רבינו מרן זיע"א בספרו הבהיר חזון עובדיה ברכות עמוד שמד (מצורף צילום להלן) הביא דברי רשי בזה ושיטה מקובצת שפליג עליו .
ובהיותנו בזה נביא בהרחבה סיכום השיטות להגדיל תורה ולהאדירה:
מתוך גליון "עלים לתרופה"
מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף עט ע"ב
סוגיית הגמרא (עט ע"ב) מבואר שבקרבן תודה יש 'תודת חובה' ו'תודת נדבה', ופירש"י: "תודת חובה - כגון דאמר '[הרי] עלי', דהויא עליה חובה", "תודת נדבה - דקאמר 'הרי זו', ואבדה ומפריש אחרת תחתיה". וכן כתוב ברש"י מכת"י בפירוש הראשון: "תודת חובה - כגון דאמר 'הרי עלי' והפריש בהמה, וקיי"ל דחייב באחריותן", "תודת נדבה - כגון דאמר 'הרי זו תודה' ואינו חייב באחריות, ואבדה והפריש אחרת". מבואר בזה, ש'תודת חובה' היינו במקום שהיה האדם חייב להביא קרבן תודה, ואין זה כי אם בהפריש קרבן תודה ואמר 'הרי עלי תודה', כי אז חייב בהבאת תודה - גם כשנאבדה ממנו.
אולם, רש"י בכת"י בפירושו השני מביא "לישנא אחרינא: תודת חובה - כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים, דאמרינן בברכות (נד:) ארבעה צריכים להודות, דכתיב בהו 'ויזבחו זבחי תודה' בספר תהלים (קז, כב)". וכפירוש זה מצינו בתוס' רי"ד (ר"ה ה:): "תודת חובה מאי היא, כגון שאמר 'הרי עלי תודה', שאם הפרישה ואבדה חייב באחריותה; אי נמי, כגון שהיה מארבעה הצריכין להודות" וכו'.
וכתב על כך ה'שיטה מקובצת' (אות י): "ולא נהירא, דלא אשכחן דליחייב אם לא אמר הרי עלי תודה", והיינו, גם בארבעה הצריכים להודות, קרבן תודה אינו אלא רשות ומצוה, וכן משמע בפירש"י על התורה, על הפסוק (ויקרא יז, יב): "אם על תודה יקריבנו" וגו', שכתב: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן 'יודו לה' חסדו וכו' ויזבחו זבחי תודה', אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה..." (עי' מזרחי שם שכן מוכח מלשון הפסוק: "אם על תודה יקריבנו", ומשמעותו רשות). מפורש יוצא שאינו חובה, וכל ענין הקרבן תלוי בנדרו, שאם נדר קרבן שלמים לתודה, נשתנה דינו משאר קרבן שלמים, להביא לחמי תודה ושיהיו נאכלין ליום ולילה בלבד.
כיוצא בזה מצינו ב'פירוש רבינו גרשום' במהות תודת חובה: "כגון שהיה מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה", והיינו, שעל עצם הפרשה בים אין חובה להביא קרבן תודה - וכפי שהעיר השטמ"ק, והחובה היא רק מחמת נדרו שנדר בשעת סכנה שיביא קרבן תודה.
המורם מן האמור, שיש כאן מחלוקת הראשונים במי שנעשה לו נס - האם יש לו מצוה חיובית, להביא קרבן תודה, או אינה אלא מצוה קיומית, לפי פירש"י בכת"י בלישנא בתרא ותוס' רי"ד ישנה מצוה חיובית, ומאידך, בשאר הראשונים מוכח שאינה אלא מצוה קיומית.
ה'פרי מגדים' (או"ח ריש סי' ריט א"א) וכן המהר"ם שיק (בתשו' או"ח סי' פח) הוכיחו שקרבן תודה על הנס אינו חובה גמורה ממשנתנו דלהלן (פב.): "מנין לאומר 'הרי עלי תודה' שלא יביא אלא מן החולין, ת"ל (דברים טז, ב) 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר'... מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין, לפיכך האומר 'הרי עלי תודה', 'הרי עלי שלמים', הואיל ובאין חובה, לא יביאו אלא מן החולין". משמע, שרק משום שאמר 'הרי עלי תודה', ומעתה יש עליו חובה להביא תודה מפאת נדרו, לכן אינו בא אלא מן החולין, ואילו היה בא להקריב קרבן תודה בנדבה בלבד, ניתן להביא הקרבן ממעשר שני, כי אינו אלא נדבה בלבד, ואם יש מצוה חיובית בהקרבת קרבן תודה על הנס, גם באומר 'הרי זו תודה' - שאינה אלא נדבה בלבד, לא היה ניתן להביא מן המעשר, כי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
והנה, ה'פרי מגדים' ממשיך לדון בזה מפאת דברי נעים זמירות ישראל באלו הארבעה צריכים להודות - "ויזבחו זבחי תודה", והבין שכוונת דוד המלך ע"ה היתה שחובה גמורה עליהם לזבוח זבחי תודה, [וכהבנת ה'אבן עזרא' שכתב בפירושו: "ויזבחו זבחי תודה - וחייבים לזבוח..."], ולפי זה שמצינו בתהלים שהיא חובה גמורה, על כן דן הפמ"ג: "...דמשמע עכ"פ דין דברי קבלה יש לו, שתהלים ברוח הקודש נאמר, כמו אסתר, ובאו"ח סי' תרפ"ה בבית יוסף בשם רז"ה 'דברי קבלה כדברי תורה דמי'... וכתבנו בפתיחה כוללת דספק דברי קבלה לחומרא כמו בשל תורה, אם כן למה לא יחשב תודה על נס דבר שבחובה כי האי גוונא".
אכן לאמיתו של דבר, דברי נעים זמירות ישראל "ויזבחו זבחי תודה" מתפרשים גם כסיפור דברים בעלמא, שאלו הניצולים מביאים זבחי תודה, ואמנם אין הכוונה לחובה גמורה, וכמו כן ניתן להביא כאן דברי ה'חתם סופר' (בתשו' או"ח סי' נא): "... תודה נדבה היא, אלא דגילה לן [דוד המלך] ברוח הקודש שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה, אבל נדבה היא", ולפי זה אין כאן חובה בהבאת קרבן תודה על הנס גם מצד דברי קבלה, ושלא כדברי הפמ"ג.
עוד נתקשה הפמ"ג מלשון מאמרם ז"ל: "ארבעה צריכים להודות", ומשמע שחובה גמורה היא, והגם דמיירי בברכת הגומל, הרי כתב הרא"ש (ברכות פ"ט סי' ג): "ברכת הגומל במקום תודה נתקנה", ומוכח לכאורה שגם תודה חובה היא, וצידד הפמ"ג שאינה אלא חובה מדרבנן, וציין לדברי הלבוש שכתב (או"ח סי' רי"ט): "והודאה זו דוד המלך ע"ה צוה עליה במזמור ק"ז המתחיל 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'...". ולאור כן נתקשה גם כן מדוע ניתן להביא קרבן תודה מן המעשר, הלא מדרבנן חובה היא ודבריהם כשל תורה אי לאו דהתנו להדיא להקל בדבריהם (עי' רמב"ן על סה"מ שורש א). ואכן גם הערה זו ניתן ליישב, כי תקנת חכמים היתה רק על ברכת הגומל, ותקנו לברכהּ במקום שהיו רגילים להביא קרבן תודה, וקרבן תודה עצמו אינו אלא רשות (ראה שו"ת חת"ס שם; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' פח; שו"ת אבני נזר או"ח סי' לט; ביאור הגרי"פ על הרס"ג עשין נט ס).
ובהיותנו בזה נביא בהרחבה סיכום השיטות להגדיל תורה ולהאדירה:
מתוך גליון "עלים לתרופה"
מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף עט ע"ב
סוגיית הגמרא (עט ע"ב) מבואר שבקרבן תודה יש 'תודת חובה' ו'תודת נדבה', ופירש"י: "תודת חובה - כגון דאמר '[הרי] עלי', דהויא עליה חובה", "תודת נדבה - דקאמר 'הרי זו', ואבדה ומפריש אחרת תחתיה". וכן כתוב ברש"י מכת"י בפירוש הראשון: "תודת חובה - כגון דאמר 'הרי עלי' והפריש בהמה, וקיי"ל דחייב באחריותן", "תודת נדבה - כגון דאמר 'הרי זו תודה' ואינו חייב באחריות, ואבדה והפריש אחרת". מבואר בזה, ש'תודת חובה' היינו במקום שהיה האדם חייב להביא קרבן תודה, ואין זה כי אם בהפריש קרבן תודה ואמר 'הרי עלי תודה', כי אז חייב בהבאת תודה - גם כשנאבדה ממנו.אולם, רש"י בכת"י בפירושו השני מביא "לישנא אחרינא: תודת חובה - כגון מפרש בים והיוצא בשיירא וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים, דאמרינן בברכות (נד:) ארבעה צריכים להודות, דכתיב בהו 'ויזבחו זבחי תודה' בספר תהלים (קז, כב)". וכפירוש זה מצינו בתוס' רי"ד (ר"ה ה:): "תודת חובה מאי היא, כגון שאמר 'הרי עלי תודה', שאם הפרישה ואבדה חייב באחריותה; אי נמי, כגון שהיה מארבעה הצריכין להודות" וכו'.
וכתב על כך ה'שיטה מקובצת' (אות י): "ולא נהירא, דלא אשכחן דליחייב אם לא אמר הרי עלי תודה", והיינו, גם בארבעה הצריכים להודות, קרבן תודה אינו אלא רשות ומצוה, וכן משמע בפירש"י על התורה, על הפסוק (ויקרא יז, יב): "אם על תודה יקריבנו" וגו', שכתב: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן 'יודו לה' חסדו וכו' ויזבחו זבחי תודה', אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה..." (עי' מזרחי שם שכן מוכח מלשון הפסוק: "אם על תודה יקריבנו", ומשמעותו רשות). מפורש יוצא שאינו חובה, וכל ענין הקרבן תלוי בנדרו, שאם נדר קרבן שלמים לתודה, נשתנה דינו משאר קרבן שלמים, להביא לחמי תודה ושיהיו נאכלין ליום ולילה בלבד.
כיוצא בזה מצינו ב'פירוש רבינו גרשום' במהות תודת חובה: "כגון שהיה מפרש בים ונסתכן ונדר אם ינצל שיביא תודה", והיינו, שעל עצם הפרשה בים אין חובה להביא קרבן תודה - וכפי שהעיר השטמ"ק, והחובה היא רק מחמת נדרו שנדר בשעת סכנה שיביא קרבן תודה.
המורם מן האמור, שיש כאן מחלוקת הראשונים במי שנעשה לו נס - האם יש לו מצוה חיובית, להביא קרבן תודה, או אינה אלא מצוה קיומית, לפי פירש"י בכת"י בלישנא בתרא ותוס' רי"ד ישנה מצוה חיובית, ומאידך, בשאר הראשונים מוכח שאינה אלא מצוה קיומית.
ה'פרי מגדים' (או"ח ריש סי' ריט א"א) וכן המהר"ם שיק (בתשו' או"ח סי' פח) הוכיחו שקרבן תודה על הנס אינו חובה גמורה ממשנתנו דלהלן (פב.): "מנין לאומר 'הרי עלי תודה' שלא יביא אלא מן החולין, ת"ל (דברים טז, ב) 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר'... מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין, לפיכך האומר 'הרי עלי תודה', 'הרי עלי שלמים', הואיל ובאין חובה, לא יביאו אלא מן החולין". משמע, שרק משום שאמר 'הרי עלי תודה', ומעתה יש עליו חובה להביא תודה מפאת נדרו, לכן אינו בא אלא מן החולין, ואילו היה בא להקריב קרבן תודה בנדבה בלבד, ניתן להביא הקרבן ממעשר שני, כי אינו אלא נדבה בלבד, ואם יש מצוה חיובית בהקרבת קרבן תודה על הנס, גם באומר 'הרי זו תודה' - שאינה אלא נדבה בלבד, לא היה ניתן להביא מן המעשר, כי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
והנה, ה'פרי מגדים' ממשיך לדון בזה מפאת דברי נעים זמירות ישראל באלו הארבעה צריכים להודות - "ויזבחו זבחי תודה", והבין שכוונת דוד המלך ע"ה היתה שחובה גמורה עליהם לזבוח זבחי תודה, [וכהבנת ה'אבן עזרא' שכתב בפירושו: "ויזבחו זבחי תודה - וחייבים לזבוח..."], ולפי זה שמצינו בתהלים שהיא חובה גמורה, על כן דן הפמ"ג: "...דמשמע עכ"פ דין דברי קבלה יש לו, שתהלים ברוח הקודש נאמר, כמו אסתר, ובאו"ח סי' תרפ"ה בבית יוסף בשם רז"ה 'דברי קבלה כדברי תורה דמי'... וכתבנו בפתיחה כוללת דספק דברי קבלה לחומרא כמו בשל תורה, אם כן למה לא יחשב תודה על נס דבר שבחובה כי האי גוונא".
אכן לאמיתו של דבר, דברי נעים זמירות ישראל "ויזבחו זבחי תודה" מתפרשים גם כסיפור דברים בעלמא, שאלו הניצולים מביאים זבחי תודה, ואמנם אין הכוונה לחובה גמורה, וכמו כן ניתן להביא כאן דברי ה'חתם סופר' (בתשו' או"ח סי' נא): "... תודה נדבה היא, אלא דגילה לן [דוד המלך] ברוח הקודש שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה, אבל נדבה היא", ולפי זה אין כאן חובה בהבאת קרבן תודה על הנס גם מצד דברי קבלה, ושלא כדברי הפמ"ג.
עוד נתקשה הפמ"ג מלשון מאמרם ז"ל: "ארבעה צריכים להודות", ומשמע שחובה גמורה היא, והגם דמיירי בברכת הגומל, הרי כתב הרא"ש (ברכות פ"ט סי' ג): "ברכת הגומל במקום תודה נתקנה", ומוכח לכאורה שגם תודה חובה היא, וצידד הפמ"ג שאינה אלא חובה מדרבנן, וציין לדברי הלבוש שכתב (או"ח סי' רי"ט): "והודאה זו דוד המלך ע"ה צוה עליה במזמור ק"ז המתחיל 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'...". ולאור כן נתקשה גם כן מדוע ניתן להביא קרבן תודה מן המעשר, הלא מדרבנן חובה היא ודבריהם כשל תורה אי לאו דהתנו להדיא להקל בדבריהם (עי' רמב"ן על סה"מ שורש א). ואכן גם הערה זו ניתן ליישב, כי תקנת חכמים היתה רק על ברכת הגומל, ותקנו לברכהּ במקום שהיו רגילים להביא קרבן תודה, וקרבן תודה עצמו אינו אלא רשות (ראה שו"ת חת"ס שם; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' פח; שו"ת אבני נזר או"ח סי' לט; ביאור הגרי"פ על הרס"ג עשין נט ס).
