מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וידבר משה אל ראשי המטות (ל ב)
בנדרים עח. ילפינן מהאי קרא ד"ראשי המטות" דיחיד מומחה מתיר את הנדר, או שלשה הדיוטות. והנה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ז ה"ז כתב, דהתרת נידוי הוא ג"כ או בג' הדיוטות או ביחיד מומחה, כמו נדר. וכתב הר"ן בנדרים ח: דטעמו הוא משום דנידוי נמי נדר הוא כדאמרינן בסנהדרין סח. כשהתירו לו לרבי אליעזר, "הותר הנדר הותר הנדר", ע"כ. וכ"כ בתוס' ישנים נדרים שם, דיחיד מומחה מיתר נידוי כמו שהוא מתיר את הנדר. [וצ"ב השייכות לנדר, ואע"פ שנידוי חל בדיבור מ"מ התרת נידוי לא דמי כלל להתרת נדר, דבהתרת נדרים מתירין להנודר שעשה את הנדר, וכאן ההיתר הוא למנודה, והמתירים יכולים להיות אותם אלו שאסרו ואינם צריכים שאחרים יתירו להם, וכן המנודה יכול להתיר נידויו אצל אחרים אע"פ שהוא לא הנודר דלא הוא עשה את הנידוי, כי זה היתר על החלות נידוי ולא שאלת חכם על עשיית הנידוי, וצ"ע].
ולפי זה כמו שמתירין נדרים מעומד ובלילה ובקרובים, הוא הדין בנידוי. ויש לעיין לענין נידוי אשתו, דאין אדם מתיר נדרי אשתו, האם את נידויה יכול להתיר.
אמנם רבי אברהם מן ההר בפירושו לנדרים שם ולדף עז: כתב שהיתר הנידוי דין גמור הוא, [ולפי זה הא דיחיד מומחה מתיר נידוי הוא כמו בדיני ממונות שיחיד מומחה דן, עי"ש], וכתב שם דלפי"ז היתר הנידוי פסול בכל הפסולים לדון מן התורה, ואינו בלילה או בקרובים או בעמידה, ואינו נעשה בשבת.
וקשה טובא על דברי רבי אברהם מן ההר שם, שכתב דהיתר הנידוי אינו נעשה מעומד כיון שהוא "דין", והרי בסנהדרין שם איתא דבשעת פטירתו של רבי אליעזר עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר הותר הנדר", הרי דהיתר הנידוי נעשה בעמידה, וצ"ע. עוד קשה, דמפשט דברי הגמ' בסנהדרין שם נראה דההיתר היה בליל שבת, דאמרינן שם מקודם לכן שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפיליו ואמר לו ר"א שידליק את הנר, ודברים הללו נעשים סמוך לחשכה ועי' שבת לה: ובתוס' שם, ואח"כ עוד דברו עמו חכמי ישראל ונשאו ונתנו עמו עד שיצתה נשמתו בטהרה, משמע דהיה אז כבר חשכה של ליל שבת, וכ"כ בשבלי הלקט דין החרם סי' מ"ט דהתירוהו לו לאחר שקדש היום, ומבואר דמתירין נידוי בלילה ובשבת, וצ"ע.
וידבר משה אל ראשי המטות (ל ב)
בנדרים עח. ילפינן מהאי קרא ד"ראשי המטות" דיחיד מומחה מתיר את הנדר, או שלשה הדיוטות. והנה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ז ה"ז כתב, דהתרת נידוי הוא ג"כ או בג' הדיוטות או ביחיד מומחה, כמו נדר. וכתב הר"ן בנדרים ח: דטעמו הוא משום דנידוי נמי נדר הוא כדאמרינן בסנהדרין סח. כשהתירו לו לרבי אליעזר, "הותר הנדר הותר הנדר", ע"כ. וכ"כ בתוס' ישנים נדרים שם, דיחיד מומחה מיתר נידוי כמו שהוא מתיר את הנדר. [וצ"ב השייכות לנדר, ואע"פ שנידוי חל בדיבור מ"מ התרת נידוי לא דמי כלל להתרת נדר, דבהתרת נדרים מתירין להנודר שעשה את הנדר, וכאן ההיתר הוא למנודה, והמתירים יכולים להיות אותם אלו שאסרו ואינם צריכים שאחרים יתירו להם, וכן המנודה יכול להתיר נידויו אצל אחרים אע"פ שהוא לא הנודר דלא הוא עשה את הנידוי, כי זה היתר על החלות נידוי ולא שאלת חכם על עשיית הנידוי, וצ"ע].
ולפי זה כמו שמתירין נדרים מעומד ובלילה ובקרובים, הוא הדין בנידוי. ויש לעיין לענין נידוי אשתו, דאין אדם מתיר נדרי אשתו, האם את נידויה יכול להתיר.
אמנם רבי אברהם מן ההר בפירושו לנדרים שם ולדף עז: כתב שהיתר הנידוי דין גמור הוא, [ולפי זה הא דיחיד מומחה מתיר נידוי הוא כמו בדיני ממונות שיחיד מומחה דן, עי"ש], וכתב שם דלפי"ז היתר הנידוי פסול בכל הפסולים לדון מן התורה, ואינו בלילה או בקרובים או בעמידה, ואינו נעשה בשבת.
וקשה טובא על דברי רבי אברהם מן ההר שם, שכתב דהיתר הנידוי אינו נעשה מעומד כיון שהוא "דין", והרי בסנהדרין שם איתא דבשעת פטירתו של רבי אליעזר עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר הותר הנדר", הרי דהיתר הנידוי נעשה בעמידה, וצ"ע. עוד קשה, דמפשט דברי הגמ' בסנהדרין שם נראה דההיתר היה בליל שבת, דאמרינן שם מקודם לכן שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפיליו ואמר לו ר"א שידליק את הנר, ודברים הללו נעשים סמוך לחשכה ועי' שבת לה: ובתוס' שם, ואח"כ עוד דברו עמו חכמי ישראל ונשאו ונתנו עמו עד שיצתה נשמתו בטהרה, משמע דהיה אז כבר חשכה של ליל שבת, וכ"כ בשבלי הלקט דין החרם סי' מ"ט דהתירוהו לו לאחר שקדש היום, ומבואר דמתירין נידוי בלילה ובשבת, וצ"ע.
◆ ◆ ◆
הר"ן בנדרים שם כתב, דהא דשלשה הדיוטות מתירין את הנידוי, היינו דוקא במקום שאין מומחה, וכמו שמצינו לגבי נדרים שמבואר בבכורות לו: דשלשה הדיוטות מתירין את הנדר רק במקום שאין חכם, אבל במקום שיש חכם אינם מתירים אותו. אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דלא כן, דהנה לגבי שבועה כתב בפ"ו מהלכות שבועות ה"א וה"ה דהדיוטות מתירין במקום שאין חכם, וכן לגבי נדרים כתב בהלכות נדרים פ"ד ה"ה שהדיוטות מתירין במקום שאין חכם, אבל הכא בהלכות תלמוד תורה פ"ז ה"ז כתב "מתירין הנידוי בשלשה אפילו הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנידוי", ולא כתב דהדיוטות היינו דוקא במקום שאין חכם.
ובטעם הדבר נראה לומר בפשיטות, דהנה בנדרים שם אמרינן דאע"פ שאסור לתלמיד להורות ואפילו להתיר נדרים במקום רבו, מ"מ שמתא תלמיד מתיר במקום רבו. והטעם משום דאין להשהות את הנידוי, כמבואר בראשונים שם, ופסקו הרמב"ם שם. וכיון דבהתרת נידוי לא חיישינן לכבוד הרב, ממילא שפיר יכולים הדיוטות להתיר אפילו במקום שיש חכם, דכל הטעם שג' הדיוטות אין מתירין במקום שיש מומחה הוא רק משום כבוד המומחה, והכא הרי לא קפדינן אפילו על כבוד רבו וכ"ש על כבוד מומחה שאינו רבו, וק"ל. ואדרבה דברי הר"ן צ"ע, למה כתב שג' הדיוטות מתירין נידוי רק במקום שאין מומחה, הרי הכא לא קפדינן על כבוד החכם.