מצות "ושפטתם צדק" לפני ששמעו דברי בעלי דינים

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק (א טז)

בתרגום יונתן "ומדשמעתון מליהון לית אפשר לכון דלא למדנהון", היינו דילפינן מדכתיב תחילה "שמוע בין אחיכם" ואחר כך "ושפטתם צדק", שכל החיוב של "ושפטתם" הוא רק לאחר ששמעו את דברי בעלי הדינים.

אמנם ברש"י כתובות קו. וביתר ביאור ברש"י מהדו"ק בשיטמ"ק שם, מבואר דאיכא עשה של "ושפטתם צדק" גם לפני שהתחילו לדון, דאמרינן שם דרב נחמן היה לפניו דינא דיתמי, והגיע לפניו דין תורה אחר שהיה סבור שהוא קרובו של רב ענן, וסלקיה לדינא דיתמי ודן את קרובו של הת"ח, אמר האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד התורה עדיף. ופירש רש"י שם, שהכוונה שבין בדין של היתומים ובין בדין של קרובו של הת"ח איכא עשה של "ושפטתם צדק", ובדינו של קרוב הת"ח איכא מלבד זאת נמי עשה של "כבוד התורה".

ומבואר דאיכא עשה של "ושפטתם צדק" בדינו של קרוב הת"ח, אע"פ שעדיין לא התחיל בדינו, [ועי' בריטב"א שם שכתב דמיירי שגם בדין היתומים עדיין לא התחילו, וא"כ בין בדין היתומים ובין בדין קרוב הת"ח ליכא חיוב עשה], ומבואר דס"ל לרש"י דאיכא העשה של "ושפטתם צדק" גם קודם ששמע הדין, וזה דלא כהתרגום יונתן כאן, וצ"ע.
​

◆ ◆ ◆​

והנה בסנהדרין ו: איתא לגבי הלאו של "לא תגורו מפני איש", שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו, משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו מפני איש". ולשיטת רש"י והראשונים הנ"ל דאיכא עשה של "ושפטתם צדק" גם קודם שהתחיל בדינו, צ"ל דדברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל הם רק בלאו ד"לא תגורו מפני איש" דליכא קודם ששמע הדין, אבל העשה ד"ושפטתם צדק" איכא. ועדיין קשה הרי קודם ששמע דברי בעלי דינים רשאי לומר להם איני נזקק לכם, ומשמע דאפילו לכתחילה, והרי עכ"פ העשה ד"ושפטתם צדק" איכא.

ויש ליישב דהיכא שאחד מבעלי הדינים הוא חזק, מצד הסברא היה פטור מלדון אע"ג דאיכא עשה של "ושפטתם", דכיון דאיכא חשש היזק, ממילא "שלו קודם", וכמו בהשבת אבידה וכיוצא בזה. אלא שחידשה התורה "לא תגורו מפני איש", ועל לאו זה ליכא ההיתר "שלו קודם", כי על זה גופא ניתן הלאו להזהיר את הדיין שלא יפחד מהיזק, ועוד משום דבלאו זה כתיב "כי המשפט לאלקים הוא", דאין זה כשאר בין אדם לחבירו אלא כדין בין אדם למקום. ולאו זה הוא רק לאחר ששמע דברי בעלי דינים, משום דדרשינן בסנהדרין שם "לא תכניס דבריך" מפני איש, מלשון "אוגר בקיץ", וזה שייך לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, דאז הוא נחשב "אוגר דבריו", משא"כ קודם לכן עדיין אין לו דברים לאגור, וכמ"ש בתורת חיים שם. וכיון דקודם ששמע דברי בעלי דינים ליכא לאו ד"לא תגורו" אלא רק מצות עשה של "ושפטתם צדק", בזה אינו מחוייב היכא דיש לו חשש היזק.

ובאמת הדברים מפורשים בהגהות אשרי שם, דאם שניהם חזקים חייב לדונם גם קודם ששמע טענותיהם, והיינו משום דהחזק שיזכה אותו יעמוד להגן עליו מאותו שחייב, עי' בתוס'. מבואר דבעצמותו איכא חיוב לדון גם לפני ששמע את טענותיהם, ולכן אם שניהם חזקים והוא הדין אם שניהם אינם חזקים חייב לדונם גם לפני ששמע הטענות, וכל ההיתר להמנע מלדון הוא רק משום שאחד מהם קשה, והביאור הוא כנ"ל דאז איכא "שלו קודם", אבל בלא"ה הרי איכא עשה ד"ושפטתם צדק".

אכן באור זרוע שם, שהוא מקור דברי ההגהות אשרי, מבואר דגם היכא ששניהם קשים חייב לדונם רק לאחר ששמע טענותיהם, אלא שחיב לדונם אפילו קודם שיודע להיכן הדין נוטה. ומדבריו מבואר דג"כ יש חילוק בין הלאו של לא תגורו לבין העשה של ושפטתם צדק, אבל באופן אחר, דהלאו של לא תגורו הוא רק היכא שיודע להיכן הדין נוטה, והעשה של "ושפטתם צדק" הוא מיד לאחר ששמעו הטענות אבל קודם ששמעו את הטענות אין חיוב לדון כלל. וזהו כדעת התרגום יונתן הנ"ל, דהעשה לדון הוא רק לאחר שמיעת הטענות.

וטעם החילוק בין הדינים הוא, דהחיוב לדון מתחיל לאחר שמיעת הטענות מדכתיב "שמוע בין אחיכם" ורק אחר כך חלה המצוה של "ושפטתם צדק" וכמו שנתבאר, והלאו של לא תגורו הוא רק כאשר אוגר דבריו וזה רק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, וכנ"ל. עכ"פ נמצא דזהו מחלוקת ראשונים האם איכא העשה ד"ושפטתם צדק" קודם שהתחיל לדון.
​

◆ ◆ ◆​

 

[גרינפלד]

המשך:
ובמקור הדין דהלאו של "ולא תגורו" הוא רק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, הנה לעיל כתבנו בשם התורת חיים, משום דבלא זה אינו נחשב "אוגר דבריו", אמנם בתוס' הריב"א כתב דהמקור הוא משום דקודם לכן אינו נחשב "דיין" בהך דינא, והתורה הזהירה בזה רק ל"דיין".

ובביאור טעמא דקרא דהלאו של לא תגורו הוא רק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, הנה לפי דברי הריב"א י"ל שהמקור של הדין הוא גם כן הטעם, דלא הזהירה התורה אלא את הדיין.

אך לפי"ד התו"ח הנ"ל דהוי גזירת הכתוב מקרא ד"לא תגורו", יש לפרש הטעמא דקרא באופן אחר, דנתחדש בזה ש"ולא תגורו" אין זה איסור על מניעת הדין, אלא על קלקול ועיוות הדין, דכיון שרק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה הוא נמנע מלדון, והיינו משום שהוא רואה שהגברא אלימא הוא החייב, ואם זה שהוא רך היה חייב לא היה נמנע מלפסוק את הדין, א"כ נמצא שאין זה כהוגן, שהרי אם הרך היה יוצא חייב היו מחייבים אותו, ורק כיון שהקשה יוצא חייב הוא נמנע מלדון, וזה נחשב הטית דין גמורה לטובת הגברא האלים, ועל זה אמרה תורה לא תגורו.

ולפי זה מובן למה דוקא באחד רך ואחד קשה איכא "לא תגורו", והתוס' נתקשו בטעמא דמילתא דלא נקט ששניהם קשים, וכתבו כיון שהחזק שזיכה אותו יעמוד לצידו להגן עליו, והב"ח בחו"מ סי' י"ב הקשה על טעם זה דמי יימר שיש בידו להגן, עי"ש.

אך להפירוש הנ"ל ניחא, דכל מה שיש כאן הטית דין, שייך רק אם אחד אלים מחבירו וכשנודע לו שצריך לחייבו אינו רוצה לחייבו מחמת שירא ממנו, דאז נמצא דהרך שבשניהם היתה לו האפשרות רק להתחייב בדין זה ולא היתה לו האפשרות לזכות, ואין זה כהוגן משום שהדין נוטה לצידו של החזק יותר שאותו לא היו מחייבים. אבל כששניהם חזקים אין שייך לומר שאינם שוים, שהרי כמו שחזר בו מלדון את זה כך כאשר היה רואה שהשני מתחייב היה חוזר בו מלדונו, דהרי שניהם חזקים, ובע"כ לא חזר בו מלדונם מפני שאחד מהם חזק מחבירו, ונמצא שאין כאן הטיה.

ולפי זה יש ליתן עוד טעם מדוע אין כאן הפטור של "שלו קודם", דכל ההיתר דשלו קודם, הוא רק שלא להציל את ממון חבירו, אבל לעשות הטית דין לצידו של החזק, שאם היה נמצא שהרך מתחייב היו מחייבין אותו, ועתה שהקשה מתחייב אין מחייבין אותו, לזה אין שום היתר של "שלו קודם", וק"ל. אמנם כל הראשונים הנ"ל לא פירשו כדברינו, ופטטיא דאורייתא טבין.
​

◆ ◆ ◆​

הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ב ה"א כתב, שאם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם אפילו קודם שמיעת הטענות. והקשה באורים ותומים סי' י"ב (אורים סק"א), הרי קרא ד"לא תגורו מפני איש" כתיב גבי "ואצוה את שופטיכם" וא"כ איירי בממונים, ומיניה דרשינן דדוקא לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, הרי דגם בדיינים קבועים כך הדין.

ובאמת לביאור התוס' הריב"א הנ"ל לא קשה, דהטעם דרק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה היינו משום שמקודם לכן אין לו שם דיין, וכל זה בסתם אדם, אבל ממונה לרבים יש לו שם דיין גם קודם שהתחיל לדון.

אמנם עדיין קשה בדברי התרגום יונתן הנ"ל, שדורש "שמוע בין אחיכם ושפטתם" דרק לאחר שמיעה איכא העשה של ושפטתם, הרי איירי בממונה לרבים, ובזה מחוייב מיד.

ואולי יש לומר, דכל מה שחייב הוא לדון בממונה לרבים, היינו דוקא היכא שאין ממונה אחר שהוא גדול ממנו, אבל אם יש ממונה גדול ממנו רשאי לדחותו שילך לדון לפניו. ומקור לדין זה בביצה לו: דהא דאין דנין ביו"ט מיקרי שבות של רשות, ופריך בגמ' והאיכא מצוה, ומשני בדאיכא דעדיף מיניה, דאז אין מצוה עליו לדון אלא רק רשות [ועי' ברבינו יהונתן מלוניל שם שהטעם לזה משום דכתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר בי"ד יפה עי' סנהדרין לב:, היינו דמטעם זה החיוב מוטל על הבי"ד היפה יותר].

וממילא הרי אז היה משה רבינו קיים, אלא שבכדי להקל עליו עשו שרי אלפים מאות חמשים ועשרות, ומכל מקום עיקר החיוב הוא על משה רבינו ויכולים לדחות אליו, ונהי שנתמנו האחרים ג"כ לדון, זהו רק בשביל להקל על משה רבינו ועל העם, אבל עדיין אין להם חיוב לדון, שמעיקר הדין יכולים לדחות להממונים שעליהם או למשה רבינו עצמו, ולכן רק היכא שכבר שמעו הטענות איכא בהו העשה, דאז לא גרע ממי שאינו ממונה כלל.​

 

[גרינפלד]

וטעם החילוק בין הדינים הוא, דהחיוב לדון מתחיל לאחר שמיעת הטענות מדכתיב "שמוע בין אחיכם" ורק אחר כך חלה המצוה של "ושפטתם צדק" וכמו שנתבאר, והלאו של לא תגורו הוא רק כאשר אוגר דבריו וזה רק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, וכנ"ל.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובתוס' הריב"א המובא לקמן מבואר דהטעם דאיסור לא תגורו הוא רק לאחר שיודע להיכן הדין נוטה משום דרק אז נקרא "דיין", ועי"ש שכתב לדינא כדברי האו"ז כאן דהחיוב לדון בשניהם קשים הוא לאחר שמיעת הטענות קודם שיודע להיכן הדין נוטה, ולפי"ז צ"ל דהחילוק הוא באופ"א, דהעשה של ושפטתם הוא להעשות דיין א"כ שייך עוד קודם שהוא דיין, מעת ששמע הטענות, אבל "ולא תגורו" הוא אזהרה רק לאחר שכבר הוי דיין.​

 

[גרינפלד]

ומקור לדין זה בביצה לו: דהא דאין דנין ביו"ט מיקרי שבות של רשות, ופריך בגמ' והאיכא מצוה, ומשני בדאיכא דעדיף מיניה, דאז אין מצוה עליו לדון אלא רק רשות [ועי' ברבינו יהונתן מלוניל שם שהטעם לזה משום דכתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר בי"ד יפה עי' סנהדרין לב:, היינו דמטעם זה החיוב מוטל על הבי"ד היפה יותר].​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
עוד יש להעיר מהגמ' בשבת נה. "רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה, אמר ליה לא סבר ליה מר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, אמר ליה שיננא רישך בקרירי רישא דרישיך בחמימי, הא יתיב מר עוקבא אב בית דין". והיינו דכאשר יושב מר עוקבא ודן והוא בית דין קבוע יותר, אין חיוב על שמואל לדון ויכול לדחותו אליו.

והנה בזה יש חידוש יותר, כיון שמבואר במו"ק טז: שבלימוד התורה היה מר עוקבא תלמיד של שמואל, ורק בדין היה מר עוקבא יושב בראש משום שהיה נשיא מזרע דוד עי"ש, וא"כ מצד הלך אחר בי"ד יפה הרי שמואל עדיף, ומ"מ סבר שמואל דכיון שלענין הדין הוא הנשיא ויושב בראש עיקר החיוב מוטל עליו.​