דף על הדף (כתובות דף קיא):
כ"ק אדמו"ר מסאטמר זצ"ל (בספרו ויואל משה) בקו' שלש שבועות כתב:
להלכה נראה דקיימא לן כרבי זירא, שהרי הרי"ף (כתובות סה: מדפי הרי"ף) והרא"ש (כתובות פי"ג סי' יח) והטור ושולחן ערוך (אה"ע סי' עה סעי' ג), הביאו להלכה הך דהכל מעלין (כתובות קי ב) אפילו בזמן הזה... ועל כרחך דלא סברי כוותיה [דרב יהודה]. גם חזינן בגמרא, כמה אמוראי דסלקי מבבל לארץ ישראל, ועשו מעשה רב דלא כרב יהודה, ועל כרחך דסברי דהלכה כרבי זירא...
ומעתה צריך להבין דעת רבי זירא, ופירושן של השלש שבועות. והנה לדעת רבי זירא, יחידים מותרים לעלות, ואין השבועה אלא על עליה בחומה. וצריך להבין פירושו של חומה, שיש לפרשו בג' פנים, א) עליה של כנופיא גדולה ביחד, ב) עליה של רוב ישראל, ג) עליה על ידי מלחמה שלא ברשות, נגד האומה היושבת שמה. ודברי רש"י ז"ל (כאן) סתומים, שכתב "יחד ביד חזקה", ולשון זה צריך ביאור להבין כוונתו.
והנה באבני נזר (יו"ד סי' תנו), דחה בשתי ידים את דברי השואל, שהביא מספר אהבת יונתן (הפטורת ואתחנן), דאפילו ברשות כל העמים חלה השבועה שלא לעלות לארץ ישראל יחד, וכל ראייתו אינו אלא מלשון רש"י ז"ל (כתובות קיא. ד"ה שלא יעלו) שכתב 'ביד חזקה', ואם הוא ברשות אין זה ביד חזקה, ועל כן כתב, שאי אפשר לזוז מפירוש רש"י ז"ל.
ואני תמה, האיך בנה על זה יסוד גדול כל כך על הלשון, שאם הוא ברשות אי אפשר לומר בלשון יד חזקה, לדחות על ידי זה דברי הגאון ז"ל באהבת יונתן.
הנה מקרא מלא בסוף פרשת שמות (ו, א), 'כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו', ופירש רש"י ז"ל, "ביד חזקה ישלחם, מפני יָדִי החזקה שתחזק עליו. וביד חזקה יגרשם, על כרחם של ישראל, וכן הוא אומר (שם יב, לג) 'ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם'. ופירשו שם המזרחי והגור אריה, דמשום הכי פירש רש"י רישא דקרא 'ביד חזקה ישלחם', על ידו החזקה של הקדוש ברוך הוא ולא על של פרעה, כי ידו החזקה של פרעה הוא בסיפא דקרא, דקאמר 'ביד חזקה יגרשם'. והרי שקרא הכתוב מה ששלח אז פרעה את ישראל ממצרים, שהיה ביד חזקה של פרעה, אף כי ודאי פרעה לא עשה שום מלחמה או איזו כפיה נגד ישראל, שהרי אדרבה קרא אותם והתחנן לפניהם בהכנעה מרובה שימהרו לצאת.
וצריך לומר על כרחך, דבכל מה שהאדם מפציר ומתחזק, הן אם על ידי תחנונים מרובים, והן על ידי פעולות אחרות שיש בהן התחזקות, נקרא יד חזקה. ובפרשת ואתחנן (דברים ד, לד), 'או הנסה וגו' לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה', גם שם אי אפשר לפרש 'ביד חזקה', על איזו כפיה של מלחמה, שהרי כבר כתב שם 'ובמלחמה', גם חשב כל הנעשה 'במסות באותות ובמופתים'. ובאבן עזרא פירש שם 'ביד חזקה', "שיצאו ישראל ביד רמה". ונראה הכוונה בזה, על התחזקות יתירה שהיה להם, וכמו שפירש התרגום בפרשת בשלח (שמות יד, ח) 'ביד רמה', "בריש גלי".
ובזה מתפרש היטב לשון רש"י ז"ל שכתב "יחד ביד חזקה", דאם נימא דכוונתו ביד חזקה על ידי מלחמה שלא ברשות, ושהבין כן מלשון חכמינו ז"ל שלא יעלו בחומה, דקאי על שלא ברשות שזה נקרא בחומה, מנא ליה להוסיף עוד לומר 'יחד', דכיון שהכוונה בש"ס בלשון בחומה דקאי רק אם הוא שלא ברשות, אם כן זהו טעם האיסור בשביל שהוא שלא ברשות, ואז אין נפקא מינה אם הוא יחד או לא, ומנא ליה להוסיף עוד תנאי של יחד, כיון שלפי פירוש זה אין לו שום מקור בש"ס.
ועל כן נראה ברור כוונת דברי רש"י ז"ל, שתפס לשון ראשון מה שאמר 'יחד', שהאיסור הוא בעליה מרובה יחד, ומה שאמר אחר כך 'ביד חזקה', הוא לפרש המאמר, דלמה נקרא העליה מרובה יחד, בלשון בחומה, בשביל דכשהעליה היא ביחד, יש להם שמה יד חזקה, כלומר התחזקות יתירה, כנזכר לעיל, ולכן נקרא בחומה.
ושם להלן (פרק ה') כתב לבאר דברי רש"י כאן ד"ה ושלא ידחקו את הקץ וכו':
שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי ע"כ.
ולכאורה אינו מובן כלל, מה הוא הגבול של תחנונים יותר מדאי, הלא בכל התפלות יסדו לנו להתפלל על הגאולה, גם בתפלת שמונה עשרה שתקנו לכל ישראל לומר שלש פעמים בכל יום, יש בה הרבה תפלות על הגאולה ועל בנין ירושלים וצמיחת קרן בן דוד, וצדיקים מסרו נפשם בכל עת בתפלות האלו, והאיך אפשר איפוא לידע הגבול שנכנס בגדר איסור השבועה.
אבל צריך לומר לפי פירוש של רש"י ז"ל, דגם זה אסר הקדוש ברוך הוא, לפי שראתה חכמתו יתברך שמו, דכל דוחק והפצרה בענין הגאולה באיזה אופן שיהיה, מזה לא יצמח טובה לישראל, אלא ח"ו אדרבה, וכמו שהביא רש"י ז"ל בפרשת לך על הכתוב (בראשית טו, יא), 'וירד העיט וגו' וַיַשֵב אותם אברם', דהעיט נקרא בן דוד, ופעל אברהם שלא יניחו אותו לכלות את האומות עד שיבוא מלך המשיח, ובודאי שלא נתכוין לטובת האומות אלא לטובת ישראל.
ולהלן שם כתב עוד:
ובישמח משה (הנדפס על שה"ש) כתב בדברי רש"י האלו, וזה לשונו: "מה שאמרו רבותינו ז"ל השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ידחקו את הקץ, הוא משולל הבנה, מה הוא דחיקת הקץ, דהא אמר אחר כך, שלא יעלו ישראל בחומה, ואי כפירוש רש"י ז"ל דדחיקת הקץ הוא, שלא להפציר בתפלה יותר מדאי, זו קשה מן הראשונה, דמה הוא הגבול, מה נקרא כראוי, ומה נקרא יותר מדאי. ועוד קשה, למה לא מצינו בגמרא והרמב"ם והפוסקים שיזהירו שלא להפציר בתפלה על הגאולה.
והנראה לומר, על פי מה שפירשו בפסוק (דברים י, כ) 'את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע', ופירש רש"י ז"ל, 'אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע בשמו', וּפֵירְשׁוֹ על פי שבועת אליהו, 'אם יהיה השנים האלה טל ומטר' (מ"א יז, א), או שבועת חוני המעגל (תענית כג א), שזה אין רשאי לעשות, רק מי שיש בו כל המדות האלו, אז יש לו רשות, דודאי 'מֵקִים דְבַר עבדו ועצת מלאכיו ישלים' (ישעיה מד, כו), אכן זולת זה הוי שבועת שוא. והיינו שלא ידחקו את הקץ, דהיינו הני בני עליה על פי שבועה", עכ"ל. וכעין זה כתב גם החתם סופר (ליקוטי שו"ת סי' פו), שלא לעשות כמו שעשה ר' יוסף דילריינא, על ידי הַשְׁבָּעוֹת וכדומה, אבל תפלה בעלמא מותר [לדברי] הכל.
הנה אף שזה נכון בפירוש דברי הש"ס, שלא ידחקו את הקץ, אבל בלשון רש"י ז"ל קשה להעמיס זה, שכתב שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי, ולא הזכיר לא שבועה ולא השבעות, אלא תחנונים בעלמא, אלמא שגם בתחנונים בלבד יש גבול. ועדיין קשה טובא מה הוא הגבול, ורוב התפלות מיוסדין על הגלות והגאולה, וצדיקים מסרו נפשם בתפלתם על הגאולה עד כלות הנפש, ומה הוא השיעור שנכנס בכלל איסור השבועה.
וע"כ כתב דהכוונה לתפלה כרבי חייא ובניו (ב"מ פה ב) שגילה אליהו דיכולין בתפלתן להביא את הגאולה.
ואין להקשות דא"כ למה לא הוזכר שיעור לאיזה תחנונים מותר להתפלל, דהא י"ל דבודאי אין כל אדם ראוי להתפלל באופן שיכלל בלידחק את הקץ, ואותן יחידי הסגולה שמגיעים בכח תפלתם לתפלה של ר"ח ובניו, עליהם סמכו חז"ל שידעו ברוח קדשם האיך להתנהג בתפלתם.
