הערות והארות מסכת בבא מציעא

[אמונה ובטחון]

דף עה:
ברש"י ד"ה מקום שאין אדם. "והוא סומך עליהן". וכו'. נ.ב. יש לדקדק בדבריו דמשמע שאם מתחילה לא סמך עליהן כ"כ, בכה"ג השוכר משלם את היוקר. וצ"ב מה הביאור בזה הרי סו"ס הפועלים לא עשו את המוטל עליהם ומחמת זה הוצרך לשכור פועלים אחרים ביוקר, וא"כ מה אכפ"ל אם השוכר סמך עליהם או לא, והפועלים צריכים לשלם את היוקר. וי"ל דבאופן שהשוכר לא סמך על הפועלים, יש על השוכר תביעה מדוע מתחילה שכר אותם, שהרי ידע שא"א לסמוך עליהם ויתכן שיהיה מצב שיצטרך לשכור פועלים אחרים ביוקר, ולכן השוכר חייב לשלם את היוקר. [ועוד דא"א לחייב את הפועלים, דא"כ השוכר נחשב כאדם המזיק בגרמא, שגרם לפועלים לשלם את היוקר, ואין לו טענת אונס כיון שמתחילה לא סמך עליהם וא"כ ידע שיתכן ולא יעשו את המוטל עליהם ויצטרך להשכיר פועלים אחרים ביוקר]. דו"ק. כך נראה בס"ד.

 

[דב״ש]

לא הבנתי השאלה, הרי מעשה שהיה כך היה ומעשה דרבא היה קודם מעשה דר׳״ח

 

[איש מבית לוי]

לא הבנתי השאלה, הרי מעשה שהיה כך היה ומעשה דרבא היה קודם מעשה דר׳״ח

אבל איך רבא הורה בחיי רב חסדא רבו ?

 

[דב״ש]

א) בבא מציעא נב. מבואר בגמרא שאסור למכור מטבע שנפסלה לתגר או לחרם (אנס) או להרג.

וכתב רש"י שמרמין בני אדם "ומיראה" קבלוה כו'

ולכאורה טעם זה שייך רק אצל אנס והרג ולא לגבי תגר. ובאמת בכמה ראשונים לא גרסו תגר בגמרא (עיין רמב"ם הלכות גניבה ובאבן האזל שם) אולם עיין רש"י שמבואר להדיא שהיה בגירסתו וצ"ע

ב) בבא מציעא נב. יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בתו כו' והנה בתוספתא הגירסא "יתלנה בצוארו"

וכתב החסדי דוד שצריך לומר בנו או בתו דאם לא כן יש איסור לא ילבש.

ויש לעיין אם כוונתו דאין איסור להלביש קטן בלבוש נקבה או"ד הוי בגד המיוחד לקטנים ולא שייך כלל לאיסור לא ילבש.

ובאמת עיין רמב"ם סוף הלכות עבודה זרה שכתב שבגד המיוחד לאיש ואשה אין בה משום לא ילבש ובקרית מלך (להגר"ח קניבסקי) שם ציין לגמרא ב"מ. נב. צואר בנו או בתו. ועיין ברמב"ם בהלכות גניבה שכתב "צואר בנו" ולא הזכיר בתו.

ועיין תוספות ב"מ מה: וברא"ש כאן ובטוש"ע חו"מ רכז שכתבו "צואר בתו" ולא כתבו בנו. ועיין משנה כלים י"ב ז' "לתלותו בצואר קטנה" ועיין ברמב"ם בפיה"מ שם שכתב שנהגו לתלות מטבע שנפסל בנערות קטנות (ולא כתב נערים קטנים), וברע"ב שם כתב בצואר "בנו" או בתו, והעיר עליו האמת ליעקב דמנ"ל זה , הרי קתני מתני' צואר "קטנה" ותירץ ש"קטנה" קאי אצואר ולא על הילד הלובשו. עיין שם. וצריך עיון בכל זה.

 

[דב״ש]

אבל איך רבא הורה בחיי רב חסדא רבו ?

עיין ד״ה הוי מחילה

 

[בנימין לוריא]

אבל איך רבא הורה בחיי רב חסדא רבו ?

כוונתך מצד שאין מורין הלכה בפני הרב?
עי' בחזו"ע ד' תעניות עמ' ו' שכתב:
כתב הרשב"א בחידושיו לשבת (קמא.) דהא דקי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב, היינו דווקא כשנחלקו פנים אל פנים, אבל אם נחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא, הלכה כבתראה.
וכ"כ הרב המגיד (פ"ב מהל' שבת הט"ז).
גם הריטב"א (סוכה ב:) כתב, ומה שאמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב, היינו כשנחלק עמו בחייו ושמע רבו את דבריו ולא הודה לו, אבל כשהתלמיד חלק על רבו אחרי מותו, אדרבה קי"ל דהלכתא כבתראי. (ועיין עוד בחידושי הריטב"א שבת קמא.) וכ"כ הר"ן (בריש סוכה ב.) בשם הגאונים. (וע"ע להר"ן בגיטין ריש פרק המגרש). וכ"כ הרמב"ם בכללי התלמוד כת"י הובא בספר יעיר אזן (מערכת ה' אות ם' [ס']). וע"ע בספרו אהבת דוד דרוש י' לשבת הגדול (בדפו"ח דף פד ע"ג).
וכ"כ מרן הכסף משנה (פ"א מהל' מילה ה"ז), ובבית יוסף (אה"ע ר"ם [ר"ס] קלז).

 

[דב״ש]

אבל איך רבא הורה בחיי רב חסדא רבו ?

עיין עוד בספר נחלת ישראל

 

[דב״ש]

בבא מציעא סו:

אמר רב פפא כו׳ אשכחיה דקא שתי ״שכרא״ קני כו׳ דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי כו׳

רש״י לפכוחי פחדיה - להפיג דאגתו שדואג על המעות דכתיב ״ויין״ ישמח

יש לעיין מדוע לא הביא רש״י הפסוק במשלי תנו ״שכר״ לאובד וצ״ב

 

[איש מבית לוי]

נה. רש"י ד"ה אף אמצע הקדש – דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא,
צ"ע הרי היא פלוגתא דתנאי האם למדים אפשר משאי אפשר כמבואר ביבמות [מו.]

 

[ווזווז]

בבא מציעא סו:

אמר רב פפא כו׳ אשכחיה דקא שתי ״שכרא״ קני כו׳ דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי כו׳

רש״י לפכוחי פחדיה - להפיג דאגתו שדואג על המעות דכתיב ״ויין״ ישמח

יש לעיין מדוע לא הביא רש״י הפסוק במשלי תנו ״שכר״ לאובד וצ״ב

המעיין בפסוק במשלי יראה ש'תנו שכר לאובד' לא בא לומר עצה טובה, אלא תוכן הדברים הוא שלמלך אסור לשתות יין כי עי"ז ישכח משפטי הממלכה, אבל אובד ומרי נפש הם אין רע שישתו יין כיוון שכך ישכחו רישם...

 

[איש מבית לוי]

נג. רש"י ד"ה לא תפסה - שאפילו לא היה המעשר שוה אלא שלוש פרוטות נתפס כל האיסר עכ"ל,
משמע שצריך מ"מ ג' פרוטות ולא סגי באחת וצ"ע מ"ט,
וגם אינו רוב האיסר שהרי יש בו ח' פרוטות כדתנן בריש קדושין,

 

[מרנא דבשמיא]

נג. רש"י ד"ה לא תפסה - שאפילו לא היה המעשר שוה אלא שלוש פרוטות נתפס כל האיסר עכ"ל,
משמע שצריך מ"מ ג' פרוטות ולא סגי באחת וצ"ע מ"ט,
וגם אינו רוב האיסר שהרי יש בו ח' פרוטות כדתנן בריש קדושין,

עי' נחל"מ שם ומנחת יהודה

 

[מרנא דבשמיא]

נג. רש"י ד"ה לא תפסה - שאפילו לא היה המעשר שוה אלא שלוש פרוטות נתפס כל האיסר עכ"ל,
משמע שצריך מ"מ ג' פרוטות ולא סגי באחת וצ"ע מ"ט,
וגם אינו רוב האיסר שהרי יש בו ח' פרוטות כדתנן בריש קדושין,

 

[איש מבית לוי]

נד. בגמ' הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק,
ויש לדקדק בהא דאמר בשוק האם הוא משום האיסור לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו וכמבואר לקמן [קיג.] שגם שליח ב"ד אינו רשאי להיכנס לביתו,
אמנם צ"ע דהא כתיב התם כי תשה ברעך ונדרוש רעך ולא הקדש כדדרשינן בכל מקום,
ומצינו לשון זה גם לעיל [מו.] היו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק,

 

[דב״ש]

עיין רש״ש וטל תורה. ועיין אבני זכרון (איגר)

 

[דב״ש]

בבא מציעא עח. השוכר את החמור והבריקה כו׳ פירש״י והבריקה - בגמרא מפרש

משמע מדבריו שאינו דבר פשוט וצריך לעיין בגמרא, ועיין בגמרא לקמן עמוד ב ״והבריקה הכא תרגימו נהוריתא רבא אמר אבזקת״

ולכאורה זהו כוונת רש״י שלא פירש הכוונה ב״הבריקה״ משום שבמחלוקת שנויה.

אולם צ״ע דעיין ברש״י ד״ה הרי שלך לפניך שכתב ״טלנה כמו שהיא סמויה״ כו׳

והיינו שמפרש ש״הבריקה״ היינו נהוריתא וא״כ קשה בתרתי, חדא מדוע לא פירש מיד הכוונה בהבריקה ועוד מדוע נקט נהוריתא ולא אבזקת וצ״ב בכל זה

 

[מתגעגע]

אולם צ״ע דעיין ברש״י ד״ה הרי שלך לפניך שכתב ״טלנה כמו שהיא סמויה״ כו׳

אמנם ברש"י שעל הרי"ף לא כתוב סמויה

 

[דב״ש]

בבא מציעא פ.

אמר רבי יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא כו׳

צ״ע מה השייכות לסוגיין?

 

[דב״ש]

פ.

המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא כו׳

מה החילוק בין שוטה למשועממת?

 

[תלמיד מהרש"ך]

פ.

המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא כו׳

מה החילוק בין שוטה למשועממת?

בחלקת יואב חאעה"ז סימן כד ביאר שמשועממת היינו משוגעת. ושוטה היינו פתיה ואינה כשוטה דכ"מ.