באיסור קללת עצמו

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
רק השמר לך ושמור נפשך מאוד (ד ט)

בגמ' שבועות לו. איתא דהמקלל עצמו עובר בלאו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. וכתב הריטב"א שם, וז"ל "וא"ת אם כן היאך לוקה, דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא, שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים והוה ליה לאו שבכללות שאין לוקין עליו, ולאו מילתא היא דהא לא מיקרי לאו שבכללות כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו", מבואר מדברי הריטב"א דיסוד איסור קללת עצמו הוא מדין שמירת הנפש וככל איסור סכנה.

אמנם הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ו ה"ג כתב "המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים, שנאמר השמר לך ושמור נפשך", ומלשונו שכתב דלוקה "כמו שקלל אחרים", משמע שהאיסור מטעם קללה ולא מדין שמירת הנפש גרידא.

ובספר חבצלת השרון דברים עמ' קי"ט כתב להוכיח כן בדעת הרמב"ם, דהרי באמת קללה הוי לאו שאין בו מעשה, אלא דגלי רחמנא במקלל דלוקה אע"פ שאין בו מעשה בדילפינן בתמורה ג: מדכתיב אם לא תשמור ליראה את ה' והפלה ה' את מכותיך, וא"כ במקלל עצמו אם האיסור רק מדין שמירת הנפש איך לוקה בלא מעשה, לפי"מ דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ועוד דהרמב"ם לא מנה השמר לך ושמור נפשך בתורת לאו לשמירת הנפש, רק מנאו בתורת מצות עשה בהלכות רוצח פי"א ה"ד, וא"כ איך לוקה ע"ז. ועל כרחך דקללת עצמו הוי מדין איסור קללה, וממילא הוא בכלל הלאו של לא תקלל חרש, והרי בלאו זה נתחדש שלוקין עליו אע"פ שאין בו מעשה. וכ"כ בזוהר הרקיע להרשב"ץ אות קי"ח, דלהרמב"ם הוי בכלל קללת אחרים.

ולכאו' הרמב"ם לשיטתו, שכתב בספר המצוות ל"ת שי"ז דהטעם שנאסר לקלל חרש אע"פ שאינו שומע הקללה, מפני שהתורה הקפידה על הקללה לא רק בגלל הצער של המקולל, אלא גם בשביל נפש המקלל שלא ירגיל עצמו לכעוס, ומשמע דס"ל דאיסור קללה אינו משום שתתקיים הקללה וינזק המקולל, דא"כ זה שייך גם בחרש, אלא משום הצער של המקולל בשמיעתו הקללה ומשום השחתת נפש המקלל. והטעם דפשיטא ליה שאין האיסור משום נזק המקולל, צ"ל דאין לחוש שתתקיים הקללה על חנם, וכ"כ התומים סי' כ"ז סק"ד. וא"כ במקלל עצמו אי אפשר לומר דאסור משום שמירת גופו ממש, דהא באמת אין לחוש שיתקיים, ומוכרח דהוי מדין איסור קללה.
​

◆ ◆ ◆​

והנה במנחת חינוך מצוה רל"א אות ו', מסתפק האם רשע שקילל עצמו עובר בלאו, דהרי אינו עושה מעשה עמך, ונוטה לומר דעובר משום שהתורה הזהירה ושמור נפשך מאוד. וביאר בספר הנ"ל, דזה תלוי במה שנתבאר, דאי הוי מדין שמירת הנפש, א"כ לא שייך בהו פטורי דאיסורי קללה, וגם רשע מוזהר בשמירת נפשו. אכן להרמב"ם דהוי מדין איסור קללה, פטור.

ונראה להוסיף בזה עוד נפק"מ פשוטה, דאם הוא מטעם קללה הרי אסור לקלל חבירו אפילו בהפסד ממון וא"כ הוא הדין את עצמו, אבל שמירת הנפש אין שייך אלא בקללה שימות וכה"ג בדבר של סכנה, וראיתי להאדר"ת בקונטרס שמר את הדבר (הוצאת מכון אהבת שלום עמוד רכ"ו) שנסתפק בזה במי שמקלל עצמו שיסתמא או שיעשה גידם, שהוא דבר שאין כל גופו תלוי בזה.

ובמנחת חינוך מצוה ע"א כתב, דנראה לו פשוט דמקלל עצמו דחייב משום שמור נפשך זהו דוקא על עצם הלאו דקללה, אבל על לאו דקללת דיין ונשיא אין חייב כשמקלל עצמו, עי"ש. אולם בשבט הלוי סוף ח"ה בקונטרס המצוות סי' ל' אות א' הביא מהרדב"ז דלא כהמנ"ח, אלא דאם קלל את עצמו והוא דיין ונשיא לוקה ג'. והנה אי נימא דמקלל עצמו האיסור רק מטעם שמירת נפש ולא משום איסור קללה דאיסור קללה לעצמו אין שייך, א"כ ודאי דלא יתכן לומר כהרדב"ז דעובר משום אלוקים לא תקלל אלא רק משום שמירת נפש, ופשוט.
​

◆ ◆ ◆​

עוד נפק"מ דאם ראובן קלל את שמעון על תנאי שאם יעשה כך וכך ימות וכה"ג, האם אסור לשמעון המקולל לעבור על התנאי, דאי מטעם איסור קללה אין כאן, שהרי לא הוציא קללה מפיו, והעובר הוא רק המקלל, אך מצד שמירת נפש יהא מוטל עליו להשמר שלא לקיים את התנאי שעל ידו יהא מקולל. וזה חידוש.

עוד נפק"מ דהנה נראה דאיסור קללה תלוי בדעת המקלל את מי הוא בא לקלל, ולא במי שנסבב לו הרע מהקללה, דהגע עצמך, אילו אדם קילל את חבירו שתטבע ספינתו בים, והיה אביו של המקלל בתוך אותה הספינה, אטו יחשב מקלל אביו. ולפי זה מי שקילל אדם רשע שימותו בניו, לא עבר באיסור קללה אפילו אם הבנים הם צדיקים, דאותם לא קילל רק את האב הרשע שימותו בניו, וכמו כן מי שקילל את אחיו שימות אביו, או את סבו שימותו בניו, אין עובר באיסור מקלל אביו, דלא את אביו קילל אלא את אחיו, אף שתוכן הקללה הוא רע לאביו. אמנם לגבי קללת עצמו בכה"ג שמקלל את בניו שהוא עצמו ימות, עובר משום קללת עצמו מטעם שמירת הנפש, דמצד הסכנה הא אין חילוק את מי מקלל, אך מצד איסור קללה גופא לא שייך.​

 

[גרינפלד]

ובמנחת חינוך מצוה ע"א כתב, דנראה לו פשוט דמקלל עצמו דחייב משום שמור נפשך זהו דוקא על עצם הלאו דקללה, אבל על לאו דקללת דיין ונשיא אין חייב כשמקלל עצמו, עי"ש. אולם בשבט הלוי סוף ח"ה בקונטרס המצוות סי' ל' אות א' הביא מהרדב"ז דלא כהמנ"ח, אלא דאם קלל את עצמו והוא דיין ונשיא לוקה ג'. והנה אי נימא דמקלל עצמו האיסור רק מטעם שמירת נפש ולא משום איסור קללה דאיסור קללה לעצמו אין שייך, א"כ ודאי דלא יתכן לומר כהרדב"ז דעובר משום אלוקים לא תקלל אלא רק משום שמירת נפש, ופשוט.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה לפי"ד הרדב"ז צ"ל דלא הוי לאו חדש על קללת עצמו, רק גילוי שנכלל בלאוים של קללה עצמם, ולכן נכלל גם בלאוים של אלקים לא תקלל וכו', וצ"ע דבגמ' שם אמרינן דהמקלל עצמו עובר משום השמר לך וגו' דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, ולדברי הרדב"ז ל"ל תוספת זו דהוי ל"ת, הרי לוקה מצד לא תקלל חרש, והוי רק גילוי דנכלל בלאו דקללה, וצ"ע.​