מתוך ה'מגדלות מרקחים':
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה יא)
איתא במדרש רבה, שאמר הקב"ה על פנחס "בדין הוא שיטול שכרו". ורבים מן המפרשים הקשו, הרי קי"ל ד"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ואיך כאן נטל פנחס שכר מיד בעולם הזה, ועוד נאמר על כך במדרש שהוא מן הדין.
ובפשטות הביאור, דאף על פי ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מכל מקום מצינו אופן של קבלת שכר בעולם הזה, והוא מה שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"ב): "ששכר מצוה מצוה". דהיינו שבשכר מה שעשה מצוה אחת, נותנים לו אפשרויות וכוחות לעשות הרבה מצוות.
והטעם בזה, ששכר של הנאה ותענוג בשביל עצמם, אין בעולם הזה, מפני שהנאותיו ותענוגיו גשמיים ואינן כלום לעומת תענוגי העולם הבא הרוחניים, וטוב הוא לאדם שיקבל את שכרו בעולם הבא שנברא בהכנה המצטרכת לכך, לתת את השכר בתענוג הרוחני הנעלה ביותר. אבל האפשרות לעשות עוד מצוות, הרי הוא שכר רוחני גדול ויקר מאד. ואדרבה אינו שייך אלא בעולם הזה, שבו "היום לעשותם". ושכר זה, בהאי עלמא דוקא הוא.
והרמב"ם (הלכות תשובה פ"ט) האריך, שעל דרך זו הם כל ההבטחות שנאמרו בטובות הגשמיות בעולם הזה, כגון בפרשת והיה אם שמוע, ובפרשיות הברכות, שאם נשמור את התורה יהיה שלום ושובע וכדומה. כי לא נאמרו הדברים הללו שהתענוג שבהם יהיה השכר, אלא שיהיו בשביל שתהיה אפשרות לקיים עוד מצוות, שכאשר האדם בשלום ובשלוה אין לו מונעים מקיום המצוות.
ונמצא, שעל כל מעשה מצוה שהאדם עושה, זוכה הוא לשכר של תענוג בעולם הבא שבו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזוכה גם כן לשכר של אפשרויות לעשות מצוות בעולם הזה, שבו "יפה שעה אחת במעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". וזה הוא השכר שקבל פנחס, ברית כהונה לעבוד ולשרת בבית המקדש, שכל כולו הוא שכר רוחני של מצוה ועבודת ה'.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה יא)
איתא במדרש רבה, שאמר הקב"ה על פנחס "בדין הוא שיטול שכרו". ורבים מן המפרשים הקשו, הרי קי"ל ד"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", ואיך כאן נטל פנחס שכר מיד בעולם הזה, ועוד נאמר על כך במדרש שהוא מן הדין.
ובפשטות הביאור, דאף על פי ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מכל מקום מצינו אופן של קבלת שכר בעולם הזה, והוא מה שאמרו במשנה (אבות פ"ד מ"ב): "ששכר מצוה מצוה". דהיינו שבשכר מה שעשה מצוה אחת, נותנים לו אפשרויות וכוחות לעשות הרבה מצוות.
והטעם בזה, ששכר של הנאה ותענוג בשביל עצמם, אין בעולם הזה, מפני שהנאותיו ותענוגיו גשמיים ואינן כלום לעומת תענוגי העולם הבא הרוחניים, וטוב הוא לאדם שיקבל את שכרו בעולם הבא שנברא בהכנה המצטרכת לכך, לתת את השכר בתענוג הרוחני הנעלה ביותר. אבל האפשרות לעשות עוד מצוות, הרי הוא שכר רוחני גדול ויקר מאד. ואדרבה אינו שייך אלא בעולם הזה, שבו "היום לעשותם". ושכר זה, בהאי עלמא דוקא הוא.
והרמב"ם (הלכות תשובה פ"ט) האריך, שעל דרך זו הם כל ההבטחות שנאמרו בטובות הגשמיות בעולם הזה, כגון בפרשת והיה אם שמוע, ובפרשיות הברכות, שאם נשמור את התורה יהיה שלום ושובע וכדומה. כי לא נאמרו הדברים הללו שהתענוג שבהם יהיה השכר, אלא שיהיו בשביל שתהיה אפשרות לקיים עוד מצוות, שכאשר האדם בשלום ובשלוה אין לו מונעים מקיום המצוות.
ונמצא, שעל כל מעשה מצוה שהאדם עושה, זוכה הוא לשכר של תענוג בעולם הבא שבו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזוכה גם כן לשכר של אפשרויות לעשות מצוות בעולם הזה, שבו "יפה שעה אחת במעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". וזה הוא השכר שקבל פנחס, ברית כהונה לעבוד ולשרת בבית המקדש, שכל כולו הוא שכר רוחני של מצוה ועבודת ה'.