השאלה היא מה יהיה הדין מי שנוסע נסיעה יותר מ-72 דקות, ואחר שנסע זמן מסויים נזכר שלא בירך תפילת הדרך, ונזכר כשיש לפני עוד זמן של נסיעה, אך פחות מ-72 דקות, האם מברך תפילת הדרך או לא?
בילקו"י סי' רי"ט סעיף ט"ז כתב לעניין תפילת הדרך: "ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה".
ולכאו' מכאן משמע שכל זמן שלא הגיע ל"פרסה הסמוכה לעיר" יכול לברך, נראה שהוא לא 72 דקות, שלא כתב שיש לפניו שיעור פרסה, אלא כתב שלא הגיע לפרסה הסמוכה לעיר, ונראה דהכוונה שלא הגיע ל-4 ק"מ הקרוב לעיר. (ובתחילת הסעיף כתב "שיעור פרסה", שאז מברך הגומל, והיינו 72 דקות).
בהלכה ברורה סי' ק"י סעיף ט"ו כתב:
"אם שכח לאומרה בתחלת דרכו, רשאי לאומרה אפילו לאחר מכן כל שעדיין יש לפניו דרך כשיעור פרסה עד שיגיע לעיר. אבל אם כבר קרוב לעיר פחות משיעור פרסה, יאמרנה בלי הזכרת שם ה' בחתימה".
ומכאן נראה שכתב להדיא שיש לפניו כשיעור פרסה עד שיגיע לעיר, והיינו שרק אם יש לפניו עוד 72 דקות נסיעה יוכל לברך תפילת הדרך.
ולכאו' אולי היה צריך להעיר, דא"כ היה צריך לומר ששיעור אמירת תפילת הדרך הוא נסיעה של יותר מ-72 דקות, שכן מי שנוסע מחוץ לעיר בדיוק 72 דקות לכאו' לא יוכל לברך תפילת הדרך, שכן ברגע שיצא כבר אין לפניו עוד 72 דקות נסיעה.
אולם אולי לכן כתב "שיש לפניו כשיעור פרסה" והיינו גם אם זה קצת פחות מ-72 דקות, אבל לא שנשאר לפניו עוד חצי שעה.
ועדיין צריך לדעת מה סובר מרן הראש"ל שליט"א האם צריך דווקא שיהיה לפניו 72 דקות או אפי' פחות.
ואולי הסברא לומר שאפי' פחות, שאמנם אנחנו לא פוסקים ומכריעים לברך תפילת הדרך על סתם נסיעה של פחות מ-72 דקות, ואנחנו לא סוברים שהמרחק פרסה הולך אחרי המרחק אלא אחרי זמן הנסיעה, אבל אולי בכה"ג שכבר נסע שיעור מסויים ורק שכח לברך, אולי מצרפים את הדעה שמברכים על הנסיעה ולכן יוכל לברך.
אולם, ספק ברכות להקל, ואם איננו מברכים על סכנה של נסיעה פחות מ-72 דקות, ותפילת הדרך זו תפילה על העתיד ולא הודאה על העבר, א"כ, איך אפש"ל שיברך תפילת הדרך כשיש לפניו פחות מ-72 דקות נסיעה.
וצריך לדעת מהי דעת הראש"ל שליט"א בזה.
בילקו"י סי' רי"ט סעיף ט"ז כתב לעניין תפילת הדרך: "ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה".
ולכאו' מכאן משמע שכל זמן שלא הגיע ל"פרסה הסמוכה לעיר" יכול לברך, נראה שהוא לא 72 דקות, שלא כתב שיש לפניו שיעור פרסה, אלא כתב שלא הגיע לפרסה הסמוכה לעיר, ונראה דהכוונה שלא הגיע ל-4 ק"מ הקרוב לעיר. (ובתחילת הסעיף כתב "שיעור פרסה", שאז מברך הגומל, והיינו 72 דקות).
בהלכה ברורה סי' ק"י סעיף ט"ו כתב:
"אם שכח לאומרה בתחלת דרכו, רשאי לאומרה אפילו לאחר מכן כל שעדיין יש לפניו דרך כשיעור פרסה עד שיגיע לעיר. אבל אם כבר קרוב לעיר פחות משיעור פרסה, יאמרנה בלי הזכרת שם ה' בחתימה".
ומכאן נראה שכתב להדיא שיש לפניו כשיעור פרסה עד שיגיע לעיר, והיינו שרק אם יש לפניו עוד 72 דקות נסיעה יוכל לברך תפילת הדרך.
ולכאו' אולי היה צריך להעיר, דא"כ היה צריך לומר ששיעור אמירת תפילת הדרך הוא נסיעה של יותר מ-72 דקות, שכן מי שנוסע מחוץ לעיר בדיוק 72 דקות לכאו' לא יוכל לברך תפילת הדרך, שכן ברגע שיצא כבר אין לפניו עוד 72 דקות נסיעה.
אולם אולי לכן כתב "שיש לפניו כשיעור פרסה" והיינו גם אם זה קצת פחות מ-72 דקות, אבל לא שנשאר לפניו עוד חצי שעה.
ועדיין צריך לדעת מה סובר מרן הראש"ל שליט"א האם צריך דווקא שיהיה לפניו 72 דקות או אפי' פחות.
ואולי הסברא לומר שאפי' פחות, שאמנם אנחנו לא פוסקים ומכריעים לברך תפילת הדרך על סתם נסיעה של פחות מ-72 דקות, ואנחנו לא סוברים שהמרחק פרסה הולך אחרי המרחק אלא אחרי זמן הנסיעה, אבל אולי בכה"ג שכבר נסע שיעור מסויים ורק שכח לברך, אולי מצרפים את הדעה שמברכים על הנסיעה ולכן יוכל לברך.
אולם, ספק ברכות להקל, ואם איננו מברכים על סכנה של נסיעה פחות מ-72 דקות, ותפילת הדרך זו תפילה על העתיד ולא הודאה על העבר, א"כ, איך אפש"ל שיברך תפילת הדרך כשיש לפניו פחות מ-72 דקות נסיעה.
וצריך לדעת מהי דעת הראש"ל שליט"א בזה.
