מתוך ה'מגדלות מרקחים':
יש לעיין אם לא ניסכו נסכי תמיד של שחר עד שהגיע זמן תמיד של בין הערביים, האם תוקעים תקיעה אחת לשני התמידים, או דתוקעים לכל אחת ואחת. ואפשר לומר דהוי כמו מוספין של ב' ימים, דאע"ג דאיכא חיוב בפני עצמו לכל אחד, מ"מ יוצאין יד"ח בחדא תקיעה, ואפשר דעכ"פ מאריכין בתקיעות כמו מוספין של ב' ימים.
אך אינו מוכרח, די"ל דהכא גרע, כיון דחיוב ב' התמידים הוא בב' זמנים מחולקים, וכל אחד חיוב בפני עצמו לגמרי.
ובחקרי לב או"ח ח"א סי' נ' כתב ליישב דעת הטור או"ח סי' קל"ג ויסודו בדברי רב עמרם גאון, שכתב שאין אומרים שיר של יום במנחה משום דשיר של יום מצוותו רק בשחר. וכבר תמהו דהא מפורש בכמה דוכתי דאיכא שיר גם בין הערביים, וכמבואר בסוכה נג: דתוקעים לתמיד של שחר ולתמיד של בין הערביים, ותקיעה ושיר חדא הם כמבואר בסוגיא דסוכה נה. ודערכין יא: עי"ש. וכתב בפרישה שם, דחיוב שיר הוא רק בשחר, ומ"מ היו נוהגים לתקוע ולשיר גם בין הערביים, וכ"כ בשו"ת אבנ"ז שהוא רק מדרבנן. וצ"ב מאי שנא תמיד של שחר מתמיד של בין הערביים, והתמידין נתרבו לתקיעת חצוצרות בספרי, ומאי שנא של שחר משל בין הערביים.
וביאר בחקרי לב בדעת הראשונים הנ"ל, דבאמת ב' התמידין הוי חד חיוב, כמו מוסף שיש בו כמה קרבנות, ובאמת אין חילוק בין תמיד של שחר לשל בין הערביים, אלא שאחרי שתקע ושרו לתמיד של שחר שוב אין חיוב לתקוע בין הערביים שכבר אמרו שירה על תמידים של יום זה. ולפי"ד בדעת הנך ראשונים מבואר דאדרבה עדיף מב' מוספין של ב' קדושות, אלא ב' התמידים הוו כמו מוסף אחד ממש, דלהנ"ל אינו מחייב אלא חדא שירה.
יש לעיין אם לא ניסכו נסכי תמיד של שחר עד שהגיע זמן תמיד של בין הערביים, האם תוקעים תקיעה אחת לשני התמידים, או דתוקעים לכל אחת ואחת. ואפשר לומר דהוי כמו מוספין של ב' ימים, דאע"ג דאיכא חיוב בפני עצמו לכל אחד, מ"מ יוצאין יד"ח בחדא תקיעה, ואפשר דעכ"פ מאריכין בתקיעות כמו מוספין של ב' ימים.
אך אינו מוכרח, די"ל דהכא גרע, כיון דחיוב ב' התמידים הוא בב' זמנים מחולקים, וכל אחד חיוב בפני עצמו לגמרי.
ובחקרי לב או"ח ח"א סי' נ' כתב ליישב דעת הטור או"ח סי' קל"ג ויסודו בדברי רב עמרם גאון, שכתב שאין אומרים שיר של יום במנחה משום דשיר של יום מצוותו רק בשחר. וכבר תמהו דהא מפורש בכמה דוכתי דאיכא שיר גם בין הערביים, וכמבואר בסוכה נג: דתוקעים לתמיד של שחר ולתמיד של בין הערביים, ותקיעה ושיר חדא הם כמבואר בסוגיא דסוכה נה. ודערכין יא: עי"ש. וכתב בפרישה שם, דחיוב שיר הוא רק בשחר, ומ"מ היו נוהגים לתקוע ולשיר גם בין הערביים, וכ"כ בשו"ת אבנ"ז שהוא רק מדרבנן. וצ"ב מאי שנא תמיד של שחר מתמיד של בין הערביים, והתמידין נתרבו לתקיעת חצוצרות בספרי, ומאי שנא של שחר משל בין הערביים.
וביאר בחקרי לב בדעת הראשונים הנ"ל, דבאמת ב' התמידין הוי חד חיוב, כמו מוסף שיש בו כמה קרבנות, ובאמת אין חילוק בין תמיד של שחר לשל בין הערביים, אלא שאחרי שתקע ושרו לתמיד של שחר שוב אין חיוב לתקוע בין הערביים שכבר אמרו שירה על תמידים של יום זה. ולפי"ד בדעת הנך ראשונים מבואר דאדרבה עדיף מב' מוספין של ב' קדושות, אלא ב' התמידים הוו כמו מוסף אחד ממש, דלהנ"ל אינו מחייב אלא חדא שירה.