים או לא מתקדמים מחוסר אמון עצמי - לשדר תמיד אמון בהתקדמות ובשינוי

תשומת הלב לחלשים לא תהיה על חשבון התקדמות הטובים

הובלת השיעור והישיבה בעיקר על ידי הטובים [ולפי הענין]

דאגה לגיוון וחיות תמידית [כל מגזר ורמה לפי עניינם]

פרוייקטים ומבצעים מרעננים [צריך תמיד למצוא את הדרך לעשות זאת באופן בוגר ומבגר שישיגו את התועלת ולא יסיגוהו לרמת "חיידר"]

הומור ועליזות - חיוך תמידי לא מזיק אף פעם [הגם שיש שחולקים על זה ...]

והעיקר נעימות נעימות נעימות


לאוין
:
אכזבה עמוקה מאד מבחור, וכ"ש שידור כי הנני מיואש ממנו, [ועל דרך זה 'הערות בקצב מטריד'] אסון, שקשה, עד כמעט בלתי ניתן, לתיקון [במקרי קיצון]

התעלמות או טיוח שאלות יסוד המתעוררות ביהדות, סכנה !

קמצנות

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם

התעלמות מתלונות

חניקת טבע של בחור

סיסמאות [בפרט נבובות] נראה לי שרשימה ארוכה זו עברה על לאו זה

דריכה על ישיבות אחרות

חשיבה מקובעת [הסובל מזה, ימצא חברים יועצים עם ראש גדול ופתוח]

הרחקת בחור רק במקרי קיצון ומתוך ישוב הדעת גמור ונטילת עצה עמוקה
[לפי הבחנתי הדלוחה, הרחקת בחור שאינה מוצדקת דיה שורטת לא רק אותו אלא גם את הנותרים...]

יהי רצון שתזכו להצליח במלאכה ולהיות שליחים נאמנים
להגדיל תורה לרוחבה ולעומקה, להאהיבה, להאדירה ולהרבות כבוד שמים תמיד
הכל כבר בפנקס פורום לתורה מפורש:
 
בסוף תלמידים מאד נהנים שאומרים להם רייד
וחושבים שגפ''ת בעיון זה משעמם
לכן צריך ללכת ביחד עם שניהם
העיקר גפ''ת
ולתת ליצה''ר [לאו דוקא[ את הרייד.
 
הכל כבר בפנקס פורום לתורה מפורש:
יתכן שהרב @שרגא בטיהרא דכאן הוא הרב @מידה בינונית דשם.
ויתכן שבאמת @שירגא בטיהרא לא מהני...
ואולי כל האומר כן על ת"ח כמתו הוא בבחינת כל האומר מאי אהנו רבנן הוי אפיקורס...
 
לדעתי הקצרה- אילו הרב @שרגא בטיהרא היה זוכה לחוות את התענוג האדיר בר"מ צנוע ועניו הנחבא אל הכלים וכולו כולו תורה בצורה שיודע איך לפצח בניין של ראשונים ואחרונים ואיך התלמידים כולם כולם מרותקים כל השיעור למהלך כמחווה קסמים ומתפלאים איך זה יתפצח ולפתע זה קורה כ"כ יפה וכ"כ בחכמה מהצד שלא חלמת עליו וזה קורה בדיוק בדיוק בסוף השיעור, כאשר לפלא איך יודע הר"מ לשער זאת לבד ולסדר הכל לכך- אז מסתמא שהרב הנ"ל היה רואה הכל אחרת!!!!

ברכתי שהבורא יתברך יזכה אותך לחוש זאת!
 

מכתב שנתכתב ע"י הגאון ר' אי"ש גריינימן שליט"א בנושא​

מכתב​

בסייעתא דשמיא איתוספו ספסלי בית המדרש, תלמידים החפצים ללמוד תורה לשמה בדרך הלימוד של מרן זללה"ה, אבל הלימוד הזה צריך הדרכה וסיוע ועידוד, ובס"ד יש אברכים חשובים שמוכנים לסייע במלאכת שמים זו, שהיא הנחלת התורה לדורות, והם הם מוסרי התורה, אבל לא כל ת"ח ראוי לכך, כמ"ש באבן עזרא על בצלאל ואהליאב שגם לאחר שהעיד עליו הקב"ה שהוא מלא חכמה תבונה ודעת, עדיין צריך להוסיף ולהורות נתן בלבו, שנתן לו את התכונה ללמד לאחרים, כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים, וכ"כ באור החיים שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו שהשכיל חכמת הלימוד, האוה"ח כותב בהקדמתו שקיבל על עצמו ללמד את כל מי שרוצה ללמוד, ומרוב עיסוקו להרבות תורה ויר"ש וחסד לא נשאר לו זמן לחיבורו אלא בעש"ק בלבד, וממנו נלמד כמה זכה שנתקבל ספרו בעולם.

גם אלו שזכו שמלבד ידיעתם בתורה יש להם את הכישורים ללמד, שלזה נצרך בהירות וכושר הסברה, וסבלנות, ולהרגיש לב התלמיד, כענין ששמעתי מאאמו"ר זללה"ה בשם החזו"א שמלמד צריך להיות או גדול ביותר או קטן, שהקטן קרוב ללב התלמיד ומרגיש בעצמו מה צריך להסביר, והגדול יותר יודע לירד ללב התלמיד, אבל הלמדן הרגיל משתדל להסביר את הדבר המסובך, ואינו יודע להרגיש איך להנחיל תחלה את הבסיס שלכאורה הוא פשוט, אבל היסוד הראשון שתהא משאת נפשו של המלמד רק להצליח לבונן את התלמיד, ולא לנצל רוב הזמן להתקדם בלימודו העצמי, ולתרום קצת למצות ללמד, וכבר אמר מרן זללה"ה לאחד שחס על זמנו ללמד חברותא שפחות ממנו, מפני שאינו ממצה את העיון כפי כוחו, והשיב ע"ז שמללמד את חבירו לא יפסיד, שבשכר זה יהיה לו סייעתא דשמיא בלימודו אח"כ, באופן שישלים לו את כל מה שהחסיר בלימוד עם התלמיד, ויותר מזה,

והנה הלימוד מצריך מאמץ ועמל לתלמיד, וכדי שיהא לו חשק להתאמץ, צריך שהרב יהיה לו ברור מאוד מה הוא בא להסביר, ולא מספיק ידיעה כזו שיכולים להתווכח עם ת"ח אחר בנושא, אלא צריך לחיות טוב את האל"ף בי"ת של הדברים ולהנחיל אותם תחלה, ומי שאינו מתכונן טוב תחלה, לא יוכל להגיע לזה עם כל למדנותו הגדולה, וכמו שמסופר על הגרע"א ז"ל שהיה אומר אותו שיעור שלש פעמים ביום, ובכל פעם התחיל את הלימוד מחדש, כאילו לומד זאת פעם ראשונה, ולא שהציג את זה כאילו..., אלא באמת התחיל בעצמו ללמוד את הדברים מחדש, וזוהי העצה הנכונה שהרב ירגיש שזוהי הסוגיא שהוא לומד כעת, ומוסיף לכתוב מה שהתחדש לו, וזהו עסק התורה לשמה עם כל סגולותיה, וכדכתיב "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, ופרש"י שתורתו מחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסתריה, וכל כך למה שאכף שכפף פיהו על דברי תורה,

בדברים הבאים רשמנו לפי המזדמן מעלות בדרך מסירת הלימוד וחובת ההכנה וההתמסרות המושלמת, ועל הרב המלמד לבחור לעצמו מה שמתאים לו, אחרי שהבין תוכן הדברים, וכן בחיזוק להתכונן ולהתמסר יחזק הרב את עצמו עם הקב"ה וירגיש מי שולחו ולפני מי הוא עמל.

בסדר הלימוד​

א. תחלה יש ללמד תמונת הדברים באופן כללי, בלי להכנס לפרטים, כדי שידע התלמיד את המובן, ויתיישב על לבו יסוד ההלכה לפני הדברים המסובכים.

ב. אח"כ לקרא הגמ' בפנים, לראות היכן כתוב בה הדברים הנ"ל, ולהזכיר הדיוקים שצריכין יישוב, ולא ליישבם כעת, רק לבאר היכן כתוב יסוד הענין.

ג. לבאר החידושים המובנים המתיישבים על הלב, ולהניח בצד הדברים הקשים, שישתדלו ליישבם במשך הסוגיא.

ד. להתחיל במקרה הקיצוני הפשוט, ולברוח משאלות שיש במקרים מיוחדים, אע"פ שיש בהם מבחן לסברות, אבל בתחלה אין להתחיל בזה כי זה מרחיק את הפשטות, ורק אחרי שברור ומסוכם הדברים הפשוטים, יש לדון במקרה המיוחד.

ה. טוב להזכיר החידושים על שמות הראשונים והאחרונים, שזה נתפס יותר בלב התלמיד, וגם מרגיש יותר ששמע חידושים.

ו. אח"כ לחזור הגמ' ולראות היכן מבוארים הדברים שנאמרו, ואיך מתיישבים הדיוקים, ולראות בטביעות עין מהי פשטות הגמ', כלשון מרן זללה"ה שטביעות עין במהלך הגמ' הוא היסוד לקביעת הלכה.

ז. לברוח מישוב שיטות קשות קודם שנגמר סיכום השיטות המובנות המקובלות, ורק אחרי שנתיישבה הפשטות בבטחון ובבהירות, יש לנסות להבין עוד מהלכים, שבאופן זה נשארת הפשטות בלב, ואינו מתרחק ממנה מכח מהסברות הנוספות.

ח. להרגיל התלמיד לחשוב לבד, כגון לשאול מפעם לפעם באמצע ההסבר, ומה תאמרו במקרה כזה, ולמה, ואח"כ להמשיך, שככל שהתלמיד שיתף שכלו הדברים מתיישבים על לבו יותר, וזוהי מעלת הלימוד בלשון קצרה שזה נקלט בקל, והשאר עושה התלמיד בעצמו.

ט. לומר איני יודע ליישב, או ד"ז אינו ברור לי, זהו ג"כ לימוד טוב וחינוכי, שזה מחזק את הבטחון בחלק המובן, ומרגיל את התלמיד לשאול, ושאין זו פחיתות כשלא מבינים, אבל לתת הרגשה שהדברים מובנים, אע"פ שאינם ברורים לרב, יש בזה הפסדים רבים.

י. יש להטעים הדברים המובנים בשמחה, שיתיישבו על הלב יפה, ויתן חשק בהבנת התורה, וכח לעמול להשיג מה שאינו מובן.

בדרך ההתמסרות והצלחתה​

בתקופה שמלמדים בשיעור או בתלמיד פרטי, צריך הרב שיהא לפניו רק מטרה אחת להצליח ללמד, וכדי לחזק את זה יצייר בלבו שהקב"ה שולח לו את בנו ללמדו תורה, וכולם מצפים לראות אם הוא באמת הצליח בשליחותו, והרי אם היה תלמיד שרבנים חשובים משתדלים בהצלחתו, ונותנים לו את המשימה הגדולה, והוא צריך להוכיח להם את הצלחתו, הוא בודאי ישתדל עם כל הסבלנות וההתבוננות איך להנחיל לתלמיד את ההבנה והשמחה והרצון, וכיון שבאמת הקב"ה וכל פמליא של מעלה יושבים ומצפים להצלחתו, וכולם מברכים ומשבחים אותו בזה, (ועי' זוהר סו"פ תרומה), הרי שכרו כפול כשאינו מקבל יישר כח מבשר ודם, ויכיר וידע מעלת שליחותו, ויחזק את עצמו בידיעת האמת הזו.

הזכות הגדולה להעמיד ת"ח, או תלמיד שלומד ומתקדם ומתעלה בתורה, וממילא בכל אישיותו, הרי אין דבר גדול מזה, שזה בכלל הצלת נפשות שבלא תבלין של התורה א"א להתגבר על היצה"ר, וע"י כח התורה מחזק את כל סביביו, ומעמיד ת"ח בעולם.

אבל כדי להגיע לזה שהתלמיד יתחבר לשמחת התורה, צריך הרב להיות מוכן היטב ולחיות את הלימוד בשמחתו, כדי שיוכל להטעים הדברים יפה, ולהאהיב את הלימוד לתלמיד, שירצה להתאמץ ולהתמסר ולהתקדם, ולא מספיק למסור חידושים יפים ונכונים, רק צריך להכיר את כל הסוגיא, ולהרגיש איזה חלק חסר לתלמיד כדי שיוכל להשלים את מה שחסר לו.

כשהרב מוכן היטיב הוא יודע לסדר את הדברים שיתיישבו על הלב, ולא יגרם לתלמיד בלבול, אבל אם רק מעביר חידושים ויסודות, אין הדברים מתיישבים טוב, ועמלו של הרב גדול ופירותיו מועטים, אבל כאשר הרב חי את הדברים, הוא מצליח בקלות להחיות את התלמיד, הרב צריך להרגיש שזו הסוגיא שלו, והוא מעיין בה לשמה, ומוסיף ומרחיב ידיעה והבנה לעצמו, ועי"ז יצליח ללמד הדברים בשמחתם, וחלילה אם ראשו מונח בסוגיא אחרת, ותורם מזמנו למסור את ידיעותיו, שבאופן זה אינו מצליח לירד ללבו של התלמיד, ואין הדברים מובנים היטב, גם יש חוסר סבלנות באופן זה שהלימוד עם התלמיד מפריע לרב את התקדמותו בסוגיא.

כשהרב מגיע לשיעור מסודר, ויודע מה הוא רוצה למסור היום, ובאיזה אופן יובנו הדברים מן הקל אל הכבד, הרי השיעור הופך לחוויה מעניינת לרב ולתלמיד, וממילא נעים יותר לכולם, והתוצאות בהתאם, כשהרב מתכונן טוב הוא מביע את הדברים בבטחון, והם נקבעים בלב היטב, והרי ראינו מה זכה הגרע"א ז"ל ע"י לימודו עם תלמידים באופן זה, שהרי אמר שלא להגיד עליו בהספדו אלא שבח זה שמגיל ט"ז למד עם תלמידים כל ימיו ביסורים גדולים, וסדר לימודו כבר הזכרנו למעלה, שלימד את הדברים מתחלתם כמו שלומד את זה כעת פעם ראשונה, וכך חיבר את התלמידים למהלך הלימוד והבנת הדברים מיסודם.

החילוק בין השקעה מושלמת לקצת פחות, היא כמו החילוק שבין השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד, שזה מוגדר עובד אלקים וזה כלא עבדו, ההתמסרות המושלמת משנה את המחיר של כל הזמן שהוא משקיע, וזה שמשקיע פחות אע"פ שנותן מזמנו כמעט אותו דבר, כיחס של מאה ומאה ואחד, אבל התוצאות של ההתמסרות והסייעתא דשמיא ללמד, ולהתעלות בעצמו בזכות זה, היא בכפל כפליים, ונמצא מרויח שכל הזמן שהשקיע יש לו מחיר אחר, וגם הגמול שיצליח אח"כ בתלמודו יגדל בהתאם.

ר"ח מנ"א תשפ"ד
 
מכתב שנתכתב ע"י הגאון ר' אי"ש גריינימן שליט"א בנושא
לקוצר דעתי- יש כמה דעות בזה.

אבל כשסברתי שיש להרחיב בפשטות ועמקות לפני החקירות כחו"ר פורת יוסף, ופניתי בשאלה על כך לרב בישיבה- מדוע אינו נוהג כן
ואמר לי שמה שנוהג זו הכוונה האמיתית במה שנהגו חו"ר פורת יוסף
ואילו כשלאחר מכן קיבלתי רב שכן נוהג להרחיב בפשטות ועמקות לפני החקירות- הבנתי כונת הרב שככה השיבני
כי הייתי צמא לחוש את אותה מתיקות שחשתי אז
והייתי אומר לעצמי; מה לי ולשנה שלמה בצורה כזו, וכי יום אחד לא היה מספיק לי כדי להבין שהצורה הנכונה שטובה לבן ישיבה היא הצורה הקודמת שהיתה לי
ואם לא- אז ברור שחודש היה לי לדי צער
ומה לי לשנה שלמה כזו שכולי כאוב אימתי כבר היא תיגמר.
ולא היתה הנאה כאותה שעה שרב מלא ניחוחות של שקלא וטריא לימדנו.
 
לא עברתי על כל המו"מ, אך יורשה לי להוסיף דבר שראיתי בשם הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל [הובא בלקראת שבת-דרשו בשם הרב יהושע מישקובסקי שליט"א] שדעתו הייתה שצריך לדעת את כל הש"ס כדי להיות ר"מ ואמר שזה בעיקר בישיבה גדולה, אבל בישיבה קטנה בעיקר צריך לדעת איך להחדיר את מתיקות התורה לבחורים שהם בתחילת דרכם, מומלץ לעיי' שם דברים מתוקים[המאמר כמדומני לפני 3,4 שבועות ויש גם מאמר של השבוע הקודם(וישב) שהובא בשם הרב יהושע מישקובסקי שליט"א שהיה מקורב לגראיל"ש זצוק"ל]
 
לקוצר דעתי- יש כמה דעות בזה.

אבל כשסברתי שיש להרחיב בפשטות ועמקות לפני החקירות כחו"ר פורת יוסף, ופניתי בשאלה על כך לרב בישיבה- מדוע אינו נוהג כן
ואמר לי שמה שנוהג זו הכוונה האמיתית במה שנהגו חו"ר פורת יוסף
ואילו כשלאחר מכן קיבלתי רב שכן נוהג להרחיב בפשטות ועמקות לפני החקירות- הבנתי כונת הרב שככה השיבני
כי הייתי צמא לחוש את אותה מתיקות שחשתי אז
והייתי אומר לעצמי; מה לי ולשנה שלמה בצורה כזו, וכי יום אחד לא היה מספיק לי כדי להבין שהצורה הנכונה שטובה לבן ישיבה היא הצורה הקודמת שהיתה לי
ואם לא- אז ברור שחודש היה לי לדי צער
ומה לי לשנה שלמה כזו שכולי כאוב אימתי כבר היא תיגמר.
ולא היתה הנאה כאותה שעה שרב מלא ניחוחות של שקלא וטריא לימדנו.
מחילה, לא הבנתי דבר מכל אשר דיברת
 
חזור
חלק עליון