רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם: סקירת ענק מרתקת עם סיפורה של המורשת המפוארת • פרויקט
357 שנים – ארבעים ושניים ראשונים לציון: כך החלה המסורת של התפקיד היוקרתי • איך הגיע אשכנזי לתפקיד, מי הם המשפחות המיוחסות שאבות המשפחה, מחותנים ובנים כיהנו בתפקיד וגם הקרב שאיים על שלמות התפקיד •חלק א'
ארבעים ושניים ראשונים לציון כיהנו בתפקיד זה מאז החלה מסורת הראשונים לציון לפני כמעט ארבע מאות שנה. שלוש מאות חמישים ושבע, ליתר דיוק.
מאז, כיהנו בתפקיד זה גדולי ומצוקי ארץ, פוסקי הלכה וענקי הרוח אשר בצילם אמרנו נחייה כל הימים ותורתם נלמדת בהיכלי הישיבות והכוללים, צמודים להוויות אביי ורבא ולפסקי השולחן ערוך מרן רבנו יוסף קארו ובעל המפה רבנו משה איסרליש זיע"א.
סיפורו של תפקיד זה נעוצה באישיותו הגדולה של הראשון לציון הראשון, הגאון המג"ן, הלא הוא רבי משה גאלנטי זיע"א. רבי משה נולד בעיר צפת ובעת שהגיע לגיל שלושים וארבע, עבר להתגורר בעיר הקודש והמקדש. כשבא רבי משה לירושלים, ראו תושבי העיר את חכמתו וגדולתו בתורה ובשל כך רצו למנותו כרב עליהם במקומו של ראש רבני ארץ ישראל שהלך לבית עולמו זמן מה קודם לכן.
רבי משה שהיה ראוי לתפקידו זה, סירב לקחת על עצמו את התפקיד. 'הלא יש כאן רבנים גדולים וחשובים ואיך אומר שאני ראש להם?!' אמר אז וסירב ליטול על עצמו אצטלא רבנית זו, אולם רבני ירושלים שבעת ההיא לא ויתרו, וביקשו הם להמליכו עליהם.
בשנת תשכ"ד, אחרי דין ודברים בין רבני ירושלים לרבי משה גאלנטי נמצאה הפשרה: מעתה יקרא הוא 'ראשון לציון'. לא עוד ראש הרבנים, אלא 'ראשון' מבין כולם, אך כשווה בין שווים. 'לציון' הלא היא ירושלים העיר שעיני הכל נשואות אליה בערגה.
שומה עלינו לדעת כי בימים עברו היה הראשון לציון מורה ודן כשהוא אף בעל הסמכות מהממשל העותומאני, ובאופן בלעדי כשלו נתונה המלכות, מעין ריש גלותא, להורות ולדון ולכוף את מי שצריך בין אם זה בעונשי מאסר למי שימרה את פיו, או לגזור גזירות על הציבור כולו. עם תום מלחמת העולם וכיבוש הארץ בידי האנגלים, היה סיר הרברט סמואל הנציב האנגלי העליון, שהחל לכונן כאן סדרים משלו. הוא האיש שהחליט לפצל את הסמכות לאשכנזית וספרדית. לבקשתו, הראשון לציון חכם יעקב מאיר זצ"ל, שקיבל את מינויו כבר מהמלך הטורקי, הסכים לפנים משורת הדין, לוותר ולהרשות שהרב האשכנזי יכהן לצדו תוך חלוקת סמכותו עמו. הוויתור הוא כלי מחזיק ברכה, והכול נעשה באצילות הספרדית הידועה ולמען השלום, ואולם לימים נעשה צורך להעמיד דברים על דיוקם, כאשר נלמד בגיליון זה.
פשטות אופיינית זו הייתה נר לרגליהם של כל הראשונים לציון הבאים אחריו עד ימינו אנו, אולם מאז הוקמה בחסד השם מדינת ישראל הפך תפקיד זה לתפקיד רשמי כשרבני עדות המזרח זוכים בתואר זה יחד עם תפקיד הרב הראשי לישראל.
מאז הקמת המדינה כיהנו בתפקיד שמונה ראשונים לציון, רבי יעקב מאיר, רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל – בעל המשפטי עוזיאל, הגאון רבי יצחק ניסים – בעל שו"ת יין הטוב, מרן הגאון רבי עובדיה יוסף – שקומם את עטרת יהדות ספרד, הגאון רבי מרדכי אליהו שלאחר פטירתו הוציאו תלמידיו רבים מכתביו עלי ספר, כמו גם הגאון רבי אליהו בקשי דורון – מח"ס בניין אב על התורה ושאלות ותשובות בהלכה. כולם זכר צדיקים וקדושים לברכה.
שניים נוספים שנבחרו לתפקיד, בתפילה שיאריכו ימים על ממלכתם, הלא הם הגאון רבי שלמה משה עמאר, רבה של ירושלים ובעל שו"ת שמע שלמה ואחרים, ואחרון חביב עד כה, הוא מחותנו, הגאון רבי יצחק יוסף – מחבר סדרת הספרים המומנטאלית ילקוט יוסף ושאר ספרים.
גדולתם התורנית של הראשונים לציון אינה מוטלת בספק. תורתם זוהרת כאור החמה, והם אינם צריכים חיזוק או הסמכה, אולם דווקא סיפורי תולדותיהם דרכם בקודש הנהגותיהם וזהירותם בכבודם של חכמי ישראל האחרים לעיתים מכוסה היא כלבנה.
על כן, כשהעורך הראשי ביקש לסקור ביריעת חג זו, את תולדות הראשונים לציון וגלגולו של התפקיד, חיל ורעדה אחזתנו, ויותר ממה שכתוב לפניכם, אינו כתוב כאן, וברור הוא כי לא נוכל לסקור את כל חובשי העטרה, אך מעשיהם, תוקפם ופרשת גדולתם אשר גדלם המלך – מלכו של עולם – הלא הם כתובים על ספר דברי הימים.
כאמור, בראש דברינו, הראשון שניתנה בראשו עטרת לווית חן, להתהדר בכתר הראשון לציון היה הגאון רבי משה גאלנטי זצ"ל שבזמן כהונתו כראשון לציון, שלטה הממלכה העות'מאנית בארץ ישראל.
מעשה ניסים המועבר מדור לדור אודות המג"ן, התרחש בשנת תל"ז, שהייתה שנת בצורת קשה. באותם השנים, כמו גם בשנים אלו ברחבי העולם, היהודים היו מקור כל הבעיות כולם. זו הסיבה שבגינה המושל העות'מאני האשים את היהודים על כך שאינם מתפללים מספיק על ירידת הגשמים, ואיים כי אם לא ירדו גשמים בתוך שלושה ימים, יגורשו היהודים מירושלים.
איומו של המושל, הייתה סיבה טובה לדאגה ורבי משה, שהנהיג את עדת הקודש בירושלים, כינס את תושבי העיר ויחד התפללו והתענו במשך שלושה ימים. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, בנטות השמש לערוב, ציווה הראשון לציון אל כל הקהל ללכת עמו אל קברו של שמעון הצדיק להתפלל שם בעד הגשם, ושכולם ילבשו מעילי חורף ומגפים גבוהים, וייקחו בידם מטריות, מפני שכאשר יחזרו מן הקבר יהיה גשם שוטף ורוח זלעפות.
הקהל כולם, מיהרו לעשות כמצוותו, אף על פי שבסתר לבבם, המה ראו כן תמהו, שהרי השמש זורחת בכל עוזה ותוקפה, ואין עב ברקיע אפילו כפסת יד, וכעצם השמים לטוהר, אך האמינו בדברי הרב ויעשו כן.
ויהי בצאתם משער שכם, ראה אותם קצין המשטרה אשר בנקודת תחנת המשטרה שם, שכולם הולכים עם מעילי חורף ומטריות בידם. ערל לב זה, לא היה יכול להתאפק מלשחוק, ויחר אפו על הרב שהלך בראש התהלוכה, ויכהו נמרצות על לחיו, אך הרב לא שת לבו גם לזאת, וילך הלאה ופניו מועדות אל קבר שמעון הצדיק.
בהגיעו אצל הציון הקדוש, כרע הרב על ברכיו, ואמר סליחות בדמעות שליש, וכל המקהלה אשר מסביב לו, נשאו קולם ויבכו על יד המצבה וכשגמרו את צקון לחשם, והתחילו לחזור הביתה, פתאום התנשא רוח גדול וחזק מאד, ותכלת הרקיע התכסתה בעבים, ואגלי מטר כבדים התחילו לרדת ממרומים, וכל הקהל פתחו לראשם את מטריית הגשם להגן עליהם מזרם וממטר.
כאשר הגיעו לתחנת המשטרה הסמוכה לשער שכם, יצא הקצין לקראתם, פנה אל הרב ואמר: עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל, ובזכותכם באו הגשמים לרוות פני תבל, ויתנפל לפני הדום רגלי הרב, ויחל את פניו לסלוח לו, על שהכלימו והרים ידו עליו, והרב נענה לו ויאמר סלחתי כדבריך. הקצין לא הסתפק בבקשת המחילה, אלא אף לקחהו על זרועותיו, וישאהו בכל הדרך עד שהגיע אל משכנו.
המטר, שירד מתפילותיו של הרב והקהל אשר עמו, לא חדל במשך שלשה ימים רצופים וכל הישמעאלים והנוצרים הודו בפה מלא כי בזכות היהודים ורבותיהם באו מטרות העוז האלה, וכי תפלת היהודים ותחנוניהם, רצויה בפני השם יתברך, ואת שוועתם שמע ויושיעם, והכל פצחו פיהם בשירה וזמרה לקול כנורות ותופים.
אולם בכך הסיפור לא תם. ביום הרביעי בא קצין המשטרה אל הרב, ובקשה בפיו: אחר אשר הראתי לדעת כי השם הוא האלוקים, מבקש אני להסתפח בצילא דמהימנותא וכך הווה שקיבל עליו דת יהודית ולא עוד, אלא שנשאר לשרתו כעבד בכל הימים.
בימיו של רבי משה גאלנטי, עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי שר"י, שבמסעותיו אף הגיע לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה גאלנטי היו מהמתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף הוציאו עליו חרם, כשהראשון לציון לא הסתפק בהבעת מחאה בעל פה, אלא אף פרסם את דעתו בכרוזים.
לא קלה הייתה הבעת עמדה זו, שכן רבים בעולם התורני היו באותם ימים בין תומכיו של ש"צ. אולם רבי משה היה ידוע בעמדתו התקיפה ולא זע ממנה. לימים, כאשר התאסלמו שבתאי צבי ואנשיו, נוכחו הכל לדעת את צדקתו של רבי משה גאלנטי שהתריע על סכנתו של אותו האיש כבר לפני כן. לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי, עזר רבי משה לאחות את הקרעים העמוקים שיצר משיח השקר בעם היהודי.
בהיות רבי משה בגיל ס"ח שנה, חלה כשבועיים ימים, והחזיר נשמתו לבוראה ביום השישי כ"א בשבט תמ"ט ומקום קבורתו סמוך למערת רבינו קלונימוס בדרך לכפר השילוח, שם קבורים גם רבנו המרדכי ורבנו עובדיה מברטנורא נוחם עדן.
רבי משה הותיר אחריו את בני משפחתו, אך גם את חיבוריו הנאדרים בקודש. הראשון שבהם הוא מגן האלף (או אלף המגן) – חיבורו העיקרי הכולל שו"ת ו-1,000 תשובות, מהם אבדו רבים בתלאות השנים ורק בחלקו הודפס. בנוסף הותיר את חיבוריו זבח השלמים, קרבן חגיגה (דרשות לשלוש רגלים) ופרפראות לחכמה (רמזים ופרפראות לכ"ד ספרי הקדש).
על אף הסתלקותו של רבי משה זיע"א, תואר והדר הראשון לציון, נותר עומד על כנו עד ימינו אנו. בתחילה היה זה תוארו של רבה של ירושלים, אולם בעשרות השנים האחרונות, עם הקמת המדינה, הפך התואר לתפקיד רב ומושל, המוצמד לרב הראשי לישראל מעדות המזרח, שהחזיקו בתואר זה במשך מאות בשנים.
הגיס: מהר"ם בן חביב
אחר עלותו השמיימה של רבי משה, שני בקודש לו היה גיסו, רבי משה בן חביב שנולד בסלוניקי שביוון, לרבי שלמה בן חביב, נצר לאחת המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד וחתנו של ר' זרחיה גוטה. אילן היוחסין של משפחתו מגיע עד רבי יוסף חביבא, בעל "נימוקי יוסף" על הרי"ף.בגיל חמש עשרה בלבד, הגיע רבי משה לירושלים, שם למד בישיבת בית יעקב של רבי יעקב חגיז ונשא לאישה את בתו, שלא האריכה ימים ונפטרה בצעירותה. עם פטירתה, נשא מהר"ם בן חביב לאשה את בתו של חכם רבי יהונתן גאלנטי, אביו של הראשון לציון וראש הישיבה, רבי משה גאלנטי, הנודע בכינוי "הרב המג"ן".
כבר עם הגעתו לירושלים והוא עודו נער, נודע רבי משה בכישרונותיו הברוכים. וחכמי ירושלים כרבי חזקיה די סילוה – בעמח"ס "פרי חדש", רבי אפרים נבון בעל ה"מחנה אפרים" ואף רבו הרב יעקב חגיז, ראו בו שווה בין שווים ונשאו ונתנו עמו בהלכה על אף שהיה עוד נער צעיר לימים, שכן נודע כבר בגאונותו הרבה וידיעתו רחבת ההיקף בכל חלקי התורה.
כמו ראשונים לציון אחרים, גם רבי משה נשלח כשד"ר עבור אחיו שבציון, לאסוף מעות צדקה בעבורם. עם פטירת גיסו, הרב המג"ן, בשנת ה'תמ"ט (1689), התמנה במקומו כראשון לציון וכראש ישיבה. במשרה זו שימש כשבע שנים עד פטירתו בדמי ימיו.
מהר"ם בן חביב הותיר אחריו כתבים רבים, בהם ספרי היסוד בעולם הישיבות ובבתי הדין, הלא הם ספר "גט פשוט" וספר "עזרת נשים". ספר נוסף הוא "שמות בארץ" – הכולל את החיבורים "יום תרועה" – על מסכת ראש השנה, "תוספת יום הכפורים" – על מסכת יומא, ו"כפות תמרים" – על מסכת סוכה. הספר "שמות בארץ" התקבל כספר חשוב בפרשנות המסכתות הנזכרות ובעל ה"פני יהושע" מרבה להביאו ובמקום אחד כותב כי קיצר את חיבורו בשל קיומו של ספר זה, והגאון רבי עקיבא איגר כתב עליו את הגהותיו. בדורות האחרונים יצאו לאור עוד מחיבוריו, בהם: תשובותיו בהלכה (בספר 'קול גדול' ובספר 'שו"ת מהר"ם בן חביב'), פירושו על הירושלמי – פני משה, וספר דרשותיו.
המקובל האיטלקי
עם פטירתו, הייתה זו הפעם הראשונה שתפקיד הראשון לציון, עבר ממשפחת המג"ן, לגדולי ישראל אחרים. אפילו על גבול האשכנזים.רבי אברהם רוויגו היה מגדולי מקובלי איטליה במאה ה-17 ואת תורתו קיבל מרבי משה זכות. בביתו בעיר מודינה היה מארח דרך קבע, חכמים, מקובלים ושליחי ארץ ישראלי. כמו כן החזיק בביתו ישיבת חכמים שתורתם קבע. אחד מהם היה רבי מרדכי אשכנזי אותו פרנס במשך כמה שנים.
בשנת 1700 יצא לגרמניה לשם הדפסת ספרו של תלמידו רבי מרדכי אשכנזי על ספר הזוהר בשם "אשל אברהם". בהקדמת הספר מעיד המחבר כי את כל ידיעותיו בקבלה למד ממורו רבי אברהם ולפיכך קרא לספר על שמו.
עם שובו החל רבי אברהם רוויגו בהכנות לעלייתו לארץ, ושלח את תלמידו רבי מרדכי לארץ ישראל על מנת שיסדר מקום דירה עבור הישיבה שרצה להקים. בכדי לממש את רצונו זה, אף הפקיד לשם כך את כל ממונו בידי הבנקאי הווינאי שמואל אופנהיים, כדי להתפרנס מהרווח בארץ ישראל. אולם שנאת החינם שפשתה כבר למעלה מאלף שנה קודם לכן, פגעה גם ברבי אברהם ובעקבות הלשנה של אויביו לממשלה ברומא, הוא נאלץ לדחות את נסיעתו.
אבל לא אחד כמו רבי אברהם יזנח את חלומו וכך החלט לטוות בראשו את העלייה הבאה. בשנת 1702 הפליג מליוורנו יחד עם שיירה מבני משפחתו ובאי ביתו ועם משפחתו של רבי מרדכי אשכנזי ותלמידיו, סה"כ מנו הם כ-25 איש, שהגיעו לנמל יפו כדי לעלות לארץ ישראל. נסיעתו של רבי אברהם נעשתה בחשאי מפחד השלטונות ורבי אברהם עלה על הספינה רק לאחר שזו הפליגה מן החוף ולשם כך הוא נעזר בספינה קטנה שהובילה אותו לספינה בה עשה את דרכו ארצה.
גם כשכבר דרכו רגליו על אדמת הקודש, לא מצא רבי אברהם מנוח, שכן בעת שהגיעה שיירתו לירושלים, השתוללה באותה העת מגפת דבר בה נספו תלמידו האהוב רבי מרדכי אשכנזי, אשתו ובתו.
על אף השבר שפקד אותו, רבי אברהם אזר עול והעמיד בירושלים ישיבה מיוחדת ללימוד תורת הסוד, כשבין חכמי הישיבה נמנו בעיקר חכמים מסיעתו של רבי יהודה חסיד.
בירושלים, עמדו מהר על טיבו של החכם האיטלקי ומינוהו לשר ושפוט עליהם, כאב בית הדין וראשון לציון. כמו אחרים, גם רבי אברהם נאלץ לצאת לדאוג לכלכלת יהודי ירושלים ולשם כך נדד לאירופה. משהצליח בשליחותו זו, חזר ונשלח עוד פעמיים, אולם בשליחותו השלישית נפטר במנטובה בשנת תע"ד.
על ההערצה המופלגת שרחשו לו גדולי הדור, ניתן ללמוד מההסכמות לספר אשל אברהם לתלמידו ר' מרדכי ליב אשכנזי (פיורדא תס"א). כך למשל מהרשש"ך שהתבטא עליו: "הגאון המופלג האשל הגדול אשר הזריח עליו אור שבעת הימים, והכתירו בחכמה אשר כסה עתיק יומין". גם רבן של כל בני הגולה, הגאון רבי אברהם ברודא, שכיהן כמרא דאתרא ואב"ד בקהילות מרכזיות במרכז אירופה ובמערבה, ביניהן מץ ופרנקפורט, אך אורו זרח באותן השנים על כל יהדות אשכנז, כותב בהקדמה לספר אשל אברהם הנזכר: "ראשו מגיע השמים בעל הכנפיים ה"ה הגאון הגדול תנא דאורייתא, מגלה עמיקתא וטמירתא, בוצינא קדישא גברא פרישא, אחד היה אברהם… דין גליא רזיא חכם עדיף מנביא וחוזה, מי יפאר גודל פארו… מקובל אלוקים".
רבי אברהם התבקש לישיבה של מעלה בכ"ה באדר ה'תע"ד, כשהוא שוהה כאמור בניכר, מקבץ צדקה לאחיו בירושלים, המתמודדים עם קושי כלכלי רב.
ממשיך השושלת
רביעי בקודש, במשרת הראשון לציון היה הראשון לציון רבי אברהם יצחקי. מינויו לתפקיד הראשון לציון, היה בבחינת תורה מחזרת אחר אכסניה שלה, שכן אביו, חכם דוד יצחקי, היה רבה של ירושלים, בטרם החלה תקופת הראשונים לציון.רבי אברהם יצחקי היה גדול בנגלה ובנסתר. את תורת הח"ן, קיבל מסבו מצד אמו, הלא הוא רבי אברהם אזולאי, סב סבו של החיד"א. דולה ומשקה היה רבי אברהם מתורת רבותיו בישיבת 'בית יעקב ויגה' הלא המה הראשון לציון רבי משה גאלנטי, ורבי ישראל יעקב חגיז. די להזכיר את שמות חבריו ללימודים, חכם חזקיה די סילווה – מח"ס פרי חדש וחכם משה חיון. מאוחר יותר נתמנה רבי אברהם לראש ישיבה בירושלים, ובין תלמידיו היו רבי יצחק הכהן רפפורט – מי שלימים נבחר לכהן כראשון לציון, הגאון רבי משה חגיז – שהיה לחתנו, ורבי יצחק זרחיה אזולאי.
בשנת תס"ח (1709) יצא חכם אברהם יצחקי כשליח לקהילות טורקיה, איטליה והולנד. ועם חזרתו לארץ הקודש, בשנת תע"ה (1715) התמנה רבי אברהם לראשון לציון. שבע שנים, כיהן הוא בתפקיד, עד שפרש ממנו בשנת תפ"ב והיה לחריג בכך שפרש מהתפקיד, ולא כיהן בו עד לפטירתו.
אחריו בשרשרת הראשונים לציון כיהן רבי בנימין הכהן מעלי זיע"א. רבי בנימין נולד בחלב שבסוריה, וגדל בה. עד עלותו לארץ ישראל, היה רבי בנימין לאחד מחכמי קהילת ארם צובא ועם הגיעו אל הארץ המובטחת, חילה את פני עיר הקודש והתיישב בה.
אולם לא למשך זמן רב ישב בשלווה, שכן שנים ספורות לאחר מכן, יצא בשליחות הקהילה היהודית בירושלים, אל ערי פרס ועבר בדרכו בחלב. בתום שליחותו נסע למצרים והתמנה כאב"ד בקהיר, תפקיד בו החזיק רבי בנימין עד שהוטב המצב הכלכלי בירושלים, ואו אז הוא שב אליה, כשהפעם הוא מתמנה כאב"ד וראשון לציון.
גם אחר שמצא מנוח בשבתו על מדין, העיר ירושלים לא מצאה מנוח, שכן שנתיים בלבד החזיק רבי בנימין בתפקידו, עד שנתבקש אף הוא לישיבה של מעלה. שמו של רבי בנימין אולי לא מוכר לרבים, אך על גדולתו אפשר ללמוד מעט מהגאון חיד"א, שהכיר אותו בילדותו בירושלים ומביא בספריו דברי תורה בשמו. החיד"א אף מציין ששמע עליו ש-”היה מפולפל בעומק העיון וכמעט היה לו על פה דרושי הרב האר"י ז"ל”.
האשכנזי היחיד בתפקיד
על אף שהתפקיד היה בדרך קבע נתון בידיהם של בני עדות המזרח, בוודאי כאשר כמעט כל היישוב היהודי היה מושתת על קהילה זו, בין רשימת הראשונים לציון, מבצבצת דמותו הגדולה של רבי יצחק הכהן רפפורט, מחבר הספר הנודע בתי כהונה, שהיה לגאון האשכנזי היחידי ששימש בתפקיד רם ונישא זה.רבי יצחק הכהן היה בעל הוראה מובהק ורבים נהגו על פי פסקיו. דבריו הם המקור לכך שבארץ ישראל המנהג הוא כדעת הגאונים בזמן בין השמשות שלא כדעת רבינו תם. תשובה מפורסמת אחרת שלו עוסקת בעליית הכהנים לקברי צדיקים, ובסיום דבריו הוא מסיק שאף שלא הונח לו מנהג זה, הוא רואה לרבים וגדולים שנוהגים כן. "על כן נאלמתי דומיה, ואינהו בקיאי, וכן נגלה להם ולדורות הראשונים מסוד ה' ליראיו".
הורתו ולידתו של רבי יצחק הכהן, הייתה בירושלים, אולם שורשיו נטועים בלובלין הרחוקה, שכן אביו, רבי יהודה, שעלה בצעירותו מלובלין שבפולין לירושלים. סבו מצד אמו, רבי דוד הכהן רפפורט (בעל ספר "דעת קדושים"), עלה אף הוא מלובלין ומונה לדיין בבית דינו של הראשון לציון רבי משה גאלנטי בירושלים.
אם תהיתם על מינויו של רבי יצחק לתפקידו, הרי שעל אף מוצאו האשכנזי, רבי יצחק גדל וחונך בבתי המדרש של חכמי הספרדים, והכיר את מנהגיהם. בצעירותו למד אצל רבי חזקיה די סילוה – בעל הספר "פרי חדש", בישיבת בית יעקב ואותו ראה כרבו המובהק. את ימי שקידתו אצל רבו זה, הוא מתאר בהקדמה לספרו "בתי כהונה", ואגב אורחיה, מגלה על שקידתו הוא: "ורב חנא, הוא הראש הרב המופלא, זכר למקדש כהלל, גבורתיה מי ימלל, מורי ורבי בעל פרי חדש זלל"ה, ומושב יקרו בשמים ממעל, אל מול פני המנורה ונהורא עמיה שריא… כל ימי חייו של רבינו לא מנעתי עצמי מבית המדרש אפילו שעה אחת משעה שהכהנים נכנסין בעלי תריסין…"
לאחר פטירתו של הפרי חדש, החל רבי יצחק הכהן רפפורט לדלות מתורתו של הראשון לציון רבי אברהם יצחקי ואצל רבי יהוסף קונקי. בדומה לגדולי עדות המזרח האחרונים, ולראשונים לציון בימים ההם, גם רבי יצחק מונה לשלוחא דרבנן, למען יהודי ירושלים.
בשנת תס"ט (1709), בשל מצבם הכלכלי הקשה של תושבי צפת נשלח כשד"ר מטעם חכמי העיר לקהילות ישראל בטורקיה וארצות הבלקן. בעודו בקושטא שבטורקיה, התכתב רבי יצחק בהלכה עם רבי אהרן אלפנדרי מרבני איזמיר, ואף נפגש שם עם רבו, הראשון לציון רבי אברהם יצחקי, שיצא אף הוא בשליחות עבור תושבי ירושלים. באותם ימים, אף פרסמו כתב חרם נגד נחמיה חיון וספריו, שהיה מנהיג בתנועת השבתאים.
כחמש שנים לאחר מכן, עבר רבי יצחק בעיר איזמיר ועד מהרה התחבב על בני המקום שקיבלוהו לרב עליהם. באיזמיר הוא ייסד ישיבה, ושימש כפוסק ומורה הוראה במשך כשלושים וחמש שנה. לצדו כיהן גם רבי אברהם אבן עזרא, מחבר ספר בתי כנסיות, ויחד הם שימשו כרבנים ראשיים בעיר.
בשנות רבנותו באיזמיר, רבי יצחק הכהן רפפורט, התפרסם כדרשן מעולה בעל לשון מליצית, וסייע רבות לכל שלוחי ארץ ישראל בטורקיה.
ויהי היום ולעת זקנותו, בשנת תק"ט, חזר רבי יצחק רפפורט לירושלים, ומונה לרבה הראשי ואב בית הדין ולראשון לציון אחר פטירתו של קודמו בתפקיד, רבי נסים חיים משה מזרחי. בבית דינו שבירושלים שם שימש כאב בית הדין, ישבו הדיינים רבי ישראל יעקב אלגאזי – שנבחר לימים לכהן כראשון לציון, רבי יונה נבון (רבו של החיד"א), רבי מיוחס בכר שמואל, ורבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד"א.
בין תלמידיו נמנו גדולי הדורות ההם, ראשון שבהם הוא גאון עוזנו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ששמו מוזכר בסילודין אצל יהודי עדות המזרח ואשכנז כאחד ודעות שונות המובאות בפוסקים, סבורים כי עדות המזרח קיבלו על עצמם הוראותיו.
והחוט המרובע לא במהרה ינתק
אחת התופעות המרתקות, בין נפתולי חייהם של הראשונים לציון לדורותיהם, היא העובדה שתורה מחזרת אחר אכסניה שלה. אמנם אין התורה עוברת בירושה, אבל לא אחת זוכים בנים לשבת על כסאות אבותיהם, להמשיך את שושלת הקודש בין יושבי על מדין ומנהיגי עדתם.תופעה זו מוכרת לנו בדורנו אנו, בין היתר בשל העובדה שהראשון לציון רבי יצחק יוסף, יושב על כסא אביו מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, אולם תופעה זו לא הייתה נפוצה כל כך ובכל זאת יש כמה מקרים מעין אלו.
המקרה הראשון, כאמור לעיל, הוא מינויו של רבי אברהם יצחקי, שמונה לתפקיד, אחר שאביו היה ראש הרבנים עוד קודם תחילת שושלת הראשונים לציון. אולם בין נושאי עטרת הראשונים לציון, היו גם היו כאלו שזכו להתעטר בכתר זה, הבנים והאבות. כך לדוגמא, הוא רבי יעקב ישראל אלגאזי.
רבי יעקב ישראל, בעל מח"ס שלמי ציבור ושלמי חגיגה, כמו גם ספרים אחרים המעטרים את כותל המזרח של עולם התורה, נולד לאביו רבי יום טוב אלגאזי וגדל באיזמיר. שם שקד על דלתות התורה ולמד אצל רבי חיים אבולעפיה, בעל "עץ החיים", והכיר את רבו, רבי יצחק הכהן רפפורט, שאת מקומו מילא ברבנות.
בהיותו באיזמיר, הביא רבי יעקב ישראל לדפוס את הספר הקבלי חמדת ימים, אשר עד היום ישנן דעות חלוקות בנוגע לזהות מחברו ויש המייחסים אותו לר' ישראל יעקב עצמו.
בשנת ה'תצ"ה נטל רבי יעקב ישראל את מקל הנדודים, עזב את מקומו ועלה לארץ הקודש. אחר שהתיישב בירושלים, החל ללמוד בישיבת המקובלים בית אל ובד בבד היה לחבר בבית דינו של הראשון לציון השישי, רבי אליעזר נחום. בנוסף שימש כראש ישיבת "נוה שלום ברית אברהם" שבה למדו גדולי חכמי ירושלים.
בשנת ה'תקט"ו, אחר פטירת רבו הראשון לציון הרב יצחק הכהן רפפורט, הוכתר כראשון לציון, אולם שנה אחת בלבד שימש בתפקידו זה, אחר שנסתלק לבית עולמו ב-י' בתמוז ה'תקט"ז. הוא נטמן אחר כבוד, בחלקת "קהל חסידים" שבהר הזיתים בסמוך לציון שר בית הזוהר, הרש"ש זיע"א.
בנו, שעלה לשמש בקודש שנים מאוחר יותר, הוא אחד מגאוני ספרד הבולטים ביותר במאות השנים האחרונות, הלא הוא רבי יום טוב, הידוע בכינויו מהרי"ט אלגאזי.
בעודו צעיר לימים, עלה רבי יום טוב לירושלים, שם כיהן אביו כראשון לציון. הוא למד תורה אצל אביו, וכן למד בישיבת בית יעקב פירירה אצל ר' יונה נבון (המכונה בעל ה"נחפה בכסף") ובישיבת בית אל אצל הרש"ש. ידידות עמוקה הייתה לו לרבי יום טוב, עם חברו החיד"א, על אף שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים.
למרות גילו הצעיר, בשנת תקי"ח כבר נמנה על חובשי ספסלי ישיבת "נוה שלום" בירושלים והשתייך לחברת "אהבת שלום" בראשה עמד הרש"ש. באותה תקופה התמנה לתפקיד חבר בית הדין הגדול שבירושלים, והיה ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בעיר.
מעט יותר מעשור לאחר מכן, יצא יחד עם רבי יעקב חזן לשמש כשד"ר בשליחות העיר ירושלים. שליחותם נמשכה כשש שנים ובזמן זה הם עברו בטורקיה, איטליה, צרפת, הולנד, גרמניה, פולין, וארצות נוספות באירופה וצפון אפריקה. כמו כן שלחו איגרות לבקשת עזרה מיהודי ניו יורק. כמו שד"רים אחרים, עמלו רבי יום טוב ורבי יעקב לשמר את חיי הדת בקהילות השונות, סייעו בהנהגת העיר והעמדת ההלכה על תילה. לשם כך הסמיכו רבנים, נתנו הסכמות לספרות תורנית מגוונת ופעלו נצורות לחיזוק הקהילות וזיקתם ליישוב היהודי בארץ.
במהלך שליחותם מצאו כתב יד של הרמב"ן על הלכות בכורות, נדרים, חלה ועוד, עליו כתב ר' יום טוב את חיבורו "הלכות יום טוב", על חיבור זה כתב החתם סופר שגם נפגש עמו בשנת תקל"ד: "כי מיום חיבור המשנה למלך, לא נראה כחיבור הזה". בנוסף מצא כתבי-יד נוספים של גדולי ישראל, ביניהם כתב היד של הספר "יד רמה" לרמ"ה על מסכת בבא בתרא שנדפס לראשונה בסלוניקי בשנת תק"ן על פי עותק זה.
את המינוי לתפקיד הראשון לציון, קיבל מהרי"ט בשנת תקל"ג, לאחר פטירת חמיו בזיווג שני, רבי רפאל משה בולה. את המינוי קיבל רבי יום טוב עוד בהיותו כשד"ר באירופה, אך עם חזרתו ארצה הוענק לו המינוי מחדש.
במקביל להיותו הראשון לציון ואב"ד ירושלים, בשנת תקל"ז, לאחר פטירת הרש"ש, התמנה לראשות ישיבת המקובלים בית אל ושימש בתפקיד זה עד פטירתו בתקס"ב. בשונה מראשונים לציון אחרים, שכיהנו אך בקושי, תקופת כהונתו ארכה שנים לא מעטות ובימיו נוסדו בירושלים הישיבות יפאר ענווים, נווה שלום, חסד לאברהם ודמשק אליעזר.
בימיו של רבי יום טוב החל מסע נפוליאון בארץ ישראל. באותה העת, היו היהודים בירושלים נתונים בסכנה מצד הערבים שחשדו בהם שהם נוטים לטובת הצרפתים, על חשבון המלוכה העותמאנית, ומה שתרם לכך במיוחד הייתה הצהרתו של המצביא הצרפתי נפוליאון שפרסם את כוונתו להחזיר את ארץ ישראל לידי היהודים.
כשראה רבי יום טוב את מצבם של היהודים בכי רע, כינס הוא את יהודי העיר בכותל המערבי לתפילה נגד המלחמה. במקביל הציעו היהודים לערבים את התנדבותם לבצר ולחזק את חומות העיר והגנותיה. פעולות אלה שנקט רבי יום טוב הרגיעו את המתח שהיה מופנה נגדם.
אך ביקש צדיק לישב בשלווה אחר שהרגיע את הערבים, והנה קפץ עליו עול כלכלתם של יהודי העיר, לאחר שבעקבות המלחמה שררו בארץ רעב ומגפות ובשל כך נאלץ רבי יום טוב אלגאזי לצאת כשד"ר לאסוף כספים למען הקהילה, וזאת למרות גילו. המסע המפרך הזה, האחרון שבו שימש כשדר, ארך כשנה תמימה, בסופו שב אל ירושלים ואותה לא עזב עד ליומו האחרון.
בב' באדר א' תקס"ב כבה הנר המערבי ור' יום טוב אלגאזי הסתלק לבית עולמו. אחר היאסף אל עמיו, נטמן רבי יום טוב בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקברו של אביו הגדול, וקברו של הרש"ש.
אחר הסתלקותו של רבי יום טוב, חיפשו בני העיר דמות שתוכל למלא את החלל שנפער והחליטו שחתנו רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, ימונה לכהן פאר כראשון לציון.
רבי משה יוסף נולד בירושלים לאביו הראשון לציון העשירי, רבי רפאל מיוחס, בן למשפחת מיוחס אשר הגיעה לארץ בתקופת עליית מגורשי ספרד.
כבר בגיל 15 נתפרסם שמו כשם הגדולים, בין רבני ירושלים. בימי בחרותו למד בצוותא עם רבנו החיד"א בישיבת המקובלים בית אל וחיבר ספרים רבים. רבי שלמה חזן, רבה של אלכסנדריה ומח"ס המעלות לשלמה שהינו כספר המשך לספר שם הגדולים של החיד"א, מספר שבין רבי משה יוסף לחברו החיד"א שררה קנאת סופרים עד שכאשר החיד"א הוציא את ספרו "שער יוסף" הוציא הרב משה יוסף מיוחס את הספר "שער המים" ששמו רמוז בראשי תיבות מי"ם. גם כאשר הוציא החיד"א את הספר "ברכות יוסף" הוציא רבי משה יוסף את "ברכות המים". כאשר החיד"א הוציא לאור עולם את ספרו "חיים שאל", חברו וידידו הוציא לאור את ספרו את "מים שאל".
בשנת ה'תקכ"א נקרא רבי משה יוסף לעמוד בראשות ישיבת כנסת ישראל, בושנת ה'תקס"ב נתמנה לראשון לציון. הוא שימש בתפקידים אלו עד שנשבה ארון הקודש בי"ג תשרי ה'תקס"ו.
בכך למעשה הסתיימה שושלת משפחתית ענפה במיוחד, של ראשונים לציון בני משפחה אחת. הראשון שבהם היה רבי יעקב ישראל אלגאזי שכיהן כראשון לציון התשיעי ואחריו בקודש היה מחותנו רבי רפאל מיוחס ששימש כראשון לציון העשירי. בהמשך נבחר כאמור רבי יום טוב אלגאזי לשמש כראשון לציון השלושה עשר והצלע הרביעית במרכבה, היה זה הראשון לציון רבי משה יוסף מיוחס.
המשפחה המיוחסת
משפחה נוספת שבה כיהנו כמה ראשונים לציון בתפקיד, הם משפחות אלישר ופַּאניזֶ'ל, כשהראשון שבהם הוא רבי רפאל מאיר פאניז'ל זיע"א.רבי רפאל מאיר נולד בפאזארדז'יק שבבולגריה, שהייתה באותם השנים בשליטת האימפריה העות'מאנית. כשהיה כבן שלוש, עלו הוריו לארץ הקודש, ויחד עימם היה גם רפאל מאיר הצעיר. בארץ הקודש התיישבו הוריו בירושלים שם קנה תורה בתלמודי התורה והישיבות.
בגיל 15, בעודו נער צעיר, התייתם מאביו ונותר בודד וחסר כל, אך כמאמר חז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, יצאה תורה והוראה מרבי רפאל מאיר. עד מהרה יצא שמו כעילוי מופלג, השוקד על דלתי התורה והיראה ובשנת ה'תקפ"א נישא לרעייתו בת רבי אשר הלוי, מגדולי רבני ירושלים בעת ההיא.
על אף גילו הצעיר, כבר בגיל 27 הרים את מקל הנדודים ויצא כשד"ר לתוניס, מרוקו, לוב ואלג'יר לטובת עניי ירושלים. בשנים מאוחרות יותר, שוב נדד למרוקו ותוניס ואפילו איטליה.
בשנת 1840 נסע רבי רפאל מאיר לערי איטליה בשליחות ישיבת חברון. באותה העת הייתה הקהילה היהודית ברומא, משוסעת ומפולגת כשאיבה רבה שוררת בין שני חלקי הישיבה. רפי רפאל מאיר ששהה באותה העת במדינה, שמע על הנעשה ובחוכמתו הרבה הצליח להשכין שלום בין שני חלקי קהילת רומא. כל כך הייתה המריבה בעלת שם דבר, עד שלאחר שהשכין שלום, נקרא רבי רפאל מאיר אל האפיפיור לשיחה וסיור בוותיקן, שם ראה שרידים מכלי המקדש.
בט"ו באב ה'תר"ם מונה רבי רפאל מאיר לכהן כראשון לציון וכממלא מקום החכם באשי, לאחר שמחותנו, הרב יעקב שאול אלישר, ויתר לו על המשרה בשל גילו. מעט מאוחר יותר, הודות למאמצים מצד החכם באשי של טורקיה, הרב משה הלוי, הועלה רבי רפאל מאיר בדרגתו ומונה לתפקיד החכם באשי הרשמי.
בי"ד בטבת ה'תרנ"ג, לאחר שבועות של מחלה, הלך רבי רפאל מאיר לעולמו למגינת לב תלמידיו וצאת עדתו. את מקומו מילא מי שוויתר על התפקיד בפעם הקודמת, הלא הוא מחותנו רבי יעקב שאול אלישר, בעל ספר יש"א ברכה.
רבי יעקב שאול אלישר נולד בשנת תקע"ז בעיר צפת לאביו הגאון רבי אליעזר ירוחם, בנו של הגאון רבי יעקב אלישר, ידידו של רבנו החיד"א. גם רבי אליעזר ירוחם היה לדמות הדורת כבוד, שכן שימש כראש השוחטים והבודקים, וכן דיין וחזן של קהילת יוצאי קושטא בעיר צפת.
באותה העת, חיים פרחי, ששימש כיועץ היהודי של הפחה הוצא להורג, ואו אז הטיל עבדאללה פאשא על יהודי צפת מיסים חדשים. לא קלה הייתה דרכו של הילד יעקב שאול, ובהיותו בן 6 בלבד, הובא אביו הובא לבית הסוהר בעכו ושהה בו חצי שנה. הוא נמלט ממנו וחזר לצפת, אך לאחר מכן ברח לחצביה שבדרום לבנון, ומשם לדמשק.
בדמשק הורה לאשתו שתעלה עם בניו לירושלים ואכן זמן קצר לאחר מכן הגיעה המשפחה לירושלים והתיישבה בה, אולם לא עברה שנה ובהיותו כבן 7, נפטר אביו.
לאחר פטירת אביו, שלח בית דין צדק בירושלים שליח לפאשה בדמשק, אשר החזיר למשפחה את רכושם בצפת. הרכוש נמכר ומהתמורה סילקו את החוב לאיש אשר במשך חצי שנה מימן את המזון לאב, כאשר היה במאסר בעכו.
במשך כמה שנים שהה הילד הקט ללא דמות מכוונת של אביו עד שבשנת 1828 נישאה אמו בשנית, למקובל רבי בנימין מרדכי נבון, שאימצו והפך למורו ורבו. רבי מרדכי שימש כראב"ד ירושלים והחזיק בסמכויותיו של הראשון לציון.
כאשר הגיע יעקב שאול לגיל בר מצווה, נחשב לעילוי בתורה, ואביו החורג כינה אותו "יש"א ברכה" כינוי שדבק בו עד עתה. 'ישא' הוא שמו בראשי תיבות – יעקב שאול אלישר.
כשהתבגר רבי יעקב שאול, התפרנס ממסחר, ובשנת תקצ"ב (1832), והוא בן חמש עשרה בלבד, נשא לאישה, נערה יתומה כמותו. כאשר אביו החורג מפרנסו במשך 24 שנים, תוך שהוא מתגורר בבית אביו החורג, ועוסק בלימוד תורה, כשבעת הצורך מסייע לאביו החורג בעסקיו.
בשנת 1845 (ה'תר"ה) יצא היש"א ברכה בשליחות אביו החורג רבי מרדכי נבון, לאיזמיר שבטורקיה מטעם הקהילה הספרדית בירושלים. לאחר שמילא את שליחותו, התעכב בקושטא במשך כ-6 חודשים בביתם של שרי משפחת קאמונדו. בשנת ה'תרי"ג הוסמך לדיין ומורה הוראה על ידי רבני ירושלים, ושימש בתפקיד זה עד למינויו לראשון לציון, מאוחר יותר.
מסעותיו בעולם המשיכו מעת לעת ובשנת ה'תרט"ו יצא בשליחות רבני ירושלים לאלכסנדריה שבמצרים, כדי לפעול לביטול החלטת הקהילה היהודית שלא לקבל שדרי"ם מישראל. לאחר שהצליח בשליחותו, התבקש לשמש כרב הקהילה בעיר, אך סירב.
בשנת 1869 (ה'תרכ"ט) החל רבי יעקב שאול לשמש כאב בית הדין בירושלים ובשנת ה'תרמ"ז תמך בתוכניתו של סר משה מונטיפיורי לתרום כספים לתלמודי התורה בירושלים כדי שישלבו את לימודי השפה הערבית, אל מול ההתנגדות החריפה לתוכנית מצד העדה החרדית האשכנזית.
במאמר לעיתון שערי ציון, נימק את תמיכתו כי הערבית היא שפה שרבים מגדולי הרבנים עשו בה שימוש בחיבוריהם, כדוגמת הרמב"ם ומחברים אחרים, והוסיף שידיעת השפה מביאה פרנסה ותועלת ללומדיה. הוא עצמו שלט במספר שפות: לאדינו, עברית, ערבית, טורקית, איטלקית, פרסית ויוונית.
בשנת ה'תר"ם, ביקשו הקהל למנותו לתפקיד הראשון לציון, אולם כאמור לעיל, באצילות נפש ויתר הוא על משרת הראשון לציון לטובת מחותנו, זקן רבני ירושלים, הגאון רבי רפאל מאיר פניז'יל בעל לב מרפ"א. רק לאחר פטירתו של מחותנו, הוכתר הוא למשרת הראשון לציון.
מעמד ההכתרה לתפקיד הראשון לציון נערך בט"ו בשבט ה'תרנ"ג בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי בירושלים. במשרה זו כיהן במשך 13 שנה עד לפטירתו.
בשנת 1889 עמד בראש נציגות היישוב היהודי בירושלים בקבלת פניו של קיסר גרמניה וילהלם השני, יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי אליהו מני. הראשון לציון אף קיבל מהקיסר עיטור כבוד והיה אהוב ומקובל על בני כל העדות.
לאחר 13 שנים בהם שימש בקודש כראשון לציון, בעיצומה של תפילת המנחה, רבי יעקב שאול הלך לעולמו ביום כ"ח תמוז ה'תרס"ו, כשהוא בן 89 בלבד.
מסע הלוויתו יצא מבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי, שם הוכתר לראשון לציון, והוא נקבר בחלקת הרבנים שבהר הזיתים, לצד אביו החורג ובסמוך לחלקת משפחת אלישר. ארבע שנים לאחר פטירתו, בנו חכם ניסים אלישר, הקים את שכונת 'גבעת שאול' על שמו בירושלים.
רבי יעקב שאול אלישר הותיר אחריו גם ספרים רבים, ביניהם ספרי דרשות – אי"ש אמונים, דרך אי"ש, דברי אי"ש, עולת אי"ש; וספרי שאלות ותשובות – שמחה לאי"ש, מעשה אי"ש, שא"ל האיש ופני חמ"א (עם חידושי בנו); ספר בני בנימין וקרב אי"ש – השלמות וחידושים על ספר אביו שגידלו, וכן ספרים נוספים ופיוטים.
המחלוקת
לאחר פטירתו של הראשון לציון היש"א ברכה התעוררה בירושלים מחלוקת קשה על מינוי הראשון לציון, מחלוקת זה פגעה במצבה הסוציאלי והרוחני של הקהילה היהודית. המחלוקת בין נכבדי העיר ירושלים, הגיעה עד לטורקיה הרחוקה, וראש רבני האימפריה הטורקית "החכם באשי" רבי משה הלוי נאלץ להכריע במחלוקת זו.לאחר דין ודברים ובניסיון ליישב את ההדורים, החליט רבי משה הלוי כי ימנה את רבי אליהו משה פאניז'ל, אחיינו של הראשון לציון ה-28. ההיכרות של החכם באשי התורכי עם רבי אליהו משה, החלה כאשר אשר עבר רבי אליהו משה בטורקיה, בעת ששב משליחות בבוכרה. רבי משה הלוי, שהכיר את רבי אליהו משה, גדולתו בתורה ואת פועלו הרב למען הקהילה בירושלים, לצד העובדה שרבי אליהו משה היה רחוק ממחלוקת, החליט להטיל עליו את התפקיד הנכבד של הראשון לציון, במטרה שיביא שלום בין כל חלקי הקהילה.
בשנת תרס"ח, 1908, התרחשה מהפכת הטורקים הצעירים והשולטן עבדול חמיד הודח מתפקידו ואיתו הודח החכם באשי הטורקי, רבי משה הלוי ובמקומו מונה רבי חיים נחום. ערעור השלטון בטורקיה, השפיע באופן מיידי על החיים בקהילה היהודית ההולכת וגדלה בירושלים ועד מהרה החלו שוב להישמע קולות של מחלוקת.
בעקבות כך, בחודש טבת תרס"ט, 1909 רבי אליהו משה כינס בבית הכנסת ריב"ז את רבני ותושבי העיר והכריז כי על מנת להשכין שלום, ולמנוע ריב ומחלוקת, החלטתו אחת היא: לפרוש מתפקידו כראשון לציון.
גם לאחר פרישתו מתפקיד הראשון לציון המשיך רבי אליהו משה בעבודתו הרוחנית ופועלו למען היישוב היהודי ושימש כנציג הקהילה הספרדית בירושלים.
מעט לפני הקמת המדינה, שבה הרבנות למשפחת אלישר, כאשר הרב חיים משה אלישר הידוע בכינויו חמ"א, מונה לשמש כראשון לציון ה-35, בשושלת הקודש.
רבי חיים משה נולד בירושלים, לאביו הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר וקנה ממנו תורה, לצאת לימודיו אצל רבי יוסף בורלא, שכיהן כראב"ד בעיר. בגיל 14 נישא לבתו של הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל.
מתוך רצונו שלא להתפרנס מהרבנות, עסק מעט במסחר ובמקביל המשיך בלימוד התורה, תוך שהוא מתפרסם בגדלותו בתורה ובצניעותו, בארץ ובחוץ לארץ, ונשלחו אליו שאלות הלכתיות רבות.
עם מינוי אביו למשרת הראשון לציון, נתמנה הבן רבי חיים משה לנציגו וממלא מקומו במג'ליס אדארה – מועצת הפלך, בה ישבו ראשי הדתות, תפקיד בו החזיק במשך 13 שנה תוך דאגה רבה ליהודי הארץ.
את תפקידו זה ניצל רבי משה חיים כדי לספק מזון לחיילי הממלכה הטורקית בארץ, שהייתה עוד בשליטה טורקית. פעילותו הציבורית הייתה לשם דבר ורבי משה חיים היה ממקימי ופעילי מוסדות הציבור בירושלים ביניהם בתי החולים שערי צדק ומשגב לדך.
עם הסתלקותו של אביו הגדול, טבעי היה שייבחר הבן כממשיך מורשת אביו, אולם המחלוקת הגדולה שפרצה אז, שיבשה את הכל. בעקבות כך, התפקיד התגלגל בין חמישה רבנים נוספים, מלבד רבי יעקב מאיר, שנבחר לראשון לציון והתפטר אף הוא כדי להשכין שלום.
המחלוקת שנטישה אז, איימה לכלות כל חלקה טובה בקרב יהודי העיר, עד שבשנת ה'תרע"ח נוסד 'ועד הרבנים לירושלים' שאיחד את גדולי הרבנים הספרדים והאשכנזים – שזה מקרוב באו לעיר – תחת גוף גג אחד. לנשיאות הוועד נתמנו הרב יצחק ירוחם דיסקין והרב אלישר, ואילו הרב ישראל פורת התמנה למזכיר הכבוד. אולם הוועד לא האריך ימים, ובמקומו נוסד "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים", וגם בו שימש הרב אלישר כנשיא.
בסופו של דבר, בין השנים ה'תרע"ט (1919) – ה'תרפ"א (1921), כיהן הוא כראשון לציון וראש הרבנים לעדת הספרדים בירושלים למשך כשנתיים ימיים. בשנת תרפ"ד, הוא נלב"ע ובלוויה המונית שנערכה, נטמן בחלקת משפחת אלישר בהר הזיתים.
בכך תמה לה עוד שרשרת מופלאה של גדולי ומצוקי ארץ, גאוני ירושלים בני משפחה אחת, ששימשו בתפקיד הראשונים לציון. תחילה היה זה רבי רפאל מאיר פאניז'ל, לאחר מכן מחותנו רבי יעקב שאול אלישר, האחיין לבית פאניז'ל – רבי אליהו משה, וחותם השלשלת של הראשונים לציון לפני הקמת הרבנות הראשית, הלא הוא כאמור רבי חיים משה אלישר.
הפעם הבאה של בני משפחה אחת שכיהנו בתפקיד, תהא במשפחת יוסף, בראשה עמד מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, כשבהמשך מינה לתפקיד את תלמידו רבי משה שלמה עמאר – שכיום מכהן כרבה של ירושלים, ולאחריו נבחר מחותנו, ובנו של מרן הגר"ע, הלא הוא הראשון לציון הנוכחי, הגאון רבי יצחק יוסף, כשברבנות הראשית יש מי שסבור כי לא מן הנמנע כי מחותנים נוספים של הגר"י יוסף, יזכו בתפקיד.
***
מחר בחלק השני: הראשונים לציון מאז הקמת הרבנות הראשית לישראל
