מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם (א ח)
בספרי פיסקא ח', "מה תלמוד לומר לאברהם ליצחק וליעקב, כדאי אברהם בעצמו כדאי יצחק בעצמו כדאי יעקב בעצמו. משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה, לא נתנה לו אלא כמות שהיא, עמד העבד ההוא והשביחה, ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא, חזר ונטעה כרם ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. כך כשנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ לא נתנה לו אלא כמות שהיא, שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, עמד אברהם והשביחה שנאמר ויטע אשל בבאר שבע, עמד יצחק והשביחה שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, עמד יעקב והשביחה שנאמר ויקן את חלקת השדה", ע"כ.
וכתב בזית רענן על הילקוט שמעוני, לבעל מגן אברהם, וז"ל "ונראה לי דהכי פירושו, דקי"ל מה שקנה עבד קנה רבו, אך אם נתן לו רבו מתנה קנאה, אבל השבח מה שמשביח אח"כ שייך לרבו, ולכן אמר העבד מה בידי וכו', כלומר אין לי בשבח כלום, ואפילו הכי נוטע אותה כי עבד נאמן הוא לרבו, כך האבות השביחו הארץ וזה לא שייך לישראל, ואפילו הכי נתנו הקב"ה לישראל, ולכך קאמר לאברהם וליצחק וליעקב", עכ"ל. מדבריו למדנו חידוש בהלכות אדון שנתן מתנה לעבדו, שגם כאשר המתנה חלה, השבח שמשביח אח"כ שייך לאדון.
והנה בתוס' קידושין כד. והרשב"א שם כג: כתבו שאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה העבד, משום דיד העבד כיד רבו ואינו יכול לזכות מידו, אך בנתן לו על ידי אחרים נחלקו הראשונים, דדעת הריטב"א שם דגם בזה לא זכה העבד, אמנם דעת המרדכי קידושין סי' תצ"ג בשם רבינו אלחנן דקנה העבד, והאדון אינו זוכה בזה. א"כ מקום הנידון הוא לדעת המרדכי, האם כשהאדון נתן מתנה לעבדו, השבח והפירות שייכים לאדון דזה הוי כמו דבר חדש שזכה בו העבד דהוי לאדון, או דכיון דבא מכח הקרקע שאין לרבו רשות בו, גם השבח והפירות בכלל זה שאין לרבו רשות בהם.
ויש להוכיח מדברי הרשב"א שם, שהביא דיש שהוכיחו ממה שהגמ' דימתה בסוגיא שם עבד לאשה, דכשם שהאשה שנתן לה בעל מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאמרינן בבבא בתרא נא:, כך אדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד "ואין האדון אוכל פירות", ע"כ. והרשב"א שם דחה שיטתם דהעבד אינו יכול לזכות כלל, אבל מ"מ נשמע מינה להיכא דחלה המתנה כגון שזיכה לעבד ע"י אחרים וכרבינו אלחנן, דאין האדון אוכל הפירות, וכמו שבאשה הבעל אינו אוכל פירות. וזה דלא כמו שכתב המג"א בזית רענן הנ"ל, שאפילו השבח שהשביח את השדה עצמה הוי לרבו, ועי'.
בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם (א ח)
בספרי פיסקא ח', "מה תלמוד לומר לאברהם ליצחק וליעקב, כדאי אברהם בעצמו כדאי יצחק בעצמו כדאי יעקב בעצמו. משל למלך שנתן לעבדו שדה אחת במתנה, לא נתנה לו אלא כמות שהיא, עמד העבד ההוא והשביחה, ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא, חזר ונטעה כרם ואמר מה בידי לא נתנה לי אלא כמות שהיא. כך כשנתן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את הארץ לא נתנה לו אלא כמות שהיא, שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, עמד אברהם והשביחה שנאמר ויטע אשל בבאר שבע, עמד יצחק והשביחה שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, עמד יעקב והשביחה שנאמר ויקן את חלקת השדה", ע"כ.
וכתב בזית רענן על הילקוט שמעוני, לבעל מגן אברהם, וז"ל "ונראה לי דהכי פירושו, דקי"ל מה שקנה עבד קנה רבו, אך אם נתן לו רבו מתנה קנאה, אבל השבח מה שמשביח אח"כ שייך לרבו, ולכן אמר העבד מה בידי וכו', כלומר אין לי בשבח כלום, ואפילו הכי נוטע אותה כי עבד נאמן הוא לרבו, כך האבות השביחו הארץ וזה לא שייך לישראל, ואפילו הכי נתנו הקב"ה לישראל, ולכך קאמר לאברהם וליצחק וליעקב", עכ"ל. מדבריו למדנו חידוש בהלכות אדון שנתן מתנה לעבדו, שגם כאשר המתנה חלה, השבח שמשביח אח"כ שייך לאדון.
והנה בתוס' קידושין כד. והרשב"א שם כג: כתבו שאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה העבד, משום דיד העבד כיד רבו ואינו יכול לזכות מידו, אך בנתן לו על ידי אחרים נחלקו הראשונים, דדעת הריטב"א שם דגם בזה לא זכה העבד, אמנם דעת המרדכי קידושין סי' תצ"ג בשם רבינו אלחנן דקנה העבד, והאדון אינו זוכה בזה. א"כ מקום הנידון הוא לדעת המרדכי, האם כשהאדון נתן מתנה לעבדו, השבח והפירות שייכים לאדון דזה הוי כמו דבר חדש שזכה בו העבד דהוי לאדון, או דכיון דבא מכח הקרקע שאין לרבו רשות בו, גם השבח והפירות בכלל זה שאין לרבו רשות בהם.
ויש להוכיח מדברי הרשב"א שם, שהביא דיש שהוכיחו ממה שהגמ' דימתה בסוגיא שם עבד לאשה, דכשם שהאשה שנתן לה בעל מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאמרינן בבבא בתרא נא:, כך אדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד "ואין האדון אוכל פירות", ע"כ. והרשב"א שם דחה שיטתם דהעבד אינו יכול לזכות כלל, אבל מ"מ נשמע מינה להיכא דחלה המתנה כגון שזיכה לעבד ע"י אחרים וכרבינו אלחנן, דאין האדון אוכל הפירות, וכמו שבאשה הבעל אינו אוכל פירות. וזה דלא כמו שכתב המג"א בזית רענן הנ"ל, שאפילו השבח שהשביח את השדה עצמה הוי לרבו, ועי'.
