הוא מבואר בגמ' ב"מ בפרק הזהב להדיא (גבי דיני אונאה) "שכירות ממכרת ליומא".
ומ"מ יש לזה כמה ראיות חזקות, א' למה אם המשכיר מכר את הקרקע למישהו אחר אכתי שכירות כדקיימא קיימא ואין הקונה יכול להוציא את המשכיר מהקרקע, ומוכח שיש לו זכות בגוף הקרקע [אפשר לדחוק, אבל הפשטות כנ"ל]. ב' אי נימא דאית ליה זכות שימוש בעלמא, לכאו' הו"ל כמוכר דבר שלא בא לעולם שהרי השימושים אכתי לא באו לעולם עד שלא ישתמש, והיאך חל הקנין. וע"כ שקנה משהו בקרקע.
יש נוסחאות דומות למה שחידש הרש"ש, דאי"ז מכירה ליומא אלא הוא שיעבוד על הקרקע, ואעתיק כאן מה שרשמתי בזה בעבר -
וענין שכירות הוא כעין הסכם קניה בין השוכר למשכיר, אשר כל תשמיש ותשמיש שיצא מהחצר השכורה השוכר גובה אותו לעצמו, והמשכיר שיעבד את גוף החצר להסכם הנ"ל אשר כל תשמיש ותשמיש המופק מן החצר יהיה שייך לשוכר ע"י גבייה של השוכר, וודאי דהא בעינן למימר דאיכא זכות נמי בגוף החצר, דגוף החצר משתעבדת לשוכר דאי לאו הכי אמאי היכא דמכר המשכיר את חצרו אכתי רשות שוכר בה, ועוד אי אין קניינם אלא על פירות החצר הוי כדבר שלא בא לעולם, ולהכי צ"ל דהמשכיר שיעבד לו את גוף החצר בשביל לגבות פירותיה. ומ"מ אין גוף החצר קנויה למשכיר בשביל פירותיה, אלא משועבדת היא לו בשביל לגבות פירותיה, ולהכי אי מכר המשכיר את חצרו מ"מ לא הפקיע את זכות השוכר וכדין כל חצר משועבדת, ומ"מ אם הקדיש המשכיר הדר בחצר במעילה קאי כיון דגובה את השימושים מן ההקדש, וכדאי' בערכין (כ"א א') עיי"ש [וכ"כ בר"ן נדרים מ"ו ב' בשם ר"ת דטעם הגמ' בערכין הנ"ל הוא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד].
ומה שנתבאר דהשוכר גובה מהמשכיר את השימושים, ביאור הדבר הוא דאין השימושים שייכים לשוכר אלא הוא גובה מהבעלים כל שעה ושעה את השימושים שהוא מפיק מהחצר, וראיה לזה הא דקיי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, וטעם הדבר הוא כנ"ל דבכל רגע ורגע השוכר מפיק הנאה ושימוש מהחצר השכורה לו, ולפיכך משלם על כל רגע שהחצר עומדת לתשמישיו בפני עצמו ואין תשלום א' על הכל, כיון דהתשלום הוא על כל הנאה שהוא מפיק מהחצר בפני עצמה, ואי"ז תשלום כללי על עסק השכירות.
