פומפיה לגירוד גבינה

[abc123]

האם ראיתם דיון בפוסקים לגבי פומפיה לגירוד גבינה בשבת?

 

[ראובן יוסף מיארה]

ע' שו"ע סי' שכא סי"ב

 

[מבקר]

ט"ס וצ"ל סימן שכא ס"י

 

[ראובן יוסף מיארה]

ט"ס וצ"ל סימן שכא ס"י

ייש"כ. אמרתי בע"פ.

 

[יי"ש]

גם בספרי אחרוני הזמן דנו בזה. גם בילקו"י

 

[abc123]

גם בספרי אחרוני הזמן דנו בזה. גם בילקו"י

אפשר לציין לילקו"י

 

[נאמן מר"ן]

האם ראיתם דיון בפוסקים לגבי פומפיה לגירוד גבינה בשבת?

אני פעם שמעתי מהרב אברהם יוסף שליט"א [בשו"ת שלא בערב שבת] שאמר ששימוש בפומפיה אסור בשבת משום "עובדין דחול" ואולי ה"נ בעינינו

 

[ראובן יוסף מיארה]

אני פעם שמעתי מהרב אברהם יוסף שליט"א [בשו"ת שלא בערב שבת] שאמר ששימוש בפומפיה אסור בשבת משום "עובדין דחול" ואולי ה"נ בעינינו

אכן, וראה להלן.

שאסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה אף שהוא משתמש לאלתר​

• הנה ידועים דברי הריב"ש שכתב שאפילו באופן שמותר לטחון בשבת, וכגון שטוחן לאלתר דשרי לדעת הרשב"א, מ"מ אם הוא בכלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור, שהנה ז"ל הריב"ש (סי' קפד): עוד כתבת שנשאלת מהו לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות הנקרא בערבי אסכרפא"ג ונסתפקת בדבר לפי מה שראית בפרק כלל גדול (עד:) בעניין בורר דמפליג בין ביד לקנון ותמחוי, אשר לפי הסוגיא פסקן של דברים הן דבורר לאלתר ביד מותר, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, בנפה וכברה חייב חטאת, ודווקא לאלתר, אבל לבו ביום אפי' ביד אסור, ואם בבורר אפילו בשני אוכלין, או אוכל מתוך פסולת אסרינן אפי' בשנויא דקנון ותמחוי, כ"ש בגרידת זו דהיא דומיא דטחינה ממש בזה הכלי, וראוי לאוסרו, ויהיה זה כמו ההיא דאמר רב פפא (שם) האי מאן דפרים סלקא חייב, ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דווקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דווקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא, וגם מה שלמדו משם דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין, אפשר דדווקא ביד אבל לא בכלי, ואף כי נתיר לשם בפרימת סילקא ובפירור לחם לתרנגולין אפילו בכלי, התם שאני דאינו כל כך דומה לטחינה כמו גרידת הגביגה בכלי המורג חרוץ, דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין כמדוכה, דהוא אסור ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה, וכ"ש לפי ספר המצוות דמתיר פרירת פתותי לחם, משום דאין טחינה אחר טחינה, דבגבינה ליתא לההוא טעמא, וראוי לאסור הגרידה בכלי הנזכר, ולזה ראוי שיהיה בו חיוב חטאת כמו ברירת אוכלין בנפה וכברה, או פטור אבל אסור כמו בקנון ותמחוי, תשובה, כבר עמדת על כל הצדדין שאפשר לישא וליתן על עניין זה, והבאת כל הראיות הדומות לנדון אם לאסור אם להתיר, אמנם דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי כדאיתא בפרק תולין (קמא.) וכו', ועוד שהיה אפשר להחמיר ולאסור לגרוד הגבינה בכלי זה אפילו ביום טוב לפי שהוא מיוחד לטחינה זו, והוי כפלפלין בריחים שלהם שאסרו חכמים כדאיתא פ"ב דביצה (כג.), אע"ג דקיי"ל דכל התבלין נדוכין כדרכן במדוכה, וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין לחרדל שאין שוחקים אותו בריחים שלו, וטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא, אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו, עכ"ל.

ודברי הריב"ש הובאו להלכה בב"י (סי שכא מחודש י) בזה"ל: כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרור הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות, עכ"ל. וכ"ה בשו"ע (סי' שכא ס"י): אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקוריין ראלי"ו, עכ"ל. וכן הסכימו כל גדולי האחרונים שאם הוא כלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור אפילו אם הוא לאלתר, וכמ"ש המג"א (שכא ס"ק יב): שקורין ראלייו, בלשון אשכנז ריי"ב אייזן, דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור, וא"כ אפילו לאכול מיד אסור, דעכ"פ כלי הוא, אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמו שכתוב בסעיף ט', ונראה לי דאפי' הוא קשה מאד שרי, כיון דאי בעי ללועסו בקושי, וה"ה דמותר לחתוך בקרדום או במגירה אע"פ שקשה קצת, כדאיתא פי"ז במשנה (שבת קכב:), עכ"ל. והובאו דבריו בבאר היטב (ס"ק יב), וכ"ה בבאורי הגר"א (שם או' יג), ובשו"ע הרב (סי' שכא ס"ח), ובטל אורות (מלאכת טוחן או' ה), ובשו"ת בית יהודה עייאש (סי' כו), ומאמר מרדכי (סי' שכא סק"ו), משנ"ב (ס"ק לו), ילקו"י (סי' שכא עמ' שצא), ועוד.

שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא דרבנן משום עובדין דחול​

• והנה לכאו' היה נראה פשוט בטעם הדבר שאסרו להשתמש בכלי המיוחד לטחינה (אף בדבר שאין בו משום מלאכת טוחן כגון שאינו גדולי קרקע), שהוא משום "עובדין דחול", או משום מראית העין שהרואים אינם יודעים תמיד שהוא עושה כן לאלתר, וכיון שהם רואים שהוא עושה בכלי המיוחד לטחינה אתי למיחשד בהו שהוא טוחן באיסור (אלא שבזה י"ל שאנו לא גוזרים גזירות מדעתינו, אא"כ נאמר שכך הייתה הגזירה כבר מזמן התלמוד), אך ברור שאין בזה כלל סרך של מלאכת טוחן, שהרי פעולת היתר קעביד שהרי כתב התה"ד וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שכא ס"ט) שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, וא"כ ברור שזהו רק מדרבנן מהטעמים הנ"ל, ובאמת שכ"כ הריב"ש בזה"ל: וטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא, אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (וממילא מותר ביו"ט), עכ"ל. ומבואר להדיא שהטעם שאסר הריב"ש להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, ולא משום שיש בזה סרך מלאכה של טוחן.

ואמנם שוב דקדקתי בלשון הריב"ש וראיתי שכל מה שכתבנו יכון דווקא לפי מה שהביא בסוף דבריו בטעמו השני, אבל בתחילת דבריו הביא טעם שאסור בכלי המיוחד לטחינה משום דהוי כטוחן ממש, שכתב בזה"ל: אע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דווקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דווקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא, עכ"ל. וכ"כ עוד הריב"ש בהמשך דבריו: ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי כדאיתא בפרק תולין (קמא.) וכו'. ומבואר להדיא שה"ז כטוחן ממש.

אולם שוב בינותי שברור שלדעת מרן השו"ע (סי' שכא סעיף ט) שפסק: מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין, ע"כ. ומקור דבריו (וכפי שהביא בב"י) הוא התה"ד (סי' נו) שכתב: מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי, דבנ"ד כ"ע מודו דשרי, ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולהו גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ, י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בה טחינה, ע"כ. וכן ביאר הט"ז (סק"ח) דברי מרן השו"ע בזה"ל: בשר מבושל וכו', דזה אין גדולי קרקע ואין במינו טחינה, ע"כ. וכ"כ המג"א (סק"י) ושארי האחרונים, ע"ש. א"כ ברור שמה שפסק (סי' שכא ס"י) מרן את דברי הריב"ש שאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות, הוא משום הטעם השני של הריב"ש שבכלי המיוחד לטחינה יש בזה משום עובדין דחול, שהרי לא יתכן שיסבור שיש בזה משום טוחן שהרי הוא הביא דברי התה"ד להלכה שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, והרי גבינה אינה גדולי קרקע, וא"כ על כרחך שמרן סובר שהטעם שאסור להשתמש בכלי זה שהוא מיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, וסובר מרן שאף התה"ד מודה לדין זה שמה שהתירו לטחון מאכלים שאינם גדולי קרקע הוא דווקא בסתם כלי, אבל אם הוא כלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור משום עובדין דחול, ודייקא נמי שהמעיין בב"י (סי שכא מחודש י) יראה שמרן הביא רק את דינו של הריב"ש שאסור להשתמש במורג חרוץ בשבת ולא הביא כלל את טעמו שהוא משום טוחן, שכתב בזה"ל: כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרור הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות, עכ"ל. שו"ר שכן דייק ג"כ במנוחת אהבה (ח"ב פ"ח עמ' רסח) מדברי מרן השו"ע שמזה שהביא רק את עיקר דינו ש"אסור", ולא כתב שהוא "חייב", מבואר שהוא רק דרבנן משום עובדין דחול, ודלא כדברי הריב"ש שכתב שהוא דאו' משום טוחן, ושכן הבין בדבריו הרמ"א. (ומ"ש בשו"ת שלמי שמחה סי' ל או' ה במוסגר שהגר"מ לוי כתב שאפי' בדבר שאין בו דין טוחן כמו גבינה מ"מ אם עושה בכלי המיוחד ה"ז חייב. במחכ"ת לא ירד להבין בזה עומק כוונת רבו, שכל מעיין יראה שכתב כן רק לפי דברי הריב"ש, ולא לדעת מרן, ובאמת שרב המרחק בניהם וכמו שביארנו).

ובאמת שכן כתבו לנו ג"כ גדולי האחרונים שמה שאסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, וכמ"ש הגר"ז בשו"ע הרב (סי' שכא ס"ח): אבל אסור לגורדה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות שקורן רי"ב אייזי"ן אפילו כדי לאכול מיד דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת, עכ"ל.

וכ"כ בספר עולת שבת וכפי שהביא בשמו הרב תוספת שבת (סי' שכא או' יט) בזה"ל: ובספר עולת שבת מצאתי שגם הוא הרגיש בזה (בקושיא על דברי מרן שמחד פסק דברי התה"ד שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, ומאידך פסק דברי הריב"ש שאסור לגרור טחינה בשבת), וכתב ליישב, דהמחבר פסק כטעם שני של הריב"ש דאסור משום עובדא דחול, עכ"ל.

וכ"מ מהרב תוספת שבת (שם) שהעיקר בדעת מרן שכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, אלא שכיון שאיכא למ"ד שיש טחינה בגדולי קרקע (הריב"ש), ולדבריו הוא אסור בשבת משום טוחן, לכן חש לדבריו ולא כתב שמותר אם נעשה לשעתו, משא"כ לגבי יו"ט שברור שכל העניין הוא רק עובדין דחול, וכמ"ש בזה"ל: וכדי ליישב דברי המחבר להצילו מגודל הקושיא צ"ל דס"ל דכיון די"א דגם בהמה מקרי ג"ק, וגם יש עוד טעמא אחרינא לאסור משום עובדא דחול אף דכל אחד לבד אין בו כדאי לאסור בשבילו, מ"מ כשנצטרפו גם שניהם יחדיו הוי תרתי לריעותא דהיינו איסור טחינה ואיסור עובדא דחול ולכך שפיר ראוי לאסרו בשבת, עכ"ל. הא קמן שברור לו שמרן לא נקט כטעמו הראשון של הריב"ש שכלי המיוחד לטחינה אסור מצד טוחן, אלא חש לזה רק היכא שיש עוד טעם לאסור.

וכ"כ הגאון רבי מרדכי כרמי בספרו מאמר מרדכי (סי' שכא או' ו) בזה"ל: במורג חרוץ, הטעם בריב"ש משום דהוי כלי המיוחד לכך והוי עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ גדול חכמי תימן בפסקי מהרי"ץ (עמ' רב): אבל לדוך ביד של המכתשת תוך המכתשת אסור, דהוי כעובדין דחול, ע"כ. (וכתב בהערות בארות משה רצאבי שם, ולא משום טוחן כיון שהוא לצורך אותה סעודה וכמו שנתבאר לעיל בס"ק תקמ"ו ד"ה ומזה ובס"ק תקל"ט ועד"ז כתב רבהמ"ח לעיל סעיף ק"ו דבורר לאלתר בקנון ובתמחוי אסור משום עובדין דחול).

וכן הבין הרב מחצית השקל במג"א, שהנה כתב המג"א (ס"ק יב): שקורין ראליי"ו, דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור (ריב"ש סי' קפד), ע"כ. וכתב ע"ז הרב מחצית השקל: שהוא ס"ל כטעמו השני של הריב"ש שהוא רק משום עובדין דחול, שהרי כתב שאפילו לאכלו מיד אסור (שבזה ליכא טוחן), ע"כ. (והן אמת שבפמ"ג (אשל אברהם ס"ק יב) כתב ע"ד המג"א: סבור הייתי לומר דאסור כעובדין דחול בכלי שלו, ולא משום טוחן, שאין מקובץ בתולדה כמלח שלנו, אבל ממה שכתב דלועסו בקושי משמע הטעם משום טוחן, וצ"ע, עכ"ל. ולכאו' משמע דאין ורפיא בידיה בדעת המג"א, מ"מ דיוק המחצית השקל ועיקר הבנתו הוא דיוק ברור וכמו שהבאנו לעיל מהפוסקים שכתבו בפשיטות שלא יתכן שליכא סרך של מלאכה, ויחשב טוחן רק מחמת הכלי, ודיו לבא מן הדין וכו', ואף הפמ"ג נראה דלבסוף מיהא פשיטא ליה שהוא רק משום עובדין דחול וכמו שנביא להלן בסמוך, שו"ר שכן היה ברור לפמ"ג להדיא בדעת המג"א שהאיסור הוא רק מדרבנן, שכתב הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל.)

וכ"כ הרב פמ"ג (סי' שכא משבצות הזהב או' י): והנה מלח ותבלין לדוך במדוך אבן ועץ לאכול מיד אסור, מעובדין דחול, ע"כ. עוד כתב: עיין במשנה למלך (פ"א מחו"מ ה"ג) בדברי המגיה וכו' משא"כ בטוחן אחר טוחן י"ל דאף מפרר דק לסולת אין טוחן מן התורה, ומדרבנן אסור על רי"ב אייז"ן כעובדין דחול, עיין מ"א ס"ק יב, ואי"ה שם יבואר, עכ"ל. הא קמן דהוה פשיטא ליה שאם אין כאן מלאכה, א"כ הכלי אוסר רק בגלל עובדין דחול, וכמו שהיה נראה לו עיקר בתחילה בדעת המג"א (וכאן נראה שס"ל שכ"ה העיקר לדינא, וממה שלא הרגיש או שרמז שלכאו' המג"א פליג בזה, נראה שס"ל עיקר כן אף בדעת המג"א, ועיין). וכ"כ עוד הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל. וכ"כ הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) להוכיח בצורה ברורה שדעת הפמ"ג שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן, ע"ש שהוכיח כן בצורה ברורה מלשון הפמ"ג.

וכן מתבאר באליה רבה וכפי שהבין בדבריו הפמ"ג, ונבאר את כוונתינו, דהנה כתב הרב אליה רבא (או' יד): דכיון שמיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת (ריב"ש סי' קפד), ועולת שבת שהקשה הא גבינה אינו גדולי קרקע כמו בשר, לק"מ דאסור משום דדמי למכתשת, אבל באמת מותר לחתכו דק דק בסכין, ואפילו הוא קשה מתיר מג"א, וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה, עכ"ל. וכתב ע"ז פמ"ג (אשל אברהם ס"ק יב) כתב ע"ד המג"א: סבור הייתי לומר דאסור כעובדין דחול בכלי שלו, ולא משום טוחן, שאין מקובץ בתולדה כמלח שלנו, אבל ממה שכתב דלועסו בקושי משמע הטעם משום טוחן, וצ"ע, ועיין עולת שבת מזה, ובא"ר או' יד לא הבינותי וכו', עכ"ל. וביאר בדבריו הרב פרי הגן (עמ' רעט) שהוקשה לו על הא"ר שהרי כוונתו ליישב דברי השו"ע דהאיסור הוא לאו משום טוחן, דהא גבינה לא הוי גדולי קרקע, ושוב הביא דברי המג"א דמתיר לחתוך כשהוא קשה, הלא אדרבה מדברי המג"א אלו מוכח דהאיסור הוא משום טוחן, כיון דלא התיר אלא מטעם דיכול ללעסו בקושי, ע"כ. ומבואר שהבין הפמ"ג בדברי הא"ר שכוונתו ליישב שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, ולכן הקשה עליו מדברי המג"א (להבנת הפמ"ג בדבריו), עכ"פ בדברי הא"ר מבואר וכן צ"ל שהבין שאין הכרח כלל מדברי המג"א לומר שס"ל שהוא רק משום טוחן ואפשר שמה שנקט את הטעם שיכול ללעסו בקושי, הוא משום שנקט טעם אליבא דכו"ע ואף לדעת הריב"ש שסובר שאסור משום טוחן, אך המג"א עצמו סובר שהוא משום עובדין דחול וכמו שהבינו בדבריו הא"ר והמחצה"ש. וכ"נ מהפמ"ג במסקנתו וכמו שהבאנו ממ"ש במשב"ז. (והן אמת שאכן היה אפשר להבין בדברי הא"ר אחרת, שכוונתו לומר שלק"מ שאה"נ מצד טוחן גרידא ליכא, אך כיון שהוא עושה בכלי א"כ חשיב טוחן מצד הכלי וכמו במכתשת, וכן הבין בדבריו הרה"ג רבי אליהו עזריאל, ולכאו' יש סיוע לזה ממ"ש הא"ר באליה זוטא (או' ט) בזה"ל: הטעם בתשו' הריב"ש סי' קפד דכלי זה דמי ממש כמכתשת לפלפלין כיון שמיוחד לטחינה זו, וע' בעו"ת שלא עיין בגוף תשו' זו, עכ"ל. אולם כבר הבאנו שהפמ"ג לא הבין כן וכנ"ל), שו"ר שכ"כ להדיא הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) שדעת האליה רבה שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן, שכתב בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל.

וכ"כ בספר המנורה הטהורה (להגאון רבי עוזיאל מייזלש נכדו של הג' שאגת אריה, בקני המנורה סי' שכא או' כא) בזה"ל: שקורין ראלי"ו, וה"ה כל כלי המיוחד לכך, ומשום עובדין דחול, אבל משום טחינה ליכא דלא הוי גדולי קרקע, ע"כ.

וכ"כ התהילה לדוד (סי' שכא ס"ק יג) דלדידן ליכא בגבינה משום טחינה כמו בבשר, ולא סבירא לן כטעם הראשון שכתב הריב"ש משום טוחן, אלא רק משום עובדין דחול, כין שהוא כלי המיוחד לכך, ע"כ.

וכ"כ הגרי"ח בספרו בן איש חי (שנה שניה משפטים או' ג) שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ המשנ"ב (ס"ק לו) בזה"ל: שקורין ראלי"ו, שכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול, ודמי לשחיקת תבלין במכתשת, וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך, עכ"ל. וכ"כ עוד (ס"ק מה). וכ"כ הרב שביתת השבת (מלאכת טוחן סעיף טו): אבל בכלי המיוחד לכתישה כגון לדוך מצה במכתשת אסור דבכה"ג אפי' בדבר שאין בו טחינה [כגון שחותך לאלתר] אסור משום עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ מרן זיע"א בכ"ד מספריו (הליכות עולם ש"ב משפטים או' ג, יבי"א ח"י או"ח סי' נה או' כא, חזו"ע שבת ד' עמ' רסח) שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה עכ"פ לדעת מרן השו"ע הוא משום עובדין דחול.

[וראיתי להג"ר אליהו עזריאל שהעיר שמרן זיע"א בחזו"ע הדר ביה ממ"ש בהליכו"ע שהאיסור הוא משום עובדין דחול, שהרי כתב בחזו"ע שבת ד' (עמ' רסח) בהלכה למעלה בזה"ל: אסור לגרור הגבינה בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות (פומפייה), אפילו כדי לאכול לאלתר, שכיון שהוא כלי המיוחד לטחינה, הרי זה דומה לנפה וכברה, או לשוחק תבלין במכתשת שאסור אפילו לאלתר, ע"כ. הרי דנקט כדברי הריב"ש שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד הוא משום טוחן, וא"כ מ"ש בחזו"ע שם בהע' שהתה"ד סובר שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא מדרבנן וכ"פ מרן, וכן שהריב"ש סובר שבשר וגבינה חשיבא ג"ק, למעשה לא ס"ל הכי, שא"כ היאך מרן השו"ע פסק שמותר לחתוך את הבשר בסכין דק דק אפילו שלא לאלתר, והרי הוי ג"ק, עכ"ד.

ובאמת שאחה"מ כל דבריו בזה תמוהים שהרי שפתי מרן זיע"א ברור מללו שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול וכמ"ש בצורה ברורה בהליכות עולם ש"ב משפטים או' ג, וביבי"א ח"י או"ח סי' נה או' כא, ובחזו"ע שבת ד' עמ' רסח, וא"כ מדוע שיחזור בו, והרי בהע' בחזו"ע הכריח את הדברים בדעת מרן השו"ע וציין ג"כ לדברי התוספת שבת, ומדוע שיחזור בו, ומה שהוכיח כן מדברי מרן זיע"א שכתב שהרי זה דומה לנפה וכברה, אין מכאן שמץ ראיה שכבר הביא טענה זו מו"ר מרן הראש"ל שליט"א בילקו"י יו"ט עמ' ערה וכתב שאין מזה ראיה כלל, ונראה שכוונתו ע"פ מה שידוע לנו מדברי בעלי הכללים בדעת מרן השו"ע שפעמים שמרן השו"ע תופס לשון הפוסק שרצה לנקוט כמוהו בדינא אע"פ שמדבריו יוצא דין או נפקותא שמרן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרב יד מלאכי, והכנה"ג ועוד, ראה בזה בעין יצחק ח"ג עמ' תקעה, ודו"ק. וה"נ בנ"ד שמרן זיע"א נקט לשון הריב"ש, אך את עיקר טעמו דדמי לנפה וכברה מרן זיע"א לא ס"ל הכי, וביחוד שמייד בסמוך בהערה פירש את הדין בזה, ושזה לא דמי לנפה וכברה, וז"ב.]

וכ"כ הגאון רבי משה לוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה (ח"ב פ"ח עמ' רסז) שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה כמו במכתשת הוא דרבנן משום עובדין דחול, ע"ש.

וכ"כ בספר אמרי יצחק וויס (סי' שכא ס"י) שברור שכ"ה לדעת מרן השו"ע שפסק את דברי התה"ד, שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, ע"ש.

וכ"כ בספר מגדנות אליהו (ח"ב עמ' רנז) שאף להריב"ש כל שעושה מלאכת היתר שאין בה טחינה וכגון בדבר שכבר נטחן, או שאינו גדולי קרקע, א"כ אף שעושה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור רק מדרבנן משום עובדין דחול, וכמ"ש הריב"ש לגבי יו"ט דאסור רק משום עובדין דחול, ע"כ. (אלא שכתב שם שאף אם עושה לאלתר כל שעושה בכלי המיוחד לטחינה אכתי חייב משום טוחן, ונראה שמחלק בין היכא דלא שייך כלל בעצמותו טחינה כמו יו"ט, או בדבר שאינו גדולי קרקע, לבין היכא דהוי מלאכת טוחן והוי ליה רק היתר מצד שזה לאלתר וא"כ כיון שבמהותו שייך טוחן לכן בכלי המיוחד לטחינה הוי טוחן, ומזה תמה על המחצה"ש שכתב שאי הוי לאלתר אף בכלי המיוחד אסור משום עובדין דחול, ע"ש. אולם ראה להלן שנביא ב' ישובים לטענה זו, ולפי מה שנבאר שם שאף "לאלתר" חשיב כדבר שלא שייך בו טחינה, דברי המחצה"ש מובנים ומיושבים ככפתור ופרח עם דברי גדולי הפוסקים).

וכן ביאר בספר אורחותיך למדני (ח"א סי' עא או' ד) שכל האיסור בכלי המיוחד (אפילו בבורר) הוא רק מדרבנן מצד עובדין דחול, שכתב: ובספר מג"א (סי' שכא) כתב וז"ל כתב העולת שבת דיש להתיר לסחוט לצורך אותה סעודה כמו שנתבאר סימן שי"ט וכו', ולי נראה דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכן כתב השלטי גבורים פרק ז' דשבת, אלא הטעם דבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכו', ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור ואפילו לאכול לאלתר וכו', ע"כ. ולענ"ד יש להשיב על מה שהקשה דאטו מי שרי לעשות מלאכה דהנה קיימא לן דאם בורר בידו אוכל מתוך פסולת לצורך סעודה אחרת אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת כדלעיל סימן שי"ט ס"ב, הרי מבואר דמלאכה דאוריתא היא ואפילו הכי כשהיא לאכול לאלתר שרי, ומאי דאסרינן בקנון ותמחוי אפילו לאלתר משום דהוי מלאכה כעובדין דחול לגמרי, משא"כ ביד דיש שינוי קצת אע"ג דמלאכה גמורה כיון דלצורך אותה סעודה שרי, ע"כ.

ובדעת הריב"ש שכתב (בתחילת דבריו) שאם גורר גבינה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז חייב משום טוחן דדמי לנפה וכברה, יש לומר שחולק על דברי התה"ד וס"ל שיש טחינה גם בדבר שאינו גדולי קרקע ומימלא יש טחינה גם בגבינה, שהרי באמת המעיין בדברי הראשונים יראה שלא חילקו לנו כסברת התה"ד שאם זה גדולי קרקע שייך טוחן, ואם זה לא גדולו קרקע אז לא שייך טוחן, אלא דנו רק בעיקר הדין האם יש טוחן או לא, וכגון שלדעת הרמב"ם רק בטוחן על מנת לבשל חשיב טחינה, ולהתוס' רק בסליקא שייך טחינה, ולהרא"ש רק אם טוחן כאבק שייך טחינה וכיו"ב, וא"כ יתכן שהריב"ש למד דממה שלא הביאו להאי חילוקא אלמא דפליגי עליה וכמו הכלל הגדול שלימדנו בכל כיו"ב הרב חכמת אדם "שיותר נוח לו ללמוד מסתימת דברי הראשונים יותר מפירוש האחרונים", ודו"ק. וכן ראיתי במקור חיים (סי' שכא ס"י) שכתב שהריב"ש לא ס"ל כהאי חילוקא של התה"ד בין דבר שהוא גידולי קרקע לדבר שאינו גידולי קרקע.

אי נמי י"ל באופן אחר, שגם הריב"ש מודה לעיקר דינו של התה"ד שבדבר שאינו גדולי קרקע לא שייך טוחן, אלא דס"ל שבשר או גבינה נמי חשיבי גדולי קרקע, וכמו השיטות שבהמה חשיבי גדולי קרקע כדאיתא בעירובין (כז סע״ב). (והטעם מבואר ברש"י שם משום שנבראו מן הארץ במעשה בראשית ע"ש.) וכמ״ש הרשב״א בחידושיו (שבת צה.), והרב המגיד (פ״ח ה״ז) בדעת הרמב״ם. וראה עוד בכה"ח (סי' רד סק"ב), ובחזו"ע ברכות (עמ' קנג, קנד), ע"ש. וכ״כ הרב תוספת שבת (ס"ק יט) בדעת הריב״ש שבהמה חשיבי גידולי קרקע, וכן ביאר מרן זיע"א בחזו"ע (שבת ד עמ' רסח), ולפי"ז יוצא שאף הריב"ש עיקר כוונתו שחייב משום טוחן, הוא משום המלאכה, היינו שעובר על מלאכת טוחן שהרי זה טוחן בגידולי קרקע, אך מצד הדין של כלי המיוחד לטחינה גם הוא מודה דהוי דרבנן.

וכן ראיתי להגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) שהבין כן בפשיטות, שכתב בזה"ל: אמר אליהו לא זכיתי להבין דבריו [דברי רבו הגר"ע סומך] במש"כ שהריב"ש מדמה אותה לנפה, שאני הריב"ש דאית ליה דבהמה נקראת גדולי קרקע, ועיין עולת תמיד (ס"ק י"ט), אבל לדעת מרן ז"ל שכתב דבשר מותר לחתכו דק דק לפי שאין הוא גדולי קרקע, מוכרח שאינו דומה לנפה, עכ"ל.

וכן ביאר לנו בזה להדיא את דברי הריב"ש מרן זיע"א בספרו חזו"ע שבת ד (עמ' רסח) בזה"ל: אסור לגרור הגבינה בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות (פומפיה), אפילו כדי לאכול לאלתר, שכיון שהוא כלי המיוחד לטחינה, הרי זה דומה לבורר בנפה וכברה, או לשוחק תבלין במכתשת, שאסור אפילו לאלתר, כ"כ ריב״ש בתשובה (סי׳ קפד). וכן פסק מרן בש״ע (סי׳ שכא סעיף י). והנה ראיתי בעולת שבת (ס״ק יד) שהקשה, דלפי מ״ש בש״ע, שמותר לחתוך הבשר דק דק משום שאינו גידולי קרקע, א״כ גם גבינה אינה גידולי קרקע, ולמה יהא אסור. וצ״ע. ואפשר דהכא היינו טעמא משום עובדין דחול. ע״כ. אולם מדברי הריב״ש מוכח להדיא שהאיסור במורג חרוץ הוא משום דהוי כבורר בנפה וכברה, כיון שהוא כלי המיוחד לכך, ואפשר דס״ל להריב״ש דבשר או גבינה נמי חשיבי שפיר גדולי קרקע, כדאיתא בעירובין (כז סע״ב). וכמ״ש הרשב״א בחידושיו (שבת צה.), והרב המגיד (פ״ח ה״ז) בדעת הרמב״ם. (וכ״כ הרב תוספת שבת ס"ק יט בדעת הריב״ש). גם אפשר שאפילו לדעת התה״ד דס״ל שאין טוחן אלא בגידולי קרקע, מ״מ אסור מדרבנן. ולא התיר התה״ד אלא כשחותך הבשר בסכין, ולא במכתשת, ואף בגבינה יש להתיר לחותכה בסכין, כיון שאינה גידולי קרקע, וכמ״ש המגן אברהם (ס״ק יב), וז״ל: ונ״ל שאף אם הגבינה קשה מאד מותר לחותכה בסכין, וה״ה שמותר לחותכה במגירה או בקרדום, כדתנן (שבת קכב:), וכן פסק הרב טל אורות (דף לד ע״א), וכ״פ בש״ע הגר״ז (סי׳ שכא ס״ח), והוסיף, שאפילו שלא לאכול מיד מותר, מפני שאין טחינה באוכלין וגם אינה גדולי קרקע, ע"כ. וכ"כ הרב גדולות אלישע (ס"ק כז) והוכיח, שכן הוא במג"א. ודלא כמ"ש החיי אדם (כלל יז סי' ג) שההיתר בסכין דק דק הוא רק בשעת האכילה ע"ש. וכ"פ הרב בן איש חי (משפטים סעיף ג), עכל"ק.

הרי להדיא ביאר לנו מרן זיע"א שלדעת התה"ד שמרן השו"ע פסק כוותיה, כל האיסור לחתוך בכלי המיוחד לטחינה הוא מדרבנן, אך מדאו' משום דינא דטוחן ליכא בהא שום חששא, שהרי אין דין טחינה שייך כלל וכלל בדברים שאינם גידולי קרקע, וא"כ על כרחך שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה אינו אלא מדרבנן בלבד, והריב"ש שכתב שהוא דאו' זהו שהוא משום שסובר שבשר וגבינה חשיב גידולי קרקע, אך בדבר שאינו גידולי קרקע לכו"ע הוא דרבנן.

וכן ראיתי בספר אמרי יצחק וייס (שבת א' סי' שכא ס"י) שביאר את הדברים בצורה ברורה שכתב בזה"ל: וטעמא קמא דהריב"ש דיש לאסור מצד טחינה א"א לפרש כן בדעת המחבר, שהרי נפסק בס"ט דשרי אף לכתחילה לחתוך בשר לאחר זמן, והיינו משום דאוכל הוא וגם לא הוי גדולי קרקע, ממש בזה ליכא משום טחינה כמ"ש בתה"ד וכאשר הארכנו טובא בזה לעיל סי' י"ג, ולפי"ז פשוט דגם בגבינה ליכא משום טוחן שאוכל הוא, וגם אינו גד"ק כמו בשר בהמה, והריב"ש לא ס"ל כלל שריותא דהתה"ד, ודעתו דגבינה ובשר חשיב גד"ק, כמו שהשיג נמי הש"ג על התה"ד הובא דבריו במג"א ס"ק י', וע"כ למה דקיי"ל דיש טחינה באוכלין כפסק המחבר סי"ב, ה"נ דיש טחינה מה"ת בגבינה אף שהוא אוכלין, ולא ס"ל חידושו של התה"ד דבמידי דלא הוי גד"ק ממש כו"ע מודים דאין טחינה באוכלין, ולעיל סי' י"ג הארכנו טובא בסברת התה"ד עיי"ש. אך לדעת המחבר והפוסקים שהסכימו כולם לשריותא דהתה"ד בבשר, שוב א"א לומר שפסקו כהריב"ש מצד טחינה דודאי לא חמירי גבינה מטחינת בשר, ובפשטות צ"ל ההמחבר פסק כטעמא בתרא דהריב"ש שיש לאסור מצד עובדין דחול משום שהוא כלי המיוחד, לכך ובזה א"ש דאף דבבשר וגבינה ליכא איסור טחינה כיון דאוכלין ולאו גד"ק ממש הם, מ"מ אין לגררן במורג משום עובדין דחול, וכי היכי שאסר הריב"ש ביו"ט אף דליכא משום טחינה מ"מ אסר מצד עובדא דחול ה"נ לדידן גם בשבת אין בזה מצד טחינה וכל האיסור הוא רק מצד עובדא דחול, ע"כ.

וכן ראיתי בקובץ אור המערב (ט' תשנ"ג) מאמר הרב בנימין שניאור שביאר בדעת מרן שהוא ס"ל שכל מה שפסק את דברי הריב"ש הוא רק לעניין איסור דרבנן משום עובדין דחול, שכתב: ודע דאע"פ שבשו"ע (סי' שכא סעיף י') פסק כהריב"ש דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ וכתב שם במ"ב (ס"ק לו) דאסור משום עובדין דחול, ואילו בריב"ש מפורש דע"י מורג חרוץ חייב חטאת כנפה וכברה, צ"ל דהמ"ב כתב זאת אליבא דהלכתא לפי מה שפסק השו"ע שם סעיף ט' שדבר שאין גידולו מן הארץ אין בו דין טוחן כהתה"ד הובא בב"י וממילא גם גבינה אין עליה איסור טוחן מהתורה, ולכן הסביר המ"ב דמה שהשו"ע אסר לטחון גבינה במורג חרוץ הוא רק משום עובדין דחול, אבל הרשב"א (אמר הכותב, זאת מנ"ל שלכאו' מנין לנו לומר שהרשב"א פליג על התה"ד) והריב"ש סוברים שגם בדבר שאין גידולו מן הארץ יש איסור טוחן ולכן כתב הריב"ש שבמורג חרוץ אסור מהתורה, ע"כ.

והן אמת שלכאו' מדברי הרב טל אורות (הוצאת אור ודרך עמ' קסג) נראה שהבין אף בדעת מרן שאם עושה בכלי המיוחד לטחינה חייב משום טוחן, שכתב: וגם הריב"ש סימן קפ"ד כתב דלגרור את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ חייב משום טוחן, יעוי"ש. וגבינה אינה גידולי קרקע, ואפ"ה איכא חיובא דטוחן, משמע דלאו דווקא גידולי קרקע, אלא ה"ה דבר שאינו גדל מן הארץ נמי שייך בו טוחן, אך ראיתי להרב תרומת הדשן סי' נו וכו' לפי זה צריך ליישב ההיא דהריב"ש ז"ל שם דכתיבנא לעיל, שהרי גבינה אינו גדל על הארץ, ואין במינו טוחן, ואפ"ה יש בו משום טוחן, ובפרט שראיתי למרן ז"ל בשו"ע בסי' שכא שפסק בבשר להיתר, וכדברי הרב תה"ד, וגם פסק לההיא דהריב"ש ז"ל לאסור, נראה מדבריו דלא פליגי אהדדי, ויש לומר דההיא דהריב"ש שאני, שאותו כלי הוא מיוחד לטחינת הגבינה, בכלי המכתשת לשחיקת תבלין ופלפלין, אמטו להכי שאינו גידולי קרקע מיחייב משום טוחן, אבל לחתך הגבינה בסכין דק דק, נראה דשרי לכו"ע, כדין הבשר שכתב הרב תה"ד, עכ"ל.

אולם הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו סי' לא כתב שדוחק להעמיד בדברי הרב טל אורות שסובר (בד' מרן) שה"ז ממש טוחן, שלשונו אינו סובל, ע"ש. וא"כ צ"ל שהוא מתרץ רק לפי דברי הריב"ש ולא לד' מרן. (אמנם קשה לומר כן שהרי הוא אזיל גם לדעת מרן, וכן הוקשה להג"ר אליהו מני).

ועכ"פ גם אם נומר שכן הבין הרב טל אורות בדעת מרן, מ"מ אנו אין לנו אלא דברי רוה"פ שהבינו בדברי מרן שכל מה שהביא את דברי הריב"ש הוא רק לעניין עובדין דחול, שכן נראה בעליל מדברי מרן, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, מה גם שנראה שאם הרב טל אורות היה שומע לסברת הפוסקים הנ"ל שביארו את דבריהם בטוטו"ד היה שר המסכים לדבריהם, ועכ"פ לדינא נקטינן כדברי רוה"פ שכ"ה דעת מרן השו"ע, וזה ברור.

אמנם מצאנו לכמה מרבותינו האחרונים שלכאו' נראה מדבריהם שסוברים כדעת הריב"ש שכל שעושה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז חייב משום טוחן, וכמ"ש הרב חיי אדם (הל' שבת כלל יז ס"ג) בזה"ל: אסור לגרור גבינה על ריב אייזין [מגרדת] דכיון דמלאכתו בכך הוי טוחן, ע"כ. וע"ש שמ"מ הביא שמותר לחתוך בסכין דק דק בשעת אכילה,

וכן מתבאר בביאור הגר"א (או' יג) שכתב: אסור [בכלי המיוחד לטחינה], כמו פלפלין ברחים שלהם וכנזכר לעיל, וכמו שכתוב בשבת (עד:) האי מאן דפרים סילקא וכו', ואף להרשב"א שכתב דלאלתר מותר כמו בורר לאלתר, וכמו שכתוב בסוף סעיף יב בהג"ה, היינו דווקא ביד כמו בורר, או כלי שאינו מיוחד לכך, אבל מורג חרוץ שמיוחד לכך הוי כמו נפה וכברה דאסור אפילו לאלתר, וכמו שכתוב בפלפלין בשבת (קמא.) דווקא בקתא דסכינא מותר בשבת, ועיין בריב"ש סי' קפד, עכ"ל.

וכן מתבאר בדברי הגאון רבי אלישע דנגור בספר גדולות אלישע (סי' שכא ס"ק כה) שאחר שהביא דברי העולת שבת דהטעם שאסור לגרור גבינה בשבת משום שנראה כעובדין דחול, כתב: אבל מדברי המג"א (ס"ק יב) משמע דהטעם דכיון שהכלי מיוחד לכך אסור משום טוחן, ע"כ. (אמנם לקושטא דמילתא כבר הבאנו שהמחצה"ש והפמ"ג פירשו בדברי המג"א שהוא רק מדרבנן משום עובדין דחול).

אולם אחה"מ דבריהם צ"ע שבשלמא לדברי הריב"ש מובן שאם עושה בכלי המיוחד לטחינה חייב משום טוחן (לפום תרוצא קמא), וכדכתיבנא לעיל לבאר מדברי הפוסקים שהוא תנא ופליג ע"ד התה"ד או בעיקר דינו, והיינו שס"ל ששייך טוחן אף בגדולי קרקע, או משום המקרה שס"ל שבהמה חשיבא גדולי קרקע, ולכן כתב דהוי מלאכה של תורה ושייך טוחן, אך הרי לדברי מרן השו"ע שפסק את דברי התה"ד להלכה שכל שאינו גדולי קרקע לא שייך בו טוחן, א"כ מדוע שבכלי המיוחד יחשב לטוחן, ולא יהיה יפה כח הבן יפה מכח האב, ועכ"פ ברור שלדינא נקטינן כדברי רוב הפוסקים רוב מנין ורוב בנין שסוברים שבדבר שלא שייך בו משום טוחן האיסור להשתמש בכלי המיוחד הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול, ותל"מ.

ובאמת לכשעיינתי ראיתי דמעיקרא דדינא דפירכא, ואין ראיה כלל מדבריהם, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ונבאר את הדברים, דהנה החיי אדם כבר ביאר את טעמו ונמוקו עמו בנשמת אדם (או' ב) שהאריך להקשות על דברי התה"ד דהיאך יתכן שכל שאינו גדולי קרקע הוא מתיר, וא"כ נימא דה"ה אם בישל דבר שאינו ג"ק יהיה פטור וכו', ועוד שהיאך כתב בצורה ברורה שכל שאינו ג"ק כמו בשר מותר והרי דעת רבים ועצומים כמו הרמב"ם הריב"ש והר"ן שבהמה הוי ג"ק, ולכן הכריח בדעתו ובדברי הפוסקים, שכל שיש ודאי איסור מלאכה וכגון בישול או בורר וכדו' לא שנא ג"ק או שאינו ג"ק חייב ע"ז, אך כל היכא שאינו עושה ודאי מלאכה ול"ה ממש דומיא דהמשכן בזה יש חילוק אי הוי ג"ק או שאינו ג"ק, וממילא אף התה"ד מסכים עם דברי הראשונים שבהמה חשיבא ג"ק, אלא שסו"ס ל"ה ממש ג"ק שהרי ל"ה כחיטה שנולדת מן הקרקע, אלא דהחשיבו אותה כג"ק וקילא טפי, ולכן כל שאינו חותך דק דק ממש דל"ה ממש טוחן בזה יש להקל אם אינו ג"ק, יעוי"ש באורך. ועפי"ז כתב את דבריו בחיי אדם שכל שחותך דק דק ודאי יש בזה טוחן אף לתה"ד, אולם המעיין בכל דברי הפוסקים הקדמונים ובדברי מרן הב"י יראה שהבינו את דברי התה"ד ככתבם וכלשונם שאין בדבר שאינו ג"ק כלל טחינה, וממילא ברור שגם מותר לחתוך דק דק, ואף אם עושה כן בכלי המיוחד לטחינה ליכא בהא סרך מלאכה, ואין להביא כלל ראיה מהחיי אדם שהוא כחולק בזה על כל דברי רבותינו. וכן ראיתי להגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) שכתב כן בקצרה בזה"ל: ומש"כ חיי אדם (כלל י"ז אות ג') דהוי טוחן, כבר ביאר סברתו בנשמת אדם (אות ב'), ע"כ. וכוונתו כמו שביארנו.

וכן בדברי הגר"א אין כלל ראיה שכ"ה דעתו שי"ל שהוא בא לומר לדעת הרשב"א, והיינו שלפי סברת הרשב"א שאנו מדמים מלאכת טוחן למלאכת בורר לעניין שכל שעושה לאלתר מותר, א"כ ה"ה והוא העניין שיש לדמות לענייו מלאכה בכלי, שכל שעושה מלאכה בכלי הרי הוא חייב, אך הגר"א עצמו לא כתב לנו בזה כלל את דעתו, ויתכן שהוא ס"ל שהאיסור הוא רק מדרבנן, וכ"נ מלשון הגר"א בהדיא שהוא קאי רק לפי דברי הרשב"א וסברתו יעוי"ש היטב בלשונו. וכ"כ לנו בהדיא כן הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) בזה"ל: ומש"כ הגר"א כמו נפה וכברה, הוא לענין סברת הרשב"א ז"ל, דאל"כ תקשה דבריו מסעיף י"א לסעיף י"ג, ומדוקדק בדבריו כאשר יראה הרואה, עכ"ל. (אולם בעיקר דברי הרשב"א ראה מה שכתבנו בזה להלן בסמוך).

ולפי"ז יש לנו ג"כ לפרש את דברי הרב גדולות אלישע, שאין שום ראיה מדבריו שסובר שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אלא שהביא את דברי העולת שבת שהוא משום עובדין דחול, וסיים שמהמג"א נראה שהוא דאו' משום טוחן, אך לא גילה בזה כלל את דעתו בזה, ואכן בדעת המג"א כבר הבאנו שהמחצה"ש והפמ"ג הבינו בדבריו לא כן.

ודע שאמנם ראיתי לכמה חכמים שכתבו להוכיח מלשון הרב בית יהודה עייאש (סי' כו) שהוא סובר כדברי הריב"ש שכל שעושה בכלי המיוחד לטחינה הוא חייב משום טוחן אפילו בדבר שאין בו טוחן, מ"מ לענ"ד אין מדבריו שום ראיה, ונביא את לשונו ונבאר את דבריו, שהנה כתב בזה"ל: ולעניין איסור טוחן לכאורה נראה דאסור דהוי כמאן דפרים סילקא דחייב משום טוחן כדאיתא בסי' שכא סי"ב, ולא דמי לס"ט דמותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין, דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמבואר בב"י, והך דס"י דאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ אע"ג דלא הויא גידולי קרקע, שאני התם דהוי בכלי המיוחד לגרור גבינה, ודמי לנפה וכברה דבורר, ומכתשת דשחיקת תבלין כמבואר בתשו' הריב"ש, ולא התירו באינם ג"ק אלא בסכין, עכ"ל. ודייקו מדבריו שס"ל שכל שעושה בכלי המיוחד ה"ז דומה לנפה וכברה והיינו דהוי איסור דאו' משום טוחן, וכן שהוא סובר כן בדעת מרן השו"ע שהרי הוא חילק כן בדעתו, אולם לענ"ד יש לנו לומר שעיקר כוונת הרב בית יהודה הוא לאשמועינן את עיקר הדין שאף בדבר שאינו ג"ק אסור בכלי המיוחד לטחינה, ושזה לא סותר למ"ש מרן בשם התה"ד, אך הוא לא נחית לעניין הדין אי הוי דאו' או דרבנן, וכיון שמקור הדברים הוא הריב"ש אז העתיק את דבריו, אך לא בהכרח שסובר את טעמו של הריב"ש, וזה על דרך מה שכתבו בעלי הכללים בדעת מרן השו"ע שפעמים שמרן השו"ע תופס לשון הפוסק שרצה לנקוט כמוהו בדינא אע"פ שמדבריו יוצא דין או נפקותא שמרן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרב יד מלאכי, והכנה"ג ועוד, ראה בזה בעין יצחק ח"ג עמ' תקעה, ודו"ק. וה"נ בנ"ד שהרב בית יהודה נקט לשון הריב"ש, אך את עיקר טעמו דדמי לנפה וכברה לא ס"ל הכי, וכן מוכרח לומר שהרי כבר לימדונהו רבותינו שאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכיון שכל רבותינו הסכימו פה אחד שאין בכלי המיוחד משום טוחן, יש לנו לומר שכן סובר הרב בית יהודה.

נמצא שאין לנו שום פוסק שכתב בהדיא שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, זולת החיי אדם שחידש בסברא בדברי התה"ד, והוא נגד כל דברי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, ולכן אין להביא כלל ראיה מדבריו בזה.

אולם אכתי יש לבעל דין מקום לומר שכו"ז מיירי דווקא בדברים שאין במהותם משום טוחן, וכגון שמשתמש בכלי המיוחד לטחינה בדבר שאין גדולו מן הקרקע, שבזה ברור שכיון שלא שייך בזה כלל סרך של מלאכה, שהרי אין טוחן בדבר שאינו ג"ק, וא"כ אף שעושה בכלי ברור שאין בזה משום טוחן, ודמי למי שמשמש בכלי המיוחד לטחינה ביו"ט או בחול שברור שאין בזה סרך מלאכה שהרי לא שייך כלל בזה משום מלאכה. אולם כו"ז לכאו' בדבר שלא שייך בו משום טוחן וכגון שאינו ג"ק, אך בדבר ששייך בו משום טוחן, אלא שההיתר הוא משום שהוא "דרך אכילה" וכמו בחותך ירקות לאלתר, א"כ אתי כלי המיוחד ומחזיר את הדין שיהיה בו משום מלאכת טוחן שהרי שוב הוי "דרך מלאכה" ולא דרך אכילה, והוי ממש מלאכת טוחן.

אמנם הן אמת שאכן זו הערה גדולה, ובאמת שיש בזה ב' דרכים של ישובים מדברי הפוסקים, ראה מה שנביא בזה להלן בגדר כלי המיוחד לטחינה.

ישוב למה שהעירו על דברי האחרונים שכתבו בדעת מרן השו"ע שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול​

• והנה ראיתי להג"ר אליהו עזריאל שליט"א בתשובה שהביא חלק מדברי האחרונים הנ"ל שכתבו שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, וכתב על דבריהם שהוא דוחק גדול שא"כ נמצא שמרן השו"ע חולק על דברי הריב"ש שכתב שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, והרי בב"י לא הביא שום דעה מהראשונים שחולקת על הריב"ש, ואין דרכו לחלוק על דברי הראשונים מסברת עצמו.

עוד הוסיף להקשות שאי נימא כדברי האחרונים שהריב"ש אזיל לטעמיה שבהמה חשיבא גדולי קרקע, ולכן סובר שהאיסור בכלי המיוחד הוא משום טוחן, א"כ ייצא שאסור לחתוך גבינה דק דק אפילו בסכין אא"כ חותך לאלתר, והרי מרן השו"ע פסק (סעי' ט) שמותר לחתוך בשר דק דק אפילו שלא לאכלו לאלתר, וכתבו הפוסקים דה"ה גבינה, ולכאו' היאך עזב מרן השו"ע את דברי הריב"ש ופסק לעיקר כדברי התה"ד, והרי הריב"ש היה יחיד בדור ומומחה לרבים וכו' וכמ"ש עליו בר פלוגתיה בשו"ת התשב"ץ (ח"א רס"י קס) וכו', עכת"ד.

אולם אחה"מ האמת תורה דרכה שאין בדבריו לערער על כל דברי רבותינו הפוסקים דור אחר דור שכתבו לנו בצורה ברורה ע"פ ראיות והוכחות שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, וחלקם כתבו כן להדיא בדעת מרן השו"ע, ועכ"פ מזה שלא העירו שדעת מרן השו"ע אינה כן מוכח בעליל שהבינו בדעת מרן שהוא סובר כדבריהם שהאיסור הוא רק משום עובדין דחול.

ולעיקר דבריו באמת שכל המעיין ישר בדברי מרן הב"י יראה שאכן דעתו הוא כדברי התה"ד שאין טחינה בדבר שאינו גדולי קרקע ודלא כהריב"ש, שהנה בב"י שהביא את דברי התה"ד הוא הרחיב בהם והביא את כל דבריו שבדבר שאינו גדולי קרקע לא שייך כלל טוחן, ואילו שהביא את דברי הריב"ש לא הביא כלל את עיקר דבריו ואת טעמו, שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אלא כתב רק את דינו שאין להשתמש במורג חרוץ בשבת לחתוך גבינה, וא"כ מוכח בעליל מזה שקיצר ולא הביא את עיקר דבריו שחייב משום טוחן, שלא ס"ל הכי, וביחוד שכשהביא את דברי התה"ד הביא את כל דבריו ולא קיצר בהם, כדי שנלמד שאין טחינה אלא בג"ק, ובאמת שמסתבר שמרן יתפוס כדברי התה"ד שהרי בלא"ה לדברי רוב הראשונים אין טחינה באוכלין, ואף להחולקים התה"ד כתב שיודו בדבר שאינו ג"ק, וא"כ תיסגי לן להחמיר שיש טחינה באוכלין בדבר שהוא ג"ק, והבו דלא להוסיף עלה.

מה גם שנראה שלפי מה שהבאנו לעיל מדברי כמה מגדולי האחרונים שתירצו את דעת מרן, שלעולם הריב"ש והתה"ד לא פליגי בעיקר הדין שאין טחינה אלא בג"ק, אלא שהריב"ש ס"ל שבהמה חשיבי ג"ק, ובזה נחלק עליו התה"ד, ולגבי כלי המיוחד לטחינה אפש"ל שאם אין בזה מלאכת טוחן כמו בדבר שאינו ג"ק לכו"ע ליכא בהא חיובא, אלא אסור משום עובדין דחול, וא"כ הדברים מיושבים בפשיטות שמרן השו"ע הבין שהריב"ש והתה"ד בחדא שיטה קייימא, אלא שלגבי הפרטים בגדר דבר שאינו ג"ק מרן תפס כדעת התה"ד שבהמה ל"ה ג"ק, מאחר שכן משמע מדברי רוה"פ, ולק"מ.

ומה שכתב שם בדבריו להתבסס על דברי הרב בית יהודה עייאש, והרב טל אורות, שהם הבינו ג"כ בדעת מרן השו"ע שהאיסור של כלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אף בדברים שאין בהם משום טוחן, כבר עמדנו על דבריהם לעיל, וביארנו את דבריהם, וממילא לא הוי כלל ראיה לדבריו יעוי"ש.

 

[יי"ש]

אפשר לציין לילקו"י

שבת כרך ג עמ' שצא

 

[יי"ש]

ומה הדין ביו"ט? תלוי אם זה דבר שמפיג טעמו?

 

[abc123]

שבת כרך ג עמ' שצא

'מורג חרוץ בעל פיפיות' כוונתו לפומפיה שקרא לה בשמה בהלכה לאחמ"כ?

 

[ראובן יוסף מיארה]

'מורג חרוץ בעל פיפיות' כוונתו לפומפיה שקרא לה בשמה בהלכה לאחמ"כ?

אכן.

 

[מבקר]

ומה הדין ביו"ט? תלוי אם זה דבר שמפיג טעמו?

עי שו"ע תק"ד ס"ג בהגה

 

[אושרי רביב]

אכן, וראה להלן.

שאסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה אף שהוא משתמש לאלתר​

• הנה ידועים דברי הריב"ש שכתב שאפילו באופן שמותר לטחון בשבת, וכגון שטוחן לאלתר דשרי לדעת הרשב"א, מ"מ אם הוא בכלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור, שהנה ז"ל הריב"ש (סי' קפד): עוד כתבת שנשאלת מהו לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות הנקרא בערבי אסכרפא"ג ונסתפקת בדבר לפי מה שראית בפרק כלל גדול (עד:) בעניין בורר דמפליג בין ביד לקנון ותמחוי, אשר לפי הסוגיא פסקן של דברים הן דבורר לאלתר ביד מותר, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, בנפה וכברה חייב חטאת, ודווקא לאלתר, אבל לבו ביום אפי' ביד אסור, ואם בבורר אפילו בשני אוכלין, או אוכל מתוך פסולת אסרינן אפי' בשנויא דקנון ותמחוי, כ"ש בגרידת זו דהיא דומיא דטחינה ממש בזה הכלי, וראוי לאוסרו, ויהיה זה כמו ההיא דאמר רב פפא (שם) האי מאן דפרים סלקא חייב, ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דווקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דווקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא, וגם מה שלמדו משם דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין, אפשר דדווקא ביד אבל לא בכלי, ואף כי נתיר לשם בפרימת סילקא ובפירור לחם לתרנגולין אפילו בכלי, התם שאני דאינו כל כך דומה לטחינה כמו גרידת הגביגה בכלי המורג חרוץ, דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין כמדוכה, דהוא אסור ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה, וכ"ש לפי ספר המצוות דמתיר פרירת פתותי לחם, משום דאין טחינה אחר טחינה, דבגבינה ליתא לההוא טעמא, וראוי לאסור הגרידה בכלי הנזכר, ולזה ראוי שיהיה בו חיוב חטאת כמו ברירת אוכלין בנפה וכברה, או פטור אבל אסור כמו בקנון ותמחוי, תשובה, כבר עמדת על כל הצדדין שאפשר לישא וליתן על עניין זה, והבאת כל הראיות הדומות לנדון אם לאסור אם להתיר, אמנם דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי כדאיתא בפרק תולין (קמא.) וכו', ועוד שהיה אפשר להחמיר ולאסור לגרוד הגבינה בכלי זה אפילו ביום טוב לפי שהוא מיוחד לטחינה זו, והוי כפלפלין בריחים שלהם שאסרו חכמים כדאיתא פ"ב דביצה (כג.), אע"ג דקיי"ל דכל התבלין נדוכין כדרכן במדוכה, וכתב הרשב"א ז"ל דהוא הדין לחרדל שאין שוחקים אותו בריחים שלו, וטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא, אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו, עכ"ל.

ודברי הריב"ש הובאו להלכה בב"י (סי שכא מחודש י) בזה"ל: כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרור הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות, עכ"ל. וכ"ה בשו"ע (סי' שכא ס"י): אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקוריין ראלי"ו, עכ"ל. וכן הסכימו כל גדולי האחרונים שאם הוא כלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור אפילו אם הוא לאלתר, וכמ"ש המג"א (שכא ס"ק יב): שקורין ראלייו, בלשון אשכנז ריי"ב אייזן, דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור, וא"כ אפילו לאכול מיד אסור, דעכ"פ כלי הוא, אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמו שכתוב בסעיף ט', ונראה לי דאפי' הוא קשה מאד שרי, כיון דאי בעי ללועסו בקושי, וה"ה דמותר לחתוך בקרדום או במגירה אע"פ שקשה קצת, כדאיתא פי"ז במשנה (שבת קכב:), עכ"ל. והובאו דבריו בבאר היטב (ס"ק יב), וכ"ה בבאורי הגר"א (שם או' יג), ובשו"ע הרב (סי' שכא ס"ח), ובטל אורות (מלאכת טוחן או' ה), ובשו"ת בית יהודה עייאש (סי' כו), ומאמר מרדכי (סי' שכא סק"ו), משנ"ב (ס"ק לו), ילקו"י (סי' שכא עמ' שצא), ועוד.

שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא דרבנן משום עובדין דחול​

• והנה לכאו' היה נראה פשוט בטעם הדבר שאסרו להשתמש בכלי המיוחד לטחינה (אף בדבר שאין בו משום מלאכת טוחן כגון שאינו גדולי קרקע), שהוא משום "עובדין דחול", או משום מראית העין שהרואים אינם יודעים תמיד שהוא עושה כן לאלתר, וכיון שהם רואים שהוא עושה בכלי המיוחד לטחינה אתי למיחשד בהו שהוא טוחן באיסור (אלא שבזה י"ל שאנו לא גוזרים גזירות מדעתינו, אא"כ נאמר שכך הייתה הגזירה כבר מזמן התלמוד), אך ברור שאין בזה כלל סרך של מלאכת טוחן, שהרי פעולת היתר קעביד שהרי כתב התה"ד וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שכא ס"ט) שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, וא"כ ברור שזהו רק מדרבנן מהטעמים הנ"ל, ובאמת שכ"כ הריב"ש בזה"ל: וטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא, אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (וממילא מותר ביו"ט), עכ"ל. ומבואר להדיא שהטעם שאסר הריב"ש להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, ולא משום שיש בזה סרך מלאכה של טוחן.

ואמנם שוב דקדקתי בלשון הריב"ש וראיתי שכל מה שכתבנו יכון דווקא לפי מה שהביא בסוף דבריו בטעמו השני, אבל בתחילת דבריו הביא טעם שאסור בכלי המיוחד לטחינה משום דהוי כטוחן ממש, שכתב בזה"ל: אע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דווקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דווקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא, עכ"ל. וכ"כ עוד הריב"ש בהמשך דבריו: ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי כדאיתא בפרק תולין (קמא.) וכו'. ומבואר להדיא שה"ז כטוחן ממש.

אולם שוב בינותי שברור שלדעת מרן השו"ע (סי' שכא סעיף ט) שפסק: מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין, ע"כ. ומקור דבריו (וכפי שהביא בב"י) הוא התה"ד (סי' נו) שכתב: מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי, דבנ"ד כ"ע מודו דשרי, ולא דמי לעצים ופירות ולחם, דאינהו כולהו גידולן מן הארץ, ויש במינן טחינה, כגון תבואה וקטנית, דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשר דאין גידולו מן הארץ, י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בה טחינה, ע"כ. וכן ביאר הט"ז (סק"ח) דברי מרן השו"ע בזה"ל: בשר מבושל וכו', דזה אין גדולי קרקע ואין במינו טחינה, ע"כ. וכ"כ המג"א (סק"י) ושארי האחרונים, ע"ש. א"כ ברור שמה שפסק (סי' שכא ס"י) מרן את דברי הריב"ש שאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות, הוא משום הטעם השני של הריב"ש שבכלי המיוחד לטחינה יש בזה משום עובדין דחול, שהרי לא יתכן שיסבור שיש בזה משום טוחן שהרי הוא הביא דברי התה"ד להלכה שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, והרי גבינה אינה גדולי קרקע, וא"כ על כרחך שמרן סובר שהטעם שאסור להשתמש בכלי זה שהוא מיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, וסובר מרן שאף התה"ד מודה לדין זה שמה שהתירו לטחון מאכלים שאינם גדולי קרקע הוא דווקא בסתם כלי, אבל אם הוא כלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור משום עובדין דחול, ודייקא נמי שהמעיין בב"י (סי שכא מחודש י) יראה שמרן הביא רק את דינו של הריב"ש שאסור להשתמש במורג חרוץ בשבת ולא הביא כלל את טעמו שהוא משום טוחן, שכתב בזה"ל: כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרור הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות, עכ"ל. שו"ר שכן דייק ג"כ במנוחת אהבה (ח"ב פ"ח עמ' רסח) מדברי מרן השו"ע שמזה שהביא רק את עיקר דינו ש"אסור", ולא כתב שהוא "חייב", מבואר שהוא רק דרבנן משום עובדין דחול, ודלא כדברי הריב"ש שכתב שהוא דאו' משום טוחן, ושכן הבין בדבריו הרמ"א. (ומ"ש בשו"ת שלמי שמחה סי' ל או' ה במוסגר שהגר"מ לוי כתב שאפי' בדבר שאין בו דין טוחן כמו גבינה מ"מ אם עושה בכלי המיוחד ה"ז חייב. במחכ"ת לא ירד להבין בזה עומק כוונת רבו, שכל מעיין יראה שכתב כן רק לפי דברי הריב"ש, ולא לדעת מרן, ובאמת שרב המרחק בניהם וכמו שביארנו).

ובאמת שכן כתבו לנו ג"כ גדולי האחרונים שמה שאסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, וכמ"ש הגר"ז בשו"ע הרב (סי' שכא ס"ח): אבל אסור לגורדה דק דק במורג חרוץ בעל פיפיות שקורן רי"ב אייזי"ן אפילו כדי לאכול מיד דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת, עכ"ל.

וכ"כ בספר עולת שבת וכפי שהביא בשמו הרב תוספת שבת (סי' שכא או' יט) בזה"ל: ובספר עולת שבת מצאתי שגם הוא הרגיש בזה (בקושיא על דברי מרן שמחד פסק דברי התה"ד שאין טחינה אלא בגדולי קרקע, ומאידך פסק דברי הריב"ש שאסור לגרור טחינה בשבת), וכתב ליישב, דהמחבר פסק כטעם שני של הריב"ש דאסור משום עובדא דחול, עכ"ל.

וכ"מ מהרב תוספת שבת (שם) שהעיקר בדעת מרן שכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, אלא שכיון שאיכא למ"ד שיש טחינה בגדולי קרקע (הריב"ש), ולדבריו הוא אסור בשבת משום טוחן, לכן חש לדבריו ולא כתב שמותר אם נעשה לשעתו, משא"כ לגבי יו"ט שברור שכל העניין הוא רק עובדין דחול, וכמ"ש בזה"ל: וכדי ליישב דברי המחבר להצילו מגודל הקושיא צ"ל דס"ל דכיון די"א דגם בהמה מקרי ג"ק, וגם יש עוד טעמא אחרינא לאסור משום עובדא דחול אף דכל אחד לבד אין בו כדאי לאסור בשבילו, מ"מ כשנצטרפו גם שניהם יחדיו הוי תרתי לריעותא דהיינו איסור טחינה ואיסור עובדא דחול ולכך שפיר ראוי לאסרו בשבת, עכ"ל. הא קמן שברור לו שמרן לא נקט כטעמו הראשון של הריב"ש שכלי המיוחד לטחינה אסור מצד טוחן, אלא חש לזה רק היכא שיש עוד טעם לאסור.

וכ"כ הגאון רבי מרדכי כרמי בספרו מאמר מרדכי (סי' שכא או' ו) בזה"ל: במורג חרוץ, הטעם בריב"ש משום דהוי כלי המיוחד לכך והוי עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ גדול חכמי תימן בפסקי מהרי"ץ (עמ' רב): אבל לדוך ביד של המכתשת תוך המכתשת אסור, דהוי כעובדין דחול, ע"כ. (וכתב בהערות בארות משה רצאבי שם, ולא משום טוחן כיון שהוא לצורך אותה סעודה וכמו שנתבאר לעיל בס"ק תקמ"ו ד"ה ומזה ובס"ק תקל"ט ועד"ז כתב רבהמ"ח לעיל סעיף ק"ו דבורר לאלתר בקנון ובתמחוי אסור משום עובדין דחול).

וכן הבין הרב מחצית השקל במג"א, שהנה כתב המג"א (ס"ק יב): שקורין ראליי"ו, דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור (ריב"ש סי' קפד), ע"כ. וכתב ע"ז הרב מחצית השקל: שהוא ס"ל כטעמו השני של הריב"ש שהוא רק משום עובדין דחול, שהרי כתב שאפילו לאכלו מיד אסור (שבזה ליכא טוחן), ע"כ. (והן אמת שבפמ"ג (אשל אברהם ס"ק יב) כתב ע"ד המג"א: סבור הייתי לומר דאסור כעובדין דחול בכלי שלו, ולא משום טוחן, שאין מקובץ בתולדה כמלח שלנו, אבל ממה שכתב דלועסו בקושי משמע הטעם משום טוחן, וצ"ע, עכ"ל. ולכאו' משמע דאין ורפיא בידיה בדעת המג"א, מ"מ דיוק המחצית השקל ועיקר הבנתו הוא דיוק ברור וכמו שהבאנו לעיל מהפוסקים שכתבו בפשיטות שלא יתכן שליכא סרך של מלאכה, ויחשב טוחן רק מחמת הכלי, ודיו לבא מן הדין וכו', ואף הפמ"ג נראה דלבסוף מיהא פשיטא ליה שהוא רק משום עובדין דחול וכמו שנביא להלן בסמוך, שו"ר שכן היה ברור לפמ"ג להדיא בדעת המג"א שהאיסור הוא רק מדרבנן, שכתב הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל.)

וכ"כ הרב פמ"ג (סי' שכא משבצות הזהב או' י): והנה מלח ותבלין לדוך במדוך אבן ועץ לאכול מיד אסור, מעובדין דחול, ע"כ. עוד כתב: עיין במשנה למלך (פ"א מחו"מ ה"ג) בדברי המגיה וכו' משא"כ בטוחן אחר טוחן י"ל דאף מפרר דק לסולת אין טוחן מן התורה, ומדרבנן אסור על רי"ב אייז"ן כעובדין דחול, עיין מ"א ס"ק יב, ואי"ה שם יבואר, עכ"ל. הא קמן דהוה פשיטא ליה שאם אין כאן מלאכה, א"כ הכלי אוסר רק בגלל עובדין דחול, וכמו שהיה נראה לו עיקר בתחילה בדעת המג"א (וכאן נראה שס"ל שכ"ה העיקר לדינא, וממה שלא הרגיש או שרמז שלכאו' המג"א פליג בזה, נראה שס"ל עיקר כן אף בדעת המג"א, ועיין). וכ"כ עוד הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל. וכ"כ הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) להוכיח בצורה ברורה שדעת הפמ"ג שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן, ע"ש שהוכיח כן בצורה ברורה מלשון הפמ"ג.

וכן מתבאר באליה רבה וכפי שהבין בדבריו הפמ"ג, ונבאר את כוונתינו, דהנה כתב הרב אליה רבא (או' יד): דכיון שמיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת (ריב"ש סי' קפד), ועולת שבת שהקשה הא גבינה אינו גדולי קרקע כמו בשר, לק"מ דאסור משום דדמי למכתשת, אבל באמת מותר לחתכו דק דק בסכין, ואפילו הוא קשה מתיר מג"א, וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה, עכ"ל. וכתב ע"ז פמ"ג (אשל אברהם ס"ק יב) כתב ע"ד המג"א: סבור הייתי לומר דאסור כעובדין דחול בכלי שלו, ולא משום טוחן, שאין מקובץ בתולדה כמלח שלנו, אבל ממה שכתב דלועסו בקושי משמע הטעם משום טוחן, וצ"ע, ועיין עולת שבת מזה, ובא"ר או' יד לא הבינותי וכו', עכ"ל. וביאר בדבריו הרב פרי הגן (עמ' רעט) שהוקשה לו על הא"ר שהרי כוונתו ליישב דברי השו"ע דהאיסור הוא לאו משום טוחן, דהא גבינה לא הוי גדולי קרקע, ושוב הביא דברי המג"א דמתיר לחתוך כשהוא קשה, הלא אדרבה מדברי המג"א אלו מוכח דהאיסור הוא משום טוחן, כיון דלא התיר אלא מטעם דיכול ללעסו בקושי, ע"כ. ומבואר שהבין הפמ"ג בדברי הא"ר שכוונתו ליישב שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, ולכן הקשה עליו מדברי המג"א (להבנת הפמ"ג בדבריו), עכ"פ בדברי הא"ר מבואר וכן צ"ל שהבין שאין הכרח כלל מדברי המג"א לומר שס"ל שהוא רק משום טוחן ואפשר שמה שנקט את הטעם שיכול ללעסו בקושי, הוא משום שנקט טעם אליבא דכו"ע ואף לדעת הריב"ש שסובר שאסור משום טוחן, אך המג"א עצמו סובר שהוא משום עובדין דחול וכמו שהבינו בדבריו הא"ר והמחצה"ש. וכ"נ מהפמ"ג במסקנתו וכמו שהבאנו ממ"ש במשב"ז. (והן אמת שאכן היה אפשר להבין בדברי הא"ר אחרת, שכוונתו לומר שלק"מ שאה"נ מצד טוחן גרידא ליכא, אך כיון שהוא עושה בכלי א"כ חשיב טוחן מצד הכלי וכמו במכתשת, וכן הבין בדבריו הרה"ג רבי אליהו עזריאל, ולכאו' יש סיוע לזה ממ"ש הא"ר באליה זוטא (או' ט) בזה"ל: הטעם בתשו' הריב"ש סי' קפד דכלי זה דמי ממש כמכתשת לפלפלין כיון שמיוחד לטחינה זו, וע' בעו"ת שלא עיין בגוף תשו' זו, עכ"ל. אולם כבר הבאנו שהפמ"ג לא הבין כן וכנ"ל), שו"ר שכ"כ להדיא הפמ"ג (סי' שח בא"א ס"ק ה) שדעת האליה רבה שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן, שכתב בזה"ל: אמנם בסימן שכא במג"א או' יב גבינה במורג חרוץ כו', כשחיקת תבלין במכתשת, אע"ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך, ע' אליה רבה שם ס"ק יד, עכ"ל.

וכ"כ בספר המנורה הטהורה (להגאון רבי עוזיאל מייזלש נכדו של הג' שאגת אריה, בקני המנורה סי' שכא או' כא) בזה"ל: שקורין ראלי"ו, וה"ה כל כלי המיוחד לכך, ומשום עובדין דחול, אבל משום טחינה ליכא דלא הוי גדולי קרקע, ע"כ.

וכ"כ התהילה לדוד (סי' שכא ס"ק יג) דלדידן ליכא בגבינה משום טחינה כמו בבשר, ולא סבירא לן כטעם הראשון שכתב הריב"ש משום טוחן, אלא רק משום עובדין דחול, כין שהוא כלי המיוחד לכך, ע"כ.

וכ"כ הגרי"ח בספרו בן איש חי (שנה שניה משפטים או' ג) שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה הוא משום עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ המשנ"ב (ס"ק לו) בזה"ל: שקורין ראלי"ו, שכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול, ודמי לשחיקת תבלין במכתשת, וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך, עכ"ל. וכ"כ עוד (ס"ק מה). וכ"כ הרב שביתת השבת (מלאכת טוחן סעיף טו): אבל בכלי המיוחד לכתישה כגון לדוך מצה במכתשת אסור דבכה"ג אפי' בדבר שאין בו טחינה [כגון שחותך לאלתר] אסור משום עובדין דחול, ע"כ.

וכ"כ מרן זיע"א בכ"ד מספריו (הליכות עולם ש"ב משפטים או' ג, יבי"א ח"י או"ח סי' נה או' כא, חזו"ע שבת ד' עמ' רסח) שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה עכ"פ לדעת מרן השו"ע הוא משום עובדין דחול.

[וראיתי להג"ר אליהו עזריאל שהעיר שמרן זיע"א בחזו"ע הדר ביה ממ"ש בהליכו"ע שהאיסור הוא משום עובדין דחול, שהרי כתב בחזו"ע שבת ד' (עמ' רסח) בהלכה למעלה בזה"ל: אסור לגרור הגבינה בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות (פומפייה), אפילו כדי לאכול לאלתר, שכיון שהוא כלי המיוחד לטחינה, הרי זה דומה לנפה וכברה, או לשוחק תבלין במכתשת שאסור אפילו לאלתר, ע"כ. הרי דנקט כדברי הריב"ש שהאיסור להשתמש בכלי המיוחד הוא משום טוחן, וא"כ מ"ש בחזו"ע שם בהע' שהתה"ד סובר שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא מדרבנן וכ"פ מרן, וכן שהריב"ש סובר שבשר וגבינה חשיבא ג"ק, למעשה לא ס"ל הכי, שא"כ היאך מרן השו"ע פסק שמותר לחתוך את הבשר בסכין דק דק אפילו שלא לאלתר, והרי הוי ג"ק, עכ"ד.

ובאמת שאחה"מ כל דבריו בזה תמוהים שהרי שפתי מרן זיע"א ברור מללו שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול וכמ"ש בצורה ברורה בהליכות עולם ש"ב משפטים או' ג, וביבי"א ח"י או"ח סי' נה או' כא, ובחזו"ע שבת ד' עמ' רסח, וא"כ מדוע שיחזור בו, והרי בהע' בחזו"ע הכריח את הדברים בדעת מרן השו"ע וציין ג"כ לדברי התוספת שבת, ומדוע שיחזור בו, ומה שהוכיח כן מדברי מרן זיע"א שכתב שהרי זה דומה לנפה וכברה, אין מכאן שמץ ראיה שכבר הביא טענה זו מו"ר מרן הראש"ל שליט"א בילקו"י יו"ט עמ' ערה וכתב שאין מזה ראיה כלל, ונראה שכוונתו ע"פ מה שידוע לנו מדברי בעלי הכללים בדעת מרן השו"ע שפעמים שמרן השו"ע תופס לשון הפוסק שרצה לנקוט כמוהו בדינא אע"פ שמדבריו יוצא דין או נפקותא שמרן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרב יד מלאכי, והכנה"ג ועוד, ראה בזה בעין יצחק ח"ג עמ' תקעה, ודו"ק. וה"נ בנ"ד שמרן זיע"א נקט לשון הריב"ש, אך את עיקר טעמו דדמי לנפה וכברה מרן זיע"א לא ס"ל הכי, וביחוד שמייד בסמוך בהערה פירש את הדין בזה, ושזה לא דמי לנפה וכברה, וז"ב.]

וכ"כ הגאון רבי משה לוי זצ"ל בספרו מנוחת אהבה (ח"ב פ"ח עמ' רסז) שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה כמו במכתשת הוא דרבנן משום עובדין דחול, ע"ש.

וכ"כ בספר אמרי יצחק וויס (סי' שכא ס"י) שברור שכ"ה לדעת מרן השו"ע שפסק את דברי התה"ד, שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, ע"ש.

וכ"כ בספר מגדנות אליהו (ח"ב עמ' רנז) שאף להריב"ש כל שעושה מלאכת היתר שאין בה טחינה וכגון בדבר שכבר נטחן, או שאינו גדולי קרקע, א"כ אף שעושה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז אסור רק מדרבנן משום עובדין דחול, וכמ"ש הריב"ש לגבי יו"ט דאסור רק משום עובדין דחול, ע"כ. (אלא שכתב שם שאף אם עושה לאלתר כל שעושה בכלי המיוחד לטחינה אכתי חייב משום טוחן, ונראה שמחלק בין היכא דלא שייך כלל בעצמותו טחינה כמו יו"ט, או בדבר שאינו גדולי קרקע, לבין היכא דהוי מלאכת טוחן והוי ליה רק היתר מצד שזה לאלתר וא"כ כיון שבמהותו שייך טוחן לכן בכלי המיוחד לטחינה הוי טוחן, ומזה תמה על המחצה"ש שכתב שאי הוי לאלתר אף בכלי המיוחד אסור משום עובדין דחול, ע"ש. אולם ראה להלן שנביא ב' ישובים לטענה זו, ולפי מה שנבאר שם שאף "לאלתר" חשיב כדבר שלא שייך בו טחינה, דברי המחצה"ש מובנים ומיושבים ככפתור ופרח עם דברי גדולי הפוסקים).

וכן ביאר בספר אורחותיך למדני (ח"א סי' עא או' ד) שכל האיסור בכלי המיוחד (אפילו בבורר) הוא רק מדרבנן מצד עובדין דחול, שכתב: ובספר מג"א (סי' שכא) כתב וז"ל כתב העולת שבת דיש להתיר לסחוט לצורך אותה סעודה כמו שנתבאר סימן שי"ט וכו', ולי נראה דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכן כתב השלטי גבורים פרק ז' דשבת, אלא הטעם דבורר בידו לאכול לאלתר לא מקרי ברירה דהוי דרך אכילה וכו', ולהכי בקנון ותמחוי אסור לברור ואפילו לאכול לאלתר וכו', ע"כ. ולענ"ד יש להשיב על מה שהקשה דאטו מי שרי לעשות מלאכה דהנה קיימא לן דאם בורר בידו אוכל מתוך פסולת לצורך סעודה אחרת אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת כדלעיל סימן שי"ט ס"ב, הרי מבואר דמלאכה דאוריתא היא ואפילו הכי כשהיא לאכול לאלתר שרי, ומאי דאסרינן בקנון ותמחוי אפילו לאלתר משום דהוי מלאכה כעובדין דחול לגמרי, משא"כ ביד דיש שינוי קצת אע"ג דמלאכה גמורה כיון דלצורך אותה סעודה שרי, ע"כ.

ובדעת הריב"ש שכתב (בתחילת דבריו) שאם גורר גבינה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז חייב משום טוחן דדמי לנפה וכברה, יש לומר שחולק על דברי התה"ד וס"ל שיש טחינה גם בדבר שאינו גדולי קרקע ומימלא יש טחינה גם בגבינה, שהרי באמת המעיין בדברי הראשונים יראה שלא חילקו לנו כסברת התה"ד שאם זה גדולי קרקע שייך טוחן, ואם זה לא גדולו קרקע אז לא שייך טוחן, אלא דנו רק בעיקר הדין האם יש טוחן או לא, וכגון שלדעת הרמב"ם רק בטוחן על מנת לבשל חשיב טחינה, ולהתוס' רק בסליקא שייך טחינה, ולהרא"ש רק אם טוחן כאבק שייך טחינה וכיו"ב, וא"כ יתכן שהריב"ש למד דממה שלא הביאו להאי חילוקא אלמא דפליגי עליה וכמו הכלל הגדול שלימדנו בכל כיו"ב הרב חכמת אדם "שיותר נוח לו ללמוד מסתימת דברי הראשונים יותר מפירוש האחרונים", ודו"ק. וכן ראיתי במקור חיים (סי' שכא ס"י) שכתב שהריב"ש לא ס"ל כהאי חילוקא של התה"ד בין דבר שהוא גידולי קרקע לדבר שאינו גידולי קרקע.

אי נמי י"ל באופן אחר, שגם הריב"ש מודה לעיקר דינו של התה"ד שבדבר שאינו גדולי קרקע לא שייך טוחן, אלא דס"ל שבשר או גבינה נמי חשיבי גדולי קרקע, וכמו השיטות שבהמה חשיבי גדולי קרקע כדאיתא בעירובין (כז סע״ב). (והטעם מבואר ברש"י שם משום שנבראו מן הארץ במעשה בראשית ע"ש.) וכמ״ש הרשב״א בחידושיו (שבת צה.), והרב המגיד (פ״ח ה״ז) בדעת הרמב״ם. וראה עוד בכה"ח (סי' רד סק"ב), ובחזו"ע ברכות (עמ' קנג, קנד), ע"ש. וכ״כ הרב תוספת שבת (ס"ק יט) בדעת הריב״ש שבהמה חשיבי גידולי קרקע, וכן ביאר מרן זיע"א בחזו"ע (שבת ד עמ' רסח), ולפי"ז יוצא שאף הריב"ש עיקר כוונתו שחייב משום טוחן, הוא משום המלאכה, היינו שעובר על מלאכת טוחן שהרי זה טוחן בגידולי קרקע, אך מצד הדין של כלי המיוחד לטחינה גם הוא מודה דהוי דרבנן.

וכן ראיתי להגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) שהבין כן בפשיטות, שכתב בזה"ל: אמר אליהו לא זכיתי להבין דבריו [דברי רבו הגר"ע סומך] במש"כ שהריב"ש מדמה אותה לנפה, שאני הריב"ש דאית ליה דבהמה נקראת גדולי קרקע, ועיין עולת תמיד (ס"ק י"ט), אבל לדעת מרן ז"ל שכתב דבשר מותר לחתכו דק דק לפי שאין הוא גדולי קרקע, מוכרח שאינו דומה לנפה, עכ"ל.

וכן ביאר לנו בזה להדיא את דברי הריב"ש מרן זיע"א בספרו חזו"ע שבת ד (עמ' רסח) בזה"ל: אסור לגרור הגבינה בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות (פומפיה), אפילו כדי לאכול לאלתר, שכיון שהוא כלי המיוחד לטחינה, הרי זה דומה לבורר בנפה וכברה, או לשוחק תבלין במכתשת, שאסור אפילו לאלתר, כ"כ ריב״ש בתשובה (סי׳ קפד). וכן פסק מרן בש״ע (סי׳ שכא סעיף י). והנה ראיתי בעולת שבת (ס״ק יד) שהקשה, דלפי מ״ש בש״ע, שמותר לחתוך הבשר דק דק משום שאינו גידולי קרקע, א״כ גם גבינה אינה גידולי קרקע, ולמה יהא אסור. וצ״ע. ואפשר דהכא היינו טעמא משום עובדין דחול. ע״כ. אולם מדברי הריב״ש מוכח להדיא שהאיסור במורג חרוץ הוא משום דהוי כבורר בנפה וכברה, כיון שהוא כלי המיוחד לכך, ואפשר דס״ל להריב״ש דבשר או גבינה נמי חשיבי שפיר גדולי קרקע, כדאיתא בעירובין (כז סע״ב). וכמ״ש הרשב״א בחידושיו (שבת צה.), והרב המגיד (פ״ח ה״ז) בדעת הרמב״ם. (וכ״כ הרב תוספת שבת ס"ק יט בדעת הריב״ש). גם אפשר שאפילו לדעת התה״ד דס״ל שאין טוחן אלא בגידולי קרקע, מ״מ אסור מדרבנן. ולא התיר התה״ד אלא כשחותך הבשר בסכין, ולא במכתשת, ואף בגבינה יש להתיר לחותכה בסכין, כיון שאינה גידולי קרקע, וכמ״ש המגן אברהם (ס״ק יב), וז״ל: ונ״ל שאף אם הגבינה קשה מאד מותר לחותכה בסכין, וה״ה שמותר לחותכה במגירה או בקרדום, כדתנן (שבת קכב:), וכן פסק הרב טל אורות (דף לד ע״א), וכ״פ בש״ע הגר״ז (סי׳ שכא ס״ח), והוסיף, שאפילו שלא לאכול מיד מותר, מפני שאין טחינה באוכלין וגם אינה גדולי קרקע, ע"כ. וכ"כ הרב גדולות אלישע (ס"ק כז) והוכיח, שכן הוא במג"א. ודלא כמ"ש החיי אדם (כלל יז סי' ג) שההיתר בסכין דק דק הוא רק בשעת האכילה ע"ש. וכ"פ הרב בן איש חי (משפטים סעיף ג), עכל"ק.

הרי להדיא ביאר לנו מרן זיע"א שלדעת התה"ד שמרן השו"ע פסק כוותיה, כל האיסור לחתוך בכלי המיוחד לטחינה הוא מדרבנן, אך מדאו' משום דינא דטוחן ליכא בהא שום חששא, שהרי אין דין טחינה שייך כלל וכלל בדברים שאינם גידולי קרקע, וא"כ על כרחך שכל האיסור בכלי המיוחד לטחינה אינו אלא מדרבנן בלבד, והריב"ש שכתב שהוא דאו' זהו שהוא משום שסובר שבשר וגבינה חשיב גידולי קרקע, אך בדבר שאינו גידולי קרקע לכו"ע הוא דרבנן.

וכן ראיתי בספר אמרי יצחק וייס (שבת א' סי' שכא ס"י) שביאר את הדברים בצורה ברורה שכתב בזה"ל: וטעמא קמא דהריב"ש דיש לאסור מצד טחינה א"א לפרש כן בדעת המחבר, שהרי נפסק בס"ט דשרי אף לכתחילה לחתוך בשר לאחר זמן, והיינו משום דאוכל הוא וגם לא הוי גדולי קרקע, ממש בזה ליכא משום טחינה כמ"ש בתה"ד וכאשר הארכנו טובא בזה לעיל סי' י"ג, ולפי"ז פשוט דגם בגבינה ליכא משום טוחן שאוכל הוא, וגם אינו גד"ק כמו בשר בהמה, והריב"ש לא ס"ל כלל שריותא דהתה"ד, ודעתו דגבינה ובשר חשיב גד"ק, כמו שהשיג נמי הש"ג על התה"ד הובא דבריו במג"א ס"ק י', וע"כ למה דקיי"ל דיש טחינה באוכלין כפסק המחבר סי"ב, ה"נ דיש טחינה מה"ת בגבינה אף שהוא אוכלין, ולא ס"ל חידושו של התה"ד דבמידי דלא הוי גד"ק ממש כו"ע מודים דאין טחינה באוכלין, ולעיל סי' י"ג הארכנו טובא בסברת התה"ד עיי"ש. אך לדעת המחבר והפוסקים שהסכימו כולם לשריותא דהתה"ד בבשר, שוב א"א לומר שפסקו כהריב"ש מצד טחינה דודאי לא חמירי גבינה מטחינת בשר, ובפשטות צ"ל ההמחבר פסק כטעמא בתרא דהריב"ש שיש לאסור מצד עובדין דחול משום שהוא כלי המיוחד, לכך ובזה א"ש דאף דבבשר וגבינה ליכא איסור טחינה כיון דאוכלין ולאו גד"ק ממש הם, מ"מ אין לגררן במורג משום עובדין דחול, וכי היכי שאסר הריב"ש ביו"ט אף דליכא משום טחינה מ"מ אסר מצד עובדא דחול ה"נ לדידן גם בשבת אין בזה מצד טחינה וכל האיסור הוא רק מצד עובדא דחול, ע"כ.

וכן ראיתי בקובץ אור המערב (ט' תשנ"ג) מאמר הרב בנימין שניאור שביאר בדעת מרן שהוא ס"ל שכל מה שפסק את דברי הריב"ש הוא רק לעניין איסור דרבנן משום עובדין דחול, שכתב: ודע דאע"פ שבשו"ע (סי' שכא סעיף י') פסק כהריב"ש דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ וכתב שם במ"ב (ס"ק לו) דאסור משום עובדין דחול, ואילו בריב"ש מפורש דע"י מורג חרוץ חייב חטאת כנפה וכברה, צ"ל דהמ"ב כתב זאת אליבא דהלכתא לפי מה שפסק השו"ע שם סעיף ט' שדבר שאין גידולו מן הארץ אין בו דין טוחן כהתה"ד הובא בב"י וממילא גם גבינה אין עליה איסור טוחן מהתורה, ולכן הסביר המ"ב דמה שהשו"ע אסר לטחון גבינה במורג חרוץ הוא רק משום עובדין דחול, אבל הרשב"א (אמר הכותב, זאת מנ"ל שלכאו' מנין לנו לומר שהרשב"א פליג על התה"ד) והריב"ש סוברים שגם בדבר שאין גידולו מן הארץ יש איסור טוחן ולכן כתב הריב"ש שבמורג חרוץ אסור מהתורה, ע"כ.

והן אמת שלכאו' מדברי הרב טל אורות (הוצאת אור ודרך עמ' קסג) נראה שהבין אף בדעת מרן שאם עושה בכלי המיוחד לטחינה חייב משום טוחן, שכתב: וגם הריב"ש סימן קפ"ד כתב דלגרור את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ חייב משום טוחן, יעוי"ש. וגבינה אינה גידולי קרקע, ואפ"ה איכא חיובא דטוחן, משמע דלאו דווקא גידולי קרקע, אלא ה"ה דבר שאינו גדל מן הארץ נמי שייך בו טוחן, אך ראיתי להרב תרומת הדשן סי' נו וכו' לפי זה צריך ליישב ההיא דהריב"ש ז"ל שם דכתיבנא לעיל, שהרי גבינה אינו גדל על הארץ, ואין במינו טוחן, ואפ"ה יש בו משום טוחן, ובפרט שראיתי למרן ז"ל בשו"ע בסי' שכא שפסק בבשר להיתר, וכדברי הרב תה"ד, וגם פסק לההיא דהריב"ש ז"ל לאסור, נראה מדבריו דלא פליגי אהדדי, ויש לומר דההיא דהריב"ש שאני, שאותו כלי הוא מיוחד לטחינת הגבינה, בכלי המכתשת לשחיקת תבלין ופלפלין, אמטו להכי שאינו גידולי קרקע מיחייב משום טוחן, אבל לחתך הגבינה בסכין דק דק, נראה דשרי לכו"ע, כדין הבשר שכתב הרב תה"ד, עכ"ל.

אולם הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו סי' לא כתב שדוחק להעמיד בדברי הרב טל אורות שסובר (בד' מרן) שה"ז ממש טוחן, שלשונו אינו סובל, ע"ש. וא"כ צ"ל שהוא מתרץ רק לפי דברי הריב"ש ולא לד' מרן. (אמנם קשה לומר כן שהרי הוא אזיל גם לדעת מרן, וכן הוקשה להג"ר אליהו מני).

ועכ"פ גם אם נומר שכן הבין הרב טל אורות בדעת מרן, מ"מ אנו אין לנו אלא דברי רוה"פ שהבינו בדברי מרן שכל מה שהביא את דברי הריב"ש הוא רק לעניין עובדין דחול, שכן נראה בעליל מדברי מרן, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, מה גם שנראה שאם הרב טל אורות היה שומע לסברת הפוסקים הנ"ל שביארו את דבריהם בטוטו"ד היה שר המסכים לדבריהם, ועכ"פ לדינא נקטינן כדברי רוה"פ שכ"ה דעת מרן השו"ע, וזה ברור.

אמנם מצאנו לכמה מרבותינו האחרונים שלכאו' נראה מדבריהם שסוברים כדעת הריב"ש שכל שעושה בכלי המיוחד לטחינה ה"ז חייב משום טוחן, וכמ"ש הרב חיי אדם (הל' שבת כלל יז ס"ג) בזה"ל: אסור לגרור גבינה על ריב אייזין [מגרדת] דכיון דמלאכתו בכך הוי טוחן, ע"כ. וע"ש שמ"מ הביא שמותר לחתוך בסכין דק דק בשעת אכילה,

וכן מתבאר בביאור הגר"א (או' יג) שכתב: אסור [בכלי המיוחד לטחינה], כמו פלפלין ברחים שלהם וכנזכר לעיל, וכמו שכתוב בשבת (עד:) האי מאן דפרים סילקא וכו', ואף להרשב"א שכתב דלאלתר מותר כמו בורר לאלתר, וכמו שכתוב בסוף סעיף יב בהג"ה, היינו דווקא ביד כמו בורר, או כלי שאינו מיוחד לכך, אבל מורג חרוץ שמיוחד לכך הוי כמו נפה וכברה דאסור אפילו לאלתר, וכמו שכתוב בפלפלין בשבת (קמא.) דווקא בקתא דסכינא מותר בשבת, ועיין בריב"ש סי' קפד, עכ"ל.

וכן מתבאר בדברי הגאון רבי אלישע דנגור בספר גדולות אלישע (סי' שכא ס"ק כה) שאחר שהביא דברי העולת שבת דהטעם שאסור לגרור גבינה בשבת משום שנראה כעובדין דחול, כתב: אבל מדברי המג"א (ס"ק יב) משמע דהטעם דכיון שהכלי מיוחד לכך אסור משום טוחן, ע"כ. (אמנם לקושטא דמילתא כבר הבאנו שהמחצה"ש והפמ"ג פירשו בדברי המג"א שהוא רק מדרבנן משום עובדין דחול).

אולם אחה"מ דבריהם צ"ע שבשלמא לדברי הריב"ש מובן שאם עושה בכלי המיוחד לטחינה חייב משום טוחן (לפום תרוצא קמא), וכדכתיבנא לעיל לבאר מדברי הפוסקים שהוא תנא ופליג ע"ד התה"ד או בעיקר דינו, והיינו שס"ל ששייך טוחן אף בגדולי קרקע, או משום המקרה שס"ל שבהמה חשיבא גדולי קרקע, ולכן כתב דהוי מלאכה של תורה ושייך טוחן, אך הרי לדברי מרן השו"ע שפסק את דברי התה"ד להלכה שכל שאינו גדולי קרקע לא שייך בו טוחן, א"כ מדוע שבכלי המיוחד יחשב לטוחן, ולא יהיה יפה כח הבן יפה מכח האב, ועכ"פ ברור שלדינא נקטינן כדברי רוב הפוסקים רוב מנין ורוב בנין שסוברים שבדבר שלא שייך בו משום טוחן האיסור להשתמש בכלי המיוחד הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול, ותל"מ.

ובאמת לכשעיינתי ראיתי דמעיקרא דדינא דפירכא, ואין ראיה כלל מדבריהם, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, ונבאר את הדברים, דהנה החיי אדם כבר ביאר את טעמו ונמוקו עמו בנשמת אדם (או' ב) שהאריך להקשות על דברי התה"ד דהיאך יתכן שכל שאינו גדולי קרקע הוא מתיר, וא"כ נימא דה"ה אם בישל דבר שאינו ג"ק יהיה פטור וכו', ועוד שהיאך כתב בצורה ברורה שכל שאינו ג"ק כמו בשר מותר והרי דעת רבים ועצומים כמו הרמב"ם הריב"ש והר"ן שבהמה הוי ג"ק, ולכן הכריח בדעתו ובדברי הפוסקים, שכל שיש ודאי איסור מלאכה וכגון בישול או בורר וכדו' לא שנא ג"ק או שאינו ג"ק חייב ע"ז, אך כל היכא שאינו עושה ודאי מלאכה ול"ה ממש דומיא דהמשכן בזה יש חילוק אי הוי ג"ק או שאינו ג"ק, וממילא אף התה"ד מסכים עם דברי הראשונים שבהמה חשיבא ג"ק, אלא שסו"ס ל"ה ממש ג"ק שהרי ל"ה כחיטה שנולדת מן הקרקע, אלא דהחשיבו אותה כג"ק וקילא טפי, ולכן כל שאינו חותך דק דק ממש דל"ה ממש טוחן בזה יש להקל אם אינו ג"ק, יעוי"ש באורך. ועפי"ז כתב את דבריו בחיי אדם שכל שחותך דק דק ודאי יש בזה טוחן אף לתה"ד, אולם המעיין בכל דברי הפוסקים הקדמונים ובדברי מרן הב"י יראה שהבינו את דברי התה"ד ככתבם וכלשונם שאין בדבר שאינו ג"ק כלל טחינה, וממילא ברור שגם מותר לחתוך דק דק, ואף אם עושה כן בכלי המיוחד לטחינה ליכא בהא סרך מלאכה, ואין להביא כלל ראיה מהחיי אדם שהוא כחולק בזה על כל דברי רבותינו. וכן ראיתי להגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) שכתב כן בקצרה בזה"ל: ומש"כ חיי אדם (כלל י"ז אות ג') דהוי טוחן, כבר ביאר סברתו בנשמת אדם (אות ב'), ע"כ. וכוונתו כמו שביארנו.

וכן בדברי הגר"א אין כלל ראיה שכ"ה דעתו שי"ל שהוא בא לומר לדעת הרשב"א, והיינו שלפי סברת הרשב"א שאנו מדמים מלאכת טוחן למלאכת בורר לעניין שכל שעושה לאלתר מותר, א"כ ה"ה והוא העניין שיש לדמות לענייו מלאכה בכלי, שכל שעושה מלאכה בכלי הרי הוא חייב, אך הגר"א עצמו לא כתב לנו בזה כלל את דעתו, ויתכן שהוא ס"ל שהאיסור הוא רק מדרבנן, וכ"נ מלשון הגר"א בהדיא שהוא קאי רק לפי דברי הרשב"א וסברתו יעוי"ש היטב בלשונו. וכ"כ לנו בהדיא כן הגאון רבי אליהו מני בשו"ת תנא דבי אליהו (סי' לא) בזה"ל: ומש"כ הגר"א כמו נפה וכברה, הוא לענין סברת הרשב"א ז"ל, דאל"כ תקשה דבריו מסעיף י"א לסעיף י"ג, ומדוקדק בדבריו כאשר יראה הרואה, עכ"ל. (אולם בעיקר דברי הרשב"א ראה מה שכתבנו בזה להלן בסמוך).

ולפי"ז יש לנו ג"כ לפרש את דברי הרב גדולות אלישע, שאין שום ראיה מדבריו שסובר שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אלא שהביא את דברי העולת שבת שהוא משום עובדין דחול, וסיים שמהמג"א נראה שהוא דאו' משום טוחן, אך לא גילה בזה כלל את דעתו בזה, ואכן בדעת המג"א כבר הבאנו שהמחצה"ש והפמ"ג הבינו בדבריו לא כן.

ודע שאמנם ראיתי לכמה חכמים שכתבו להוכיח מלשון הרב בית יהודה עייאש (סי' כו) שהוא סובר כדברי הריב"ש שכל שעושה בכלי המיוחד לטחינה הוא חייב משום טוחן אפילו בדבר שאין בו טוחן, מ"מ לענ"ד אין מדבריו שום ראיה, ונביא את לשונו ונבאר את דבריו, שהנה כתב בזה"ל: ולעניין איסור טוחן לכאורה נראה דאסור דהוי כמאן דפרים סילקא דחייב משום טוחן כדאיתא בסי' שכא סי"ב, ולא דמי לס"ט דמותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין, דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמבואר בב"י, והך דס"י דאסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ אע"ג דלא הויא גידולי קרקע, שאני התם דהוי בכלי המיוחד לגרור גבינה, ודמי לנפה וכברה דבורר, ומכתשת דשחיקת תבלין כמבואר בתשו' הריב"ש, ולא התירו באינם ג"ק אלא בסכין, עכ"ל. ודייקו מדבריו שס"ל שכל שעושה בכלי המיוחד ה"ז דומה לנפה וכברה והיינו דהוי איסור דאו' משום טוחן, וכן שהוא סובר כן בדעת מרן השו"ע שהרי הוא חילק כן בדעתו, אולם לענ"ד יש לנו לומר שעיקר כוונת הרב בית יהודה הוא לאשמועינן את עיקר הדין שאף בדבר שאינו ג"ק אסור בכלי המיוחד לטחינה, ושזה לא סותר למ"ש מרן בשם התה"ד, אך הוא לא נחית לעניין הדין אי הוי דאו' או דרבנן, וכיון שמקור הדברים הוא הריב"ש אז העתיק את דבריו, אך לא בהכרח שסובר את טעמו של הריב"ש, וזה על דרך מה שכתבו בעלי הכללים בדעת מרן השו"ע שפעמים שמרן השו"ע תופס לשון הפוסק שרצה לנקוט כמוהו בדינא אע"פ שמדבריו יוצא דין או נפקותא שמרן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרב יד מלאכי, והכנה"ג ועוד, ראה בזה בעין יצחק ח"ג עמ' תקעה, ודו"ק. וה"נ בנ"ד שהרב בית יהודה נקט לשון הריב"ש, אך את עיקר טעמו דדמי לנפה וכברה לא ס"ל הכי, וכן מוכרח לומר שהרי כבר לימדונהו רבותינו שאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכיון שכל רבותינו הסכימו פה אחד שאין בכלי המיוחד משום טוחן, יש לנו לומר שכן סובר הרב בית יהודה.

נמצא שאין לנו שום פוסק שכתב בהדיא שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, זולת החיי אדם שחידש בסברא בדברי התה"ד, והוא נגד כל דברי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, ולכן אין להביא כלל ראיה מדבריו בזה.

אולם אכתי יש לבעל דין מקום לומר שכו"ז מיירי דווקא בדברים שאין במהותם משום טוחן, וכגון שמשתמש בכלי המיוחד לטחינה בדבר שאין גדולו מן הקרקע, שבזה ברור שכיון שלא שייך בזה כלל סרך של מלאכה, שהרי אין טוחן בדבר שאינו ג"ק, וא"כ אף שעושה בכלי ברור שאין בזה משום טוחן, ודמי למי שמשמש בכלי המיוחד לטחינה ביו"ט או בחול שברור שאין בזה סרך מלאכה שהרי לא שייך כלל בזה משום מלאכה. אולם כו"ז לכאו' בדבר שלא שייך בו משום טוחן וכגון שאינו ג"ק, אך בדבר ששייך בו משום טוחן, אלא שההיתר הוא משום שהוא "דרך אכילה" וכמו בחותך ירקות לאלתר, א"כ אתי כלי המיוחד ומחזיר את הדין שיהיה בו משום מלאכת טוחן שהרי שוב הוי "דרך מלאכה" ולא דרך אכילה, והוי ממש מלאכת טוחן.

אמנם הן אמת שאכן זו הערה גדולה, ובאמת שיש בזה ב' דרכים של ישובים מדברי הפוסקים, ראה מה שנביא בזה להלן בגדר כלי המיוחד לטחינה.

ישוב למה שהעירו על דברי האחרונים שכתבו בדעת מרן השו"ע שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול​

• והנה ראיתי להג"ר אליהו עזריאל שליט"א בתשובה שהביא חלק מדברי האחרונים הנ"ל שכתבו שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, וכתב על דבריהם שהוא דוחק גדול שא"כ נמצא שמרן השו"ע חולק על דברי הריב"ש שכתב שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, והרי בב"י לא הביא שום דעה מהראשונים שחולקת על הריב"ש, ואין דרכו לחלוק על דברי הראשונים מסברת עצמו.

עוד הוסיף להקשות שאי נימא כדברי האחרונים שהריב"ש אזיל לטעמיה שבהמה חשיבא גדולי קרקע, ולכן סובר שהאיסור בכלי המיוחד הוא משום טוחן, א"כ ייצא שאסור לחתוך גבינה דק דק אפילו בסכין אא"כ חותך לאלתר, והרי מרן השו"ע פסק (סעי' ט) שמותר לחתוך בשר דק דק אפילו שלא לאכלו לאלתר, וכתבו הפוסקים דה"ה גבינה, ולכאו' היאך עזב מרן השו"ע את דברי הריב"ש ופסק לעיקר כדברי התה"ד, והרי הריב"ש היה יחיד בדור ומומחה לרבים וכו' וכמ"ש עליו בר פלוגתיה בשו"ת התשב"ץ (ח"א רס"י קס) וכו', עכת"ד.

אולם אחה"מ האמת תורה דרכה שאין בדבריו לערער על כל דברי רבותינו הפוסקים דור אחר דור שכתבו לנו בצורה ברורה ע"פ ראיות והוכחות שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא רק משום עובדין דחול, וחלקם כתבו כן להדיא בדעת מרן השו"ע, ועכ"פ מזה שלא העירו שדעת מרן השו"ע אינה כן מוכח בעליל שהבינו בדעת מרן שהוא סובר כדבריהם שהאיסור הוא רק משום עובדין דחול.

ולעיקר דבריו באמת שכל המעיין ישר בדברי מרן הב"י יראה שאכן דעתו הוא כדברי התה"ד שאין טחינה בדבר שאינו גדולי קרקע ודלא כהריב"ש, שהנה בב"י שהביא את דברי התה"ד הוא הרחיב בהם והביא את כל דבריו שבדבר שאינו גדולי קרקע לא שייך כלל טוחן, ואילו שהביא את דברי הריב"ש לא הביא כלל את עיקר דבריו ואת טעמו, שהאיסור בכלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אלא כתב רק את דינו שאין להשתמש במורג חרוץ בשבת לחתוך גבינה, וא"כ מוכח בעליל מזה שקיצר ולא הביא את עיקר דבריו שחייב משום טוחן, שלא ס"ל הכי, וביחוד שכשהביא את דברי התה"ד הביא את כל דבריו ולא קיצר בהם, כדי שנלמד שאין טחינה אלא בג"ק, ובאמת שמסתבר שמרן יתפוס כדברי התה"ד שהרי בלא"ה לדברי רוב הראשונים אין טחינה באוכלין, ואף להחולקים התה"ד כתב שיודו בדבר שאינו ג"ק, וא"כ תיסגי לן להחמיר שיש טחינה באוכלין בדבר שהוא ג"ק, והבו דלא להוסיף עלה.

מה גם שנראה שלפי מה שהבאנו לעיל מדברי כמה מגדולי האחרונים שתירצו את דעת מרן, שלעולם הריב"ש והתה"ד לא פליגי בעיקר הדין שאין טחינה אלא בג"ק, אלא שהריב"ש ס"ל שבהמה חשיבי ג"ק, ובזה נחלק עליו התה"ד, ולגבי כלי המיוחד לטחינה אפש"ל שאם אין בזה מלאכת טוחן כמו בדבר שאינו ג"ק לכו"ע ליכא בהא חיובא, אלא אסור משום עובדין דחול, וא"כ הדברים מיושבים בפשיטות שמרן השו"ע הבין שהריב"ש והתה"ד בחדא שיטה קייימא, אלא שלגבי הפרטים בגדר דבר שאינו ג"ק מרן תפס כדעת התה"ד שבהמה ל"ה ג"ק, מאחר שכן משמע מדברי רוה"פ, ולק"מ.

ומה שכתב שם בדבריו להתבסס על דברי הרב בית יהודה עייאש, והרב טל אורות, שהם הבינו ג"כ בדעת מרן השו"ע שהאיסור של כלי המיוחד לטחינה הוא משום טוחן, אף בדברים שאין בהם משום טוחן, כבר עמדנו על דבריהם לעיל, וביארנו את דבריהם, וממילא לא הוי כלל ראיה לדבריו יעוי"ש.

יכול כת"ר לרוות נחת מתשובה מפורטת וארוכה בזה מהגר"א אבידר בקובץ קול סיני חודש אייר סיון תשפ"א באריכות.
ולאחר מכן העיר על דבריו הרב אליהו עזריאל בקובץ תשרי חשון תשפ"ב
אך השיב על דבריו לנכון והובאו הדברים בגיליון לאחר מכן