• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

להשתמש בכלי ללא טבילה בשעה"ד

rafi2391 אמר:
האם אפשר יהיה להפוך את הכלי לחד פעמי
זאת אומרת לזרוק אותו אחרי שימוש 1?
לחץ כדי להרחיב...
ראובן בכורי אמר:
אין זה עוזר לפטור מטבילה, אחר שסוף סוף כלי רב שימושי הוא
לחץ כדי להרחיב...
ועוד שגם כלים חד פעמיים דעת מרן זיע"א שצריך טבילה כמו תבניות אלומיניום, [אמנם בזה יהיה שייך לדון בשעת הדחק דדעת מרן הראש"ל שליט"א כמדומני להקל בזה, אך אינני זוכר כעת איפה מי שיוכל שיעלה את זה]
 
נמצאו האופנים ללא טבילה:
כשהגוי לפנינו: לתת לו את הקומקום במתנה (שיגביהנו טפח ויבין שהוא עתה שלו), ולחזור ולשאול אותו ממנו.
כאשר אין הגוי לפנינו:
א. לזכות את הקומקום למי שהגוי לפניו (בצורה הנכונה ובאופן הנכון, כמבואר בפנים), ושאותו אדם יקנה אותו לגוי באחד הקניינים המועילים (כמבואר בפנים) וישוב וישאל אותו הראשון מן הגוי. אפשר גם בשעה"ד להקנות לגוי ישירות בקנין אודיתא, שאומר לו אני מודה שהקומקום שלך.
ב. אם אי אפשר בזה כגון שאין קשר כלל עם הגוי, אפשר להקנות אותו לגוי פלוני ע"י כסף, וגם ע"י סודר, ולהשתמש בו אח"כ, שודאי ניחא ליה לגוי לקבל מתנה תמורת השימוש של הישראל בה.
ג. להפקיר את הקומקום ולחזור לקחתו ולהשתמש בו בכוונה שלא לזכות בו. ונראה שבשעה"ד גדול יוכל לעשות כן גם בכלי שאינו חשמלי. כמו רשת של מנגל וכד'.
 
נערך לאחרונה:
מצות טבילת כלים

אם טבילת כלים חדשים הינה מן התורה או מדרבנן | טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו | הטבלת הכלי לפני הגעלתו | טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו | אם טומאה זו כשאר טומאות | אם יש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול | הכרעת מרן השו''ע | אם איסור השימוש מהתורה או מדרבנן​


הנה מכיון ששני הסימנים להלן עוסקים באיזה פרטים הנוגעים למצות טבילת כלים אמרתי להקדים הקדמה כללית הנוגעת לשורשי הלכות אלו מאשר תשיג ידי בעניותי בעזה''י וזה החלי

א. את עיקר מצות טבילת כלים בכלים חדשים הנקנים מן הגוי מצינו שהסמכיו חז''ל (ע''ז עה:) על המקרא בפרשת כלי מדין ''כל אשר יעבור באש וכו' וטהר אך במי נדה יתחטא'' (במדבר לא כג) ומתיבת 'וטהר' דרשו בגמ' שהוסיף לך הכתוב טהרה אחרת במי מקוה והיינו שלבד הכשרת הכלי ע''י הגעלה וליבון עוד צריך הוא טהרה במי מקוה ומדכתיב 'במי נדה יתחטא' דרשו שטהרה זו צריכה להיות במקוה שיש במימיו ארבעים סאה שהנדה ראויה להיות טובלת בהם.

אם טבילת כלים חדשים הינה מהתורה או מדרבנן​

ומצינו שנחלקו רבותינו הראשונים אם מצות טבילת כלים חיובה מן התורה או שאינה אלא דרך אסמכתא ועיקרה מדרבנן כי מדברי ר''ת (תוס' יומא עח: ד''ה מכאן) מבואר דהנך קראי דרשה גמורה ומהם למד גם את חובת הטבילה לנדה ע''ש וכן מבואר מדברי הסמ''ק (עשה קצט) שכלל מצוה זו במנין מצות עשה. גם מדברי הרשב''א (בתורת הבית ב''ד ש''ד דף לה ע''א) משמע שטבילה זו מדאורייתא ושנה דבריו בתשובה (בח''ג ריש סי' רנה וס''ס רנט) והוסיף שם שכך דעת הרמב''ם. וכן נראה מדברי הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד לגבי הא דלא סגי לן ברביעית ע''ש). וכן מוכח מדברי הרא''ש (ע''ז פ''ה סי' לו) שכתב דהך טבילה גזירת הכתוב היא ונראה שמטעם זה כתב (שם בסי' לה) להחמיר לענין סתם משכון שנתנו עכו''ם לישראל ולא נודע בשעת ההלואה אם דעתו לפרוע חובו וליטול את משכונו או לשקעו עולמית ביד הישראל דמספקא לן בגמ' (ע''ז שם) וסלקא בתיקו וכתב הרא''ש דנקטינן לחומרא ונראה שהוא משום דחשיב לה ספק דאורייתא. ועל דרך זו יש להוכיח מדברי האור זרוע שכתב (ע''ז בס''ס רפט) להחמיר בסתם משכנתא ומשמע דהוא משום דספק דאורייתא לחומרא. וכך משמע גם ממ''ש האור זרוע (שם סי' רצג) לענין המשתמש בכלי של עכו''ם קודם טבילה אם בדיעבד מאכלו נאסר וכתב ''אין זה כי אם 'גזירת הכתוב דאסר רחמנא' להשתמש בהם בלא טבילה מעתה מאיזה טעם נכשיר בדיעבד ועל מה נסמוך להתירם'' ומבואר מדבריו שחובת טבילת כלים הוי מהתורה ומפני כך צידד לומר שאם השתמש בכלי קודם טבילה מאכלו נאסר<sup>[1]</sup>. וכן מבואר בשו''ת תרומת הדשן (סי' רנז) ושמטעם זה אין קטן נאמן על טבילת כלים כיון דהוי דבר תורה. וכן כתב באיסור והיתר הארוך (סי' נח ריש אות צא) שטבילת כלים זו הינה דבר תורה ע''ש וכבר כתב החיד''א בס' יעיר אוזן (מע' ט אות ה,,) שרוב הפוסקים ס"ל דטבילת כלי מתכות מדאורייתא וכן הוא בפרי תואר (סי' קכ סס''ק ד) היא וכן כתב הערוך השלחן (שם ס''ק ד).

אומנם מאידך דעת ראשונים רבים היא שטבילת כלים הנקנים מן הגוי אין חיובה אלא מדרבנן ועל צבאם רבנו הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ה) וזו לשונו ''טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה 'אלא מדברי סופרים' 'ורמז לה' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר' 'ומפי השמועה למדו' שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר 'אמרו חכמים' הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם<sup>[2]</sup>'' ודבריו ברור מללו דהוי מדברי סופרים ורק רמז יש לה וכן מוכח ממה שכתב לענין סתם משכנתא (שם הלכ' ו) דנקטינן לקולא שאינו צריך טבילה ותפס להקל כדין כל ספק במידי דרבנן וכן כתבו הריטב''א (ע''ז שם ד''ה הוה וד''ה איבעיא) והרשב''ש (ס''ס תסח) בדעתו וכן ביאר הכסף משנה (בהלכ' ו שם) [ואף שהרשב''א הנ''ל כתב בדעתו דס''ל שהוא מן התורה הנה פשטות לשון הרמב''ם מורה דהוי דרבנן<sup>[3]</sup>]

וכן הוא בדברי הרי''ד בתספותיו (עי' תוס' רי''ד ע''ז עה:) ובפסקיו (ע''ז עה: והו''ד להלן) כן צידד הרמב''ן (במדבר לא כג) ודקדק כן מדברי האונקלוס (וע''ע בחדושיו שם ד''ה הוה אמינא ודו''ק) וכן כתב הרדב''ז (ח''א ס''ס לד) שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן ועיין בישועות יעקב (סי' תקט רס''ק ד ואמ''א) דלרוב הפוסקים טבילת כלים חדשים מדרבנן וכן כתב בארצות החיים (סי' יג א''י ס''ק ג ד''ה עוד כתב המג''א) ועי' בשדי חמד (כללים מערכת ט אות ב) ובס' טבילת כלים (עמ' לב ואילך) ובשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות ב) שהאריכו למעניתם למנות ולקבץ כעמיר את שיטות הראשונים בענין זה.

ודעת מרן השו''ע נראה שטבילת כלים חובתה מהתורה ויש ללמוד זאת ממה שכתב לענין כלי שמשכנו עכו''ם ביד ישראל שבגמ' הוא בעי דלא איפשטא וכתב (ביו''ד סי' קכ סעי' ח) שצריך להטבילו בלא ברכה וממה שנטה להחמיר מבואר דסובר דחשיב ספק דאורייתא וכן נראה ממה שכתב (בסעי' יד) שקטן אינו נאמן על טבילת כלים ומקורו מדברי התרומת הדשן הנ''ל שהוא מפני שמצוה זו דאורייתא היא וקטן אינו נאמן בדאורייתא ע''כ ומבואר שדעת מרן שמצוה מדאורייתא וכן ביאר הפרי חדש (בס''ק כו וס''ק לח) בדעת מרן השו''ע ועי' בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות ג ואילך) באורך ואכמ''ל.

טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו​

ב. והנה בטעמה של מצוה זו נדעו בשערים דברי הירושלמי (סוף ע''ז) שעיקר מצות טבילת כלים הינה ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' ומצינו שנחלקו רבותינו הראשונים בביאור דבריו

כי מדברי רש''י בפירוש החומש (במדבר לא כג) מבואר שטבילה זו הינה חלק מהכשרת הכלי וכלשונו ''שאף 'להכשירן מן האיסור הטעין טבילה' לכלי מתכות'' כן מבואר בדברי הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ה הו''ד באות א) שטבילה זו להתירו מגעולי עכו''ם. והיינו שלבד מה שהצריכה התורה הגעלה וכדו' להפליטו מידי איסורו בעינן נמי טבילה לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שנדבקה בו שאינה יוצאת אלא בטבילה ומפני כך הצריכה התורה טבילה לכלי עכו''ם וכן נראה כוונת הלבוש (ריש סי' קכ)<sup>[4]</sup>.

ואף כלים חדשים שלא נבלע בהם איסור מ''מ כיון שבאו מרשות הגוי וסופן היה שישתמשו בהם איסור הרי שכבר שורה עליהם רוח טומאה זו מתחילה וכמו שכתב הריטב''א (ע"ז דף עה:) שהוא ''משום דסופן להשתמש באיסור אצל נכרי ויצאו לקדושה הצריכן התורה טבילה אף בחדשים''<sup>[5]</sup>

אומנם מדברי הרא''ש (בפרק בתרא סי' לו) והתוספות (ע''ז עה: ד''ה מגעילן) מבואר שטבילה זו אינה מפני הטומאה שכן אף כלים חדשים טעונים טבילה אלא גזירת הכתוב היא שהקונה כלי ומוציאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל חייב להטבילו. וע''ע ברש''י (ע''ז שם ד''ה זוזא).

ואפשר ליתן מעט טעם בדבר דהוי כטבילת גר שהצריכה התורה להוציאו מטומאה לטהרה וכן וכן מצאתי בתשובת רבנו שמחה בר שמואל (הו''ד בשו''ת מהר''ח אור זרוע סי' סג) שהוא כטבילת גר הנכנס לקדושה ע''י טבילה וכן ראיתי בס''ד בדברי הרשב''א (יבמות מז: סד''ה נתרפא) שכתב לדמות טבילת כלים לטבילת גר וכעי''ז כתב הריטב''א (ע''ז שם ד''ה הוה) דהא דבעי לטבילת כלים ארבעים סאה ''דשמא הכא גזרת מלך היא משום מעלה שעשאוה כטבילת גר'' וכן מבואר באיסור והיתר הארוך (שער נח אות עו לפי דפוסים ראשונים הוצאת מכון המאור) ''שהטבילה הוא בשביל שיצא מטמאת ע''ז ונכנס לקדושת ישראל ודומה לגוי הנכנס לקדושה ע''י טבילה'' וכן מבואר עוד שם (אות קו) ''שהטבילה אינה מחמת פליטת איסור דהא צריכין לטבול אפילו כלי חדש אלא רק 'להעביר ממנו רוח הטומאה ושם גויות ולהכניסו בקדושה של ישראל' לפי שבחרנו השם אלהים לנחלתו. והבדילנו מן התועים. וקדשנו בקדושתו שנאמר וכו' עכ''ל<sup>[6]</sup>.

[ובזה ניחא שיטת ר''י שמחד גיסא מצינו באיסור והיתר (אות עו) שכתב בשם ר''י שהטבילה היא 'להעביר הטומאה' ולכן צריך טבילה אף לצונן ומאידך גיסא מצינו בסמ''ג (לאוין קמח ד''ה בפרשת) שדעת ר''י שטבילה זו אינה משום הטומאה ולהכי אין לחוש בה לחציצה כשלא הגעילו תחלה ע''ש ולהאמור נראה דס''ל לר''י שענינה של טבילה זו אינו מפני טומאת המאכלות אסורות הבלועה בכלי כפי שיתבאר להלן מדברי הרמב''ם ודעימיה אלא הוא מפני שיצא מטומאת הגוי ודמי לטבילת גר וארווחנא שגם התוס' מודו להך טעמא דהוי דומיא דטבילת גר]

הטבלת כלי לפני הגעלתו​

ג. סוף דבר נמצא שלפי דברי הרמב''ם ודעימיה ענינה של טבילת כלים היא בכדי להכשירם מטומאת געולי העכו''ם והתוס' ודעימם פליגי וס''ל שגזירת הכתוב היא ונתבאר שהוא כדרך טבילת גר

ונראה שבזה תתבאר מחלוקת הקדמונים כמין חומר לענין הקונה כלי ישן מן העכו''ם שהכלי טעון הגעלה וטבילה אלא שהקדים את טבילת הכלי להגעלתו ודעת הרשב''ם (הו''ד ברא''ש ע''ז פ''ה סי' לו) דאותה טבילה אינה מועלת דהוי כטובל ושרץ בידו וכן כתב הרמב''ן (ד''ה מדקתני) ומדבריו נראה שהוא לעיכובא והוסיף וביאר ''והטעם לזה שהצריך הכתוב טבילה זו לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, והרי לא יצאו מטומאת הגוים עד שפלטו גיעולי הגוים'' וכן הסכים הריטב''א (ד''ה תנא) וכן כתב בספר השלחן (הלכ' סעודה שער ט) ''כל מקום שאמרנו בכאן מטביל, אינו אלא לבסוף לאחר שאר ההכשר, שאין הטבילה אלא לצאת מטומאת הגוי לקדושת ישראל, וכל שחלודת האיסור בכלי, אינו נפרד מטומאתו של גוי'' וכן מצאתי באורחות חיים מלוניל (ח''ב דיני טהרת כלים ד''ה כל מקום) וכ''כ המאירי (ד''ה וטבילה) וז''ל ''טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת 'קדושת מאכלות' אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם נכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי טובל ושרץ בידו ואם עשה כן ר"ל שהטבילו קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד'' [ומה שכתב שגדולי המפרשים מקילים בדיעבד כן דעת הראב''ד (הו''ד בחדושי הרשב''א שם) דעיכובא לא כתיב ע''ש] ומבואר מדברי כולם שכיון שענינה של טבילת כלים הינה בכדי להכשירן מטומאת מאכלות אסורות א''כ כל שלא הגעילם תחילה אין הטבילה מועלת דהיאך יטהר הכלי מידי טומאת האיסור הבלוע בו בעוד והאיסור גופא עדיין עומד בעינו בתוכו ואין לך טובל ושרץ בידו גדול מזה<sup>[7]</sup> ונראה דכולהו אזלי בשיטת הרמב''ם הנ''ל שענינה של טבילה זו הינה בכדי להכשיר הכלי מטומאת געולי עכו''ם שבו ולכן חשש בזה לטובל ושרץ בידו.

אומנם מאידך מצינו לבעלי התוס' (ע''ז שם ד''ה מגעילן) שכתבו שרשאי לכתחילה להטביל ואז להגעיל ואין לחוש לטובל ושרץ בידו כיון שטבילה זו אינה מפני הטומאה וכ''כ הסמ''ג (לאוין קמח ד''ה בפרשת) בשם ר''י וכ''כ הרא''ש (שם סי' לו) ור''י מפראיש בתספותיו שם וכן הוא בנמק''י (שם ד''ה לכתחילה- אומנם הסכים שלכתחילה צריך קודם הכשר ואז טבילה) וכן נראה מדברי האיסור והיתר (שער נח אות קה). והם לשיטתם דס''ל שהיא גזירת הכתוב בעלמא ואינה מפני טומאת מאכלות אסורות וע''ע להלן שכ''נ מדברי עוד ראשונים וכך תפס מרן השו''ע (בסי' קכא סעי' ב) להלכה שמעיקר הדין מעילה טבילת הכלי אף קודם הגעלה.

[ובפירוש המחלוקת אפשר דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא בדבר שאיסורו מהתורה דהתוס' ודעימיה ס''ל דלא דרשינן ואינו אלא גזירת הכתוב להצריך טבילה כשיוצא מרשות עכו''ם לישראל ומאידך רבים מהראשונים דפליגי ס''ל דאף בדאורייתא דרשינן טעמא דקרא וכמו שהוכיח בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות יב) מדברי הרמב''ם דס''ל הכי אי נמי יש לומר דסבירא להו דלחומרא להצריך טבילה שנית דרשינן].

אם טומאה זו כשאר טומאות​

ד. טרם אכלה לדבר אוסיף ואומר כי מצינו שנחלקו רבותינו האחרונים אם דיני טבילת כלים תלויים בשאר כללי טומאה וטהרה וראש המדברים בזה הוא השב יעקב (סי' לא) שחיפש ללמד זכות על ישראל הנוהגים להשתמש בקדירה המונחת בתנור לחימום מים ואין איש שם על לב להטבילה וביאר דלא עדיפה טומאת העכו''ם משאר כללי טומאה וטהרה וכיון דקיי''ל דאין טומאה שורה בכלי המחובר לקרקע הרי שיש לסמוך על זה שכיון שכלי זה הינו מחובר לקרקע אינו טעון טבילה ע''ש וכן הסכים לדבריו בשו''ת חלקת יעקב (חיו''ד סי' מא וסי' מג) ומטעם זה כתב לפטור כלי חשמל מטבילה דחשיבי כמחוברים לקרקע ע''ש וכן הוא בשו''ת מנחת שלמה (מהדו''ק ח''ב סי' סו) לענין כלי חשמל ע''ש ועי' גם בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו אות א) שדקדק כן מדברי המרדכי (ע''ז רמז תתנט)<sup>[8]</sup> ושכן משמע ממ''ש הגר''א (בסי' קכ ס''ק יט).

ומאידך מצינו אחרונים רבים דפליגי וס''ל שאין ענינה של טבילה זו כטבילה המעלה מידי טומאה וטהרה וכמו שהוכיח הגדולי טהרה (בסי' יז הו''ד בשו''ת מנחת יצחק ח''ד סי' קיד אות ד וע''ע בח''ה סי' לב) מהא דלענין טבילת כלים כסוי הכלי צריך טבילה ואילו לענין טומאה וטהרה קיי''ל דאינן מקבלים טומאה ע''ש גם החת''ס (בחדושיו לסי' קכ ס''ק ו ד''ה וכן כיסוי) כתב להשיג ע''ד השב יעקב הנ''ל וכן הוא בשו''ת יהודה יעלה (אסאד יו''ד סי' רטז,,)

ונראה שאף שמדברי הרמב''ם (שם) והרמב''ן (עה''ת שם) מבואר להדיא שאין ענינה של טומאה זו מצד טומאה וטהרה אלא להכשיר הכלי מטומאת האיסור הבלועה בו מ''מ אין בזה השגה ע''ד השב יעקב הנ''ל דפשוט הוא דלכו''ע טומאת כלי העכו''ם לחוד וטומאת מת וכדו' לחוד רק שנחלקו אם לדמותם בהלכותיהם<sup>[9]</sup> ואדרבה כל דברי השב יעקב ודעימיה יכונו רק לפי דברי הרמב''ם הנ''ל שענינה של טבילה זו מצד טומאת געולי העכו''ם אומנם לו ,דברי התוס' והרא''ש ועוד מקמאי אין ענינה של טבילה זו מפני הטומאה ופשוט שלפי דבריהם אין מקום כלל לדמות כללי טבילת כלים לשאר טומאות דעלמא [ועי' להלן שכך נתבאר בדברי מרן השו''ע (בסי' קכא סעי' ב) ולפ''ז דברי האחרונים שנקטו כן להלכה צע''ג לדינא]

אם יש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול​

ה. ובזה יבואר מה שמצינו בדברי הראשונים שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול וכמבואר בדברי הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ג) ''מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות'' וכן מבואר בדברי הרשב''א (תה''ב הקצר בית ד שער ד דף לב עמוד ב) שכתב ''הלוקח כלי תשמיש מן העובד גלולים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והן טהורין, אבל בלא טבילה לא ישתמש בהם'' וכן הוא בתשב''ץ (קטן סי' שכו) וכן הוא בלשון הטור (יו''ד סי' קכ) ''אסור להשתמש בהן עד שיטבילם'' וכן מצינו לריא''ז בפסקיו (ע''ז שם) שכתב להעיר על דברי הרי''ד ''ומ''ז היה אומר שטבילה זו מצוה היא, ומדברי סופרים היא, ואינה מעכבת אותן מלהשתמש בהן. ולי נראה שטבילה זו מעכבת, ואסור להשתמש בהם עד שיטבילם'' ע''ש וכ''כ גם האור זרוע (בפסקיו לע''ז סי' קצג) ''אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם בלא טבילה'' גם בדברי בנו בשו''ת מהר''ח אור זרוע (עי' בסי' סא וסי' סג) וכתב שאף השואל אינו רשאי להשתמש בכלי קודם טבילה וכן כתב הרדב''ז (מכ''י סי' קו) שאף שימוש אקראי אסור בכלים שלא הוטבלו וז''ל נ"ל דכלי העשוי לאותו תשמיש כגון כוס לשתות בו או סכין לחתוך בו, אסור להשתמש בו אפילו אקראי, שהרי לא חלקו חכמים, וטעמא הוי משום שיצאו מטומאתן של גוים לטהרתן של ישראל, ומה לי אקראי ומה לי קבע'' וכן נראה מדברי האיסור והיתר (שער נח אות פא וכן מבואר באות צא-דחשיב ליה תיקו דאיסורא) ומדברי כולם מבואר שיש איסור להשתמש בכלי שלא הוטבל וכן פסק הרמ''א להלכה (בסעי' ח) שאסור להתשמש בכלי קודם טבילה אפילו לשימוש ארעי ורק אם בדיעבד השתמש בלא טבילה כתב (בסעי' טז) שאינו אוסר את המאכל. וכן מדוייק מדברי מרן (בסעי' טז).

ולפום ריהטא היה נראה במחשבה תחילה שכיון שיש בדבר מצות עשה הרי שהמשתמש בכלי שאינו טבול הרי הוא מבטל עשה או עובר על תקנת חכמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אומנם לאור המבואר נראה להוסיף ולומר שטעמו של איסור זה הוא מפני טומאת געולי העכו''ם השורה בכלי דחזינן שהקפידא התורה שלא ישתמשו ישראל בכלי כאשר שורה עליו טומאת מאכלות אסורות ומפני כך הצריכה טבילה לכלים חדשים הנקנים מן העכו''ם וא''כ פשוט שקודם שהטביל הישראל את כליו שאין לו להתשמש בהם עד שיטבילם מפני שמשתמש בהם בטומאה וראיתי בס''ד בשו''ת דעת כהן קוק (סי' רכז) שהוסיף וביאר לפ''ז מש''כ הרשב''ם שהשואל ממי שנתחייב בטבילה אף הוא חייב בטבילה והיינו משום שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול הינו בעצם ואינו רק מצד ביטול העשה ע''ש ולפי האמור הדברים כמין חומר שנמצא דהרשב''ם אזיל בזה לשיטתו דס''ל שחובת הטבילה בכלים חדשים הינה מפני הטומאה וניחא מדוע אף השואל אסור בשימוש בכלי שאינו טבול [אומנם נראה דאינו אלא לפלפולא ואליבא דאמת יש לומר דגם אם חובת הטבילה הינה עשה בעלמא מ''מ יש לומר שכאשר התחייב הבעלים הרי שאף השואל נגרר אחריו ומחוייב בזה ותדע דמרן פסק כדברי הרשב''ם (בסי' קכ סעי' ח) ומאידך לענין חציצה נטה מדברי הרשב''ם (כמבואר בסי' קכא סעי' ב) וע''כ דלא תליה הא בהא].

אומנם כבר נתבאר שכן הוא לדעת הרמב''ם ודעימיה אומנם בדברי התוספות וסיעתם מבואר שלא חששו כלל לטומאה זו וא''כ בהכרח שהמניעה להשתמש בכלי שלא הוטבל אינה מפני הטומאה אלא שיש בדבר ביטול עשה וכן נראה בדעת הרא''ש (בביצה פ''ב סי' יב)<sup>[10]</sup>. ועי' בשו''ת אבני נזר (או''ח סי' תיח אות יא) שביאר כן גם בדעת הרי''ף שכיון שאין איסור להשתמש בכלי שאינו טבול לכן אין לחוש בדבר לנראה כמתקן ע''ש ומבואר ג''כ שלא חשש לטומאה זו ובשער בת רבים נתפרסמו דברי הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד) לענין סתם משכנתא דמסקינן עלה בגמ' (ע''ז עה:) בתיקו וכתב ''דלא הוי כמו תיקו דאיסורא, שאין כאן איסורא'' והסכים עמו בהגהות מימוניות (פי''ז ממאכ''א אות ח) משמע דעיקרא של טבילת כלים הוי מצוה בעלמא ואין בה איסור אם ישתמש בכלי קודם טבילה ועל כורח מבואר דס''ל שאין ענינה של מצוה זו להתיר את הטומאה הבלוע בכלי אלא גזירת הכתוב בעלמא היא ועכ''פ נראה שאף שאין מניעה להשתמש בכלי מצד הטומאה שבו מ''מ ודאי שהמשתמש בכלי שאינו טבול הרי הא מבטל עשה של טבילת כלים

אומנם גדולה מזו מצינו בפסקי הרי''ד (ע''ז עה:) שהלך בדרך הסוברים שטבילת כלים מדרבנן והוסיף ''שאין הטבילה מעכבת שלא ישתמש בהם עד שיטבילם אלא דהוי מצוה דרבנן להוציא הכלי מידי איסורו<sup>[11]</sup>'' ע''כ והו''ד גם בריא''ז הנ''ל ומדבריו מבואר שיש בדבר היתר גמור להשתמש בכלי שאיננו טבול.

סוף דבר עלתה בידנו מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה כי יש הסוברים שמצות טבילת כלים הינה מפני טומאת הכלי וכיון שכך יש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול וכאשר הכלי טעון הגעלה יש להגעילו תחילה ולהוציאו מאיסורו דאל''כ הוי כטובל ושרץ בידו ויש חולקים וסוברים שאין ענין הטבילה מפני טומאת הכלי אלא גזירת מלך היא ואין לחוש לחציצה ועכ''פ אף לפי דבריהם נראה שיש בדבר עכ''פ ביטול עשה במה שמשתמש בכלי שאינו טבול.

הכרעת מרן השו''ע​

ו. ולענין הלכה הנה נראה להוכיח דסבירא ליה למרן השו''ע כדברי התוס' וסייעתם והוא ממה שכתב (ביו''ד סי' קכא בב''י ובשו''ע סעי' ב) שבדיעבד אם הטביל את הכלי קודם הגעלה עלתה לו טבילה ואח''כ הביא בשם יש אומרים שצריך לחזור ולהטבילם והיינו דעת הרשב''ם הרי דנקט בסתם כדברי התוס' וקיי''ל דהלכה כסתם [וע''ע בש''ך (שם ס''ק ה) ובפת''ש (שם ס''ק ה)].

ומעתה כיון שנפסקה ההלכה כדעת בעלי התוספות וסיעתם הרי שאין לחוש ולהתחשב בטומאת המאכלות הבלועה בכלי אלא לדון את טבילת כלים כגזירת מלך וטעם האיסור להשתמש בכלי שאינו טבול הינו מפני שיש בדבר ביטול עשה<sup>[12]</sup>

[ולפי המבואר הדברים נפלאים כי אף שמצינו שדעת הרמב''ם לחוש לטומאת הכלי מ''מ הרי''ף והרא''ש פליגי עליה לפי המבואר ונמצא פסק מרן כב' עמודי ההוראה ולפ''ז ניחא מדוע בכל הלכות טבילת כלים לא הזכיר בשלחנו הטהור שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול והיינו משום שסובר שאין איסור בדבר זולת מצוות עשה ובדעת הרמ''א יש לעיין שכן (בסקכ סעי' ח) הזכיר שיש בדבר איסור וע''ע בדרכ''מ (בסי' קכא ס''ק ג) שציין לדברי הר''ן (עה''ר פסחים ח: ד''ה מדיחן, וע''ז לט: ד''ה ת''ר) שהצריך לכתחילה להגעיל ואח''כ להטביל משום טובל ושרץ בידו ומ''מ אינו לעיכובא דלא כתיב עיכובא בקרא ע''ש ומשמע שסובר הרמ'' כטעם הירושלמי עכ''פ לכתחילה ויש עוד לעיין בדעתו]

אם איסור השימוש מהתורה או מדרבנן​

ז. אומנם עדיין לא הונח לנו בזה בהיות ומוטל עלינו לברר אם לדידן דנקטינן שמצות טבילת כלים הוי מן התורה גם איסור השימוש הוי מן התורה או שלכו''ע איסור השימוש הוי מדרבנן ולפי פשוטו נראה שלסוברים שחובת טבילת כלים הינה מן התורה הרי שהאיסור להשתמש בכלי קודם טבילה הינו מן התורה שיש בדבר ביטול עשה [ולסוברים שהיא מדרבנן פשוט שגם איסור השימוש הוי מדרבנן]

ואכן מצינו לכמה וכמה מרבותינו האחרונים דס''ל שאף איסור השימוש בכלי קודם הטבילה הינו מן התורה וכן מצינו בפרי מגדים (משבצ''ז סי' תפו בריש הדיבור) שבליל פסח אם יש לו כוס אחת בלבד ולא הטבילה מקודם שרי להשתמש כך, דאתי עשה דרבנן ודחי לאיסור טבילה בזכוכית מדברי סופרים, מה שאין כן במתכות הוה דין תורה'' ומבואר דס''ל שכלי שחובת הטבילה שבו הינה מן התורה גם איסור השימוש שבו הינו מן התורה<sup>[13]</sup> וכן נראה מדברי השבט סופר (חיו''ד סי' עז) והחכמת אדם (כלל עג סעי' ח ובבינת אדם) שכתבו שהשואל כלי העומד לסחורה מישראל חבירו הרי שבכלי מתכת שחיוב טבילת מה''ת יש להחמיר ולחוש לדברי האיסור והיתר ולהטבילם ובכלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן יש להקל ועי' בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות א) שהעיר מדברי הישועות יעקב (דלהלן) שאף לסוברים שחיוב הטבילה בכלי מתכת מה''ת מ''מ איסור השימוש הינו רק מדרבנן בדומה לכלי זכוכית ע''ש וחזינן מדבריהם דלא ס''ל הכי וכשם שחיוב טבילה מה''ת כך איסור השימוש הוא מה''ת. וכן נראה מדברי החת''ס והמחצית השקל (הו''ד בשו''ת חת''ס חיו''ד סי' קיד ד''ה היכי משכחת לה. ואילך, וכמו שהוכיח מדבריו בשו''ת מנחת יצחק ח''א סי' מד אות ד ובשו''ת יחו''ד ח''ד סי' מד בסד''ה והנה מתוך) שאף השימוש אסור מן התורה ע''ש וכן מבואר בדברי הבית מאיר (ריש סי' קכ)

[וכן מוכח קצת מדברי המהרש''ל (ביצה פ''ב סי' יט) והשאגת אריה (סי' נו) שכתבו שיש לחוש לתקלה במשהה כלים חדשים בביתו ויבא להשתמש בהם ע''ש ואם איסור השימוש הינו רק מדרבנן הרי שאין לחוש לתקלה במידי דרבנן וכן הוכיח בשו''ת מנחת שלמה (תנינא סי' סח אות ב ד''ה אגב) אם כי לענ''ד אינו מוכרח ומצינו שיש הסוברים שיש לחוש לתקלה אף במידי דרבנן (עי' בתשובה לעיל בענין נרות חנוכה,,) ואכמ''ל]

והנה ודאי שאין בדבר לאו מיוחד אלא דס''ל שכיון שמצות עשה היא להטביל כליו א''כ המשתמש בכלי בלא טבילה הרי הוא מבטל עשה וכן ראיתי להגר''י גרינוולד אב''ד פאפא (הו''ד בס' טבילת כלים פ''ד הע' ב) שהמשתמש בכלי בלי טבילה ביטל מצות עשה.

ומצינו תנא דמסייע להו האור זרוע (ע''ז סי' רצג) שחיוב טבילה בכלים חדשים ''אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם כלל בלא טבילה'' וכן משמע קצת מדברי הרוקח (בסי' תפא) לגבי כלים ממושכנים דהוי בעיא דלא איפשטא להלכה ונקט שיש להחמיר ''שאסור להשתמש בהן עד שיטביל קודם אבל לא יברך שמא אינו צריך'' ומבואר שאף השימוש אסור מהתורה [אם לא שנדחה ונאמר שכיון שהוכרע מחמת ספק דאורייתא שהכלי חייב טבילה הרי שאף השימוש בו נאסר כדין כלי החייב בטבילה אבל לעולם איסור השימוש הוי מדרבנן ובזה ניחא לי מדוע קטן אינו נאמן על טבילת כלים עכ''פ להתיר את השימוש בהם לפ''ד האומרים דהוא מדרבנן ועל כורח דכיון דלענין גוף מצות טבילת כלים אינו נאמן דהוי מה''ת נמשך זה גם לענין איסור השימוש שאינו נאמן ויל''ע]

אלא שאנוכי הרואה בספר ישועות יעקב (בסי' קכ ס''ק א) ובדבריו מבואר דאף אם חיוב הטבילה מה''ת מ''מ אינו אלא למצוה כשיזדמן לו מים מפני שיוצא מרשות עכו''ם לרשות ישראל אבל הא דאסור להשתמש בו לא הוי אלא מדרבנן שמסתברא שאין איסור השימוש בכלי מהתורה ''דלמה לא ישתמש בו קודם טבילה מהתורה הרי אין כאן טומאה שיטמא את המשתמש בו דהרי אם נשתמש בו מותר בדיעבד'' ע''ש וכן כתב הגאון רבי צבי הירש בנו של הגאון ההפלאה בסוף ספר הפלאה (בדרושים נחמדים לע"ז עה: ועי' בחת''ס דלהלן שיישב את קושייתו שם באופ''א) וכך תפס בפשיטות הביאור הלכה (בסי' שכג סעי' ז ד''ה מותר) וכן הסכים להישועות יעקב הנ''ל בשו''ת פרי הארץ (ח''ב סי' קט) ובשו''ת בית אבי (ח''א סי' קטז) ובשו''ת מנחת יצחק (ח''א סי' מד אות ג-ד) וכן כתב בשו''ת מנחת שלמה (שם) וכך תפס גם הגרע''י (בשו''ת יבי''א ח''ז יו''ד סי' ט אות א וכן בהלכו''ע ח''ז עמ' רסח טור א ועמ' ערה טור ב) ומדברי כולם מבואר שאף לסוברים שמצות טבילת כלים מן התורה מ''מ איסור השימוש אינו אלא מדרבנן.

ולפום ריהטא נראה כי אין לדברים אלו הבנה כלל וצריך עיון מהיכן יצא להם חלוקה זו כי הראשונים סתמו בזה ולא מצינו לחד מקמאי שיכתוב לחלק בין עיקר חובת הטבילה שהיא מן התורה לבין איסור השימוש בכלי שהוא מדרבנן ואטו נימא שמצות מילה הוי מה''ת ואיסור השהיה בלא מילה הוי מדרבנן או שמצות אכילה בסוכה הוי מה''ת ואיסור האכילה חוץ לסוכה הוי מדרבנן וכן הדבר הזה וכן לענין טבילה נראה שכשם שחובת הטבילה הינה מן התורה כך ביטול הטבילה הוי מן התורה

ולענ''ד נראה שבאמת אין בדבר מחלוקת כלל ולדברי כולם המשתמש בכלי ואינו מטבילו עובר בביטול מצות עשה רק שחידש הישועות יעקב ודעימיה שאף בגוונא שאינו יכול להטבילו ואין מים מזומנם לפניו [כמבואר בלשונו] אף שאין בדבר ביטול עשה מ''מ יש בדבר איסור דרבנן ולהחמיר בא ולא להקל ובס''ד מצאתי שכבר עמד בהע' זו הגרש''ז אויערבך (הו''ד בסי' טבילת כלים פ''ד סוף הע' ב) וז''ל ''דאף אם אמרינן דאיוסר ההשתמשות רק מדרבנן כל זה כשאין באפשרות המשתמש להטביל בבאו להשתמש אבל אם יכול להטביל ומשתמש בכלי בלא להטבילו הרי הוא עובר על עשה דאי לא תימא הכי אלא אף כשיש אפשרות להטביל אין איסור השתמשות כי אם מדרבנן ולא מהתורה יוצא שמהתורה אף פעם אין חובת טבילה דימתין עד שימות או יצוה את בניו אחריו להטביל כליו אחר מותו ואף גם הם ימתינו כן או עד שישברו הכלים ולא יהיה כלל מה לטבול עכ''ל והרי זה כמבואר ודו''ק

וע''ע להלן (בסי' הבא,,אות ה) שכבר היה כן לעולמים ומצינו בדברי מרן הבית יוסף שאף האנוס ואינו יכול להטיל ציצית בבגדו מ''מ אסור ללובשה מדרבנן וכן מצינו בדברי הפרי מגדים שהאנוס מלקבוע מזוזה בפתחו מ''מ אינו רשאי לדור בו מדרבנן ובשו''ע הרב התבאר שהטעם הוא שמא ימשיך לנהוג היתר בזה אף אחר שיעבור האנוס כך שיש לומר דהנך אחרונים אזלי בשטתיהו ודו''ק בכל זה

אומנם יש לציין שמדברי כמה מהאחרונים הנ''ל נראה שאף בגוונא שיכול הוא להטביל כליו אין איסור השימוש רק מדרבנן וכן כתב הגרע''י בשו''ת יחוה דעת (ח''ד סי' מד ושנה דבריו בהלכו''ע ח''ז עמ' רנא טור ב) בפשיטות והוסיף דהכי נקטינן כיון שיש לצרף גם את דעת הרמב''ם דעיקר חובת טבילת כלים הוי מדרבנן [ואת דברי הרי''ד הנ''ל לא נוכל לצרף לספק נוסף דאיהו בשיטת הסוברים שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן אמרה]

ולפי דבריהם נראה דשאני מצות סוכה דהקפידא התורה על אכילתו שתיהיה בסוכה ולכן האוכל חוץ לסוכה הרי הוא ביטל עשה שבפעולתו עבר על רצון התורה אומנם מצות טבילת כלים אף שהקפידא התורה שיהיה הכלי טבול מ''מ לא התפרש בתורה שהוא מפני מאכלו שיאכל המאכל בכלי טבול וכיון שלא חזינן שהקפדיא התורה על אכילתו אלא זו קפידא כללית הרי שאין ליחד את ביטול העשה דוקא על השימוש בכלי (ועל דרך שהעיר הגרש''ז אויערבך הנ''ל) ובזה ניחא דברי האחרונים הנ''ל כי אף שיש מצוה מן התורה לטבול את הכלים מ''מ אין קפידא אם ישתמש בכלי בלא טבילה ואין לדון בדבר מצד ביטול עשה ובפרט שמצוה זו הינה חד פעמית כך שהמשתמש בלא טבילה אינו כמבטל עשה ממש אלא כדוחה אותו ויש לומר דמש''ה פשיטא ליה שאין בדבר רק איסור דרבנן בשונה מסוכה ומזוזה וציצית שהם מצוה המתחדשת אומנם שאר הראשונים הנ''ל (באות ב-ג) דס''ל שיש איסור להשתמש בכלי קודם טבילה מפני טומאת געולי עכו''ם ס''ל שממה שהסמיכה התורה מצות טבילת כלים להכשרתם מבואר שענין הטבילה הוא חלק מהכשרת הכלי לאכילה וממילא פשוט לפי דבריהם שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול לאכילה ואיסור זה נראה שהוא ודאי מה''ת ודו''ק וצ''ע

ועכ''פ כיון שמצינו בדברי האור זרוע דס''ל שיש בדבר איסור תורה וגם בדברי הישועות יעקב וסייעתו יש מקום לפרש כן ועיקר החלוקה בין איסור השימוש לבין חובת הטבילה הינו דבר חדש נראה דהכי נקטינן והיינו שיש שמצות טבילת כלים הוי מה''ת והמשתמש בכלי בלא טבילה כשיכול להטבילו הינו מבטל עשה דאורייתא ואף כשאינו יכול להטבילו עובר עכ''פ באיסור דרבנן וכן יתבאר להלן שאף בגוונא שאינו יכול להטביל כליו יש בדבר עכ''פ איסור דרבנן] וע''ע במש''כ הגר''מ שאול קליין בקובץ באר החיים (תשנ''ח עמ' רה אות ב ואילך) ואכמ''ל.








 
נערך לאחרונה:
אליהו חמוי אמר:
מצות טבילת כלים

אם טבילת כלים חדשים הינה מן התורה או מדרבנן | טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו | הטבלת הכלי לפני הגעלתו | טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו | אם טומאה זו כשאר טומאות | אם יש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול | הכרעת מרן השו''ע | אם איסור השימוש מהתורה או מדרבנן​


הנה מכיון ששני הסימנים להלן עוסקים באיזה פרטים הנוגעים למצות טבילת כלים אמרתי להקדים הקדמה כללית הנוגעת לשורשי הלכות אלו מאשר תשיג ידי בעניותי בעזה''י וזה החלי

א. את עיקר מצות טבילת כלים בכלים חדשים הנקנים מן הגוי מצינו שהסמכיו חז''ל (ע''ז עה:) על המקרא בפרשת כלי מדין ''כל אשר יעבור באש וכו' וטהר אך במי נדה יתחטא'' (במדבר לא כג) ומתיבת 'וטהר' דרשו בגמ' שהוסיף לך הכתוב טהרה אחרת במי מקוה והיינו שלבד הכשרת הכלי ע''י הגעלה וליבון עוד צריך הוא טהרה במי מקוה ומדכתיב 'במי נדה יתחטא' דרשו שטהרה זו צריכה להיות במקוה שיש במימיו ארבעים סאה שהנדה ראויה להיות טובלת בהם.

אם טבילת כלים חדשים הינה מהתורה או מדרבנן​

ומצינו שנחלקו רבותינו הראשונים אם מצות טבילת כלים חיובה מן התורה או שאינה אלא דרך אסמכתא ועיקרה מדרבנן כי מדברי ר''ת (תוס' יומא עח: ד''ה מכאן) מבואר דהנך קראי דרשה גמורה ומהם למד גם את חובת הטבילה לנדה ע''ש וכן מבואר מדברי הסמ''ק (עשה קצט) שכלל מצוה זו במנין מצות עשה. גם מדברי הרשב''א (בתורת הבית ב''ד ש''ד דף לה ע''א) משמע שטבילה זו מדאורייתא ושנה דבריו בתשובה (בח''ג ריש סי' רנה וס''ס רנט) והוסיף שם שכך דעת הרמב''ם. וכן נראה מדברי הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד לגבי הא דלא סגי לן ברביעית ע''ש). וכן מוכח מדברי הרא''ש (ע''ז פ''ה סי' לו) שכתב דהך טבילה גזירת הכתוב היא ונראה שמטעם זה כתב (שם בסי' לה) להחמיר לענין סתם משכון שנתנו עכו''ם לישראל ולא נודע בשעת ההלואה אם דעתו לפרוע חובו וליטול את משכונו או לשקעו עולמית ביד הישראל דמספקא לן בגמ' (ע''ז שם) וסלקא בתיקו וכתב הרא''ש דנקטינן לחומרא ונראה שהוא משום דחשיב לה ספק דאורייתא. ועל דרך זו יש להוכיח מדברי האור זרוע שכתב (ע''ז בס''ס רפט) להחמיר בסתם משכנתא ומשמע דהוא משום דספק דאורייתא לחומרא. וכך משמע גם ממ''ש האור זרוע (שם סי' רצג) לענין המשתמש בכלי של עכו''ם קודם טבילה אם בדיעבד מאכלו נאסר וכתב ''אין זה כי אם 'גזירת הכתוב דאסר רחמנא' להשתמש בהם בלא טבילה מעתה מאיזה טעם נכשיר בדיעבד ועל מה נסמוך להתירם'' ומבואר מדבריו שחובת טבילת כלים הוי מהתורה ומפני כך צידד לומר שאם השתמש בכלי קודם טבילה מאכלו נאסר<sup>[1]</sup>. וכן מבואר בשו''ת תרומת הדשן (סי' רנז) ושמטעם זה אין קטן נאמן על טבילת כלים כיון דהוי דבר תורה. וכן כתב באיסור והיתר הארוך (סי' נח ריש אות צא) שטבילת כלים זו הינה דבר תורה ע''ש וכבר כתב החיד''א בס' יעיר אוזן (מע' ט אות ה,,) שרוב הפוסקים ס"ל דטבילת כלי מתכות מדאורייתא וכן הוא בפרי תואר (סי' קכ סס''ק ד) היא וכן כתב הערוך השלחן (שם ס''ק ד).

אומנם מאידך דעת ראשונים רבים היא שטבילת כלים הנקנים מן הגוי אין חיובה אלא מדרבנן ועל צבאם רבנו הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ה) וזו לשונו ''טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה 'אלא מדברי סופרים' 'ורמז לה' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר' 'ומפי השמועה למדו' שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר 'אמרו חכמים' הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם<sup>[2]</sup>'' ודבריו ברור מללו דהוי מדברי סופרים ורק רמז יש לה וכן מוכח ממה שכתב לענין סתם משכנתא (שם הלכ' ו) דנקטינן לקולא שאינו צריך טבילה ותפס להקל כדין כל ספק במידי דרבנן וכן כתבו הריטב''א (ע''ז שם ד''ה הוה וד''ה איבעיא) והרשב''ש (ס''ס תסח) בדעתו וכן ביאר הכסף משנה (בהלכ' ו שם) [ואף שהרשב''א הנ''ל כתב בדעתו דס''ל שהוא מן התורה הנה פשטות לשון הרמב''ם מורה דהוי דרבנן<sup>[3]</sup>]

וכן הוא בדברי הרי''ד בתספותיו (עי' תוס' רי''ד ע''ז עה:) ובפסקיו (ע''ז עה: והו''ד להלן) כן צידד הרמב''ן (במדבר לא כג) ודקדק כן מדברי האונקלוס (וע''ע בחדושיו שם ד''ה הוה אמינא ודו''ק) וכן כתב הרדב''ז (ח''א ס''ס לד) שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן ועיין בישועות יעקב (סי' תקט רס''ק ד ואמ''א) דלרוב הפוסקים טבילת כלים חדשים מדרבנן וכן כתב בארצות החיים (סי' יג א''י ס''ק ג ד''ה עוד כתב המג''א) ועי' בשדי חמד (כללים מערכת ט אות ב) ובס' טבילת כלים (עמ' לב ואילך) ובשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות ב) שהאריכו למעניתם למנות ולקבץ כעמיר את שיטות הראשונים בענין זה.

ודעת מרן השו''ע נראה שטבילת כלים חובתה מהתורה ויש ללמוד זאת ממה שכתב לענין כלי שמשכנו עכו''ם ביד ישראל שבגמ' הוא בעי דלא איפשטא וכתב (ביו''ד סי' קכ סעי' ח) שצריך להטבילו בלא ברכה וממה שנטה להחמיר מבואר דסובר דחשיב ספק דאורייתא וכן נראה ממה שכתב (בסעי' יד) שקטן אינו נאמן על טבילת כלים ומקורו מדברי התרומת הדשן הנ''ל שהוא מפני שמצוה זו דאורייתא היא וקטן אינו נאמן בדאורייתא ע''כ ומבואר שדעת מרן שמצוה מדאורייתא וכן ביאר הפרי חדש (בס''ק כו וס''ק לח) בדעת מרן השו''ע ועי' בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות ג ואילך) באורך ואכמ''ל.

טעם מצות טבילת כלים אם הוא כטבילת גר או בכדי לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שבו​

ב. והנה בטעמה של מצוה זו נדעו בשערים דברי הירושלמי (סוף ע''ז) שעיקר מצות טבילת כלים הינה ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' ומצינו שנחלקו רבותינו הראשונים בביאור דבריו

כי מדברי רש''י בפירוש החומש (במדבר לא כג) מבואר שטבילה זו הינה חלק מהכשרת הכלי וכלשונו ''שאף 'להכשירן מן האיסור הטעין טבילה' לכלי מתכות'' כן מבואר בדברי הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ה הו''ד באות א) שטבילה זו להתירו מגעולי עכו''ם. והיינו שלבד מה שהצריכה התורה הגעלה וכדו' להפליטו מידי איסורו בעינן נמי טבילה לטהרו מטומאת געולי עכו''ם שנדבקה בו שאינה יוצאת אלא בטבילה ומפני כך הצריכה התורה טבילה לכלי עכו''ם וכן נראה כוונת הלבוש (ריש סי' קכ)<sup>[4]</sup>.

ואף כלים חדשים שלא נבלע בהם איסור מ''מ כיון שבאו מרשות הגוי וסופן היה שישתמשו בהם איסור הרי שכבר שורה עליהם רוח טומאה זו מתחילה וכמו שכתב הריטב''א (ע"ז דף עה:) שהוא ''משום דסופן להשתמש באיסור אצל נכרי ויצאו לקדושה הצריכן התורה טבילה אף בחדשים''<sup>[5]</sup>

אומנם מדברי הרא''ש (בפרק בתרא סי' לו) והתוספות (ע''ז עה: ד''ה מגעילן) מבואר שטבילה זו אינה מפני הטומאה שכן אף כלים חדשים טעונים טבילה אלא גזירת הכתוב היא שהקונה כלי ומוציאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל חייב להטבילו. וע''ע ברש''י (ע''ז שם ד''ה זוזא).

ואפשר ליתן מעט טעם בדבר דהוי כטבילת גר שהצריכה התורה להוציאו מטומאה לטהרה וכן וכן מצאתי בתשובת רבנו שמחה בר שמואל (הו''ד בשו''ת מהר''ח אור זרוע סי' סג) שהוא כטבילת גר הנכנס לקדושה ע''י טבילה וכן ראיתי בס''ד בדברי הרשב''א (יבמות מז: סד''ה נתרפא) שכתב לדמות טבילת כלים לטבילת גר וכעי''ז כתב הריטב''א (ע''ז שם ד''ה הוה) דהא דבעי לטבילת כלים ארבעים סאה ''דשמא הכא גזרת מלך היא משום מעלה שעשאוה כטבילת גר'' וכן מבואר באיסור והיתר הארוך (שער נח אות עו לפי דפוסים ראשונים הוצאת מכון המאור) ''שהטבילה הוא בשביל שיצא מטמאת ע''ז ונכנס לקדושת ישראל ודומה לגוי הנכנס לקדושה ע''י טבילה'' וכן מבואר עוד שם (אות קו) ''שהטבילה אינה מחמת פליטת איסור דהא צריכין לטבול אפילו כלי חדש אלא רק 'להעביר ממנו רוח הטומאה ושם גויות ולהכניסו בקדושה של ישראל' לפי שבחרנו השם אלהים לנחלתו. והבדילנו מן התועים. וקדשנו בקדושתו שנאמר וכו' עכ''ל<sup>[6]</sup>.

[ובזה ניחא שיטת ר''י שמחד גיסא מצינו באיסור והיתר (אות עו) שכתב בשם ר''י שהטבילה היא 'להעביר הטומאה' ולכן צריך טבילה אף לצונן ומאידך גיסא מצינו בסמ''ג (לאוין קמח ד''ה בפרשת) שדעת ר''י שטבילה זו אינה משום הטומאה ולהכי אין לחוש בה לחציצה כשלא הגעילו תחלה ע''ש ולהאמור נראה דס''ל לר''י שענינה של טבילה זו אינו מפני טומאת המאכלות אסורות הבלועה בכלי כפי שיתבאר להלן מדברי הרמב''ם ודעימיה אלא הוא מפני שיצא מטומאת הגוי ודמי לטבילת גר וארווחנא שגם התוס' מודו להך טעמא דהוי דומיא דטבילת גר]

הטבלת כלי לפני הגעלתו​

ג. סוף דבר נמצא שלפי דברי הרמב''ם ודעימיה ענינה של טבילת כלים היא בכדי להכשירם מטומאת געולי העכו''ם והתוס' ודעימם פליגי וס''ל שגזירת הכתוב היא ונתבאר שהוא כדרך טבילת גר

ונראה שבזה תתבאר מחלוקת הקדמונים כמין חומר לענין הקונה כלי ישן מן העכו''ם שהכלי טעון הגעלה וטבילה אלא שהקדים את טבילת הכלי להגעלתו ודעת הרשב''ם (הו''ד ברא''ש ע''ז פ''ה סי' לו) דאותה טבילה אינה מועלת דהוי כטובל ושרץ בידו וכן כתב הרמב''ן (ד''ה מדקתני) ומדבריו נראה שהוא לעיכובא והוסיף וביאר ''והטעם לזה שהצריך הכתוב טבילה זו לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, והרי לא יצאו מטומאת הגוים עד שפלטו גיעולי הגוים'' וכן הסכים הריטב''א (ד''ה תנא) וכן כתב בספר השלחן (הלכ' סעודה שער ט) ''כל מקום שאמרנו בכאן מטביל, אינו אלא לבסוף לאחר שאר ההכשר, שאין הטבילה אלא לצאת מטומאת הגוי לקדושת ישראל, וכל שחלודת האיסור בכלי, אינו נפרד מטומאתו של גוי'' וכן מצאתי באורחות חיים מלוניל (ח''ב דיני טהרת כלים ד''ה כל מקום) וכ''כ המאירי (ד''ה וטבילה) וז''ל ''טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת 'קדושת מאכלות' אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם נכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי טובל ושרץ בידו ואם עשה כן ר"ל שהטבילו קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד'' [ומה שכתב שגדולי המפרשים מקילים בדיעבד כן דעת הראב''ד (הו''ד בחדושי הרשב''א שם) דעיכובא לא כתיב ע''ש] ומבואר מדברי כולם שכיון שענינה של טבילת כלים הינה בכדי להכשירן מטומאת מאכלות אסורות א''כ כל שלא הגעילם תחילה אין הטבילה מועלת דהיאך יטהר הכלי מידי טומאת האיסור הבלוע בו בעוד והאיסור גופא עדיין עומד בעינו בתוכו ואין לך טובל ושרץ בידו גדול מזה<sup>[7]</sup> ונראה דכולהו אזלי בשיטת הרמב''ם הנ''ל שענינה של טבילה זו הינה בכדי להכשיר הכלי מטומאת געולי עכו''ם שבו ולכן חשש בזה לטובל ושרץ בידו.

אומנם מאידך מצינו לבעלי התוס' (ע''ז שם ד''ה מגעילן) שכתבו שרשאי לכתחילה להטביל ואז להגעיל ואין לחוש לטובל ושרץ בידו כיון שטבילה זו אינה מפני הטומאה וכ''כ הסמ''ג (לאוין קמח ד''ה בפרשת) בשם ר''י וכ''כ הרא''ש (שם סי' לו) ור''י מפראיש בתספותיו שם וכן הוא בנמק''י (שם ד''ה לכתחילה- אומנם הסכים שלכתחילה צריך קודם הכשר ואז טבילה) וכן נראה מדברי האיסור והיתר (שער נח אות קה). והם לשיטתם דס''ל שהיא גזירת הכתוב בעלמא ואינה מפני טומאת מאכלות אסורות וע''ע להלן שכ''נ מדברי עוד ראשונים וכך תפס מרן השו''ע (בסי' קכא סעי' ב) להלכה שמעיקר הדין מעילה טבילת הכלי אף קודם הגעלה.

[ובפירוש המחלוקת אפשר דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא בדבר שאיסורו מהתורה דהתוס' ודעימיה ס''ל דלא דרשינן ואינו אלא גזירת הכתוב להצריך טבילה כשיוצא מרשות עכו''ם לישראל ומאידך רבים מהראשונים דפליגי ס''ל דאף בדאורייתא דרשינן טעמא דקרא וכמו שהוכיח בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות יב) מדברי הרמב''ם דס''ל הכי אי נמי יש לומר דסבירא להו דלחומרא להצריך טבילה שנית דרשינן].

אם טומאה זו כשאר טומאות​

ד. טרם אכלה לדבר אוסיף ואומר כי מצינו שנחלקו רבותינו האחרונים אם דיני טבילת כלים תלויים בשאר כללי טומאה וטהרה וראש המדברים בזה הוא השב יעקב (סי' לא) שחיפש ללמד זכות על ישראל הנוהגים להשתמש בקדירה המונחת בתנור לחימום מים ואין איש שם על לב להטבילה וביאר דלא עדיפה טומאת העכו''ם משאר כללי טומאה וטהרה וכיון דקיי''ל דאין טומאה שורה בכלי המחובר לקרקע הרי שיש לסמוך על זה שכיון שכלי זה הינו מחובר לקרקע אינו טעון טבילה ע''ש וכן הסכים לדבריו בשו''ת חלקת יעקב (חיו''ד סי' מא וסי' מג) ומטעם זה כתב לפטור כלי חשמל מטבילה דחשיבי כמחוברים לקרקע ע''ש וכן הוא בשו''ת מנחת שלמה (מהדו''ק ח''ב סי' סו) לענין כלי חשמל ע''ש ועי' גם בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו אות א) שדקדק כן מדברי המרדכי (ע''ז רמז תתנט)<sup>[8]</sup> ושכן משמע ממ''ש הגר''א (בסי' קכ ס''ק יט).

ומאידך מצינו אחרונים רבים דפליגי וס''ל שאין ענינה של טבילה זו כטבילה המעלה מידי טומאה וטהרה וכמו שהוכיח הגדולי טהרה (בסי' יז הו''ד בשו''ת מנחת יצחק ח''ד סי' קיד אות ד וע''ע בח''ה סי' לב) מהא דלענין טבילת כלים כסוי הכלי צריך טבילה ואילו לענין טומאה וטהרה קיי''ל דאינן מקבלים טומאה ע''ש גם החת''ס (בחדושיו לסי' קכ ס''ק ו ד''ה וכן כיסוי) כתב להשיג ע''ד השב יעקב הנ''ל וכן הוא בשו''ת יהודה יעלה (אסאד יו''ד סי' רטז,,)

ונראה שאף שמדברי הרמב''ם (שם) והרמב''ן (עה''ת שם) מבואר להדיא שאין ענינה של טומאה זו מצד טומאה וטהרה אלא להכשיר הכלי מטומאת האיסור הבלועה בו מ''מ אין בזה השגה ע''ד השב יעקב הנ''ל דפשוט הוא דלכו''ע טומאת כלי העכו''ם לחוד וטומאת מת וכדו' לחוד רק שנחלקו אם לדמותם בהלכותיהם<sup>[9]</sup> ואדרבה כל דברי השב יעקב ודעימיה יכונו רק לפי דברי הרמב''ם הנ''ל שענינה של טבילה זו מצד טומאת געולי העכו''ם אומנם לו ,דברי התוס' והרא''ש ועוד מקמאי אין ענינה של טבילה זו מפני הטומאה ופשוט שלפי דבריהם אין מקום כלל לדמות כללי טבילת כלים לשאר טומאות דעלמא [ועי' להלן שכך נתבאר בדברי מרן השו''ע (בסי' קכא סעי' ב) ולפ''ז דברי האחרונים שנקטו כן להלכה צע''ג לדינא]

אם יש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול​

ה. ובזה יבואר מה שמצינו בדברי הראשונים שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול וכמבואר בדברי הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ג) ''מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות'' וכן מבואר בדברי הרשב''א (תה''ב הקצר בית ד שער ד דף לב עמוד ב) שכתב ''הלוקח כלי תשמיש מן העובד גלולים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והן טהורין, אבל בלא טבילה לא ישתמש בהם'' וכן הוא בתשב''ץ (קטן סי' שכו) וכן הוא בלשון הטור (יו''ד סי' קכ) ''אסור להשתמש בהן עד שיטבילם'' וכן מצינו לריא''ז בפסקיו (ע''ז שם) שכתב להעיר על דברי הרי''ד ''ומ''ז היה אומר שטבילה זו מצוה היא, ומדברי סופרים היא, ואינה מעכבת אותן מלהשתמש בהן. ולי נראה שטבילה זו מעכבת, ואסור להשתמש בהם עד שיטבילם'' ע''ש וכ''כ גם האור זרוע (בפסקיו לע''ז סי' קצג) ''אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם בלא טבילה'' גם בדברי בנו בשו''ת מהר''ח אור זרוע (עי' בסי' סא וסי' סג) וכתב שאף השואל אינו רשאי להשתמש בכלי קודם טבילה וכן כתב הרדב''ז (מכ''י סי' קו) שאף שימוש אקראי אסור בכלים שלא הוטבלו וז''ל נ"ל דכלי העשוי לאותו תשמיש כגון כוס לשתות בו או סכין לחתוך בו, אסור להשתמש בו אפילו אקראי, שהרי לא חלקו חכמים, וטעמא הוי משום שיצאו מטומאתן של גוים לטהרתן של ישראל, ומה לי אקראי ומה לי קבע'' וכן נראה מדברי האיסור והיתר (שער נח אות פא וכן מבואר באות צא-דחשיב ליה תיקו דאיסורא) ומדברי כולם מבואר שיש איסור להשתמש בכלי שלא הוטבל וכן פסק הרמ''א להלכה (בסעי' ח) שאסור להתשמש בכלי קודם טבילה אפילו לשימוש ארעי ורק אם בדיעבד השתמש בלא טבילה כתב (בסעי' טז) שאינו אוסר את המאכל. וכן מדוייק מדברי מרן (בסעי' טז).

ולפום ריהטא היה נראה במחשבה תחילה שכיון שיש בדבר מצות עשה הרי שהמשתמש בכלי שאינו טבול הרי הוא מבטל עשה או עובר על תקנת חכמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אומנם לאור המבואר נראה להוסיף ולומר שטעמו של איסור זה הוא מפני טומאת געולי העכו''ם השורה בכלי דחזינן שהקפידא התורה שלא ישתמשו ישראל בכלי כאשר שורה עליו טומאת מאכלות אסורות ומפני כך הצריכה טבילה לכלים חדשים הנקנים מן העכו''ם וא''כ פשוט שקודם שהטביל הישראל את כליו שאין לו להתשמש בהם עד שיטבילם מפני שמשתמש בהם בטומאה וראיתי בס''ד בשו''ת דעת כהן קוק (סי' רכז) שהוסיף וביאר לפ''ז מש''כ הרשב''ם שהשואל ממי שנתחייב בטבילה אף הוא חייב בטבילה והיינו משום שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול הינו בעצם ואינו רק מצד ביטול העשה ע''ש ולפי האמור הדברים כמין חומר שנמצא דהרשב''ם אזיל בזה לשיטתו דס''ל שחובת הטבילה בכלים חדשים הינה מפני הטומאה וניחא מדוע אף השואל אסור בשימוש בכלי שאינו טבול [אומנם נראה דאינו אלא לפלפולא ואליבא דאמת יש לומר דגם אם חובת הטבילה הינה עשה בעלמא מ''מ יש לומר שכאשר התחייב הבעלים הרי שאף השואל נגרר אחריו ומחוייב בזה ותדע דמרן פסק כדברי הרשב''ם (בסי' קכ סעי' ח) ומאידך לענין חציצה נטה מדברי הרשב''ם (כמבואר בסי' קכא סעי' ב) וע''כ דלא תליה הא בהא].

אומנם כבר נתבאר שכן הוא לדעת הרמב''ם ודעימיה אומנם בדברי התוספות וסיעתם מבואר שלא חששו כלל לטומאה זו וא''כ בהכרח שהמניעה להשתמש בכלי שלא הוטבל אינה מפני הטומאה אלא שיש בדבר ביטול עשה וכן נראה בדעת הרא''ש (בביצה פ''ב סי' יב)<sup>[10]</sup>. ועי' בשו''ת אבני נזר (או''ח סי' תיח אות יא) שביאר כן גם בדעת הרי''ף שכיון שאין איסור להשתמש בכלי שאינו טבול לכן אין לחוש בדבר לנראה כמתקן ע''ש ומבואר ג''כ שלא חשש לטומאה זו ובשער בת רבים נתפרסמו דברי הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד) לענין סתם משכנתא דמסקינן עלה בגמ' (ע''ז עה:) בתיקו וכתב ''דלא הוי כמו תיקו דאיסורא, שאין כאן איסורא'' והסכים עמו בהגהות מימוניות (פי''ז ממאכ''א אות ח) משמע דעיקרא של טבילת כלים הוי מצוה בעלמא ואין בה איסור אם ישתמש בכלי קודם טבילה ועל כורח מבואר דס''ל שאין ענינה של מצוה זו להתיר את הטומאה הבלוע בכלי אלא גזירת הכתוב בעלמא היא ועכ''פ נראה שאף שאין מניעה להשתמש בכלי מצד הטומאה שבו מ''מ ודאי שהמשתמש בכלי שאינו טבול הרי הא מבטל עשה של טבילת כלים

אומנם גדולה מזו מצינו בפסקי הרי''ד (ע''ז עה:) שהלך בדרך הסוברים שטבילת כלים מדרבנן והוסיף ''שאין הטבילה מעכבת שלא ישתמש בהם עד שיטבילם אלא דהוי מצוה דרבנן להוציא הכלי מידי איסורו<sup>[11]</sup>'' ע''כ והו''ד גם בריא''ז הנ''ל ומדבריו מבואר שיש בדבר היתר גמור להשתמש בכלי שאיננו טבול.

סוף דבר עלתה בידנו מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה כי יש הסוברים שמצות טבילת כלים הינה מפני טומאת הכלי וכיון שכך יש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול וכאשר הכלי טעון הגעלה יש להגעילו תחילה ולהוציאו מאיסורו דאל''כ הוי כטובל ושרץ בידו ויש חולקים וסוברים שאין ענין הטבילה מפני טומאת הכלי אלא גזירת מלך היא ואין לחוש לחציצה ועכ''פ אף לפי דבריהם נראה שיש בדבר עכ''פ ביטול עשה במה שמשתמש בכלי שאינו טבול.

הכרעת מרן השו''ע​

ו. ולענין הלכה הנה נראה להוכיח דסבירא ליה למרן השו''ע כדברי התוס' וסייעתם והוא ממה שכתב (ביו''ד סי' קכא בב''י ובשו''ע סעי' ב) שבדיעבד אם הטביל את הכלי קודם הגעלה עלתה לו טבילה ואח''כ הביא בשם יש אומרים שצריך לחזור ולהטבילם והיינו דעת הרשב''ם הרי דנקט בסתם כדברי התוס' וקיי''ל דהלכה כסתם [וע''ע בש''ך (שם ס''ק ה) ובפת''ש (שם ס''ק ה)].

ומעתה כיון שנפסקה ההלכה כדעת בעלי התוספות וסיעתם הרי שאין לחוש ולהתחשב בטומאת המאכלות הבלועה בכלי אלא לדון את טבילת כלים כגזירת מלך וטעם האיסור להשתמש בכלי שאינו טבול הינו מפני שיש בדבר ביטול עשה<sup>[12]</sup>

[ולפי המבואר הדברים נפלאים כי אף שמצינו שדעת הרמב''ם לחוש לטומאת הכלי מ''מ הרי''ף והרא''ש פליגי עליה לפי המבואר ונמצא פסק מרן כב' עמודי ההוראה ולפ''ז ניחא מדוע בכל הלכות טבילת כלים לא הזכיר בשלחנו הטהור שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול והיינו משום שסובר שאין איסור בדבר זולת מצוות עשה ובדעת הרמ''א יש לעיין שכן (בסקכ סעי' ח) הזכיר שיש בדבר איסור וע''ע בדרכ''מ (בסי' קכא ס''ק ג) שציין לדברי הר''ן (עה''ר פסחים ח: ד''ה מדיחן, וע''ז לט: ד''ה ת''ר) שהצריך לכתחילה להגעיל ואח''כ להטביל משום טובל ושרץ בידו ומ''מ אינו לעיכובא דלא כתיב עיכובא בקרא ע''ש ומשמע שסובר הרמ'' כטעם הירושלמי עכ''פ לכתחילה ויש עוד לעיין בדעתו]

אם איסור השימוש מהתורה או מדרבנן​

ז. אומנם עדיין לא הונח לנו בזה בהיות ומוטל עלינו לברר אם לדידן דנקטינן שמצות טבילת כלים הוי מן התורה גם איסור השימוש הוי מן התורה או שלכו''ע איסור השימוש הוי מדרבנן ולפי פשוטו נראה שלסוברים שחובת טבילת כלים הינה מן התורה הרי שהאיסור להשתמש בכלי קודם טבילה הינו מן התורה שיש בדבר ביטול עשה [ולסוברים שהיא מדרבנן פשוט שגם איסור השימוש הוי מדרבנן]

ואכן מצינו לכמה וכמה מרבותינו האחרונים דס''ל שאף איסור השימוש בכלי קודם הטבילה הינו מן התורה וכן מצינו בפרי מגדים (משבצ''ז סי' תפו בריש הדיבור) שבליל פסח אם יש לו כוס אחת בלבד ולא הטבילה מקודם שרי להשתמש כך, דאתי עשה דרבנן ודחי לאיסור טבילה בזכוכית מדברי סופרים, מה שאין כן במתכות הוה דין תורה'' ומבואר דס''ל שכלי שחובת הטבילה שבו הינה מן התורה גם איסור השימוש שבו הינו מן התורה<sup>[13]</sup> וכן נראה מדברי השבט סופר (חיו''ד סי' עז) והחכמת אדם (כלל עג סעי' ח ובבינת אדם) שכתבו שהשואל כלי העומד לסחורה מישראל חבירו הרי שבכלי מתכת שחיוב טבילת מה''ת יש להחמיר ולחוש לדברי האיסור והיתר ולהטבילם ובכלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן יש להקל ועי' בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות א) שהעיר מדברי הישועות יעקב (דלהלן) שאף לסוברים שחיוב הטבילה בכלי מתכת מה''ת מ''מ איסור השימוש הינו רק מדרבנן בדומה לכלי זכוכית ע''ש וחזינן מדבריהם דלא ס''ל הכי וכשם שחיוב טבילה מה''ת כך איסור השימוש הוא מה''ת. וכן נראה מדברי החת''ס והמחצית השקל (הו''ד בשו''ת חת''ס חיו''ד סי' קיד ד''ה היכי משכחת לה. ואילך, וכמו שהוכיח מדבריו בשו''ת מנחת יצחק ח''א סי' מד אות ד ובשו''ת יחו''ד ח''ד סי' מד בסד''ה והנה מתוך) שאף השימוש אסור מן התורה ע''ש וכן מבואר בדברי הבית מאיר (ריש סי' קכ)

[וכן מוכח קצת מדברי המהרש''ל (ביצה פ''ב סי' יט) והשאגת אריה (סי' נו) שכתבו שיש לחוש לתקלה במשהה כלים חדשים בביתו ויבא להשתמש בהם ע''ש ואם איסור השימוש הינו רק מדרבנן הרי שאין לחוש לתקלה במידי דרבנן וכן הוכיח בשו''ת מנחת שלמה (תנינא סי' סח אות ב ד''ה אגב) אם כי לענ''ד אינו מוכרח ומצינו שיש הסוברים שיש לחוש לתקלה אף במידי דרבנן (עי' בתשובה לעיל בענין נרות חנוכה,,) ואכמ''ל]

והנה ודאי שאין בדבר לאו מיוחד אלא דס''ל שכיון שמצות עשה היא להטביל כליו א''כ המשתמש בכלי בלא טבילה הרי הוא מבטל עשה וכן ראיתי להגר''י גרינוולד אב''ד פאפא (הו''ד בס' טבילת כלים פ''ד הע' ב) שהמשתמש בכלי בלי טבילה ביטל מצות עשה.

ומצינו תנא דמסייע להו האור זרוע (ע''ז סי' רצג) שחיוב טבילה בכלים חדשים ''אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם כלל בלא טבילה'' וכן משמע קצת מדברי הרוקח (בסי' תפא) לגבי כלים ממושכנים דהוי בעיא דלא איפשטא להלכה ונקט שיש להחמיר ''שאסור להשתמש בהן עד שיטביל קודם אבל לא יברך שמא אינו צריך'' ומבואר שאף השימוש אסור מהתורה [אם לא שנדחה ונאמר שכיון שהוכרע מחמת ספק דאורייתא שהכלי חייב טבילה הרי שאף השימוש בו נאסר כדין כלי החייב בטבילה אבל לעולם איסור השימוש הוי מדרבנן ובזה ניחא לי מדוע קטן אינו נאמן על טבילת כלים עכ''פ להתיר את השימוש בהם לפ''ד האומרים דהוא מדרבנן ועל כורח דכיון דלענין גוף מצות טבילת כלים אינו נאמן דהוי מה''ת נמשך זה גם לענין איסור השימוש שאינו נאמן ויל''ע]

אלא שאנוכי הרואה בספר ישועות יעקב (בסי' קכ ס''ק א) ובדבריו מבואר דאף אם חיוב הטבילה מה''ת מ''מ אינו אלא למצוה כשיזדמן לו מים מפני שיוצא מרשות עכו''ם לרשות ישראל אבל הא דאסור להשתמש בו לא הוי אלא מדרבנן שמסתברא שאין איסור השימוש בכלי מהתורה ''דלמה לא ישתמש בו קודם טבילה מהתורה הרי אין כאן טומאה שיטמא את המשתמש בו דהרי אם נשתמש בו מותר בדיעבד'' ע''ש וכן כתב הגאון רבי צבי הירש בנו של הגאון ההפלאה בסוף ספר הפלאה (בדרושים נחמדים לע"ז עה: ועי' בחת''ס דלהלן שיישב את קושייתו שם באופ''א) וכך תפס בפשיטות הביאור הלכה (בסי' שכג סעי' ז ד''ה מותר) וכן הסכים להישועות יעקב הנ''ל בשו''ת פרי הארץ (ח''ב סי' קט) ובשו''ת בית אבי (ח''א סי' קטז) ובשו''ת מנחת יצחק (ח''א סי' מד אות ג-ד) וכן כתב בשו''ת מנחת שלמה (שם) וכך תפס גם הגרע''י (בשו''ת יבי''א ח''ז יו''ד סי' ט אות א וכן בהלכו''ע ח''ז עמ' רסח טור א ועמ' ערה טור ב) ומדברי כולם מבואר שאף לסוברים שמצות טבילת כלים מן התורה מ''מ איסור השימוש אינו אלא מדרבנן.

ולפום ריהטא נראה כי אין לדברים אלו הבנה כלל וצריך עיון מהיכן יצא להם חלוקה זו כי הראשונים סתמו בזה ולא מצינו לחד מקמאי שיכתוב לחלק בין עיקר חובת הטבילה שהיא מן התורה לבין איסור השימוש בכלי שהוא מדרבנן ואטו נימא שמצות מילה הוי מה''ת ואיסור השהיה בלא מילה הוי מדרבנן או שמצות אכילה בסוכה הוי מה''ת ואיסור האכילה חוץ לסוכה הוי מדרבנן וכן הדבר הזה וכן לענין טבילה נראה שכשם שחובת הטבילה הינה מן התורה כך ביטול הטבילה הוי מן התורה

ולענ''ד נראה שבאמת אין בדבר מחלוקת כלל ולדברי כולם המשתמש בכלי ואינו מטבילו עובר בביטול מצות עשה רק שחידש הישועות יעקב ודעימיה שאף בגוונא שאינו יכול להטבילו ואין מים מזומנם לפניו [כמבואר בלשונו] אף שאין בדבר ביטול עשה מ''מ יש בדבר איסור דרבנן ולהחמיר בא ולא להקל ובס''ד מצאתי שכבר עמד בהע' זו הגרש''ז אויערבך (הו''ד בסי' טבילת כלים פ''ד סוף הע' ב) וז''ל ''דאף אם אמרינן דאיוסר ההשתמשות רק מדרבנן כל זה כשאין באפשרות המשתמש להטביל בבאו להשתמש אבל אם יכול להטביל ומשתמש בכלי בלא להטבילו הרי הוא עובר על עשה דאי לא תימא הכי אלא אף כשיש אפשרות להטביל אין איסור השתמשות כי אם מדרבנן ולא מהתורה יוצא שמהתורה אף פעם אין חובת טבילה דימתין עד שימות או יצוה את בניו אחריו להטביל כליו אחר מותו ואף גם הם ימתינו כן או עד שישברו הכלים ולא יהיה כלל מה לטבול עכ''ל והרי זה כמבואר ודו''ק

וע''ע להלן (בסי' הבא,,אות ה) שכבר היה כן לעולמים ומצינו בדברי מרן הבית יוסף שאף האנוס ואינו יכול להטיל ציצית בבגדו מ''מ אסור ללובשה מדרבנן וכן מצינו בדברי הפרי מגדים שהאנוס מלקבוע מזוזה בפתחו מ''מ אינו רשאי לדור בו מדרבנן ובשו''ע הרב התבאר שהטעם הוא שמא ימשיך לנהוג היתר בזה אף אחר שיעבור האנוס כך שיש לומר דהנך אחרונים אזלי בשטתיהו ודו''ק בכל זה

אומנם יש לציין שמדברי כמה מהאחרונים הנ''ל נראה שאף בגוונא שיכול הוא להטביל כליו אין איסור השימוש רק מדרבנן וכן כתב הגרע''י בשו''ת יחוה דעת (ח''ד סי' מד ושנה דבריו בהלכו''ע ח''ז עמ' רנא טור ב) בפשיטות והוסיף דהכי נקטינן כיון שיש לצרף גם את דעת הרמב''ם דעיקר חובת טבילת כלים הוי מדרבנן [ואת דברי הרי''ד הנ''ל לא נוכל לצרף לספק נוסף דאיהו בשיטת הסוברים שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן אמרה]

ולפי דבריהם נראה דשאני מצות סוכה דהקפידא התורה על אכילתו שתיהיה בסוכה ולכן האוכל חוץ לסוכה הרי הוא ביטל עשה שבפעולתו עבר על רצון התורה אומנם מצות טבילת כלים אף שהקפידא התורה שיהיה הכלי טבול מ''מ לא התפרש בתורה שהוא מפני מאכלו שיאכל המאכל בכלי טבול וכיון שלא חזינן שהקפדיא התורה על אכילתו אלא זו קפידא כללית הרי שאין ליחד את ביטול העשה דוקא על השימוש בכלי (ועל דרך שהעיר הגרש''ז אויערבך הנ''ל) ובזה ניחא דברי האחרונים הנ''ל כי אף שיש מצוה מן התורה לטבול את הכלים מ''מ אין קפידא אם ישתמש בכלי בלא טבילה ואין לדון בדבר מצד ביטול עשה ובפרט שמצוה זו הינה חד פעמית כך שהמשתמש בלא טבילה אינו כמבטל עשה ממש אלא כדוחה אותו ויש לומר דמש''ה פשיטא ליה שאין בדבר רק איסור דרבנן בשונה מסוכה ומזוזה וציצית שהם מצוה המתחדשת אומנם שאר הראשונים הנ''ל (באות ב-ג) דס''ל שיש איסור להשתמש בכלי קודם טבילה מפני טומאת געולי עכו''ם ס''ל שממה שהסמיכה התורה מצות טבילת כלים להכשרתם מבואר שענין הטבילה הוא חלק מהכשרת הכלי לאכילה וממילא פשוט לפי דבריהם שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול לאכילה ואיסור זה נראה שהוא ודאי מה''ת ודו''ק וצ''ע

ועכ''פ כיון שמצינו בדברי האור זרוע דס''ל שיש בדבר איסור תורה וגם בדברי הישועות יעקב וסייעתו יש מקום לפרש כן ועיקר החלוקה בין איסור השימוש לבין חובת הטבילה הינו דבר חדש נראה דהכי נקטינן והיינו שיש שמצות טבילת כלים הוי מה''ת והמשתמש בכלי בלא טבילה כשיכול להטבילו הינו מבטל עשה דאורייתא ואף כשאינו יכול להטבילו עובר עכ''פ באיסור דרבנן וכן יתבאר להלן שאף בגוונא שאינו יכול להטביל כליו יש בדבר עכ''פ איסור דרבנן] וע''ע במש''כ הגר''מ שאול קליין בקובץ באר החיים (תשנ''ח עמ' רה אות ב ואילך) ואכמ''ל.






שימוש בכלי שאינו טבול במקום אונס שאינו יכול להטבילו

אנוס במצות ציצית מזוזה סוכה וברכה | דברי המקלים במקום אונס | כלי של שותפות עכו''ם וישראל | דברי האוסרים להשתמש בכלי שאינו טבול אף כשאינו יכול להטבילו | אם מותר ללבוש טלית פסולה כשאנוס הוא ואינו יכול להטיל בה ציצית | סוף דבר​


שאלה: עמדתי ואתבונן כיצד ינהג האדם באופן שקנה כלי סעודה חדשים ואינו יכול להטבילם כגון שנמצא הרחק ממקום ישוב ואין מקוה טהרה בקרבתו וכיוצ''ב האם יהיה רשאי להשתמש בכלים אלו ללא טבילה והאם יש איזו עצה שתועיל לאדם לעת הדחק לפטור כליו מחובת טבילה וזה החלי בעזה''י.

א. תשובה: במחשבה תחילה היה נראה שבאופן בו האדם אינו יכול להטביל כליו וכגון שאין מקוה מצוי וכדו' הרי שרשאי יהיה להשתמש בהם אף ללא טבילה כלל ועיקר עד שתזדמן לידו אפשרות להטבילם וטעם ההיתר בזה הוא מפני שטבילת כלים הוי מצות עשה כך שאין איסור בשימוש בכלי שאינו טבול רק ביטול עשה ובגוונא שאנוס הוא ואינו יכול להטבילם לא חשיב ביטול עשה דאנוס הוא ויהיה רשאי להשתמש בהם ללא טבילה.

אנוס במצות ציצית מזוזה סוכה וברכה​

וראש המדברים בענין זה הוא המרדכי (מנחות רמז תתקמד והו''ד בבית יוסף ס''ס יג) לענין מי שנפסק לו חוט הציצית בשבת ואינו יכול לתקנו וכתב בשם ר' שלמה מדרוייש שאסור ללבשו עד שיתקן אותו ביום חול שאם לובשו עתה עובר בעשה והשיב ר"י דליתיה דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון 'לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית' דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל. ומבואר מדברי ר''י שכיון שאין איסור בלבישת בגד ללא ציצית אלא ביטול עשה בלחוד הרי שכשאינו יכול להטיל בו ציצית כגון בשבת רשאי ללובשו כך כיון שאנוס הוא על קיום מצות העשה. והו''ד בשו''ע (סי יג סעי' ג) ע''ש. וע' באתוון דאורייתא (ס''ס יג) שהוכיח מכאן דאונס הוא פטור גמור ממצות עשה ע''ש

וכן לענין מי שאינו יכול לאכול בסוכה או כגון שנפסלה סוכתו ביום טוב שאינו יכול לבנותה מסתבר שכיון שאנוס הוא יהיה רשאי לאכול ללא סוכה ואין לחוש בזה לביטול עשה וכעי''ז כתב רעק''א (בחדושיו לסוכה דף כה.). וכן מצאתי בחשוקי חמד (סוכה נג.) שמסופר על הגר"א שהיה תפוס בבית האסורים בחג הסוכות, והיה פותח עיניו בידיו בכח, שלא ירדם מחוץ לסוכה, והביא שהגרי''ש אלישיב אמר על זה (הו''ד בקונ' זמן שמחתנו פ''א אות ג) שזה חומרא ולא מדינא, דכיון שהוא אנוס, שאינו יכול לשון בסוכה רשאי לישון חוץ לסוכה. ופשוט

וכיוצ''ב מצינו לעניו ברכה דקי''ל (ברכות לה:) שאסור לאדם להנות מן העולם הזה בלא ברכה ומ''מ בגוונא דהוי אנוס שאינו יכול לברך כגון אונן הרי הלכה מפורשת היא שרשאי לאכול בלא ברכה כמבואר בשו''ע (יו''ד סי' שמא סעי' א) וכן בעל קרי שאינו רשאי לברך אוכל בלא ברכה כמ''ש בשו''ת אבני נזר (או''ח סי' לז אות ח) וע''ע בשדי חמד (אס''ד מערכת אנינות אות טו).

וא''כ ה''ה לנד''ד שכיון שלא הוציאה התורה את חיוב הטבילה בלשון לא תעשה הרי שכשאינו יכול להטבילו אינו חייב בזה.

דברי המקלים במקום אונס​

ב. ובס''ד מצאתי שכך כתב גדול בדורו הגרש''ז אויערבך בשו''ת מנחת שלמה (מהדורא ראשונה ח''ב סי' סו אות יד, ובנמ''ח תנינא סי' סח וכן הוא בספרו מעדני ארץ שביעית סי' טז סס''ק י) להתיר את השימוש בכלי שלא הוטבל כל שאינו יכול להטבילו כגון במלון וכדו' ''דאיסור ההשתמשות אינו אלא מדרבנן, דאמרו לן אל תשתמש בכלי אלא תטבילו תחילה, וא"כ כל זה כשיכול להטבילו, אבל במלון וכדומה שלא יתנו לו לקחת ולהטבילו, כיון דרוצה לאכול ולשתות שרי ליה, וגם אפשר דהוא הדין באונן שפטור מן המצוות, כמו שהוא אוכל בלא ברכה כך מותר להשתמש בלא טבילה עכ''ל ומבואר דנקט לעיקר שכל שאינו יכול לטובלו הרי ששוב ליכא עליה חיוב טבילת כלים אפילו מדרבנן ומטעם זה ידוע שהתיר לקנות שתיה מקיוסק הנמצא ברחובה של עיר אף שהכוס אינו טבול וה''ה בחור שהוריו לא שומרים תורה ומצות או אדם השואל כלי משכן שאינו שומר תורה ומצות באופן שהבעלים לא נותנים לו רשות להטבילו או כשאין לו מקוה להטביל כמבואר בס' שלחן שלמה (שבת ח''ג עמ' לה הע' ח) וע''ע בשו''ת דעת כהן קוק (סי' רכז)

ומצינו תנא דמסייע ליה מגדולי רבותינו האחרונים הוא דעת הגאון בעל אבני נזר (או''ח סי' תיח אות י-יא) שכל שאינו יכול להטביל את הכלי רשאי להשתמש בו ללא טבילה ודימה זאת לציצית כמו שנתבאר והוסיף לבאר על פי זה מדוע בסוגיה דטבילת כלים שנטמאו ביו''ט (ביצה יח.-:) השמיט הרי''ף את טעם איסור הטבלתם מפני שנראה כמתקן ומפני גזירת שמא יעבירנו ד' אמות וכתב טעמים אחרים דלכאורה יותר ראוי היה להביא טעמים אלו כיון שיש בהם נ''מ גם בזמן הזה אף שאין טומאה וטהרה נוהגת בכדי לאסור טבילת כלים חדשים הנקנים מן הגוי

וכתב האבני נזר דסובר הרי''ף שאף לפי טעמים אלו אין לאסור טבילת כלים חדשים דמצות טבילת כלים אינה בגדר מצוה המתרת שמתירה את שימוש הכלי בדומה לשחיטה שמתירה את בשר הבהמה לאכילה אלא היא מצוה בעלמא כציצית וכשאינו מקיימה ביטל עשה בלחוד ולפ''ז לא שייך ענין נראה כמתקן בטבילת כלים הנקחים מן הגוי כיון שמעיקרא לא היה איסור להשתמש בכלי הרי שאינו נראה כתיקון כשמטבילו<sup>[יד]</sup> והוסיף עוד שסובר הרי''ף שמסתברא שלא היו גוזרים חז''ל לאסור טבילת כלים חדשים הנקחים מן הגוי מפני גזירת שמא יעבירנו כיון שגזירה זו קלושה היא בנידון דידן [דאינו דומה ללולב שבהול לצאת ידי מצותו אלא הוא דבר הרשות ואי בעי ישתמש בכליו ואי בעי לא ישתמש] וכיון שאינו מצוה המתרת רק עשה בעלמא הרי שאם היו חז''ל אוסרים את טבילת הכלים ביו''ט היה מותר להשתמש בהם ביו''ט כמו שכתב המרדכי לענין ציצית שכיון שאינו יכול לעשותה בשבת רשאי ללובשה ונמצא שע''י גזירה קלישתא זו מתבטל עשה דנמצא משתמש בכלי ללא טבילה ולכן סובר הרי''ף ששני טעמים אלו אינם שייכים לענין טבילת כלים עכ''ד האבני נזר ומדבריו חזינן שבאופן שאינו יכול להטביל את הכלי כגון בשבת (אילו היו אוסרים חז''ל שמא יעבירנו) וכדו' רשאי הוא להשתמש בו בלא טבילה<sup>[טו]</sup> וע''ע גם בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סי' שפא).

ואף שמצינו בדברי כמה מרבותינו הראשונים הנ''ל (אות ב-ג) דענינה של טבילה זו להתיר את הכלי וא''כ יש לומר דחלוקה מצות טבילת כלים מציצית דענינה להתיר את השימוש בכלי וכל עוד לא הטבילו עומד הוא באיסורו אף כשאנוס הוא וכן ראיתי שהעירו בזה הרב הכותב בקובץ בית הארון וישראל (שנת תשס''ח גליון קלח עמ' פט) ובמנחת אשר (שם) אומנם נראה כי אי משום הא לא איריא כי כבר נתבאר (לעיל סי' קודם ,, אות ו) שדעת מרן השו''ע איננה כן ותפס לדינא כדברי התוס' ודעימם שענינה של טבילה זו אינו משום הטומאה אלא גזירת הכתוב היא ולפ''ז יש לומר דאין גדר מצוה זו כמתיר אלא הוי עשה בעלמא כאכילה בסוכה וכדו' וכשאינו יכול לקיים העשה תו ליכא איסור.

כלי של שותפות עכו''ם וישראל​

ג. ולפום ריהטא היה נראה להביא ראיה גדולה לדבריהם שבאופן שאינו יכול להטביל כליו רשאי הוא להשתמש בהם בלא טבילה והוא על פי המבואר באיסור והיתר הארוך (שם אות צא) לענין ישראל ועכו''ם שקנו כלי בשותפות שכתב שם ''שאינו צריך טבילה דהא בודאי אין יוצא מידי שום טומאה בטבילה זו דעדיין שם ושותפות הכנעני עליו'' והו''ד להלכה ברמ''א (בסי' קכ סעי' יא) וידועה הערת הבית מאיר (שם) בענין זה ''דמה בכך דאינו יוצא וכו' אכתי מי התיר להשתמש בו בלי טבילה אדרבה נימא לחומרא דמשום זה באמת אסור'' ומטעם זה כתב לחלוק ע''ד הרמ''א הנ''ל ועכ''פ מדברי הרמ''א מבואר שכיון שאינו יכול להטבילו ולטהרו הרי הוא פטור מטבילה ובישוב דברי האיסור והיתר כתב בשו''ת אבני נזר (שם) דחיוב טבילת כלים אינו אלא בדוכתא דאפשר להטביל וכשאינו יכול להטביל לא חייבתו התורה בזה וכ''כ לבאר גם הגר''י ויינברג בשו''ת שרדי אש (מהדו''ק ח''ב סי' עה ובנמ''ח חיו''ד סי' כט אות ב) וכן כתב הגרש''ז אויערבך במנחת שלמה (שם) והוסיף דלא אסרו חז''ל להשתמש בכלי רק בכדי שיטבלנו ולכן כשאינו יכול להטבילו לא אסרו עליו את השימוש ע''ש

אך נראה כי ביאור זה קשה לאומרו בדעת הרמ''א כי לענין מקום שאין בו מקוה כתב הרמ''א (בסי' קכ סעי' טז) שיקנה את הכלי לגוי ויחזור וישאלנו ומבואר דאע''ג דאנוס הוא ואינו יכול להטביל כליו אכתי רמיא עליה חובת טבילה ומ''ש מכלי של שותפות שלא הצריך בו טבילה ובאמת שאין זה מוכרח ויש לבאר את דברי האיסור והיתר הנ''ל באפ''א

ונראה כי מה שכתב האיסור והיתר שמותר להשתמש בכלי של שותפים עכו''ם וישראל בלא טבילה והעתיקו הרמ''א להלכה אין זה מפני האונס אלא שכלל גדול בידנו שענינה של טבילת כלים לפי שיצאו מטומאת עכו''ם לקדושת ישראל (כמבואר בירושלמי סוף ע''ז והו''ד באיסור והיתר שם אות עו ואות קו ועי' במה שתנבאר לעיל באות ב) ולכן בגוונא שעדיין לא יצא מרשות עכו''ם לגמרי אינו חייב בטבילה כי עדיין טומאתו עליו, ומפני כך בעינן דוקא דלהוי כמעשה שהיה במלחמת מדין בדרך מכירה והעברת בעלות מרשות עכום לישראל לאפוקי השואל מן העכו''ם וכדו' שאינו טעון טבילה (ע''ז עה:) וסובר האיסור והיתר שכלי של שותפים שעודנו ברשות העכו''ם וטומאתו עליו הרי שכיון שלא יצא מטומאת העכו''ם אינו טעון טבילה וכן מצאתי בס''ד בביאור הגר''א (בסי' קכ ס''ק לה) שכתב כן וכן נראה כוונת הערך שי (,,) ועי' בערוגות הבשם (חיו''ד סי' קכב סס''ק ה,,) [ובזה ניחא הא דקשיא ליה להבית מאיר מברירה ע''ש וכמו שכתב במנחת שלמה שם בסו''ד]

דברי האוסרים להשתמש בכלי שאינו טבול אף כשאינו יכול להטבילו​

ד. וכאשר נעיין בספרן של צדיקים האחרונים וחכמי הדור דורנו הנה עין רואה שאין רוח חכמים מסכמת להתיר להשתמש בכלים שלא הוטבלו אף בגוונא שאינו יכול להטבילם וכן מצאתי בכנה''ג (הגב''י סי' קכ אות יח) לענין חביות גדולות שבימיהם וז''ל ''ויש להקשות הני חביות דידן של חרס גדולות המצופות באבר שמשימין בהם יין באיזה מקוה יטבלנו דודאי לא יכילו אותם מי המקוה מתוך גדולתן. ומצאתי בתשובה כ"י לחכם השלם כמה"ר ישראל זאבי דאין להם תקנה כי אם על ידי הערמה לתתם מתנה לגוי ולהשאילם מהם'' עכ''ל ע''ש וכיוצ''ב כתב הבן איש חי (מטות ש''ב אות יא) וחזינן שאף שאין אפשרות להטביל כלים גדולים אלו מ''מ פשיטא להו שחייבים בטבילה ומפני כך יש ליתנם לגוי ועי' בחדושי החתם סופר ליורה דעה (ס''ס קכ) שכתב לענין המתארח בביתו של מומר שאינו רשאי להשתמש בכליו ע''ש ומבואר שאע''ג שאורח הוא ואינו יכול להטביל את הכלים אעפ''כ אינו רשאי להתשמש שבהם (ואגב ע''ע בענין זה בשו''ת תשובות והנהגות (ח''א סי' שנו), ובשו''ת דעת כהן (סי' רכז), ובשו''ת מנח''ש מהדו''ק (ח''ב סי' סו אות יא), וצ''ע ממ''ש במהדו' תנינא (בנמ''ח סי' סח אות ד)).

וצא וראה בדברי הרב אגרות משה (והו''ד בס' טבילת כלים עמ' פט ד''ה וכן, ושו''ר שכן הוא בשו''ת אגר''מ חיו''ד ח''ג ס''ס כב) שמאוד החמיר לגבי כלים של בית מלון או אולמות שאינם טבולים ואיהו ס''ל שאין בדבר עצה ותבונה וכלשונו ''אסור לאכול בכלים של מלון או חנויות לעריכת שמחות וכדו' כשאינם נזהרים בטבילת כליהם ולכן יסיר המאכל מעל הכלי אם אפשר דלא נאסר המאכל ויניחו אצל כלי אחר הטבול אצלו וכו' ובשעת הדחק אם חתיכות הבשר מונחות על כלי מתכת או זכוכית ואינן צריכות לעצם הכלי ואינם משתמשים בו לצורך אכילה אף שגם כלים שמשתמשים בהם לדברים יבשים נחשבים כלי סעודה וצריכים טבילה אבל כיון שאין המאכל נאסר יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם וכו' אבל במקום שהמאכל צריך לכלי כגון מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה מדצריך להם לצורך האכילה ובשעת האכילה עכ''ל ומבוארת דעתו שאף בדיעבד אסור להשתמש בכלים אלו אע''ג שאנוס הוא ואינו יכול להטבילם

וכן מצאתי בס''ד בשו''ת מנחת יצחק וייס (ח''א סי' מד סוף אות ג) שנראה מדבריו שאף כשאינו יכול להטביל כליו אכתי הכלי אסור בשימוש עכ''פ מדרבנן וכן דעת הגרי''ש אלישיב (הו''ד בקובץ מוריה תשס''ג גליון רפט עמ' קכא אות ט- וע''ש שכן דעת הגר''נ קרליץ לענין כלי מתכות אומנם לענין כלי זכוכוית הקל) והמנחת אשר וייס (במדבר סי' סח) וכן מבואר מדברי הגרע''י (בשו''ת יחו''ד ח''ד ס''ס מד) לענין המתארח בביתו של יהודי שלא הטביל כליו שכתב שאין היתר לאורח להשתמש בכלים אלו כיון שחייבים בטבילה<sup>[טז]</sup>.

ונראה שסוברים שאף שאנוס הוא והינו פטור ממצות טבילת כלים אכתי יש בדבר עכ''פ איסור מדרבנן להשתמש בכלי שאינו טבול אף במקום אונס

אם מותר ללבוש טלית פסולה כשאנוס הוא ואינו יכול להטיל בה ציצית​

ה. ויבואר בהקדם מה שמצינו שאף שנתבאר לעיל שדעת ר''י שמותר ללבוש טלית פסולה בשבת כיון שאינו יכול להטיל בה ציצית הנה אין הדבר מוחלט וע''י בב''י שכתב שאין להתיר בזה דוקא במקום של כבוד הבריות והוסיף שלפ''ז אין להתיר באופן שמצא טליתו פסולה בבית הכנסת ''דלא דמי יושב בפני הקהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק'' והיינו שדוקא שצריך לפושטו בשוק יש משום כבוד הבריות ולא בבית הכנסת וכן מבואר בשו''ע (בסי' יג סעי' ג) שכשיבוא לביתו צריך להסיר את טליתו ומבואר שאינו היתר גמור רק מפני כבוד הבריות<sup>[יז]</sup>.

וכן ביאר המג''א (ס''ק ח) דס''ל למרן השו''ע שאף מה שכתב ר''י להתיר היינו דוקא מה''ת אבל מדרבנן יש איסור בדבר ולכן לא שרי דוקא אלא בגוונא דיש בו משום כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן וכן כתב בשו''ע הרב (סעי' ו) ובמשנ''ב (ס''ק ט וס''ק טו).

ובסיבת הדבר שיש איסור דרבנן כתב המג''א (בסו''ד שם) שהוא מפני שנראה כשלו ודמי לטלית שאולה אחר ל' יום שחייבת מדרבנן מפני שנראית כשלו וכ''ש הכא שבאמת הוא שלו וביאר שלפ''ז לא יועיל אף אם יתנו לאחר במתנה ע''ש ועי' במג''א שם שסובר שחשש זה אינו שייך בטבילת כלים (וע''ע בט''ז יו''ד סי' קכ ס''ק יח) ונתבאר לעיל

אומנם בשו''ע הרב (שם) נתן טעם אחר ''דמכל מקום מדרבנן אסור ללובשו 'כיון שסופו לבטל מצות עשה'' ור''ל דכיון שאחר השבת יתחייב בעשיית הציצית אסרו חז''ל ללובשו בשבת שמא ילבשנו אף אחר השבת ונמצא מבטל עשהע''ש וכן נראה שדעת המשנ''ב (שם בס''ק טו)<sup>[יח]</sup>. ונראה שחשש זה שייך גם לענין טבילת כלים כיון שאם יזדמן מקוה לפניו הרי יתחייב בטבילה כשיעבור האנוס ויש לומר שיש בדבר עכ''פ איסור מדרבנן דומיא דציצית [ודוחק לחלק בין ציצית דהאונס עובר ממילא לבין נד''ד]

ועל דרך זו מצאתי בס''ד בפרי מגדים (א''א סי' לח ס''ק טו הו''ד בפת''ש סי' רפה ס''ק א ובערוך השלחן שם אות ה) שה''ה לענין מזוזה שאף בגוונא שאנוס הוא ואינו יכול לקבוע מזוזה כגון מזוזה שנפלה בשבת וכדו' עכ''פ יש בדבר איסור דרבנן דומיא דציצית וצריך לילך לבית אחר [ורק בגוונא שאין לו בית אחר יכול לגור בביתו ''דלא אסרה תורה לדור כי אם לעשות מזוזה, וכל שאין לו דירה אחרת לא גזרו חז"ל''] ויש לומר דה''ה לענין טבילת כלים<sup>[יט]</sup> ונראה דמפני כך פשיטא להו לרבותינו האחרונים שאף בגוונא שאינו יכול להטביל את הכלי עכ''פ אינו מותר בשימוש וכן נראה מדברי הישועות יעקב (בסי' קכ ס''ק א) שאף בגוונא שאין מים מצויים לפניו יש איסור מדרבנן להשתמש בכלי שאינו טבול<sup>[כ]</sup>.

ונראה שאף דברי הגרש''ז אויערבך בזה הינם סתרי אהדדי כי בס' טבילת כלים (פ''ד סוף הע' ב) הביא מה שהעיר לו הגרש''ז אויערבך שאף הסוברים שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול הינו רק מדרבנן היינו באופן שאינו יכול להטביל את הכלי ע''ש והא קמן דס''ל שאף כשאינו יכול להטביל את הכלי יש איסור השתמשות מדרבנן וצ''ע ובס''ד שבתי וראיתי שאף הגרש''ז אויערבך לא חתך דבריו בסכינה חריפה ובמקום אחר (הו''ד בהע' בשו''ת מנח''ש מהדו''ק ח''ב סי' סו אות יד ובס' שלחן שלמה ח''ג עמ' לה הע' ח) כתב להתיר בזה רק ''באקראי ובשעת הדחק אפשר להקל הואיל והכלים אינם שלו ואין בידו לטובלם אפשר דבכגון דא לא אסרו חכמים את ההשתמשות'' (וע''ע לו במהדו' תנינא בנמ''ח סי' סח אות ד במוסגר) ומבואר שאף לפ''ד אין ההיתר בזה מרווח רק בשעת הדחק גדול ושמא לענין שעת הדחק גדול אכן נוכל להקל בזה דומיא דמזוזה כמש''כ הפמ''ג הנ''ל. ע''כ בס''ד

סוף דבר​

ו. סוף דבר נמצא שאף במקום אונס אין אדם רשאי להשתמש בכלי שאינו טבול והמיקל באקראי ובשעת הדחק במקום אונס שאינו יכול להטבילם יש לו על מה לסמוך.




אם כוונה שלא לזכות בשעת הקניה מועילת לפטור כלים מטבילה

אם כלי הפקר חייבים בטבילה | מדוע כל הקונה מן גוי אינו נפטר מטעם הפקר | אם רשות הפקר נחשבת הפסק | חשש נראה כשלו | כוונה שלא לזכות כשקונה מן הגוי | כלי אכילה חד פעמים | סוף דבר​

עמדתי ואתבונן האם יש עצה ותבונה לפטור כלי מחיוב טבילה ע''י שבשעת הקניה יכוין הקונה שלא לזכות בו וזה החלי

אם כלי הפקר חייבים בטבילה​

א. תשובה: הנה בעיקר השאלה יש לנו לדון תחילה לענין המשתמש בכלי הפקר או הזוכה בכלי הפקר שהפיקרם הגוי אם חייב לטובלם וידוע כי ענין זה נפתח בדברי רבותינו אחרוני האחרונים וראש לכולם הוא הגאון מטשכנוב (הו''ד בכלי חמדה כי תצא סי' א אות ו ד''ה ובאמת) ודעתו דעת עליון שהמשתמש או זוכה בכלי הפקר שהפקירם הגוי אינו חייב בטבילתם ועיקר דבריו הינם כי ידוע שבמצות טבילת כלים נצטוו ישראל לראשונה אחר מלחמת מדין בשלל שבזזו להם ותמה בזה שהרי עוד קודם לכן נלחמו ישראל בסיחון ועוג ומדוע לא הזהרתם התורה כבר אז לטבול את הכלים הבאים משלל המלחמה וע''פ קושיה זו יסד שיש לחלק בין אופן בו הכלי בא הישר מרשות נכרי לרשות ישראל לבין אופן בו העכו''ם הפקירו ואז זכה בו הישראל ובזה ביאר את החילוק בין מלחמת מדין למלחמת סיחון והוא כי במלחמת מדין שהחיו את הטף והנשים, א"כ כשמתו אבותיהם המלחמה ירשו אותם יורשיהם (היינו התף והנשים) ולכן אע''פ שאח"כ קנאום ישראל בכיבוש מלחמה מ''מ היו צריכים טבילה<sup>[כא]</sup>, משא"כ בסיחון ועוג שהרגו כל נפש נעשה הכל הפקר ואח"כ כשישראל זכו בכליהם, מן ההפקר זכו ולא באו ליד ישראל הישר מרשות הגוי, ובאופן זה אין צריך טבילה מן התורה, עכת"ד סוף דבר נמצא לפי דבריו שכלי שהפקירו הגוי וזכה בו הישראל הינו פטור מטבילה ומדבריו נראה שהוא מטעם הפסק היינו שרשות שאינה בת חיובא כרשות הפקר הפסיקה בין רשות הגוי לרשות הישראל.

אם רשות הפקר נחשבת הפסק​

ב. אומנם שוב ראיתי לרבה של ירושלים בשו''ת הר צבי (חיו''ד סי' קט) שכתב להוכיח הפך דברי הגאון הנ''ל שהרי הלכה רווחת היא (בשו''ע יו''ד סי' קכ סעי' ח) שאם ישראל קנה כלי מן הנכרי שלא לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו שאינו צריך טבילה, אומנם אם אחר כך מכרו לישראל אחר לצורך סעודה הרי שצריך הקונה השני להטבלו ע''כ והעיר בהר צבי שם דמבואר שאע''פ שהפסיקה באמצע רשות שאיננה חייבת בטבילה (היינו הישראל הראשון שלקחו לקלפים) מ''מ חייב הישראל השני להטבלו כיון שבאו מרשות הגוי וא''כ הוא הדין באופן שהפקירו העכו''ם י''ל ג''כ שכיון שבאו מרשות הגוי אע''פ שהיתה באמצע רשות הפקר שאיננה חייבת בטבילה יהיה חייב הזוכה להטבלו

והוסיף עוד שגם בעיקר הקושיה מדוע לא התחייבו בטבילת כלים כבר במלחמת סיחון ועוג יש לומר דרך כלל שאין להקשות על מצוה שנאמרה באיזה זמן שהוא דלמה לא נאמרה קודם, דהרי המצות לא נאמרו בבת אחת, דהא יש מצות שנצטוו במרה ויש שנאמרו באהל מועד ויש שנאמרו בערבות מואב וכל מצוה אין לה אלא מקומה ושעתה והנסתרות לד' אלקינו, וממילא דאין לבנות מזה דין חדש דהפסק רשות מפקיע מן המצוה כל עיקר עכ''ד וכן נראה שתפס להלכה שכל שהיה הכלי פעם ברשות עכו''ם אף שיצא לרשות שאינה חייבת בטבילה מ''מ משבא לרשות ישראל ועומד לאכילה חייב בטבילה.

והנה במה שסיים שאין להעיר על סדר המצות ומקום צווים האמת תורה דרכה שאין די בזה לדחות את דברי הגאון הנ''ל ונעלמו מההר צבי לפי שעה דברי רבותינו הראשונים בענין זה דעין רואה שבהערה זו כבר עמד הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד) ''ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין'' ונשאר בצ''ע הרי שהחשיב זאת לקושיה ע''ש וגם רבים מהאחרונים עמדו בהע' זו (הו''ד להלן בהע' באות ה) וכן מצינו שבכיוצ''ב תמה הרמב''ן (עה''ת שם) לענין הכשר כלים מדוע לא הצטוו בהם במלחמת סיחון ועוג ע''ש כן עמדו בזה בעלי התוספות בספרם דעת זקנים עה''ת (במדבר לא כג).

אומנם במה שכתב להוכיח ממה שהלוקח כלי העומד לקלפים מישראל שקנאו מעכו''ם ומיחדם לסעודה שחייב בטבילה אע''פ שמפסיקה רשות שאינה חייבת בטבילה וה''ה לרשות הפקר אכן קושיא אלימתא היא. אך נראה שיד הדוחה נטויה לחלק ולומר כי שונה הקונה כלי אכילה מן העכו''ם כגון סכין וכיוצ''ב שאע''פ שמיחדו לחיתוך קלפים מ''מ נשלמו במקח זה תנאי החיוב לטבילה [כיון שהוא כלי סעודה (היינו שעמדו ברשות הגוי לסעודה) ובא מרשות עכו''ם לרשות ישראל] אלא שכל עוד שאינו משתמש בו לאכילה אין צריך לילך ולהטבילו והפטור אינו בכלי אלא מצד האדם שלא הקפידא התורה על הטבילה רק אם בעליו ישתמש בו לאכילה ואכן אם אחר שקנאו לחיתוך קלפים ימלך בדעתו ויחפוץ להשתמש בו בקביעות לאכילה לכו''ע יתחייב בטבילה (עי' בשו''ע ובאחרונים שם) וכיון שאין הפטור בכלי זה רק מצד הבעלים הרי שאם ימכרנו אח''כ לישראל אחר שיחפוץ להשתמש בו לאכילה אכן יהיה חייב בטבילתו, אומנם שונה מזה כלי שבא מן ההפקר שהיא רשות הפטורה מן הטבילה וחסר בעיקר תנאי החיוב שיצא מרשות עכו''ם לרשות ישראל רב ובאמת שהמעיין בדברי ההר צבי שם יראה שנחת קצת לחלוק זה אומנם סבר שדחוק הוא<sup>[כב]</sup>.

ג. ושוב ראיתי כי בא רעהו וחקרו הוא אב''ד אונגוואר בשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי' קי) וראיתי בס''ד שג''כ כתב לחלק כדאמרן וששתי על דבריו כמוצא שלל ושם האריך למעניתו בחבילות של ראיות להוכיח שבאופן והכלי יצא מרשות עכו''ם לרשות הפקר ובא ישראל אחר וזכה בו איננו חייב בטבילתו ועיקר דבריו שלא מצינו בשום דוכתא שכלי הבא מן ההפקר חייב בטבילה ואדרבה מלישנא דמתנ' (ע''ז עה:) דקתני ''הלוקח כלי תשמיש מן העכו''ם'' משמע דדוקא דרך לקיחה מן העכו''ם חייב ולא מן ההפקר זאת ועוד שבגמ' (שם) אמרו ''לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה'' ור''ל כמעשה שהיה במדין ומשמע דבכלל זה מתמעט גם הזוכה בכלים שהפקירם הגוי שאינו כמעשה שהיה במדין ועוד דקדק כן מלשונו של רבנו הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ו) ''לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו"ם'' ודייק מלשונו הזהב שכל שלא לקחו מן העכו"ם אלא בא לידו מן ההפקר או שאול אין זה בכלל חייבי טבילה. והוסיף עוד שזה ודאי שלא איכפת לן מה שהיה פעם ברשות עכו''ם לחייב טבילה דהא אם שואל מן העכו''ם לכו''ע פטור מן הטבילה אלא ששינוי הרשות וההוצאה מן העכו''ם והבאתו לרשות הישראל היא המחייבת וכלשון הירושלמי (סוף ע''ז) ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' ומשמע שאם יצא מטומאת הנכרי ולא נכנס לקדושת ישראל אלא לרשות הפקר וכיוצ''ב פטור דטומאת העכו''ם פקעה בהפקרת הכלי והוסיף שהוא בפרט לפי מה שכתב האיסור והיתר הארוך (שער נח אות קו וע''ע בסי' ,, אות ב בהרחבה) שטעם טבילה זו להיכר והבדל בין ישראל לעמים הרי שזה לא שייך אלא כאשר קונה הישראל מן הגוי ממש ע''ש באורך ומכל הנ''ל מבואר שטעם הפטור של כלי הפקר מן הטבילה הינו משום שלא הוי כמעשה שהיה במלחמת מדין שיצאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל.

ובדרך זו הלך גם מהר''ש גרינפלד בתשובה (בשו''ת מהרש''ג ח''ג סי' מח והו''ד בשו''ת יבי''א ח''ז יו''ד סי' ח אות א) שמומר החוזר בתשובה וגר המתגייר אי''צ להטביל כליהם כיון דלא הוי כמעשה שהיה שחידוש הוא שחדשה התורה שאם יצאו הכלים מרשות עכו''ם ובאו לרשות ישראל אז חייבים בטבילה משא''כ עכו''ם שהתגיירו שהכלים נשארו ברשותם אלא שהשינוי הוא בבעלים שתחילה היו עכו''ם ועתה ישראל יש לומר שבכה''ג כליהם אי''צ טבילה ע''ש וחזינן שאין חיוב טבילת כלים רק היכא שבאו הכלים לרשות ישראל דרך לקיחה מרשות לרשות ולא באופן אחר.

מדוע כל הקונה מן גוי אינו נפטר מטעם הפקר​

ד. אלא שעל חדושו של הגאון הנ''ל קמה וגם נצבה קושיתו של הרב כלי חמדה (שם) שהעיר שלפ''ד הש''ך (בסי' קצד ס''ק ד) כל חפץ הנקנה מן העכו''ם עובר דרך רשות הפקר שכן כששילם הישראל סילק העכו''ם את רשותו והישראל לא קנה עד שמשך ונמצא דביני וביני החפץ הפקר וכעין המבואר לענין קרקע (בשו''ע סי' קצד סעי' ב ורעד סעי' א) דעכו''ם מכי מטו זוזי לידיה מסתלק ליה והקרקע הפקר עד שיזכה הישראל ע''י שטר ע''ש וא''כ אף בלקוחים לא משכחת לה חיוב טבילה כשהישראל שילם תחילה וכתב דצ''ל שכיון שהוא זוכה מכח נכרי שמפקירו הו''ל כאילו בא מרשות נכרי לישראל עכ''ד ע''ש

ולפי דבריו אף כלי שהפקיר הגוי וזכה בו ישראל חשיב כאילו בא מרשות נכרי לישראל וחייב בטבילה [ולא מצינו שהפקר פטור מן הטבילה רק בגר שמת שנכסיו הפקר או בכיבוש מלחמה או באבידת הגוי וכיוצ''ב שאין ההפקר נעשה מדעת הגוי] אומנם נראה שיש בדבר מן הדוחק כיון שקיי''ל שלא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות הנלקחין מן העכו"ם ואין בכלל זה זוכה מן ההפקר

ושמא יש לומר שכיון שדרך קניית מטלטלין מן העכו''ם הינה ע''י הוצאת החפץ מרשות עכו''ם בנתינת מעות והכנסתו לרשות ישראל במשיכה הנה אף דביני וביני הוי הפקר מ''מ הכל הוא דרך הקניה מן העכו''ם ושפיר מקרי ''יצא מרשות עכו''ם ובא לרשות ישראל'' אומנם בגוונא שהעכו''ם הפקיר והלך לו ובא ישראל אחר וזכה שלא כדרך מקח אכן נראה פשוט שאינו מתחייב בטבילה דלא הוי כמעשה שהיה [ונוכל להעמיס כן אף בדברי הרב כלי חמדה ויל''ע].

ובאמת שעיקר הערתו אינה מוחלטת שאינה רק לשיטת הש''ך הסובר שאין ישראל קונה מטלטלין מעכו''ם בכסף אלא במשיכה אומנם לדעת הסמ''ע (סי' קצד ס''ק א וס''ק טז) הקנין נגמר בין שניהם בכסף בלחוד וכן נראה מסתימת דברי הרמ''א (שם סעי' ג) וכן הוא בתשובת הרמב''ן (הו''ד בנתה''מ סס''ק ח) ולפי דבריהם לא קשה מידי כיון שהקונה כלי מן העכו''ם הנה כשנותן הדמים הכלי יוצא מרשות העכו''ם ונכנס מיד לרשותו ואינו נעשה הפקר.

ה. ומעתה נראה שאע''פ שדברי הגאון מטשכנוב הינם חדוש שלא נמצא כן באחרונים כמ''ש בשו''ת חדות יעקב (ח''ב סי' מב) ואף קושיתו ממה שלא נצטוו על הטבילה במלחמת סיחון ועוג אינה מוכרחת וכבר מצינו לשלמים וכן רבים שעמדו בהערתו ואפשר ליישבה בפנים אחרות<sup>[כג]</sup>. מ''מ נראה דכוותיה כיון שלא מצינו חיוב טבילה רק בגוונא שהכלי יצא מרשות עכו''ם מיד לרשות ישראל דומיא דמלחמת מדין לאפוקי היכא דמפסקא רשות הפקר וכמו שהוכיח בשו''ת משנה הלכות לעיל מפי סופרים וספרים וכן נראה דעת הגרע''י (בשו''ת יבי''א שם בריש הסימן ושנה דבריו בהלכו''ע ח''ז עמ' רסח) שתפס בפשיטות דהפקר פטור דלא הוי כמעשה שהיה וכן מבואר בשו''ת מנחת שלמה אויערבך (מהדו''ק ח''ב סי' סו אות טז) שהקונה כלי מגוי ושוב הפקירו ולקחו יהודי אחר להשתמש בו בעודו הפקר כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות עכ''ד וחזינן שכלי הפקר פטורים מן הטבילה וה''ה לנד''ד. וע''ע בס' מלאכת שלמה עמאר (שו''ת סי' לד אות ג)

כוונה שלא לזכות כשקונה מן הגוי​

ו. ומעתה שוב נשוב לנד''ד והיה בהניח שכלי הפקר הינם פטורים מן הטבילה נראה שאף הקונה כלי סעודה מן הגוי יועיל מה שיכוין בשעת הקניה שאינו רוצה לזכות בכלי בשום קנין ויועיל לו שלא להתחייב בטבילה

וזאת ע''פ מה שנודע שעכו''ם מכי מטי זוזא לידיה מסתלק ליה (ב''ב נד: וחו''מ סי' קצד סעי' א) וא''כ כאשר שילם הישראל לעכו''ם כבר הסתלק הוא מן הכלי ונעשה הכלי להפקר וכאשר יכוין היהודי שאינו רוצה לזכות במעשה המשיכה או נתינת המעות הרי שלא יזכה והחפץ ישאר ברשות הפקר וכיון שנתבאר שהמשתמש בכלי הפקר אינו חייב בטבילת הכלים הרי שאף בכה''ג יש לפוטרו מן הטבילה וכ''כ בשו''ת משנ''ה (ח''ה סי' קד)<sup>[כד]</sup>.

ואם אחר כך ירצה לזכות בכלי נראה שהנכון שיטבילו בלא ברכה לצאת ידי הסוברים שאף בכה''ג חייב בטבילה.

כוונה שלא לזכות כשקונה מישראל​

ז. ובהיותי בזה אמרתי לדון עוד בהיתר חדש הנוגע אף הוא לכלים החייבים בטבילה והוא דהנה כהיום הזה רוב ככל כלי הסעודה הנקנים הינם כלים חדשים מכלים העומדים לסחורה ע''י המוכר כך שניתן למצוא פתח פתוח לפטור כלים אלו מטבילה והוא ע''י שבשעת הקניה יכוין הקונה שלא לזכות בכלים אלו

והענין כי נודע מה שכתב רשב''ם (הו''ד בב''י סעי' ח) שלא אמרו שכלים חייבים בטבילה רק בכלי סעודה היינו כלים המיוחדים לאכילה אומנם כלי המשמש לחיתוך קלפים או שעומד לסחורה אין בעליו צריך להטבילו עכ''ד כך שלפ''ז נמצא שכאשר הכלי עומד ברשות המוכר הינו פטור מטבילה מדין כלי סחורה ועתה כאשר דעת הקונה שלא לזכות בכלי אינו זוכה בו אע''פ ששילם ומשך את הכלי דכלל גדול הוא בכל מקום דאין אדם קונה בעל כורחו בלי רצונו ודעתו<sup>[כה]</sup> כך שבאופן זה שאינו חפץ לזכות בכלי יש לדון חפץ זה כשאול אצל הקונה וקיי''ל שהשואל כלי שעומד לסחורה אצל המשאיל אע''פ שהשואל משתמש בו לאכילה אינו חייב בטבילה כמבואר בב''י (בסעי' ח) והו''ד להלכה בהגה (שם) והכי נקטינן כמבואר בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות א) וכן ראיתי בס''ד שעל דרך זו כתב הרב השואל בשו''ת משנה הלכות (ח''י סי' קד) שהקונה יתנה עם המוכר שהכלי אצלו בשאלה ויחזירנו לו כשירצה ובכך יפטר מטבילה ע''ש

[והן אמת שדעת האיסור והיתר להצריך אף בכה''ג טבילה והו''ד להלכה בש''ך (ס''ק י) ובט''ז (ס''ק י) וכתבו שטעון טבילה עכ''פ בלי ברכה וכוותיהו נוהגים בני אשכנז,, אומנם נראה שאף לדבריהם יש מקום לבני אשכנז לסמוך על עצה זו בכלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן כמ''ש בשו''ת שבט סופר (חיו''ד סי' עז) שלא החמירו רק בכלי מתכות שטבילתם מה''ת וכן כתב בחכמת אדם (כלל עג סעי' ח ועי' בבינת אדם שם) להקל במקום צורך בכלי זכוכית ע''ש].

ח. ויסודות נאמנים היה נראה להביא להיתר זה כי כבר מצאנו כזאת לרבותינו האחרונים שעמדו בכגון זה לענין מאכלים הנמכרים בכלי מתכות או זכוכית ואין איש שם על לב להטביל כלים אלו קודם האכילה וכבר עמד בזה בשו''ת פרי השדה (ח''ב סי' קט) אודות הצלוחיות של מי הסודה או של מוכרי שכר וכיוצא שאין נזהרים לטבול וכתב דודאי אלו הקונים שכר מחנות של גוי אין דעתם לקנות הצלוחית וא''כ אי''צ טבילה ובפרט דחזינן שאינו טובל אמרינן מסתמא לא ניחא ליה דלקני שלא יעשה איסור לבטל מצות טבילת כלים ודומה למאי דאמרינן בעלמא איסורא לא ניחא ליה דליקני ועי' בט''ז (סי' תמח ס''ק ג) עכ''ד הו''ד גם בשו''ת יחוה דעת (ח''ד סי' מד) וסייעו מדברי הריב''ש ומרן (הו''ד לעיל). ועל דרך זו ראיתי להגר''י ויינברג בשו''ת שרידי אש (מהדו''ק ח''ב סי' עה ובנמ''ח חיו''ד סי' כט) שעמד בענין מאכלים הנמכרים בכלים שאינם טבולים על מה סמכו להשתמש בהם ובתו''ד כתב שי''ל שמסתמא אין דעת הקונה לזכות בכלי ע''ש ולא סמך על דעת עצמו בזה והריץ שאלה זו לר' יעקב ברייש בעל שו''ת חלקת יעקב (ונדפס בחיו''ד סי' מב) ואף הוא השיבו להתיר בזה מהטעם הנ''ל שאין דעת הקונה לזכות בכלי רק לאכול מתוכו ואח''כ משליכו וכיון שאצל המוכר לא התחייב כלי זה בטבילה דלדידהו הוו ככלי סחורה הרי שגם הקונה כיון שאינו חפץ לזכות בכלי אינו מחוייב להטבילו והסתייע מדברי הרב פרי הארץ הנ''ל ע''ש וכן כתב גם בשו''ת משנ''ה (ח''ד סי' קז) לענין בקבוקי הסודה דמסתמא אין דעת הקונה לזכות רק באוכל והו''ד בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות ג) ושבתי וראיתי כי כן כתב הרב ציץ אליעזר בספרו (ח''ח סי' כו סד''ה בשו''ת טוט''ד) לענין חיוב טבילה בקופסאות שימורים וז''ל ''אם השימורים נעשים בבית חרושת של ישראלים ורק הקופסאות המה מעכו''ם אזי יש לפוטרם מטבילה גם לבעלי החרושת וגם לקונים לבעיל הבית חרושת בהיות וקונים אותם כדי למוכרם לאחרים ולקונים יש לפטור באם לא יכוונו לקנות וישארו הפקר<sup>[כו]</sup>'' ועי' בסוף תשובתו שם שיש לסמוך על זה עכ''פ בכלי זכוכית וכ''כ גם בשו''ת מנחת שלמה (תנינא סי' סח אות ג). והא קמן חבל אחרונים הסוברים שכל שדעת הקונה שלא לזכות בכלי רק באוכל איינו חייב בטבילה ומיניה יש ללמוד לנד''ד שאם יכוין הקונה שלא לזכות בכלי לא יתחייב בטבילה

ט. אומנם נראה שאין ממש בעצה זו ואין לסמוך עליה שלא מצינו בשום דוכתא שכשאין הקונה רוצה לזכות בחפץ שהינו שאול אצלו ובכה''ג המקח בטל והכלי חוזר לרשות בעליו הראשונים וכעין שמצינו לענין מזכה מתנה לחבירו שכשלא חפץ לזכות בה הדרא למרא כמבואר בשו''ע (חו''מ סי' רמה סעי' י) ואין לחלק בין מכר למתנה<sup>[כז]</sup> (כמבואר בחדושי הריטב''א ב''ב נד: הו''ד בהע' באות ו) ואף אם נגדירו כשואל אנן סהדי שאחר שהקונה שילם על הכלי במיטב כספו ודאי שאין בדעתו להחזירו למוכר באיזה זמן ושלא להתחייב על נזקי הכלי כדין שואל במידה ויתקלקל ונמצא גזל בידו. [ולכן אף באופן שיסכם עם המוכר שיהיה שואל על הכלים ויחזירם כשירצה כמו שהציעה בשו''ת משנ''ה (שם) הנה נראה שאין זו עצה מובחרת מהטעם הנ''ל שיש לו להיזהר שלא ליתן או להשאיל הכלי לאחר, ולשלם עליו לכשינזק].

ומה שמצינו בקונה דבר מאכל דמהני דעתו שלא לזכות בכלי בכדי שלא להתחייב בטבילה הנה שם אין הכלי עיקר המקח וכל קיומו בין אצל המוכר ובין אצל הקונה הינו להיות שומר למאכל או המשקה שבתוכו כך שאף אם לא יזכה בו הקונה לא יהיה בדבר חשש גזל שהמוכר מסלק דעתו מהכלי ואינו מקפיד עליו ובזה לחוד מועילה דעתו של הקונה שלא לקנות משא''כ בקונה כלים חדשים שעיקר המקח הינו הכלי וכל מטרתו הינה שיהיו הכלים שלו להשתמש בהם בביתו וחומותיו לעניני אכילה ופשוט שדעתו על קנייתם ואם לא יחול המקח לגביהם הדרו למרייהו ושו''ר כיוצ''ב חילק בשו''ת שרידי אש (שם בסו''ד)

מדוע לא חששו לגזל כששואל הכלי מן העכו''ם​

י. ואף (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד סי' קכ סעי' טז) שלענין כלים שאינם טבולים בשבת כתב מרן שנכון שיתנם לגוי ויחזור וישאלם המינו ויפטר מן הטבילה כדין השואל מן העכו''ם וכתב הרמ''א שכך יעשה אף במקום שאין בו מקוה. וסתימת דבריהם מורה שאין לדבר גבול וקצבה ולא שמענו שצריך להחזיר את הכלי לעכו''ם באיזה זמן ושאם נשבר יעלה לו את דמיו [ואף הט''ז שכתב (ביו''ד שם ס''ק יח) שלא לסמוך על עצה זו רק לפי שעה ובשעת הדחק ואח''כ כשיזדמן מקוה לפניו ילך ויטביל כליו ע''ש ועי' גם בפר''ח (שם ס''ק מב) הנה אף לפ''ד לא מצינו שצריך להחזיר הכלי לעכו''ם וכנ''ל].

אך נראה שיש לחלק דשאני התם שהעכו''ם נותן לו את הכלי להדיא בתורת שאלה ללא הגבלת זמן ושאני מנד''ד שאינו מקנה לו בתורת שאלה ואף אם הכלי ניזוק וכדו' מ''מ הרי התשלום עליו הוי חוב וכבר כתב הרמ''א (בחו''מ סי' שמח סעי' ב וע''ע בסי' רפג סעי' ח) דהפקעת הלואתו של העכו''ם מותרת ע''ש ואף לחילול ה' ליכא למיחש דמסתמא אינו מקפיד ובדר''כ גם אינו זוכר משא''כ כשקונה מישראל

יא. ובדוחק יש ליתן מקום לעצה זו אם נחדש שבמקח וממכר אף אם לא חל הקנין המקנה מסלק את רשותו כלפי הקונה כמ''ש בפתחי חשן (קנינים פי''ב הע' יט) וכעין שמצינו לענין גזילה שכתב מרן בשו''ע (חו''מ סי' שנט סעי' א) שאסור לגזול ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי וע''ע בסמ''ע (ס''ק ד) ובחזו''א (דמאי סי' ז ס''ק ה) ועכ''פ בנד''ד שבעה''ב קיבל מעותיו אף אם לא חל המקח והכלי חזר לרשות המוכר מ''מ מסתמא אחר שקיבל מעותיו אינו מקפיד על שימושו של הקונה בכלי ושמפני כך הקונה רשאי להשתמש בכלים אלו ולא לשלם עליהם אם ינזקו וחשיבי כהפקר כלפיו ופטורים מטבילה מדין כלי הפקר אומנם הוא דבר חידוש וצריך למצוא אילן גדול להיתלות עליו בזה וצ''ע



סוף דבר ​

נראה שכלי שהפקירו הגוי ואח''כ זכה בו הישראל אינו טעון טבילה וק''ו אם משתמש בו בעודו הפקר. ובאופן בו אין אפשרות להטביל הכלים במקוה טהרה נראה שאם בשעת הקנין יכוין הקונה שאינו רוצה לזכות בכלים כלל הרי שיהיה הכלי הפקר ופטור מטבילה עד שיוכל להטבילו ויכוין לזכות בו ויטבילו<sup>[כח]</sup> [בלא ברכה כיון שי''א שאף בכה''ג הינו פטור מטבילה]. ואין ראוי להשתמש בעצה זו רק בשעת הדחק שלא לבטל מעצמו מצות טבילת כלים וברכתה לחינם

והיינו דוקא כשקונה מן הגוי אומנם כשקונה כלי מישראל נראה שאין לסמוך על עצה זו [זולת בקונה דבר מאכל בכלי חד פעמי שהרגילות לזורקו אחר שתכלה תכולתם ובכלים אלו אף אם יכוין לזכות בכלי מצינו עוד טעמים נכונים שלא לחייבו בטבילה ואכמ''ל] וע''ע להלן עצות נוספות למקום בו אין מקוה טהרה מצוי








אם מועיל להפקיר כלי חדש בכדי לפוטרו מטבילה

הפקר הכלים אחר שבאו לרשות ישראל | הערמה בטבילת כלים | מאימתי חל ההפקר | הערמה באיסור דאורייתא | מדוע לא נתנו עצה זו לענין שבת

​


הפקר הכלים אחר שבאו לרשות ישראל​

א. הנה אחרי הודיענו ה' כל זאת בס''ד בסימן הקודם שהמשתמש או זוכה בכלי שהפקירו העכו''ם הינו פטור מטבילה הנה כאן המקום להתבונן לענין ישראל שקנה כלים מן העכו''ם וכבר התחייב בטבילתם אם יועיל שיפקירם אחר כך וישתמש בהם בעודם הפקר או שכיון שחל עליהם חיוב טבילה שוב אינו פוקע אף אם אם יפקירם.

ויש להראות פנים לספק זה במקור הדין של טבילת כלים הנלמד (בע''ז עה:) ממעשה שהיה במלחמת מדין שהכלים באו לרשות ובעלות הישראל ומש''ה ממעטינן כלי שאול מן העכו''ם שאינו חייב בטבילה דלא הוי כמעשה שהיה שישראל זכו בהם לגמרי ויש להסתפק אם בכלל זה יש ללמוד דבעינן דומיא דכלי מדין שהכלים היו עומדים ברשות הישראל אחר שזכו בהם לאפוקי אם הפקירם, או שלא ילפינן ממעשה שהיה במדין רק את דרך הלקיחה הגורמת את חלות החיוב בלחוד אבל להקל ולומר דבעינן דומיא דמעשה שהיה שאף אחר הלקיחה עמדו הכלים ברשות הישראל שהוא נוגע להמשך חלות החיוב זה לא ילפינן.

ב. ונראה לפום ריהטא כי שאלה זו פתרונה במחלוקת רבותינו הראשונים הנזכרת (בסי',, באות ב) בטעמה וענינה של מצות טבילת כלים כי כבר נתבאר מדברי הרמב''ם ודעימיה שהטבילה להכשיר הכלי מטומאת מאכלות אסורות שהיו בו בהיותו ברשות הגוי היא באה וכן דעת רבים מרבותינו ולפי דרכם יש מקום לומר שיש להקפיד על טומאה זו אף אחר שיפקירנו בעליו שכיון שהכלי התחייב בטבילה הנה טומאה שבו להיכן הלכה ולא יוכל להשתמש בו בעוד טומאתו בו. אומנם מאידך מדברי הרא''ש ורבנו שמואל התבאר שאין הטבילה בשביל הטומאה אלא גזירת הכתוב היא ובאיסור והיתר הארוך (הו''ד שם) נתן טעם בזה שהוא כעין טבילת גרים הנצרכת כאשר גר יוצא מטומאה לקדושה וכן הוא בכלים הבאים מרשות עכו''ם לרשות ישראל ולפ''ז נראה דהיינו דוקא באופן שהכלי הינו עומד עדיין ברשות הישראל אך אחר שהפקירו ובעליו הישראל אין עמו הרי שאינו בכלל קדושה ואין ענין להטבילו.

ושם התבאר (באות ו) מדברי מרן השו''ע שסובר כדברי הרא''ש ודעימיה ולפ''ז יש לומר בנדוננו שכל שהפקירם הישראל אף אחר שבאו לרשותו אינם חייבים בטבילה וכן מצאתי בס''ד בדברי הגרש''ז אויערבך (בשו''ת מנחת שלמה מהדו''ק ח''ב סי' סו אות טז) שהקונה כלי מגוי והפקירו ולקחו יהודי אחר ואינו מתכוין לזכות בו כיון שאין לכלי בעלים אין עליו חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות עכ''ל ולפום ריהטא יש לומר כן אף בנד''ד שיועיל שבעליו יפקירנו וישתמש בו שוב שלא על דעת לזכות בו.

חשש נראה כשלו​

ב. והן אמת שמצינו בדברי הט''ז (ביו''ד שם ס''ק יח) שעל מה שכתב מרן שבמקום שאינו יכול להטביל את הכלי יתננו לגוי במתנה ויחזור וישאלנו כתב הט''ז דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו ולא עדיף ממשכון עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקעו אצלו דצריך טבילה (כמבואר בסעי' ט) ותו דגבי טלית שאולה מצינו ג"כ שפטורה מציצית כל ל' יום ואח"כ חייב דנראה כשלו וסיים שיטביל כלי זה יחד עם כלי אחר או שיטבילו בלי ברכה עכ''ד והו''ד במשנ''ב (שם ס''ק לה) ועפ''ז היה נראה שאין לסמוך על עצה זו כי אף שאין דעתו לזכות בכלי והינו הפקר מ''מ כיון שישתקע בידו עולמית הרי הוא כשלו ויתחייב בטבילה.

וכיוצ''ב ראיתי בשו''ת מנחת שלמה (מהדו''ק ח''ב סי' סז אות טז) שכתב שלענין כלים שאינם טבולים בשבת לא מצינו לרבותינו שנתנו עצה להפקירם וכתב דהיינו טעמא ''מפני שע''י ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה'' וסיים שאפשר שבשעת הדחק יכולים גם בשבת להפקיר ולכוין שמשתמש כל השבת בשל הפקר והוכיח כן מדין הפקר פירות שביעית החייבים בביעור עכ''ד ע''ש ומבואר שכיון שע''י השימוש הוא נראה כחוזר וזוכה בהם יש לחוש למראית העין ושו''ר שכ''כ בס' משמרת הבית קארפ (פ''ה אות ח) שלא מועיל להפקיר כלי חשמלי בכדי לפוטרו מטבילה וביאר (בהע' 8*) שהוא על פי דברי הט''ז הנ''ל.

ג. אומנם לבד מה שדברי הט''ז גופא דבר חידוש הם ומסתימת דברי מרן והרמ''א לא משמע הכי הנה גם על ראיות הט''ז יש מקום לבעל דין לחלוק כי מה שכתב לדמות ענין זה למשכון שנשתקע ביד הישראל שחייב בטבילה והכי נמי כלי הפקר שכיון שמשתמש בו ומשתקע בידו יתחייב בטבילה יש לחלק ולומר דשאני משכון שאם העכו''ם לא יפרע את הלואתו אכן יעמוד המשכון ביד הישראל תחת חובו ויהיה שלו מן הדין כיון שנטלו במשכון משא''כ הכא דלעולם הוא שאול אצלו ואין צד שיהפך להיות שלו אם לא יכוין לזכות בו כמ''ש הכנה''ג (הגב''י אות סב) וע''ע בשו''ת שבט הלוי (ח''ט סי' קסז)<sup>[29]</sup>.

ומה שכתב שיש לחוש בדבר שנראה כשלו כי היכי דחששו חז''ל בטלית שאולה אחר ל' יום הנה לולא דמסתפינא אמינא שאין הדמיון שווה והוא כי עד כאן לא חייבו חכמים טלית שאולה אחר ל' יום בציצית מפני שנראית כשלו מאחר ועין הכל ממשמשת בה ורואה שאינו מטיל ציצית בטליתו וכיון שאחר ל' יום הינו נראה כבעלים חייבהו חז''ל מפני מראית העין, אומנם כל זה אינו ענין לטבילת כלים שאף אם הכלי אכן נראה כשלו אינו ניכר אם התחייב בטבילה כי לא ידוע אם קנאו מן העכו''ם או ישראל ואינו ניכר אם הטבילו אם לאו ולכן יש לומר שלא איכפת לן מה שנראית כשלו לחייבו בטבילה בעבור זה.

וכד דייקת שפיר עינך תחזנה מישרים כי כן נראה להוכיח מדברי המגן אברהם (ס''ס יג) שהקשה מדוע לענין טבילת כלים סמכינן על העצה שיתנו לגוי ויחזור וישאלנו ולענין טלית שנפסלה לא סמכינן עלה וכתב המג''א ליישב ''ונראה לי דמ"מ חייב מדרבנן שנראה כשלו כמ"ש (סי' יד ס"ג) בטלית שאולה לאחר ל' יום וכ"ש הכא שבאמת הוא שלו'' עכ''ל וממה שכתב לחלק בין טלית לטבילת כלים נראה שבענין טבילת כלים אין לחוש שנראה כשלו ודו''ק וע''ע גם בשו''ת משנ''ה (חט''ז סי' יח) מה שתפס ע''ד המנחת שלמה בזה.

ובזה יבואר מה שמצינו בכמה דוכתי שהאחרונים נתנו עצה להקנות הכלי לגוי ולא הגבילו זאת ונראה שנטו מדברי הט''ז בזה וכן נראה מדברי מהר''י זאבי (בכה''ג שם אות יח) לגבי כלי גדול שכתב בפשיטות שיתננו לגוי ומשמע שמועיל אף אם ינהג כן לעולם ועל דרך זו יש ללמוד מדברי הבן איש חי (ש''ב פ' מטות אות יא) ומדברי הגרע''י בהלכו''ע (עמ' רסב טור א ועמ' רסה אות ט) שכתבו בפשיטות שמועיל מה שיתן לגוי ולא חששו לדברי הט''ז בזה וע''ע בהוראה ברורה (בבה''ל הארוך שבסוף הסי' ד''ה יתננו) שאספו כעמיר גרונה בזה וראיתי להגר''ש עמאר בספרו מלאכת שלמה (שו''ת סי' לד אות ד סד''ה והכלי) שהעיר דצריך להבין אמאי לא חשש למ''ש הפוסקים דאחר השבת צריך להטבילו משום שמשתקע אצל היהודי לצמיתות ואולי הקלו בשעת הדחק עכ''ד ואולם להאמור הדברים מבוארים שלא חשש לדברי הט''ז בזה ונקטו כסתימת דברי מרן שיועיל אף לעולם.

אולם לבד כל זאת נראה שאף לדברי הט''ז יש לומר דדוקא התם כיון שבא לרשותו בשאלה מיד העכו''ם הרי שאם שואל המינו לעולם, הוי כלקוח וא''כ נמצא שבא מרשות העכו''ם לרשותו וחייב טבילה אומנם הכא שהוא הפקר הרי שאף אם נחשיבנו כשלו אחר זמן מ''מ הרי הוא כזוכה מן ההפקר ולא בא הכלי מרשות עכו''ם לרשות הישראל וכמבואר בריש אמיר (עי' בסי',, באות ג) דבעינן דומיא דמעשה שהיה שיצאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל ויש לומר שלכו''ע אף לפ''ד הט''ז אינו חייב בטבילה בנד''ד [ואפשר שאף אם יכוין להדיא לזכות אח''כ לא יגרע בזה דס''ס זוכה הוא מן ההפקר ויל''ע].

מדוע לא נתנו עצה זו לענין שבת​

ה. ואומנם נודעו דברי המהרי''ל דיסקין (קנ''א אות קלו) הסובר שלא מועיל הפקר בכה''ג שמשתמש בכלי ואינו חפץ לזכות בו וטעמו ונימוקו עמו מפני שהכלי נראה כשלו ואיכא חשדא ועשה סמיכה בכל כוחו על דברי המגן אברהם (בסי' יג ס''ק ח הו''ד לעיל) שטלית שאולה וכן טלית שהקנה לחברו וחזר ושאל המינו חייבת בציצית מפני שנראית כשלו וכתב המהרי''ל דסקין שה''ה להכא שלא יועיל הפקר כיון שנראה הכלי כשלו ועוד הוסיף ראיה גדולה ממה שמרן והרמ''א (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד סי' קכ סעי' טז) לא כתבו עצה זו בכדי להיפטר מטבילת הכלי בשבת אלא כתבו שיתננו לעכו''ם במתנה ויחזור וישאל ממנו ש''מ שאין עצה זו מועלת מפני שבכה''ג נראה הכלי כשלו וחייב בטבילה עכ''ד וכן הסכים לו בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו סוף אות ב) שלא מועיל הפקר בכדי לפטור כלי מחיוב טבילה ע''ש.

והנה בעיקר מה שכתב לדמות ציצית לטבילת כלים הנה כבר נתבאר שכיוצ''ב כתב גם הט''ז (בס''ס קכ ס''ק יח הו''ד להלן) וכבר הערנו בזה בס''ד לעיל (אות ב-ג). אך מה שהעיר מפני מה לא מצינו לרבותינו שנתנו עצה זו בכדי להיפטר מטבילת כלים בשבת אכן קושיא אלימתא היא

והיה נראה במחשבה תחילה שכיון שענין ההפקר בשבת תליא בפלוגתא דקמאי כי לדעת הרמב''ן (פסחים ד:) אסור להפקיר בשבת [ועפ''ז הוכיח שביטול חמץ אינו מדין הפקר דאיך יבטל בערב פסח שחל בשבת] וכן מבואר בדברי הריטב''א (שבת קכ. ד''ה ואומר). ומאידך דעת המאירי (שבת קכז:) שמותר להפקיר בשבת שלא אסרו אלא כעין מקח וממכר שבא לרשות אחר משא''כ בהפקר ואפילו זכה בו אחר מאליו הוא זוכה בו עכ''ד וע''ע בחזו''ע שבת (ח''ו עמ' יט) וכיון דלאו מילתא פסיקתא היא י''ל שמפני כך לא נתנו עצה זו

אומנם גם בזה אין די חדא דמחלוקת זו לא נזכרה בשו''ע ולא נחית לה בשום דוכתא ומה גם שלענין בית שאין בו מזוזה וטלית שאין בה ציצית אמרו חז''ל דמהני אם יפקירם בשבת (עי' שבת קלא:) ולא חששו לעשיית הפקר בשבת וכבר העיר בזה בשו''ת משנה הלכות (חט''ז סי' יח ד''ה ובדין) וזאת לבד שלענין מקום שאין מקוה מצוי בו כתב הרמ''א (ביו''ד שם) שהנכון שיתנו לגוי ויחזור וישאלנו וכן בכמה מקומות מצינו לרבותינו האחרונים שנתנו עצה זו ומדוע לא נתן עצה פשוטה זו שיפקרנו

ולדידי חזי לי בפשיטות שכיון שהלכה רווחת היא (בחו''מ סי' רעג סעי' ז) שהפקר צריך להיות בפני שלושה כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים [ואף מש''כ הרמ''א שם שיש אומרים שהפקר בינו לבין עצמו הוי הפקר היינו מה''ת אבל מדרבנן מודי דבעי בפני ג' כמש''כ הסמ''ע (בס''ק יא) שם] א''כ לפי מציאות זמנם שהיו העכו''ם מצויים בינותם הרי שיותר נקל ליתנו במתנה לגוי אחד מאשר לחזר אחר שלושה ישראלים ולהפקירו בפניהם ומה גם שרובא דעלמא יהיו יראים לנפשם שמא יקדמנו אחר ויזכה בממונם ולכן לא נתנו מרן והרמ''א עצה זו ופשוט<sup>[30]</sup>

[והן אמת שלענין בהמת ישראל המושאלת לעכו''ם ועיכבה העכו''ם בשבת בידו כתב מרן (או''ח סי' רמו סעי' ג) שכיון שהישראל מצווה על שביתת בהמתו יפקירנה בינו לבין עצמו ע''ש וחזינן דנחית לעצה זו ומדוע לא כתבה גם לגבי טבילת כלים, הנה נראה דלאו קושיה היא כי מאחר ואין הבהמה בידו אין לו עצה אחרת שאינו יכול להקנותה שבהמה נקנית במשיכה או הגבהה (עי' חו''מ סי' קצז) ולכך כתב שיפקירנה והוסיף שבכדי להינצל מאיסור תורה מהני שיפקירנה אפילו בינו לבין עצמו ויועיל להצילו מאיסור שביתת בהמתו אומנם הכא שהכלי בידו ודאי שהעצה המובחרת והמצויה ביותר היא ליתנו לעכו''ם

ואף שלענין טלית ובית מבואר בגמ' (שבת קלא.) שאם מפקירם הינו נפטר מציצית ומזוזה אין להעיר ומדוע לא כתבו עצה פשוטה דהיינו להקנותם לחבירו דאה''נ יועיל זה לפטור מן התורה (ולפ''ד המג''א הנ''ל יהיה חייב עכ''פ מדרבנן) אומנם התם לא נחתו ליתן עצה לפטור ממזוזה וציצית ולכך לא הוזכר שם ענין הנתינה לאחר ופשוט ע''ש ודו''ק]

הערמה בטבילת כלים​

ו. אלא שנראה שיש בדבר מקום עיון מצד ענין הערמה שכיון שמפקירו ושוב חוזר וזוכה בו הנה נראה שאין לך הערמה גדולה מזו ויש לעיין אם מועילה הערמה להפקיעה דבר מידי איסורו ובעז''ה יתברך אשנה פרק זה ואמרתי להגיד מראשית דברי הירושלמי (פסחים פ''ב הלכ' ב) לענין המפקיר חמצו קודם הפסח שלדעת ר' יוחנן אחר הפסח חמצו אסור דחיישינן להערמה ולדעת ריש לקיש חמצו מותר ולא חיישינן להערמה וקיי''ל כר יוחנן כמ''ש הטור (בסי' תמח) ומרן בשו''ע (שם סעי' ה).

ובביאור סברת ר' יוחנן שחשש להערמה נראה שנחלקו בזה רבותינו הראשונים כי הרא''ש (פ''ב סי' ד והו''ד בב''י בסי' תמח סעי' ה ובמשנ''ב שם ס''ק כה) פירש דחיישינן ''שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו'' ועל דרך זו כתב בשו''ת אור זרוע (סי' תשמח ד''ה כתבת) ''דר' יוחנן דחייש להערמה בחמץ שבידו חייש שמא לא יפקירנו ולא יוציאנו מרשותו ויאמר הפקרתי'' עכ''ל והיינו שחששו שמא יערים וישקר שיאמר שהפקיר את חמצו ולא עשה כן אומנם מצינו למאירי במגן אבות (ענין יח) שביאר ענין ההערמה דהכא שהואיל ומפקירו קרוב לזמן הפסח חיישינן ''שלא כיון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח'' והיינו שמא לא יגמור בלבו להפקירו

ונ''מ באופן שחפץ לאוכל חמץ זה בעצמו לאחר הפסח כי לפ''ד הרא''ש נראה שחז''ל חששו להערמה היינו דוקא שאחרים לא יאמינהו כשאומר שהפקירו שמא יאמר הפקרתי והוא לא הפקיר אבל אם יודע בעצמו שהפקירו וחפץ לאוכלו לית לן בה וכן כתב מהר''ם רקאנטי (הו''ד בשכנה''ג הגב''י ס''ס תמח) ''מותר להפקיר חמץ קודם שעה ו' על מנת לזכות בו אחר הפסח, ושרי אף באכילה. וההיא דר"י בהפקיר חמצו, היינו דחייש שמא לא יפקיר כלל, אבל הפקיר בודאי שרי'' אומנם מאידך לדברי המאירי יש לחוש שמא לא גמר בלבו להפקירו וקאי בבל יראה וא''כ אף לדידיה אסור ועי' כעי''ז בשו''ת כתב סופר (יו''ד ס''ס קנז) שכתב לתלות זאת במחלוקת הנ''ל.

אומנם שוב בינותי כי אף שבדברי הרקנטי הנ''ל מבואר להדיא שאם אכן יפקרו יועיל לו לאחר הפסח וכן יש לצדד בפשיטות לדעת האור זרוע הנ''ל אומנם בדברי הרא''ש ומרן יש מקום עיון והדעת נוטה שלפי דבריהם לא פלוג רבנן ואף בעל החמץ עצמו אינו רשאי להנות מן החמץ אחר הפסח וחילי ממה שכתב הרא''ש בתחילת דבריו בזו הלשון ''וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה ובירושלמי פליגי ביה דגרסינן התם הפקיר חמצו ביד' אחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה. כלומר 'שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו'' עכ''ל הרי דאייתי לדברי הירושלמי בגוונא שמצא חמץ בביתו אחר הפסח שמן הדין הוא מותר ומשמע לא שנא לדידיה ולא שנא לאחרים ולבתר הכי נסיב תלמודא ירושלמי לאסורי ומשמע נמי דלא שנא לדידיה ולא שנא לאחרים וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא''ש ''חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אף על פי שבטלו אסור באכילה'' וכן הוא בטור (סי' תמח) ובשו''ע (שם סעי' ה) כלשון הזה ועל כן נראה דס''ל להרא''ש שחז''ל אסרו כל חמץ שהפקירו בערב פסח בין לעצמו בין לאחרים מחשש הערמה ואפילו ודאי הפקירו וכן מצאתי בשו''ת נודע ביהודה (או''ח מהדו''ק סי' יח) ע''ש

ז. ומעתה נהדר אנפין לנד''ד ולאור זה יש לעיין אם גם בשאר דוכתי שאדם מפקיר כליו וחפציו בכדי להימנע מאיזה איסור אם הפקרו הפקר ובפרט יש בדבר מקום עיון לפ''ד הרא''ש שהוא תקנת חכמים שלא יועיל הפקר יש להתספק אם רק לענין חמץ תקנו כן או לא פלוג רבנן וה''ה בשאר מילי וכן לפמ''ש דברי המאירי שהוא מחשש שמא לא יפקרנו בלב שלם האם יש לחוש כן בשאר דוכתא שמפקיר בכדי להינצל מאיסור<sup>[31]</sup>.

ונראה שהאמת תורה דרכה שרק לענין חמץ חששו חז''ל להערמה ולא בשאר דוכתא ומקור נפתח לדברינו מצינו בדברי המהרי''ל (מנהגים ל' יום קודם לפסח אות ה) שכתב שיש לחלק בין חשש הערמה שבחמץ לשאר דוכתא דדוקא בחמץ חששו ''משום דמילתא דקביעא הוא, וגזרינן במילתא דקביעא דילמא אתי למיסרך. וכה"ג אסר ר' יוחנן בירושלמי חמץ שביטלו ונמצא אחר פסח מפני הרמאין, אף על פי דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר ודוגמת זה באיסור שביתת שבת, המפקיר בהמתו אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש לרמאות טפי'' וכן מצינו בתשובת הרדב''ז (ח''ג סי' תלו) שכתב שאף שלענין שביעית מבואר בירושלמי (שביעית פ''ט הלכ' ד) דמהני מה שיפקירו ויחזור ויזכה בו מ''מ לענין חמץ יש להחמיר ''דלא דמי איסור שביעית דקיל לאיסור חמץ דחמיר דאסור בכל שהו וענוש עליו כרת ועובר על בל יראה ובל ימצא ואסור בהנאה מה שאין כן בכל איסורין שבתורה ואם הקלו בשביעית נקל באיסור חמץ (בתמיהה)''. עכ''ל [וקצת צ''ע שלא זכר מדברי הירושלמי הנ''ל בפסחים (פ''ב הלכ' ב) דמבואר בו להדיא דלא מהני הפקר לענין פסח וצ''ע] ומבואר דלא החמירו וחששו חז''ל להערמה רק בחמץ משום דחמיר משאר איסורים ומשום דהוי מילתא דקביעה.

ועוד יש להוסיף שי''ל שדוקא לענין חמץ תקנו שלא יועיל הפקר בפרט לדרכו של המאירי שחששו שמא לא יפקיר בלב שלם והוא על דרך שכתב בשו''ת חת''ס (או''ח סי' קיד ד''ה אומנם) לבאר מה שלא מועיל אם יפקיר חמצו קודם הפסח שהוא מפני שעיקר הביטול מן התורה הוא בלב שיהיה נחשב בעיניו כאילו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהיה מוסכם בלבו בהסכמה גמורה וירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהיה מותר לו באכילה או אפילו בהנאה ממילא אינו נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל, נמצא ממילא עובר עליו בבל יראה, על כן אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח, נמצא ממילא יהיה נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו, נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מ"מ ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא עכ''ד ומעתה יש לנו לומר שדוקא לענין חמץ תקנו שלא יועיל הפקר שבזאת התקנה יסיח דעתו מחמצו ונמצא ניצל מאיסור בל יראה מה''ת אומנם בשאר דוכתא כגון הכא שחפץ להפיקר כליו ע''מ לפוטרם מן הטבילה הנה אם נאמר שלא יועיל הפקרו הרי שאיננו ניצל בזה מביטול עשה של טבילת כלים ודו''ק כמו כן יש להוסיף לדרך זו את דברי רעק''א בתשובה (מהדו''ק ח''א סי' כג ד''ה מ''ש מעכ''ת) שלא חששו להערמה רק לענין ביטול שאומר בפיו את אשר בלבו דהוי כעפרא דארעא ואם אין פיו ולבו שווים הרי שלא עשה כלום אבל הפקר מהני אף אם לא יפקיר בלב שלם ע''ש<sup>[32]</sup>

ח. והוצרכתי לכל זה כי ראיתי בשו''ת עבודת הגרשוני (ס''ס כד) שכתב שכשם שלא מועיל הפקר לענין חמץ הרי שה''ה שאינו מועיל גם לענין שיפטור בהמתו מבכורה דתקנת חז''ל היא שמא יערים ע''ש<sup>[33]</sup> וחזינן דס''ל דאף בשאר מילי חששו חז''ל להערמה ואפשר דאזיל לשיטתו שכתב (שם בסי' קה) לדקדק מלשון הרא''ש הנ''ל שאף אם יפקירו בפני עדים חמצו אסור והיינו משום 'דלא פלוג' ע''ש וכמו כן ס''ל שמשום לא פלוג יש לאסור ולחוש להערמה אף בשאר דוכתי ולאו דוקא בחמץ אומנם מדברי הירושלמי הנ''ל לענין שביעית מבואר שאין לחוש לתקנת הערמה בשאר מילי וכמו שכתבו לחלק הרדב''ז והמהרי''ל וכן יש מקום לחלק לפ''ד שאר האחרונים הנ''ל ודו''ק.

ולא זו אלא שבאופן שיפקיר בפני ג' אף לר' יוחנן דחייש להערמה אין לחוש בכהאי גוונא כי יש לומר דהא דחיישינן להערמה הוא מפני שלהפקר ליכא קול ויכול לומר הפקרתי והוא לא הפקיר כנ''ל אומנם כשמפקיר בפני ג' שוב איכא קלא וכן מבואר בשיירי כנסת הגדולה (הגב''י סי' תמח אות ז) ותנא דמסייע ליה הוא הראבי''ה (פסחים סי' תיז) דאי מפקר בפני ג' ליכא למיחש להערמה וכן הלכה גם מדיני הפקר שצריך להפקיר בפני ג' כמבואר בשו''ע (בסי' רעג סעי' זׂׂ) [ואף שהנודע ביהודה (או''ח מהדו''ק סי' יח ד''ה ואומנם כתבו) והפר''ח (שם אות ה) והרב עבודת הגרשוני (ס''ס קה) ועוד רבים ס''ל לא מהני הפקר חמץ אף אם יפקירנו בפני עדים ועי' גם בחת''ס (או''ח שם) מ''מ נראה דנקטינן כהכנה''ג הנ''ל דהראבי''ה מסייעו ובפרט דאינו אלא מילתא דרבנן וק''ו בשאר מילי שאינם חמץ.]

ועפ''ז נראה פשוט דמהני הפקר בנדוננו אף שאינו עושה זאת אלא בכדי לפטור כליו מטבילה דמסתמא מפקירם בלב שלם והכי הוי סוגיה דעלמא וכן מצינו דמהני הפקר בכדי לפטור בגדיו מציצית וביתו ממזוזה (עי' שבת קלא.-:) וחזינן דאע''פ שאינו חפץ בהפקרם ואינו עושה רק בכדי לפוטרם ממזוזה ומציצית אעפ''כ מסתמא הוי הפקר ועי' בחדושי רעק''א (שו''ע סי' יג סעי' ג) דמהני אף מדרבנן ודו''ק.

מאימתי חל ההפקר​

ט. והנה מצינו (נדרים מג:-מד.) שתקנו חז''ל שהמפקיר שדהו יכול לחזור בו עד ג' ימים וטעמו של דבר שחששו לרמאין שיפקרו שדותיהם בכדי להיפטר מן המעשר (דהפקר פטור מן המעשר) ולכן תקנו שלא יחול רק עד ג' ימים ובאותם ג' ימים איננה הפקר ואם יאכל המינה יעשרנה [ועוד מבואר שם שאם הפקיר לזמן ואמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד וכדו' עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו והא דלא תיקנו בכה''ג ג' ימים הוא מפני דהוי מילתא דלא שכיחא] ע''כ ומבואר א''כ שמדרבנן אין ההפקר חל מיד אלא בעי המתנת ג' ימים ויש לעיין אם הוא תקנת חכמים רק בקרקע או שלא פלוג וה''ה לשאר מילי שלא חל ההפקר מדרבנן עד שיעברו ג' ימים.

והיה נראה לענ''ד לדקדק מלשון הירושלמי הנ''ל (פסחים פ''ב הלכ' ב) לענין המפקיר חמצו ביג' בניסן שנחלקו ר' יוחנן ור''ל אם חמצו אסור אחר הפסח והנה מיג' ניסן עד טו' בו ליכא אלא ב' ימים ומבואר דהוי הפקר ואף ר' יוחנן שסבר שחמצו אסור טעמו הוא מחשש הערמה כדלעיל ושמעינן שבעלמא חל ההפקר מיד

אומנם יש לדחות על פי מה שפירש הראבי''ה (בסי' תיז בפסחים) שהיא גופא טעמא דר' יוחנן דחייש להערמה ולכן סבר דחמצו אסור והיינו חשש הערמה דמעשרות שתקנו שלא יועיל ההפקר עד ג' ימים ומפני כך חמצו אסור ור''ל פליג וס''ל דלית הלכתא הכי ולכן חל ההפקר מיד וחמצו מותר ומבואר מדברי הראבי''ה דס''ל שחששו חז''ל להערמה ואף בשאר מילי תקנו שלא יועיל הפקר קודם ג' ימים<sup>[34]</sup>

ונראה שהוא תלוי בפלוגתא דקמאי כי לבד הראבי''ה דלעיל דס''ל שאף בשאר מילי תקנו חז''ל שלא יועיל הפקר תוך ג' ימים הנה כי כן גם דעת הרא''ש (הו''ד בסמ''ע סי' רעג ס''ק יג) ''והא דאמרינן דעד שלשה יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהן כדי לפטרן מהמעשר לכך תקנו חז"ל דלא הוי הפקר עד אחר ג' לפטרו מהמעשר ואגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' כל זמן שלא זכה בה אחר'' ומבואר שאף בשאר הפקר אחר תקנו כן (וכמו שדקדק הדרישה בסי' רעג סס''ק ג)

אומנם מאידך בדברי התוס' (נדרים מה. ד''ה ריב''ל הו''ד בש''ך סי' רכא ס''ק נג) מבואר שלא תקנו זאת רק בקרקע אבל במטלטלין אי''צ ג' ימים וכן מבואר בלשון הרמב''ם שכתב (נדרים פ''ב הלכ' יז) ''המפקיר את 'שדהו' ולא זכה בה אדם כל שלשה ימים יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו'' וממה שדקדק לכתוב 'שדהו' משמע שסובר שתקנה זו אינה רק בשדה ועל דרך זו יש ללמוד מדברי מרן (בחו''מ סי' רעג סעי' ט) שהעתיק את לשון הרמב''ם הנ''ל לדינא וכן דקדק המחנה אפרים (זכיה מהפקר ריש סי' ח) מדבריהם שהוא רק בשדה ולא בשאר מטלטלין וכן הוא בשו''ת חות יאיר (סי' מח במוסגר)

וטעם החילוק בין קרקע למטלטלין ראיתי בשו''ת משנת יוסף ליברמן (ח''ג בסה''ס לסי' לו ד''ה הנה) שביאר שהטעם שצריך ג' הוא מפני שבזה יש לו גמירות דעת שיודע שאחד יכול לזכות והשנים יעידו אומנם במטלטלין הרי שבעצם התפיסה שיתפוס הזוכה ששמע שהפקיר ד''כ יזכה בדין [בדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר] ומש''ה אי''צ ג' משא''כ בקרקע שבחזקת בעליה עומדת ובלי עדים אפילו יתפוס הזוכה יכול המפקיר להכחישו ולכן צריך ג' עכ''ל ודפח''ח

ועכ''פ אנן אזלינן בתר מרן בכל דוכתא והכי נמי הכא נקטינן שבמטלטלין מהני ההפקר מיד [ובפרט כשעושה להינצל מן האיסור אדרבה יותר גמור בדעתו הלקפיר בלב שלם כמבואר בתוס' (שבת יח:)] והכי הוי סוגיה דעלמא דהפק במטלטלין מהני מיד וכן מצינו לענין מצות שביתת בהמתו שאסור להשאילו בהמתו לעכו''ם בערב שבת וכתב מרן (באו''ח סי' רמו סעי' ג) ''ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמר בהמתו קנויה לא"י כדי שינצל מאיסורא דאורייתא'' ואם ההפקר חל רק אחר ג' ימים מה הועילו חכמים בתקנתם וכן נראה גם מדברי האחרונים שעל מה שכתב מרן (בסי' תס סעי' ג) ''שהלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורים שיפלו בשעת לישה וכו' אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן'' וכתב מהר''י ברונא (הו''ד בדרכ''מ ס''ק ב) שה''ה אם יאמר יהיו הפקר וכן כתב הט''ז (שם ס''ק ג) וכן הסכמת האחרונים דמהני ואם איתא שההפקר חל אחר ג' ימים נמצא עובר בבל יראה וכן מבואר מדביר הירושלמי הובא בכס''מ (שמיטה ויובל פ''ז הלכ' ג) לענין ביעור פירות שביעית וז''ל רבי יצחק הוי ליה עובדא פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר' יאשיה א"ל חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון פירוש שלשה אוהבים שאפי' שתפקי' הפירות לא יזכו בהם קפודקאי דצפרי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה (פירוש כשתראו שהרגל כלה מן השוק תוציאו הפירות לחוץ ותפקירום ותחזו ותזכו בהם) ע''כ וחזינן שההפקר חל מיד שאם היה חל אחר ג' ימים הנה כיצד היו יכולים לחזור ולזכות מיד שבזה היה ההפקר מתבטל[35] וכן מבואר מדברי המשנ''ב (בסי' יג ס''ק טו) לענין היושב בבית הכנסת ומצא שטלית גדול דיליה פסולה שיפקירנה דאז פטור מלעשות לה ציצית וכשיגיע לביתו יחזור ויזכה בה ע''ש ומקור דבריו ממש''כ המלבי''ם בארצות החיים (שם סעי' ג א''י בסופו) וכן הוא בעוד דוכתי ומכל הנ''ל חזינן דהפקר במטלטלין מהני מיד והכי נקטינן

הערמה באיסור דאורייתא​

ד. והן אומנם ידועים המה דברי הגאון תבואת שור בחדושיו לפסחים (דף כא.) על מה שנהגו במקומו שהיו היהודים מוכרים את בהמותיהם לעכו''ם קודם הפסח בכדי שיאכילום העכו''ם חמץ בפסח (ולא ישנו את מאכלם מפני שגורם קלקול לבהמות) והעיר התבואת שור שאין לדמות הערמה זו למכירת חמץ ''דהנה מעיקרא דדינא פירכא על מכירת חמץ הנהוג הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ, כנהוג עתה שאין מוכרים בדבר מועט ושאר הוכחות טובא אלא נ"ל כיון דהאיסור מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכל אחד מבטל חמצו בלב שלם כמ"ש הפוסקים דצריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על לא תעשה וכ"ש איסור חמור כזה ולא נשאר כי אם איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו אמנם כל זה להפקיע איסור דרבנן ומחמת הדחק שיהיה הפסד גדול ורב כשיבערו כל חמצם והתירו למכור באופן הנ"ל ולא פלוג בין רב למעט אבל להפקיע איסור דאורייתא דהיינו להאכיל בהמות ישראל חמץ בפסח לא מהני מכירה שידוע שכוונתו רק להאכיל ולא להניח כך והכי מוכח מלשון רש"י ז"ל (שבת קלט:) ואפי' בדרבנן אמרינן התם היכא דמוכחא מילתא אין מערימין ותו דהכא מוכחא מילתא דהערמה טפי דכי ימות מן הבהמה אין הגוי משלם לו כלום או היא חולה ושאר הזיקות דשכיחי טפי מבחמץ דמינח נייח הישראל משתדל בו ופשיטא דאין הגוי מקבל עליו האחריות הגדול הזה בשביל הנאה מועטת שיש לו. ותו דבשלמא במכירת חמץ כיון דלא סגי בלא"ה או שימכור או שיבער אמרינן דגמר ומקנה אבל הכא למה לו למכור בהמותיו בשביל הפסד מועט שיקולקלו זמן מה וחוזרים בשבוע או שתים ושלש לאיתנם עכ''ל התבואת שור ע''ש ומדבריו אתה תחזה דעת עליון שלא התירו לעשות הערמה בכיוצ''ב רק באיסור דרבנן ודוקא בהערמה שאינה ניכרת ולפ''ז הנה פשוט דכיון דנקטינן שטבילת כלי מתכות מה''ת כמו שנתבאר (,,) הרי ששוב אין לסמוך על עצה זו להפקיר הכלי דהוי הערמה גדולה וניכרת כי מי הוא זה שיקנה חפץ במיטב כספו ויפקירנו חינם וימשיך להשתמש בו כך שהיה נראה שאין לסמוך על עצה זו של הפקר בנד''ד

אך שוב בניותי וראיתי למלבי''ם בספרו ארצות החיים (סי' יג א''י סס''ק ג ד''ה עוד כתב המג''א) שהסכים עם התבואת שור ועפ''ד כתב ליישב את קושיית המג''א הנ''ל (,,) מדוע מדוע לא יקנה טליתו לאחר ויחזור וישאלנה וע''י זה יפטר מציציצת וכתב ליישב ''י''ל דהא זה היה הערמה הניכרת ונהי דבדרבנן שרי ולזה סמכין על העצה זו בטבילת כלים שהם דרבנן לרוב הפוסקים אבל לסמוך על הערמה ללבוש בגד בלא ציצית שהוא איסור מדאורייתא אין להתיר וכן כתב מדנפשיה הרב ישועות יעקב (או''ח סי' יג ס''ק ד) דשאני טבילת כלים דמהני בהו הערמה דכיון דלרוב הפוסקים הוי מדרבנן משא''כ בציצית ע''ש. והנה אם כי במה שהניחו שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן כבר נתבאר (,,) שדעת מרן השו''ע דהוי מהתורה ואעפ''כ כתב לסמוך על הערמה בטבילת כלים (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד ס' קכ סעי' טז) ושמועיל שיקנה את הכלי לעכו''ם ויחזור וישאלו המינו ועל כרחך חזינן שאף בדאורייתא מועלת ההערמה<sup>[36]</sup> וכן מבואר בדברי החיי אדם (נשמת אדם כלל קיט אות ח) ושם דחה את דברי התבואת שור והוכיח שאף בדאורייתא עבדינן בכמה דוכתי הערמה ע''ש ובדרך זו הלך בשו''ת עונג יו''ט (או''ח סי' כח) ודחה את דברי התבואת שור והכיח שאף בדאורייתא מהני הערמה אלא שיכונו דעתם לקנות ולהקנות ולא יעשו כמצות אנשים מלומדה ע''ש ועי' בשו''ת יבי''א (ח''י יו''ד סי' לח אות ב) שאסף כעמיר גורנה בזה דברי רבותינו הפוסקים ע''ש מ''מ התבאר שלכל הדברות לענין טבילת כלים יש לסמוך על הערמה לפטור הכלי מטבילה וע''ע בשו''ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח''ב סי' כב)

ונראה שאף שלכתחילה אין נכון להקנות לגוי או להפקיר ולעשות שאר הערמה וטצדקי למפטר נפשיה שעי''ז מפקיעה מעצמו מצוות טבילת כלים (ועי' ברכות לה: בא וראה מן בין דורות הראשונים וכו') אומנם בשעת הדחק ומקום הצורך נראה להקל לכתחילה לעשות הערמה כה''ג דהכא עדיף טפי והוא לפי מה דקיי''ל (בשו''ע סי' רעג סעי' ז) דהפקר הוי בפני שלושה וכבר כתב ראבי''ה (פסחים סי' תיז) שכל שנעשה ההפקר בפני שלושה אין לחוש להערמה לכו''ע ע''ש והיינו מפני שאחד יכול לזכות ויהיו שנים מעידים ע''כ דבלב שלם מפקירו [ונראה שאף הרשב''ש (בסי' תסח) שכתב לפקפק על עיקר ההעצה של נתינת הכלי לגוי דהוי הערמה ע''ש מ''מ הכא אפשר דמודי מהטעם הנ''ל] ובפרט שכבר כתב הרשב''א (ביצה יא: ד''ה רב אדא) שאין אומרים בהערמות זו דומה לזו ובשו''ת חת''ס (או''ח סי' סב) האריך להוכיח שאין כל המקומות והזמנים שוים לחז"ל בזה ושמצינו דוכתי שאף באיסור דרבנן אסרו הערמה ומידך מצינו שאף באיסור דאורייתא התירו ואין בדבר כלל גמור ע''ש ומעתה אף אם נמצא בכמה דוכתי שהחמירו רבותינו בעניני הערמה מ''מ אין לנו לדון בזה אלא בדבר הלמד ממקומו ואחרי שעיננו הרואות מש''כ מרן להתיר הערמה בטבילת כלים ע'י הפקעת בעלותו הכי נקטינן דמהני וה''ה לענין הפקר ודכוותיה<sup>[37]</sup>.

ובס''ד שבתי וראיתי בדברי אחרוני הזמן שכתבו שמועיל הפקר לפטור כלים מטבילה אף אחר שבאו לידי הישראל וכן כתבו בשם הגרי''ש אלישיב (דרשו סי' שכג הע' 29) וכן כתבו בשם החזו''א (אורחות רבנו ח''ד עמ' נד בנמ''ח) לענין קופסת שימורים שמחוייב לרוקנה מיד בפתיחתה שחייבת בטבילה ואם אינו מעונין לעשות זאת יפקירנה ויפטור אותה בכך מטבילה עכ''ד וחזינן דס''ל שהפקר פטור מן הטבילה אע''פ שמשתמש בו וכבר עמד בזה באריכות בשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי' קי ושם בסו''ד ד''ה ולפ''ז) שהפקר הוא סילוק רשות גמורה ולכן אפילו אחר שקנה הישראל את הכלי מן העכו''ם מהני אם יפקירנו ושנה פרקו בענין זה (בספרו בח''י סי' קב-קה) והוכיח במישור שאף באופן שמשתמש בכלי לעולם כל שאין דעתו לזכות בו אינו זוכה בו בעל כורחו ואינו חייב בטבילה ע''ש ושוב כתב כן בספרו האחרון (בחי''ט סי' קיב) להתיר בזה בשעת הדחק כשאין לו כלים אחרים ע''ש שו''ר גם בשו''ת כרמי אפרים (חיו''ד סי' לד) שנשאל לענין טבילת כלים בימי הקורונה שהרשויות הקנדה חיבו לסגור את המקואות וכיצד ינהגו לענין טבילת כלים והשיב בפשיטות דמהני להפקיר את הכלים בכדי לפוטרם מטבילה והוסיף שאע''פ שדעת הגר''א (בסי' רעג ס''ק ח) דמהני הפקר בפני אחד אפילו מדרבנן מ''מ יש להחמיר להפקיר בפני ג' כדעת הסמ''ע שם כיון דרבו האחרונים החולקים על הגר''א בזה



ובשו''ת מנחת אשר ח''ג

ובס' טבילת כלים עמ' פג אות ח

שם פ''ג סעי' ח

ובפסקים ותשובות בענינים אלו

וחוט שני טבילת כלים עמ' כט






[1] עוד בדעת האור זרוע והנה נתבאר למעלה שדעת האור זרוע שחובת טבילת כלים הינה מן התורה ולפ''ז הנך קראי דדרשינן מנייהו מצוה זו הוו דרשה גמורה אלא שיש להעיר בזה כי נודע שדעת ר''ת שחובת הטבילה לנדה נלמדת מקרא דבמי נדה יתחטא שדרשו חז''ל (בע''ז עה:) דהיינו מים שהנדה טובלת בהם ומבואר מדבריו שדרשת הגמ' בזה הינה דרשה גמורה ונזכרו דבריו לעיל (בריש אות א) אומנם מצינו שהאור זרוע לא הסכים עמו בזה וכתב (בח''א הלכ' נדה ס''ס שנט) ''מיהו האמת נראה כי אסמכתא בעלמא הוא כי מי נדה היינו מי חטאת'' ומבואר מדבריו דהנך קראי דילפי מנייהו טבילת כלים אסמכתא נינהו ולפ''ז בהכרח שטבילת כלים הוי מדרבנן ודבריו סותרים מה שכתב בפסקיו דהוי 'גזירת הכתוב' כמבואר וראיתי שעמד בזה הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב סי' ט סוף אות ב) וכתב דצ''ל דמש''כ דגזירת הכתוב היא לאו דוקא הוא עכ''ד אומנם הוא דוחק דמצינו לו שהחמיר בספק משכנתא וגם לענין כלי שנשתמש בו צידד להחמיר ולאסור את המאכל ולשונו דהוי ''גזירת הכתוב דאסר רחמנא'' דוקא משמע ונראה ליישב דלעולם ס''ל לאור זרוע דחובת הטבילה הוי מדאורייתא וכדילפי לה חז''ל מקרא דוטהר אלא שסובר דהך דרשה אחרינא דבמי נדה וכו' היא אינה אלא אסמכתא שחז''ל פרשו דהיינו דוקא במי מקוה של ארבעים סאה ואסמכהו רבנן על קרא דבמי נדה יתחטא אבל לעולם עיקר טבילת כלים הוי מהתורה וכן מצאתי בס''ד בדברי הב''ח (סוף אות ח) שכתב לחלק כן ע''ש (וע''ע ברמב''ן שם ד''ה הוה).
[2] ביאור דברי הרמב''ם וכוונת דבריו היא שענינה של טבילה זו אינה מצד טומאה וטהרה דעלמא (היינו כטומאת מת וכדו') שהרי טומאה זו אינה יוצאה ע''י ליבון או הגעלה וממה שהצריך הכתוב הכשרה זו על כורח שהוא בכדי להתירו מגעולי עכו''ם שבו וא''כ מה שכתוב באותו ענין 'וטהר' ולמדו חז''ל דהיינו טבילה במקוה ענינו נמי להתירו מגעולי עכו''ם שבו
[3] עוד בדברי הרשב''א ובאמת שיש בכאן מקום עיון גדול בדברי הרשב''א היאך כתב שלדעת הרמב''ם טבילת כלים הוי מה''ת שכן לשון הרמב''ם הרי היא כמאה עדים על דעתו שאין ענינה של מצוה זו אלא מדרבנן ומאין יצא לו להרשב''א לומר בדעת הרמב''ם דמצוה זו הוי ד''ת וראיתי בכנה''ג (סי' קכ הגב''י אות לג) ובפרי תואר (בס' קכ ס''ק ד) ובשו''ת עמודי אש (סי' יג אות יז) שכתבו להגיה את לשון הרשב''א ולדבריהם לקמ''ד אומנם זה דוחק להגיה דבריו בב' תשובות.

וראיתי בכסף משנה (שם) שעמד בדברי הרשב''א הנ''ל וכתב שדקק כן ממה שכתב הרמב''ם לשון 'מפי השמועה למדו' דיורה דהוי דבר תורה ע''כ וע''ע בדברי הב''ח (סי' קכ אות ח) והנך קמאי דס''ל בדעת הרמב''ם דטבילת כלים הוי מדרבנן יפרשו דאף לשון מפי השמועה ענינה מדרבנן מכמה מקומות בדברי הרמב''ם וכמ''ש הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב סי' ט אות א) וע''ע ביד מלאכי (כללי הרמב''ם אות לט). [ובעיקר דברי הכס''מ הנ''ל ראיתי בס' מנחת אשר (במדבר סי' סח) שכתב לתמוה דהרי מ''ש הרמב''ם לשון מפי השמועה לא איירי כלל על טבילת כלים אלא על הכשרתם מידי פליטתם והיא לכו''ע מהתורה ע''ש וכבר העיר בזה הפרי תואר (שם) ולענ''ד נראה דלעולם איירי על טבילת כלים דלשונו ''ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא 'בטהרתן' מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה'' מוכיחה להדיא שכוונתו על סיפא דקרא דכתיב ביה 'וטהר' שממנה דרשו חז''ל (בע''ז שם) סמך למצות טבילת כלים וע''ז כתב שהוא מדבר על טהרתן מידי געולי נכרים ולהלן יבואר שענינה של טבילה זו לטהר הכלים מטומאת מאכלי העכו''ם הבלוע בכלי]

אלא שאכתי לא העלנו בזה מזור לדברי הרמב''ם שכתב להדיא דהוי 'מדברי סופרים' וראיתי שעמד בזה הרב ישועות יעקב (יו''ד סי' קכ ס''ק א) ומזה הוכיח את יסודו המפורסם (הו''ד להלן אות ז) שאף שעיקר חובת טבילת כלים הוי מהתורה וע''ז כתב הרמב''ם לשון מפי השמועה דאיירי על עיקר דרשת חז''ל למצות טבילת כלים אומנם איסור השימוש בכלי עד שיטבלו הוא הוי מדרבנן וע''ז כתב הרמב''ם דהוי מדברי סופרים עכ''ד אומנם המדקדק בלשון הרמב''ם יראה דזה הוא דוחק ולא משמע כן מדבריו ויותר נראה ליישב בפשיטות דאין הכרח ממה שכתב הרמב''ם דהוי מדברי סופרים להורות שאינו אלא מדרבנן כי כבר נודע שכתב לשון זו גם לגבי קדושי האשה בכסף (בהלכ' אישות פ''א הלכ' ב) דהוא מדברי סופרים וביאר המגיד משנה (שם) דזו דרכו שכל שאינו מפורש בתורה אלא הוי מדרשת חז''ל קורא לו הרמב''ם דברי סופרים וה''נ יש לומר דכיון דמצוה זו באה מדרשת חז''ל קורא לה הרמב''ם דברי סופרים ולעולם הוי מהתורה כמו שהוכיח הרב שדה חמד (כללים מערכת אות א כלל רעג) וכן כתב לבאר הפמ''ג (במשב''צ סי' שכג ס''ק ה) והערוך השלחן (סי' קכ ס''ק ד) ע''ש.

ושוב ראיתי לרשב''א בתורת הבית (שם) דס''ל שדעת הרמב''ם דטבילת כלים זו הוי מדרבנן וכן מבואר בחדושיו לע''ז (שם ד''ה ולא ידענא) ושמטעם זה הקל הרמב''ם במשכנתא ע''ש ושמא כתב את חבורו תורת הבית אחר תשובות אלו וחזר בו הרשב''א ממה שכתב בדעת הרמב''ם בתשובותיו הנ''ל ויל''ע [ואין להוכיח שכתב את חבורו לפני תשובותיו ממה שמזכירו כמה פעמים בתשובותיו (עי' בח''א סי' קכב ובח''ג סי' רטו ובח''ד סי' קפב ועוד) שמסתמא חלק מהתשובות נכתבו לפי חיבור בדק הבית ויש אחרי ופשוט] וע''ע בשו''ת יבי''א הנ''ל ובשדי חמד (כללים מערכת ט אות ב) ואכמ''ל.
[4] ואין להקשות לדרך זו מדוע כלי שנאסר ע''י ישראל או השואל מן הגוי אינו טעון טבילה כיון שהכלי בלוע בטומאת מאכלות אסורות דנראה שהתחדש בהנך קראי דדוקא כשנמצא ברשות העכו''ם דעומד לשימוש תמידי של איסור ונכנס לרשות ישראל ועומד לשימוש תמידי של קדושה בעי טבילה וכלשון הירושלמי הנ''ל דבעי יציאה מרשות עכו''ם לרשות ישראל וכדילפין לה בתלמוד דידן (בע''ז עה:) דבעינן דוקא דומיא דמעשה שהיה לאפוקי שואל מן העכו''ם. וכן מצאתי בס''ד בדברי המאירי (שם ד''ה וטבילה) ''לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסור אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל'' [וכן משמע מדברי האיסור והיתר (שער נח אות עו) שהשואל מן הכנעני אין טעון טבילה ''מפני שאותו תשמיש לא היה בקדושה'' ור''ל שהשואל לא השתמש בזה כשהיה ברשות ובעלות ישראל ולא חייבתו התורה בכה''ג ויל''ע].
[5] ובעיקר דברי הריטב''א הנ''ל ראיתי שהעיר בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סי' קו אות ב) שמדברי הפוסקים משמע דהקונה כלי שהעכו''ם יחדו לחתוך קלפים וקנאו הישראל לסעודה דצריך טבילה ומוכח דאין הטעם דחדשים צריכין טבילה משום דהיו עומדין להשתמש ביד הנכרי ע''ש ונראה דאף אם נקבל הנחה זו הנה צריך להבין באיזה כלי איירי דאי איירי בסכין שאינה עומדת לאכילה אצל סתם אינשי ואף העכו''ם יחדה לקלפים הרי פשוט שבכה''ג לא יצטרך הישראל טבילה אף אם ישתמש בהם לאכילה כיון שנעשו לכלי סעודה ברשותו (וכיוצ''ב כתב בשו''ת ציץ אליעזר ח''ח סי' כו) וע''כ צ''ל דאיירי בכלים שג''כ דרך בנ''א לאכול בו אלא שהעכו''ם יחדו לקלפים וא''כ ניחא הא דחייב טבילה דכיון דראוי היה לסעודה כדרך בנ''א חלה עליו טומאת גוי וטעון טבילה אף אם אח''כ נמלך העכו''ם ויחדו לקלפים ודו''ק.
[6] עוד בדברי האיסור והיתר וקצת יש פלא בדבר וכעין סתירה בדברי האיסור והיתר כי שם בתחילת השער כתב (באות א) שטבילת כלים נוהגת אף בזמן הזה אף שאיננו זהירים בטומאה וטהרה כי ''טבילה אף להכשירו מן האיסור' היא דהא פרשה שנייה איירי דוקא להכשיר כלים מאיסורין'' ומבואר שענין הטבילה הוא חלק מהכשרת הכלי והוצאתו מידי איסורו (יבואר להלן) ואילו בסוף השער שם מבואר שהוא בכדי להבדילנו מטומאת העכו''ם כדלעיל ונמצא סותר דבריו בטעמא דמילתא מרישא לסיפא.

וצ''ל בדוחק שסובר שטבילה זו ענינה הוא לקדש את הכלי שבא מטומאה (רשות עכו"ם) לטהרה (רשות ישראל) וקרי ליה הכשר כלי מן האיסור ר''ל מהטומאה שבא המינה וכיוצ''ב מצינו בלשון הרי''ד (עי' להלן אות ה) וזה דוחק וע''ע בזה בשו''ת משנה הלכות (ח''ה ס''ס קי).

ויש לציין למש''כ בשו''ת משנ''ה (שם) להעיר דלטעם זה אף לשאר תשמישין נמי היה צריך טבילה ואנן קיי"ל דלשאר תשמיש כל שאינו צורך אכילה לא בעי טבילה, וכתב די"ל דדוקא כלי מאכל שע"י מובדלים אנו מן העכו"ם באכילת כשרות ולא נבילות וטריפות ושתיית יין נסכם וכיוצא בו שבכך ניכר ההבדל הצריכו טבילה אבל בשאר תשמישין כיון שאין ניכר ההבדל לא הצריכוה טבילה אף שבא לרשות ישראל'' עכ''ל
[7] וע''פ האמור נראה שאף כאשר דעתו להשתמש בכלי לצונן מ''מ לא תועיל טבילה לכלי בלא הגעלה תחילה דס''ס טומאת המאכלות אסורות בכלי וכיצד תטהרו הטבילה ומה איכפת לן שדעתו להשתמש בכלי לצונן אומנם יעויין בלבוש (הו''ד בש''ך סי' קכא ס''ק ד) וצ''ע
[8] ובעניותי נראה כי דברי המרדכי הינה הינם ראיה ברורה ההיפך מדבריו וזה לשונו שם ''אשר שאל אדוני על דלי של עץ וחישוקין שלו של ברזל אי אזלינן בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה נראה לי דאין חילוק ביניהם לענין זה'' ואחר שהוכיח כן סיים ''אלמא מדמינן טבילה לטומאה לענין הלך אחר המעמיד'' עכ''ל ודבריו ברור מללו דמדמי לה לטומאה רק 'לענין זה' 'לענין הלך אחר המעמיד' ולא בעלמא וכן נראה גם ממה שהסתפק השואל שם ומשמע דבעלמא פשיטא להו דלא שוו לטומאה וטהרה ורק לענין זה הסתפק אם יש סברא לילך אחר המעמיד ולקבוע על פיו את שם הכלי ודו''ק ודו''ק.
[9] ואומנם אנוכי חזון הרבתי ומצאתי דבר חידוש ופלא בדברי הרב שבט סופר (חיו''ד ס''ס עז) שעמד בקושיית האחרונים מדוע הצטוו ישראל בטבילת כלים דוקא במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג שקדמה לה (ועי' להלן סי' ,, עוד בענין זה) וכתב לבאר וז''ל ''ולפי דעתי י"ל לפי מה שכתב הרמב"ן (בפ' מטות) דלא נזהרו ג"כ על הטומאה במלחמת סיחון ועוג כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ע''ש א"כ לפי מה שיהיב בירושלמי טעם לטבילת כלים כדי שיצאו מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל וכיון שלא נהגו טומאה במלחמת סיחון ועוג גם טבילת כלים לא היה צריכין כי עיקר טעם הטבילה להעלותן מטומאתן ולא נהג אז ולא חמור מטומאה ממש'' ומדבריו מבואר חדוש גדול יותר והוא שענינה של טומאה זו היא כשאר טומאות כמת ושרץ וכיון שטומאה הותרה הציבור ה''ה שהותר להם להשתמש בכלים אלו וצ''ע גדול מדברי הרמב''ם ושאר הראשונים הנ''ל.
[10] עוד בשיטת הרא''ש והנה המעיין בדברי הרא''ש יראה שדבריו מוקשים מיניה וביה דמחד גיסא כתב שיש לחוש בכלי שאינו טבול שנראה כמתקן וא''כ מבואר שיש איסור בשימוש בכלי שאינו טבול והטבלתו היא תקונו אומנם מאידך כתב שם בפשיטות שאין לחוש לתקלה כשמשהה כלי שאינו טבול עד הרגל וצ''ב דכיון שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול א''כ גם לתקלה יש לנו לחוש וראיתי שעמד בזה הישועות יעקב (יו''ד סי' קכ ס''ק א ד''ה ובתשובה) וביאר לפי דרכו שחובת הטבילה מה''ת אבל איסור השימוש בכלי שאינו טבול הוי מדרבנן ולכן יש לחוש שנראה כמתקן דכיון שהוא מהתורה יש בזה תיקון כמו מילה אומנם מאידך אין לחוש לתקלה כיון שאיסור השימוש הוי מדרבנן הרי שאף אם ישתמש לא הוי רק אסור דרבנן עכ''ד.

אומנם אכתי אין הדברין מיושבים דהא הוכיח שם דהיכא שאין התיקון רק מדרבנן אין לחוש לנראה כמתקן ולכן מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומא דאינו אלא מדרבנן (ביצה יח.) וא''כ אף אי יהיבנן ליה כל דיליה צ''ב מדוע יש לחוש לנראה כמתקן כיון שמהתורה רשאי להשתמש בכלי זה אף ללא טבילה ושאני ממילה שמחוייב לעשותה מבן שמנה ימים ומתקן הולד ומשנה שמו מערל למהול ודו''ק ובס''ד שבתי וראיתי שכבר עמד בהערה זו בשו''ת מנחת אלעזר ממנוקטאש (ח''ב סי' לה ד''ה אך) וכתב לבאר את דברי הרא''ש באופן אחר עפ''ד המגיד משנה שאף אם טבילת כלים הוי מדרבנן יש לחוש בדבר לתיקון כלי כיון שהכלי אסור לגמרי בשימוש קודם הטבלתו ושונה מכלי שנטמא בולד הטומאה שעכ''פ ראוי למאכלים טמאים ע''ש אומנם נראה שלא העלה מזור ומרפא בזה כי מדברי הרא''ש מוכח שסובר שמצות טבילת כלים הוי מהתורה כמו שנתבאר לעיל (אות א) ושוב הדרא קושיה לדוכתא מ''ש דלתקלה לא חיישינן ולנראה כמתקן חיישינן.

והנראה לענ''ד דלעולם ס''ל לרא''ש דמצות טבילת כלים הוי מהתורה וכל זמן שמשתמש בכלי בלא טבילה הרי הוא מבטל עשה של טבילת כלים אבל אין איסור בעצם השימוש רק מצד מה שמבטל עשה וסובר הרא''ש שאף בזה יש לחוש שנראה כמתקן דהטבלתו מתרתו לשימוש בשבת דמה לי אם נאסר מפני ביטול עשה או שנאסר בעצם [ובזה חולק הרי''ף שם וס''ל דאין לחוש שנראה כמתקן כיון שמצות העשה הינה על הגברא ואינו תיקון בגוף הכלי (עי' כיוצ''ב בשו''ת ציץ אליעזר חי''ג ס''ס נג) והרא''ש פליג כיון דעכ''פ מחמת העשה נמנע השימוש מהכלי] אומנם לחשש תקלה אין לחוש מתרי אנפי חדא דכיון שאין איסור בדבר בעצם רק ביטול מצות עשה יש לומר שלתקלה של ביטול עשה לא חששו א''נ י''ל דמעיקרא לא משכחת תקלה בביטול עשה דאף אם יבא לידי תקלה וישתמש בכלי הרי יהיה זה בבלי דעת שישכח שהכלי אינו טבול ובכה''ג אין לחוש משום ביטול עשה דכיון שאינו יודע אינו מצוה וכ''נ מדברי האבני נזר (או''ח סי' תיח אות ג-יא) ודו''ק
[11] הלשון ק''ק דהא כתב דאין איסור להשתמש בכלי ללא טבילה ואפשר דר''ל שהוא להוציא הכלי מידי טומאתו שהיה ברשות עכו''ם ויל''ע וע''ע בפה''מ לרמב''ם (סוף ע''ז).
[12] היינו לדרכו של מרן השו''ע שיש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול (כמבואר בסעי' טז) וסובר שטבילת כלים חיובה מה''ת (כמבואר לעיל באות א)
[13] וכן מוכח מדבריו (משב''ז סי' שכג ס''ק ה) שהעיר ע''ד הט''ז שכתב להתיר טבילת כלים חדשים כיון שאינה אלא מדרבנן ואין לחוש בה לנראה כמתקן והעיר הפמ''ג שם דהא אנן קיי''ל דטבילת כלי מתכות הוי מהתורה וע''ש שהאריך וממה שלא חילק בפשיטות דחובת הטבילה מהתורה רק שאיסור השימוש מדרבנן נראה שסובר דהא בהא תליא

ולפי המבואר לעיל היה נראה ליישב דבריו מקושיית האחרונים כי הנה הפמ''ג (בסי' תנא משב''ז סס''ק ו והו''ד בפת''ש סי' קכ ס''ק יד) צידד שאף בטבילת כלי מתכות קטן אינו נאמן משום שיש חזקת איסור לכלים ובספר בית הלל (ס''ק ב) העיר דלא חשיב אתחזק איסורא כיון שאין האכל שבתוך הכלי נאסר וכן כתב בשו''ת זכר שמחה (סי' קג הו''ד בהלכו''ע ח''ז עמ' רסד טור א) בשם הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור ומחלוקת זו צ''ב והנראה דהפרי מגדים אזיל לשיטתו דס''ל שאיסור השימוש בכלי וחובת הטבילה שורשם אחד כי מפני טומאת העכו''ם באה טבילה זו וכשלא הטבילו עומד הכלי באיסורו וכיון שכך הרי שקודם הטבילה עומד הכלי בחזקת איסור שטומאתו עליו אומנם מאידך הפוסקים הנ''ל ס''ל על דרך שכתב הישועות יעקב דלהלן שאף שחובת הטבילה מה''ת מ''מ איסור השימוש בו אינו אלא מדרבנן ואינו על גוף הכלי אלא שהגברא אסור להשתמש בו ולכן אין חזקת איסור על הכלי ובשלמא אם היה המאכל נאסר אה''נ היה מקום לומר שגזירת חז''ל היתה על הכלי אבל כיון שאין המאכל נאסר בהכרח שגזירת חז''ל היתה על הגברא וממילא ס''ל דליכא חזקת איסור על הכלי.
[יד] וראיתי במנחת אשר (במדבר סי' סח סוף אות ג) שכתב להעיר ע''ז בזה''ל ''אך לכאורה דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי (ע''י הטבילה) לשימוש גם בימות החול אתמהה'' אומנם בדברי האבני נזר מבואר דהא דלא חיישינן שנראה כמתקן הוא מפני 'שאין איסור בשימוש בכלי שאינו טבול' ואין טבילתו תיקונו [בשונה מכלי טמא שאסר להשתמש בו תרומה שהטבלתו מכשרתו לשמוש בתרומה] וניחא ופשוט.
[טו] ומה שכתב בסו''ד שכיון שמשתמש בכלי בלא טבילה יש בזה ביטול עשה ומפני זה לא היו גוזרים בזה חז''ל הנה נראה דודאי אין כוונתו על בעלי הכלי שמשתמש בו בלא טבילה דודאי דאינו בגדר מבטל עשה כיון שאינו יכול להטבילו וכמבואר בדבריו שם רק ר''ל דחז''ל לא היו גוזרים בזה כיון שאחרי דבריהם נמצא שמבטלים עשה דטבילת כלים ואם כי יש כח לחז''ל לבטל עשה בשב ואל תעשה מ''מ כיון שאינו רק גזירה קלישתא לא היו גוזרים בזה ופשוט
[טז] ואע''פ שבהלכו''ע (ח''ז עמ' רנג טור א) הביא את דברי המנחת שלמה בשתיקה נראה מדבריו דלצירוף בעלמא נקטיה ועיקר סמיכתו היתה על מה שאינו נחשב כלי סעודה
[יז] ועי' לרמ''א (בדרכ''מ שם ס''ק א ובהגה) שג''כ הסכים בעיקר הדבר דלא שרינן אלא בגוונא שיש בו משום כבוד הבריות רק שסובר שאף כשצריך לפושטו בבית הכנסת יש משום כבוד הבריות
[יח] שכתב שאם נמצא בבית הכנסת ביום חול ומוצא שהטלית שעליו פסולה שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו'' ואם איתא דס''ל כהמג''א הנה מה יהני אם יפקירנה הא ס''ס אכתי יש בדבר איסור דרבנן מפני שנראת כשלו וע''כ דס''ל כדברי השו''ע הרב דטעמא דבשבת אסור מדרבנן כיון שיבוא לידי איסור דאורייתא כשיעבור האנוס וא''כ בגוונא שהוא מפקירו כל עוד לא יזכה לעולם לא יבא לידי אסור תורה ודו''ק
[יט] ואף שלענין סוכה וכדו' לא מצינו שיש איסור לאכול חוץ לסוכה במקום אונס הנה נראה יתיישב ע''פ מה שמצינו (ביצה ז:) שאסור לשחוט ביום טוב באופן שע''י זה לא ימצא במה לכסות את דם העוף או החיה והנה אף שאחר שישחוט יהיה אנוס מ''מ אסרו חז''ל שישחוט לכתחילה ויכניס עצמו לאונס [וע''ע בס' מעיל שמואל יודלוביץ בשם הערוגות הבשם ,, ובשו''ת עמק יהושע סי' ב,,] ונראה דה''ה לענין מצות ציצית שאף שאנוס הוא שאינו יכול להטיל ציצי בבגד מ''מ בלבישתו הינו מכניס עצמו לאונס שיכול ללבוש בגד אחר וכן לענין מזוזה שכיון שיכול לדור בבית אחר הינו מכניס עצמו לאונס וכן לענין טבילת כלים כיון שיכול להשתמש בכלים טבולים הרי שבמה שמשתמש בכלי שאינו טבול הינו מכניס עצמו לאונס ובכל האופנים הנ''ל והדומים להם גזרו חז''ל ואסרו אף במקום אונס גזירה אטו אחר שיעבור האונס.

אומנם במצות סוכה הרי שאכילתו ושנתו ושאר דיוריו הינם מוכרח המציאות שדרך בני אדם הינה לדור כך שבמה שיושן חוץ לסוכה אינו מכניס עצמו לאונס דאנוס ועומד הוא וכן לענין פטור ברכה באונן ובעל קרי שכיון שאכילת האדם הינה מוכרחת הרי שבאכילתו אינו מכניס עצמו לאונס אלא אנוס ועומד הוא ובזה יובנו דברי הפרי מגדים כמין חומר שאף לענין מזוזה באופן שאין לו בית אחר לא אסרו חז''ל ורשאי לדור בביתו דבכה''ג ג''כ יש לומר דחשיב אנוס ועומד כיון שדיוריו הינם מוכרחים ודו''ק ולפ''ז כתבנו שה''ה לענין טבילת כלים באופן שהכלי מוכרח ואין לו כלי אחר ואנוס הוא שיהיה רשאי להשתמש בו בלא טבילה בהסתמך ע''ד הגרש''ז אויערבך ודו''ק.
[כ] ואף שלא יצא הדבר מידי מחלוקת כי בעולת תמיד (ס''ק ט) כתב שדעת מרן להלכה שכיון שאנוס הוא רשאי ללבוש טלית זו בשבת ואין בדבר צד איסור כלל רק שלא רצה להקל במקום דלכא כבוד הבריות וכן כתב הט''ז (בס''ק ה) שכיון שאנוס הוא רשאי ללובשה ומה שכתב מרן להתיר מפני כבוד הבריות הוא בכדי לחוש לדעת ר' שלמה מדרויש דס''ל שאסור ללובשה ולכן לא רצה להתיר לכתחילה אם לא במקום כבוד הבריות ע''ש והסכים עמו בנהר שלום (ס''ק א) ודקדקו כן מלשון המרדכי הנ''ל וא''כ לפ''ד יש מקום להקל במקום הצורך מ''מ מדברי מרן בב''י נראה דבעינן שיהיה כבוד הבריות ממש ואם איתא שסובר שאין בדבר סרך איסור לא היה לו להחמיר כ''כ וכמבואר [(ואף שבמשב''ז ס''ק ה) כתב להעמיד את דברי הב''י לענין חול דרמי עליה חיובא לעשות ציצית משא''כ לגבי שבת הוי היתר גמור הנה מתשובת המהר''ם נראה דהכל איירי לגבי שבת ומה שכתב הפמ''ג ששאלו שני שאלות אחת על חול ואחת על שבת אינו נמצא כן בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג שלפנינו ופשטא דמילתא דהכל איירי על שבת].

ואומנם אין להוכיח מההיא דשבת (דף קלא:) דאף בשבת אינו נפטר מציצית רק אם יפקירה ומשמע דאי לאו הכי עומד הוא בחיובו אף שאנוס הוא דהתם איירי אליבא דר''א ואיהו ס''ל דמכשרי מצוה דוחים את השבת ורק בגלל דמצי לאפקורי פטור וחייב על עשייתם בשבת ופשוט
[כא] ובשו''ת לחם שלמה (חיו''ד סי' צז אות ב הו''ד בהלכו''ע ח''ז עמ' ער טור ב) כתב להעיר על דברי הגאון מטשכנאו שהרי גם בנות מדין גופא קנאום ישראל מן ההפקר שהרי היה בידן להורגן וא''כ איך יזכו אותם בנות בירושה ועוד שקנו ישראל את כל אשר להם בכבוש מלחמה ואיך ירשו הבנות וא''כ אף שלל מדין בא ליד ישראל מן ההפקר עכ''ד אומנם נראה שאין בכך דחיה מכרעת כי אף שהיה ביד ישראל להורגם מ''מ עד שזכו בהם ישראל בכיבוש מלחמה לעבדים ושפחות היו ברשות עצמן וכן ראיתי להרב כלי חמדה (שם) שלדעת הגאון מטשכנואו כיבוש מלחמה צריך דעת וכוונה לקנין בפרטיות על כל ממון וממון שזוכה בו ע''ש כך שקודם שבאו לזכות בהם וכבשום היו בנות מדין עדיין ברשות עצמם וזכו בממון אביהם ואח''כ באו ישראל וכבשום וזכו בהם ובממונם כך שהכלים באו מרשות הטף והנשים של בנות מדין לרשות ישראל בלא הפסק ותדע דהא ממלחמת מדין ילפינן דאין כלי סעודה טעונים טבילה רק בלקוחים וכמעשה שהיה (ע''ז עה:) וחזינן שמעשה מדין דמי ללקיחה היינו שהכלים באו מרשות העכו''ם לרשות הישראל ולא היתה רשות הפקר מפסיקה באמצע ופשוט.
[כב] אומנם לולא דבריו היה נראה לענ''ד שהחילוק ברור הוא ואפשר שנדחק בו בהיות ונטה לומר שמעיקרא היה הישראל הראשון חייב אלא שכיון שלא העמיד כלים אלו לסעודה היה חסר בחיוב שלו בשונה מרשות הפקר 'שאין בה חיוב כלל' וסבר שהוא דוחק לחלק בין רשות שאינה חייבת כלל כרשות הפקר לבין רשות שיש בה חיוב בכח אלא שלא בא לידי גמר ע''ש אומנם אי בדידי תליה מילתא אמינא שהכלי התחייב לגמרי בטבילה אלא שרשאי הקונה להשתמש בו לענינים אחרים שאינם עניני סעודה שאין הטבילה מעכבתם ושאני מכלי הבא מן ההפקר שאינו בר חיובא כלל.

ואומנם היה נראה שמה שכתב ההר צבי שרשות הישראל הראשון אינה בת חיובא כלל דומיא דרשות הפקר אכן יש לדבר סמך בדברי מרן הב''י (בסעי' ח שם) לענין השואל כלי שאינו טבול מישראל חבירו באופן שבעל הכלי יחדו למלאכתו והשואל חפץ בו לאכילה שדעת מרן בב''י שכיון 'שלא נתחייב' ביד הראשון כיון שעמד אצלו למלאכתו אין השואל חייב בטבילה ע''ש ועי' בפר''ח (אות כב) ומבואר שהישראל הראשון שיחדו לקלפים לא חשיב בר חיובא כלל ואעפ''כ קיי''ל שהקונה ממנו חייב בטבילה וא''כ ה''ה לרשות הפקר. אומנם יש לדחות ולומר דלעולם נשלמו תנאי החיוב אצל הישראל הראשון והכלי בר חיובא רק שכיון שרוב שמושו אינו לאכילה סוף סוף אינו חייב בטבילה מחמת הגברא וגם השואל הוי טפל אליו ונגרר אחריו אף אם משתמש בו לאכילה.

ובדרך זו אמרתי לבאר נראה שבדבר זה נחלקו את מחלוקת אחרוני הזמן לגבי חלות הטבילה בכלים שהטבילם המוכר קודם מכירתם כי בשו''ת מנחת יצחק (ח''ז סי' מג אות ב) כתב בפשיטות שלא מועילה הטבילה וכן כתב הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ז סי' ט) ותלה זאת במחלוקת רבותינו הנ''ל אי חשיב נתחייב בידו וכתב דלדידן דאזלינן בתר מרן הבית יוסף הרי שכיון שהכלי לא התחייב בטבילה ביד הראשון ממילא שגם לא מועילה טבילתו אם הטבילו ע''ש וסוברים שבכדי שתועיל הטבילה בעינן שיהיה הבעלים בר חיובא 'לגמרי' משא''כ בכלי העומד לסחורה שפטור מצד הגברא. אומנם ומאידך יעויין בשו''ת משנ''ה (חי''ב סי' לא) דפליג וסבר דמהני טבילה ''כיון שהכלי נטבל לאחר שיצתה מטומאת עכו"ם ליד ישראל ואף שהישראל הראשון היה פטור מלטבול היינו שלא היה על ישראל חיוב לטבול אבל הכלי שחל עליה טומאת עכו"ם כיון שיצתה מידי עכו"ם ונטבלה הרי כבר הלך לה טומאת עכו"ם'' ומבואר דס''ל שאף שאין הבעלים חייב בטבילתו מ''מ כיון שהכלי בתורת חיוב טבילה מהני ליה טבילה וע''ע בספר טבילת כלים (פ"ג אות כה)

[ובדרך זו יש לבאר את שיטת האיסור והיתר הארוך (שער נח אות פט) הסובר שבכה''ג השואל חייב בטבילה וז''ל ''ואפי' אם לא נתחייב ראשון בטבילתם ממש כגון שלקחו למלאכתו והשני שואלו לסעודה, דמ"מ נתחייב בידו דאילו היה הישראל ראשון עצמו רוצה לשמשו לסעודה אפי' עראי היה צריך להטבילו'' וחולק ע''ד מרן הב''י בזה וס''ל דלא אזלינן בתר עיקר שימושו של הכלי שאינו לאכילה אלא אף שימוש ארעי שהוא לאכילה אסור ללא טבילה וממילא השואל לא עדיף מהבעלים וכשם שהבעלים אם היו באים להשתמש לאכילה היו חייבים בטבלה ה''ה השואל. כך שלכו''ע כלי זה הינו בתורת חיוב טבילה ושאני מרשות הפקר שאינה שייכת כלל בחיוב טבילה רק שנחלקו בגוונא שהפטור מחמת הגברא שמיחדו לקלפים וכיוצ''ב אם אזלינן בתר עיקר שימשו וכיון שאינו לאכילה לא נאסר בזה שימוש ארעי של אכילה שנעשה אצל השואל או שאף בעליו אם יחפוץ להשתמש בו לאכילת ארעי יהיה חייב בטבילה וממילא ה''ה לשואל או וע''ע בפרי תואר (שם ס''ק יא)].
[כג] דיעויין במ''ש בדעת זקנים (שם) שכתבו ליישב בפשיטות ''וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמישי בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהר על גיעולי עכו"ם'' ולפ''ז ניחא נמי מדוע לא הצטוו על הטבילה כיון שבמלחמת סיחון ועוג לא בזזו כלי סעודה ובשו''ת חדות יעקב (ח''ב סי' מב) כתב מחמת הערה זו לסייע דברי האומרים שטבילת כלים אינה אלא מצוה דרבנן ואסמכוה חז''ל על קראי דמלחמת מדין ע''ש וכ''כ מדנפשיה הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות י) וע''ע במש''כ ליישב בזה בשו''ת שבט סופר (חיו''ד סי' עז, והו''ד לעיל בסי' אות ד בהע') ובגדולי טהרה (סי' יז) והו''ד בשו''ת מנחת יצחק (ח''ד סי' קיד אות ד ס''ק ב) ע''ש
[כד] אומנם יש להוסיף כי אין הדבר מוכרע ויש מקום לפלפל בזה בהיות ונודע פלוגתת האחרונים בטעם הדבר שנכסי עכו''ם הרי הם כמדבר והפקר כי יעויין בריטב''א (ב''ב נד: ד''ה אמר) שהעיר מ''ש מנותן מתנה לחבירו וצווח שאינו חפץ בה דהדרא למרא ומדוע הכא הוי הפקר ומשני ''דגוי לא קפיד בהאי שאין דעתו אלא לכספו ולהנאתו'' וע''ד זו כתב בחדושי הגר''ש שקאפ (ב''ב סי' לד) וביאר שענין הפקר הוא סילוק הדעת מן הדבר 'שמתרצה שיעשה בדבר המופקר כל ענין שיהיה שיקחנו כל מי שירצה או יקלקל או יופסד ובכלל אינו מקפיד על מציאותו' כך שאחר שהעכו''ם קיבל כספו הינו מסתלק וכל ענין הקנין נתפס בעיניו כקבלת מעות ע''מ להסתלק מן הקרקע ולכן אף כשלא חל הקנין עכ''פ הוי הפקר שלכך היתה כוונתו משא''כ בישראל המקנה לחבירו שדעתו שיזכה חבירו בקרקע וחפץ שיהנה בעל הכסף עבור כספו בזכית דבר הנקנה, ובהקנאתו הוא מוצא תועלת גם לעצמו, וליכא מחשבת הפקר כלל. עכ''ד ונמצא לפ''ז שטעם היות הקרקע הפקר מפני שדעת הגוי להסתלק מן הקרקע בקבלת המעות ומש''ה הוי הפקר ולפ''ז אף בגוונא שדעת הישראל הינה שלא לזכות בכלי כלל מ''מ הינו יוצא לרשות הפקר.

אומנם יעויין בתוס' (ב''ב שם ד''ה עובד) ונראה מדבריהם שטעם היות הקרקע להפקר הינה מצד חלות קנין כסף שפועל עכ''פ להפקעת בעלות הגוי וכן נראה ממ''ש הנתה''מ (בסי' קצד ביאורים סס''ק ב) וביאר בזה בברכת שמואל (ב''ב סי' מח) דהכא כיון שיש עיקר הדעת לקנין אלא דרפויי מרפא בידיה (היינו שאין לו גמ''ד שלמה שחושש שהעכו''ם יגזלנו) וזה רק חסרון מטעם אחר ולא משום דחסר דעת חפצא של קנין כמו מום והוי חסרון בגמר זכייתו וכו' עכ''ד ור''ל שכיון שהקונה חפץ בעיקר הקנין אלא שלא סמכא דעתיה לגמרי לכן חל קנין כסף עכ''פ לענין שיצאו הנכסים מרשות העכו''ם ע''ש ועוד הוסיף בזה במלואי משפט (ע''ד הנתה''מ שם הע' 39) לבאר לפ''ז הא דקיי''ל בנותן מתנה ואמר אי אפשי בה דהדרא למרא שהוא מפני שחסר בעיקר הדעת והרצון לקנין ובהכי אפילו להיות הפקר אין הקנין מועיל ע''ש ולפ''ז יש לומר שלא אמרו שהקרקע הוי הפקר דוקא בגוונא שלא סמכה דעתיה ואין לו גמירות דעת שלמה אבל עכ''פ יש את עיקר הדעת לקנין אבל בגוונא שאינו חפץ כלל לזכות כמו בנד''ד דמי למקבל מתנה שצווח שאינו חפץ בה ולא יועיל הקנין אפילו לעשות הכלים להפקר אלא ישארו ברשות הגוי וצ''ע ואפשר דהכא נמי חפץ בעיקר הקנין שיצאו מרשות הגוי רק שאינו רוצה שיבאו לרשותו ובעלותו ודמי לרפוי מרפא בידיה וצ''ע ועוד יש לפלפל בזה ואכ''מ.
[כה] וכן מוכח מהא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו שכתב מרן (בסי' ערה סעי' כד-כה) שאינו זוכה בהם (וע''ע לו בסי' ר סע' ח) וכן מבואר בשו''ת מהרא''י הלוי (ח''ב סי' קיט) ובשו''ת מהר''י אסאד (או''ח סי' פג). ולא זו אלא אף כשיש אומדנא בלחוד שאינו רוצה לזכות אינו קונה כמבואר בשו''ת הריב''ש (סי' תא) לענין המגביה חמץ בפסח על מנת לסלקו מרה''ר שלא אמרינן שקנה חמץ זה בהגבהה זו דאמדינן דעתיה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ע''ש וע''ע בשו''ע (סי' תמח סעי' ג) [ורק כשעושה מעשה קנין בסתמא בלא כוונה נגדית כלל באנו לפלוגתא דקמאי ובתראי אי מהני דעת המקנה מדין דעת אחרת מקנה וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים עי' בקצה''ח (סי' ערה ס''ק ד) ובנתה''מ (סי' ר ס''ק יד) ואכמ''ל]
[כו] ושם כתב ללמוד כן מדברי הגר''ש קלוגר בשו''ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח''ב סי' כב) ואם כי אינו מבואר בדברי הגרש''ק מ''מ חזינן דעת עליון דהציץ אליעזר דמהני כוונת הקונה שלא לקנות בכדי שלא להתחייב בטבילה

[כז]​

אך נראה דשאני התם שדעתו של הקונה לזכות בה אחר זמן וכיון שהנותן סילק את רשותו והמקבל קבלה על מנת לזכות בה במוצ''ש אף שלענין איסור קנין בשבת לא חשיב זה כקנין מ''מ ע''י חל סילוק רשותו של הנותן כיון שיש שייכות למקבל, במתנה זו באיזה צד כבר עכשיו בקבלה זו, ואינו כמי שצווח שאינו חפץ במתנה דהדרא למרא כמ''ש הטור ומרן (שם) אומנם בנד''ד שאינו חפץ לזכות בכלי זה כלל הרי שחזר החפץ לרשות המוכר ולא הוי כשאול אצלו ודו''ק.
[כח] ונראה דאף הסוברים שלא מועיל להפקר אחר שבאו הכלים לרשות הישראל (עי' בסי' הבא) מ''מ יודו שכשנעשים הכלים להפקר ע''י שאינו מכוין לזכות בהם שלא יתחייבו בטבילה מבואר בדברי הרב ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו) ע''ש
[29] ובפרט שמסתימת דברי הרמב''ם נראה שאף אם חזינן שדעתו של העכו''ם לשקעה משכונו בידי הישראל אינו טעון טבילה כמו שדקדק בכס''מ (מאכ''א פי''ז ה''ו) ע''ש וחזי לאצטרופי.
[30] וראיתי הלום בספר הוראה ברורה (בה''ל הארוך ס''ס קכ) שעמדו בנד''ד וכתבו לישב שאין כל הדעות שוות להפקיר בלב שלם ועצה זו אינה ראויה לכל, אומנם אה''נ אם יפקיר בלב שלם מהני לפוטרו מטבילה עכ''ד. אך יש להעיר כי כבר כתבו התוס' (שבת יח: ד''ה דמפקרא) דהיכא שמפקיר בכדי שלא לעבור איסור אנן סהדי דגומר בדעתו להפקיר וה''ה להכא שאינו חפץ להשתמש בכלי ללא טבילה ובפרט כשמפקיר בפני ג' אנן סהדי דגומר בדעתו להפקיר ופשוט.
[31] אומנם לדעת הרקנטי הנ''ל פשוט הדבר שיש לסמוך על מה שיפקירו [רק שלענין לתנו לאחרים יש לחוש להערמה] כמבואר בדבריו לענין חמץ וק''ו לשאר מילי
[32] וקצת יש בדבר מקום עיון כי הירושלמי הנ''ל איירי להדיא בהפקר וכיצד יעמדנו בביטול דוקא וצ''ע ועכ''פ יש קצת סמך מלשון מרן (בסי' תמח סעי ה) וע''ע במשנ''ב (שם) דאין לחלק בין ביטול להפקר ויש להאריך ואכ''מ
[33] ואגב כאן מקום איתי להעיר בעניותי על מה שבשו''ת חת''ס (יו''ד סי' שטז) כתב להשיג ע''ד הרב עבודת הגרשוני הנ''ל והטורי אבן (ר''ה יג.) שכתבו שהפקר לא מהני לפטור מקדושת בכור ותמה עליהם מתוספתא דקתני בה דבהמת גר שמת פטורה מן הבכורה ע''ש וצ''ב דאף הרב עבודת הגרשוני לא אתי למימר רק שאין לסמוך על מה שיפקירנו מפני חשש הערמה או שלא יפקירו בלב שלם ואה''נ בגוונא דהוי הפקר ממילא כגון גר שמת דליתא להאי חששא כלל יש לומר דיהני הפקר אף לדידיה ואף אי נימא דלא פלוג י''ל דהיינו בגוונא שבעליו מפקירו ולא בגוונא דהוי הפקר ממילא וצ''ע וע''ע בכתב סופר (יו''ד סי' קנז) ואכמ''ל.
[34] ויש לציין עוד לדברי החוק יעקב (בסי' תלד ס''ק י) שאף אם נאמר דבעלמא בעי ג' ימים היינו דוקא בגוונא שחוזר וזוכה או נוהג בו מנהג בעלים אבל אם אינו עושה כן הוי הפקר משעה ראשונה ושם כתב בשם הב''ח דהא דבעי למימר בביטול חמץ דהוי הפקר 'כעפרא דארעא'. שהוא להורות שאינו עושה כהפקר דעלמא דלא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה, על כן צריך לבאר שעושה אותו הפקר שיהא כעפר ע''כ ותמה עליו דאף בהפקר דעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין, אלא שתוך שלשה ימים יוכל לחזור בו, והא חמץ איסורא לא ניחא ליה דלקניה, ואינו חפץ לחזור בו כלל. ע''ש וצ''ע מדברי הירושלמי הנ''ל ויש ראיה לב''ח מדברי ראבי''ה
[35] ויש לציין לדברי הגר''א ע''ד הירושלמי שביאר שאע''ג ששם מבואר שההפקר צריך להיות ע''י הוצאה לחוץ היינו דוקא כשלא מפרים בפני ג' אבל אם מפקירו בפני ג' סגי אפילו בביתו ע''ש ועי' מש''כ בזה בשו''ת משנת יוסף ליברמן (ח''ג בסה''ס בהוספות לסי' לו ד''ה ועל) שביאר בזה שענין ההפקר פבני ג' הינו להורות שהדיבור הינו בגמירות דעת אבל היכא שעושה מעשה המוכיח שהוא הפקר כגון ששם את החפץ בשוק אפי' שלא בפני ג' הוי הפקר עכ''ד וע''ע בשו''ת משנ''י (ח''ג סי' לו אות ד ואילך וח''ד עמ' פ) וע''ע במש''כ בשו''ת חת''ס (חיו''ד סי' שטז ד''ה ולישב ואילך) והחזו''א (סדר השביעית סוף אות א) ואכמ''ל.
[36] אומנם ראיתי בשו''ת כרמי אפרים (חיו''ד סי' לד) שעמד בנד''ד וכתב שאף לסוברים שטבילת כלים מה''ת מ''מ מהני הערמה כיון שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול אינו אלא מדרבנן ע''כ וכן צידד השואל בשו''ת שלמת חיים (או''ח סי' רפה הנמ''ח) וצ''ע דעכ''פ בזה מפקיע את עיקר החיוב והוא הוי דאורייתא ואף הא דנקטינן שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול אינו אלא מדרבנן היינו דוקא כשאין מקוה מזומן לפניו אבל כשמקוה מזומן לפניו הרי זה מבטל עשה מה''ת וכמו שנתבאר (לעיל בסי' ,,) ויל''ע
[37] והנה אף שבמקור חיים מליסא (סי' תמח ביאורים ס''ק יא) כתב שיש להתיר בהערמה הבאה ע''י מכירה דס''ס אינו שלו ומסתמא גומר בדעתו למכור בלב שלם כיון שמקבל תמורתו משא''כ בהערמה הבאה ע''י הפקר דמסתמא אינו מפקיר בלב שלם ע''ש ולפ''ז ה''נ יש לומר שלא תועיל ההערמה כיון שעושה ע''י הפקר אומנם נראה ששני תשובות בדבר חדא די''ל דדוקא כשמפקיר שלא בפני שלושה י''ל דלית ליה גמירות דעת [וכ''נ דהתם אייתי ראיה מהא דאיתא בסי' רמו סעי' ג והתם איירי כשמפקיר בינו לבין עצמו] משא''כ כשמפקיר בפני ג' שיש להם אפשרות לזכות בדין הנה ודאי שיש לו גמ''ד ומה גם שי''ל שלא איכפת לן בגמ''ד בכה''ג זאת ועוד שמצינו שאף בגוונא שאינו נוטל תמורתו מהני הערמה בטבילת כלים ממש''כ מרן דמהני מה שיתנו לגוי במתנה ודו''ק
לחץ כדי להרחיב...
מטורף הכמות מלל שיש פה
מי לומד לכתוב תשובות כאלו ארוכות מה תועלת בזה
 
rafi2391 אמר:
מטורף הכמות מלל שיש פה
מי לומד לכתוב תשובות כאלו ארוכות מה תועלת בזה
לחץ כדי להרחיב...
ככה אתה למדת לפרגן למי שעמל בתורה וכותב תשובה מפורטת ומנומקת?...
בכל גדולי ישראל ראינו כזאת. החל משו"ת יביע אומר, וכלה בשו"ת בית נאמן.
 
שימוש בכלי שאינו טבול במקום אונס שאינו יכול להטבילו

אנוס במצות ציצית מזוזה סוכה וברכה | דברי המקלים במקום אונס | כלי של שותפות עכו''ם וישראל | דברי האוסרים להשתמש בכלי שאינו טבול אף כשאינו יכול להטבילו | אם מותר ללבוש טלית פסולה כשאנוס הוא ואינו יכול להטיל בה ציצית | סוף דבר​


שאלה: עמדתי ואתבונן כיצד ינהג האדם באופן שקנה כלי סעודה חדשים ואינו יכול להטבילם כגון שנמצא הרחק ממקום ישוב ואין מקוה טהרה בקרבתו וכיוצ''ב האם יהיה רשאי להשתמש בכלים אלו ללא טבילה והאם יש איזו עצה שתועיל לאדם לעת הדחק לפטור כליו מחובת טבילה וזה החלי בעזה''י.

א. תשובה: במחשבה תחילה היה נראה שבאופן בו האדם אינו יכול להטביל כליו וכגון שאין מקוה מצוי וכדו' הרי שרשאי יהיה להשתמש בהם אף ללא טבילה כלל ועיקר עד שתזדמן לידו אפשרות להטבילם וטעם ההיתר בזה הוא מפני שטבילת כלים הוי מצות עשה כך שאין איסור בשימוש בכלי שאינו טבול רק ביטול עשה ובגוונא שאנוס הוא ואינו יכול להטבילם לא חשיב ביטול עשה דאנוס הוא ויהיה רשאי להשתמש בהם ללא טבילה.

אנוס במצות ציצית מזוזה סוכה וברכה​

וראש המדברים בענין זה הוא המרדכי (מנחות רמז תתקמד והו''ד בבית יוסף ס''ס יג) לענין מי שנפסק לו חוט הציצית בשבת ואינו יכול לתקנו וכתב בשם ר' שלמה מדרוייש שאסור ללבשו עד שיתקן אותו ביום חול שאם לובשו עתה עובר בעשה והשיב ר"י דליתיה דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון 'לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית' דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל. ומבואר מדברי ר''י שכיון שאין איסור בלבישת בגד ללא ציצית אלא ביטול עשה בלחוד הרי שכשאינו יכול להטיל בו ציצית כגון בשבת רשאי ללובשו כך כיון שאנוס הוא על קיום מצות העשה. והו''ד בשו''ע (סי יג סעי' ג) ע''ש. וע' באתוון דאורייתא (ס''ס יג) שהוכיח מכאן דאונס הוא פטור גמור ממצות עשה ע''ש

וכן לענין מי שאינו יכול לאכול בסוכה או כגון שנפסלה סוכתו ביום טוב שאינו יכול לבנותה מסתבר שכיון שאנוס הוא יהיה רשאי לאכול ללא סוכה ואין לחוש בזה לביטול עשה וכעי''ז כתב רעק''א (בחדושיו לסוכה דף כה.). וכן מצאתי בחשוקי חמד (סוכה נג.) שמסופר על הגר"א שהיה תפוס בבית האסורים בחג הסוכות, והיה פותח עיניו בידיו בכח, שלא ירדם מחוץ לסוכה, והביא שהגרי''ש אלישיב אמר על זה (הו''ד בקונ' זמן שמחתנו פ''א אות ג) שזה חומרא ולא מדינא, דכיון שהוא אנוס, שאינו יכול לשון בסוכה רשאי לישון חוץ לסוכה. ופשוט

וכיוצ''ב מצינו לעניו ברכה דקי''ל (ברכות לה:) שאסור לאדם להנות מן העולם הזה בלא ברכה ומ''מ בגוונא דהוי אנוס שאינו יכול לברך כגון אונן הרי הלכה מפורשת היא שרשאי לאכול בלא ברכה כמבואר בשו''ע (יו''ד סי' שמא סעי' א) וכן בעל קרי שאינו רשאי לברך אוכל בלא ברכה כמ''ש בשו''ת אבני נזר (או''ח סי' לז אות ח) וע''ע בשדי חמד (אס''ד מערכת אנינות אות טו).

וא''כ ה''ה לנד''ד שכיון שלא הוציאה התורה את חיוב הטבילה בלשון לא תעשה הרי שכשאינו יכול להטבילו אינו חייב בזה.

דברי המקלים במקום אונס​

ב. ובס''ד מצאתי שכך כתב גדול בדורו הגרש''ז אויערבך בשו''ת מנחת שלמה (מהדורא ראשונה ח''ב סי' סו אות יד, ובנמ''ח תנינא סי' סח וכן הוא בספרו מעדני ארץ שביעית סי' טז סס''ק י) להתיר את השימוש בכלי שלא הוטבל כל שאינו יכול להטבילו כגון במלון וכדו' ''דאיסור ההשתמשות אינו אלא מדרבנן, דאמרו לן אל תשתמש בכלי אלא תטבילו תחילה, וא"כ כל זה כשיכול להטבילו, אבל במלון וכדומה שלא יתנו לו לקחת ולהטבילו, כיון דרוצה לאכול ולשתות שרי ליה, וגם אפשר דהוא הדין באונן שפטור מן המצוות, כמו שהוא אוכל בלא ברכה כך מותר להשתמש בלא טבילה עכ''ל ומבואר דנקט לעיקר שכל שאינו יכול לטובלו הרי ששוב ליכא עליה חיוב טבילת כלים אפילו מדרבנן ומטעם זה ידוע שהתיר לקנות שתיה מקיוסק הנמצא ברחובה של עיר אף שהכוס אינו טבול וה''ה בחור שהוריו לא שומרים תורה ומצות או אדם השואל כלי משכן שאינו שומר תורה ומצות באופן שהבעלים לא נותנים לו רשות להטבילו או כשאין לו מקוה להטביל כמבואר בס' שלחן שלמה (שבת ח''ג עמ' לה הע' ח) וע''ע בשו''ת דעת כהן קוק (סי' רכז)

ומצינו תנא דמסייע ליה מגדולי רבותינו האחרונים הוא דעת הגאון בעל אבני נזר (או''ח סי' תיח אות י-יא) שכל שאינו יכול להטביל את הכלי רשאי להשתמש בו ללא טבילה ודימה זאת לציצית כמו שנתבאר והוסיף לבאר על פי זה מדוע בסוגיה דטבילת כלים שנטמאו ביו''ט (ביצה יח.-:) השמיט הרי''ף את טעם איסור הטבלתם מפני שנראה כמתקן ומפני גזירת שמא יעבירנו ד' אמות וכתב טעמים אחרים דלכאורה יותר ראוי היה להביא טעמים אלו כיון שיש בהם נ''מ גם בזמן הזה אף שאין טומאה וטהרה נוהגת בכדי לאסור טבילת כלים חדשים הנקנים מן הגוי

וכתב האבני נזר דסובר הרי''ף שאף לפי טעמים אלו אין לאסור טבילת כלים חדשים דמצות טבילת כלים אינה בגדר מצוה המתרת שמתירה את שימוש הכלי בדומה לשחיטה שמתירה את בשר הבהמה לאכילה אלא היא מצוה בעלמא כציצית וכשאינו מקיימה ביטל עשה בלחוד ולפ''ז לא שייך ענין נראה כמתקן בטבילת כלים הנקחים מן הגוי כיון שמעיקרא לא היה איסור להשתמש בכלי הרי שאינו נראה כתיקון כשמטבילו<sup>[יד]</sup> והוסיף עוד שסובר הרי''ף שמסתברא שלא היו גוזרים חז''ל לאסור טבילת כלים חדשים הנקחים מן הגוי מפני גזירת שמא יעבירנו כיון שגזירה זו קלושה היא בנידון דידן [דאינו דומה ללולב שבהול לצאת ידי מצותו אלא הוא דבר הרשות ואי בעי ישתמש בכליו ואי בעי לא ישתמש] וכיון שאינו מצוה המתרת רק עשה בעלמא הרי שאם היו חז''ל אוסרים את טבילת הכלים ביו''ט היה מותר להשתמש בהם ביו''ט כמו שכתב המרדכי לענין ציצית שכיון שאינו יכול לעשותה בשבת רשאי ללובשה ונמצא שע''י גזירה קלישתא זו מתבטל עשה דנמצא משתמש בכלי ללא טבילה ולכן סובר הרי''ף ששני טעמים אלו אינם שייכים לענין טבילת כלים עכ''ד האבני נזר ומדבריו חזינן שבאופן שאינו יכול להטביל את הכלי כגון בשבת (אילו היו אוסרים חז''ל שמא יעבירנו) וכדו' רשאי הוא להשתמש בו בלא טבילה<sup>[טו]</sup> וע''ע גם בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סי' שפא).

ואף שמצינו בדברי כמה מרבותינו הראשונים הנ''ל (אות ב-ג) דענינה של טבילה זו להתיר את הכלי וא''כ יש לומר דחלוקה מצות טבילת כלים מציצית דענינה להתיר את השימוש בכלי וכל עוד לא הטבילו עומד הוא באיסורו אף כשאנוס הוא וכן ראיתי שהעירו בזה הרב הכותב בקובץ בית הארון וישראל (שנת תשס''ח גליון קלח עמ' פט) ובמנחת אשר (שם) אומנם נראה כי אי משום הא לא איריא כי כבר נתבאר (לעיל סי' קודם ,, אות ו) שדעת מרן השו''ע איננה כן ותפס לדינא כדברי התוס' ודעימם שענינה של טבילה זו אינו משום הטומאה אלא גזירת הכתוב היא ולפ''ז יש לומר דאין גדר מצוה זו כמתיר אלא הוי עשה בעלמא כאכילה בסוכה וכדו' וכשאינו יכול לקיים העשה תו ליכא איסור.

כלי של שותפות עכו''ם וישראל​

ג. ולפום ריהטא היה נראה להביא ראיה גדולה לדבריהם שבאופן שאינו יכול להטביל כליו רשאי הוא להשתמש בהם בלא טבילה והוא על פי המבואר באיסור והיתר הארוך (שם אות צא) לענין ישראל ועכו''ם שקנו כלי בשותפות שכתב שם ''שאינו צריך טבילה דהא בודאי אין יוצא מידי שום טומאה בטבילה זו דעדיין שם ושותפות הכנעני עליו'' והו''ד להלכה ברמ''א (בסי' קכ סעי' יא) וידועה הערת הבית מאיר (שם) בענין זה ''דמה בכך דאינו יוצא וכו' אכתי מי התיר להשתמש בו בלי טבילה אדרבה נימא לחומרא דמשום זה באמת אסור'' ומטעם זה כתב לחלוק ע''ד הרמ''א הנ''ל ועכ''פ מדברי הרמ''א מבואר שכיון שאינו יכול להטבילו ולטהרו הרי הוא פטור מטבילה ובישוב דברי האיסור והיתר כתב בשו''ת אבני נזר (שם) דחיוב טבילת כלים אינו אלא בדוכתא דאפשר להטביל וכשאינו יכול להטביל לא חייבתו התורה בזה וכ''כ לבאר גם הגר''י ויינברג בשו''ת שרדי אש (מהדו''ק ח''ב סי' עה ובנמ''ח חיו''ד סי' כט אות ב) וכן כתב הגרש''ז אויערבך במנחת שלמה (שם) והוסיף דלא אסרו חז''ל להשתמש בכלי רק בכדי שיטבלנו ולכן כשאינו יכול להטבילו לא אסרו עליו את השימוש ע''ש

אך נראה כי ביאור זה קשה לאומרו בדעת הרמ''א כי לענין מקום שאין בו מקוה כתב הרמ''א (בסי' קכ סעי' טז) שיקנה את הכלי לגוי ויחזור וישאלנו ומבואר דאע''ג דאנוס הוא ואינו יכול להטביל כליו אכתי רמיא עליה חובת טבילה ומ''ש מכלי של שותפות שלא הצריך בו טבילה ובאמת שאין זה מוכרח ויש לבאר את דברי האיסור והיתר הנ''ל באפ''א

ונראה כי מה שכתב האיסור והיתר שמותר להשתמש בכלי של שותפים עכו''ם וישראל בלא טבילה והעתיקו הרמ''א להלכה אין זה מפני האונס אלא שכלל גדול בידנו שענינה של טבילת כלים לפי שיצאו מטומאת עכו''ם לקדושת ישראל (כמבואר בירושלמי סוף ע''ז והו''ד באיסור והיתר שם אות עו ואות קו ועי' במה שתנבאר לעיל באות ב) ולכן בגוונא שעדיין לא יצא מרשות עכו''ם לגמרי אינו חייב בטבילה כי עדיין טומאתו עליו, ומפני כך בעינן דוקא דלהוי כמעשה שהיה במלחמת מדין בדרך מכירה והעברת בעלות מרשות עכום לישראל לאפוקי השואל מן העכו''ם וכדו' שאינו טעון טבילה (ע''ז עה:) וסובר האיסור והיתר שכלי של שותפים שעודנו ברשות העכו''ם וטומאתו עליו הרי שכיון שלא יצא מטומאת העכו''ם אינו טעון טבילה וכן מצאתי בס''ד בביאור הגר''א (בסי' קכ ס''ק לה) שכתב כן וכן נראה כוונת הערך שי (,,) ועי' בערוגות הבשם (חיו''ד סי' קכב סס''ק ה,,) [ובזה ניחא הא דקשיא ליה להבית מאיר מברירה ע''ש וכמו שכתב במנחת שלמה שם בסו''ד]

דברי האוסרים להשתמש בכלי שאינו טבול אף כשאינו יכול להטבילו​

ד. וכאשר נעיין בספרן של צדיקים האחרונים וחכמי הדור דורנו הנה עין רואה שאין רוח חכמים מסכמת להתיר להשתמש בכלים שלא הוטבלו אף בגוונא שאינו יכול להטבילם וכן מצאתי בכנה''ג (הגב''י סי' קכ אות יח) לענין חביות גדולות שבימיהם וז''ל ''ויש להקשות הני חביות דידן של חרס גדולות המצופות באבר שמשימין בהם יין באיזה מקוה יטבלנו דודאי לא יכילו אותם מי המקוה מתוך גדולתן. ומצאתי בתשובה כ"י לחכם השלם כמה"ר ישראל זאבי דאין להם תקנה כי אם על ידי הערמה לתתם מתנה לגוי ולהשאילם מהם'' עכ''ל ע''ש וכיוצ''ב כתב הבן איש חי (מטות ש''ב אות יא) וחזינן שאף שאין אפשרות להטביל כלים גדולים אלו מ''מ פשיטא להו שחייבים בטבילה ומפני כך יש ליתנם לגוי ועי' בחדושי החתם סופר ליורה דעה (ס''ס קכ) שכתב לענין המתארח בביתו של מומר שאינו רשאי להשתמש בכליו ע''ש ומבואר שאע''ג שאורח הוא ואינו יכול להטביל את הכלים אעפ''כ אינו רשאי להתשמש שבהם (ואגב ע''ע בענין זה בשו''ת תשובות והנהגות (ח''א סי' שנו), ובשו''ת דעת כהן (סי' רכז), ובשו''ת מנח''ש מהדו''ק (ח''ב סי' סו אות יא), וצ''ע ממ''ש במהדו' תנינא (בנמ''ח סי' סח אות ד)).

וצא וראה בדברי הרב אגרות משה (והו''ד בס' טבילת כלים עמ' פט ד''ה וכן, ושו''ר שכן הוא בשו''ת אגר''מ חיו''ד ח''ג ס''ס כב) שמאוד החמיר לגבי כלים של בית מלון או אולמות שאינם טבולים ואיהו ס''ל שאין בדבר עצה ותבונה וכלשונו ''אסור לאכול בכלים של מלון או חנויות לעריכת שמחות וכדו' כשאינם נזהרים בטבילת כליהם ולכן יסיר המאכל מעל הכלי אם אפשר דלא נאסר המאכל ויניחו אצל כלי אחר הטבול אצלו וכו' ובשעת הדחק אם חתיכות הבשר מונחות על כלי מתכת או זכוכית ואינן צריכות לעצם הכלי ואינם משתמשים בו לצורך אכילה אף שגם כלים שמשתמשים בהם לדברים יבשים נחשבים כלי סעודה וצריכים טבילה אבל כיון שאין המאכל נאסר יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם וכו' אבל במקום שהמאכל צריך לכלי כגון מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה מדצריך להם לצורך האכילה ובשעת האכילה עכ''ל ומבוארת דעתו שאף בדיעבד אסור להשתמש בכלים אלו אע''ג שאנוס הוא ואינו יכול להטבילם

וכן מצאתי בס''ד בשו''ת מנחת יצחק וייס (ח''א סי' מד סוף אות ג) שנראה מדבריו שאף כשאינו יכול להטביל כליו אכתי הכלי אסור בשימוש עכ''פ מדרבנן וכן דעת הגרי''ש אלישיב (הו''ד בקובץ מוריה תשס''ג גליון רפט עמ' קכא אות ט- וע''ש שכן דעת הגר''נ קרליץ לענין כלי מתכות אומנם לענין כלי זכוכוית הקל) והמנחת אשר וייס (במדבר סי' סח) וכן מבואר מדברי הגרע''י (בשו''ת יחו''ד ח''ד ס''ס מד) לענין המתארח בביתו של יהודי שלא הטביל כליו שכתב שאין היתר לאורח להשתמש בכלים אלו כיון שחייבים בטבילה<sup>[טז]</sup>.

ונראה שסוברים שאף שאנוס הוא והינו פטור ממצות טבילת כלים אכתי יש בדבר עכ''פ איסור מדרבנן להשתמש בכלי שאינו טבול אף במקום אונס

אם מותר ללבוש טלית פסולה כשאנוס הוא ואינו יכול להטיל בה ציצית​

ה. ויבואר בהקדם מה שמצינו שאף שנתבאר לעיל שדעת ר''י שמותר ללבוש טלית פסולה בשבת כיון שאינו יכול להטיל בה ציצית הנה אין הדבר מוחלט וע''י בב''י שכתב שאין להתיר בזה דוקא במקום של כבוד הבריות והוסיף שלפ''ז אין להתיר באופן שמצא טליתו פסולה בבית הכנסת ''דלא דמי יושב בפני הקהל בלא טלית לפושט טליתו בשוק'' והיינו שדוקא שצריך לפושטו בשוק יש משום כבוד הבריות ולא בבית הכנסת וכן מבואר בשו''ע (בסי' יג סעי' ג) שכשיבוא לביתו צריך להסיר את טליתו ומבואר שאינו היתר גמור רק מפני כבוד הבריות<sup>[יז]</sup>.

וכן ביאר המג''א (ס''ק ח) דס''ל למרן השו''ע שאף מה שכתב ר''י להתיר היינו דוקא מה''ת אבל מדרבנן יש איסור בדבר ולכן לא שרי דוקא אלא בגוונא דיש בו משום כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן וכן כתב בשו''ע הרב (סעי' ו) ובמשנ''ב (ס''ק ט וס''ק טו).

ובסיבת הדבר שיש איסור דרבנן כתב המג''א (בסו''ד שם) שהוא מפני שנראה כשלו ודמי לטלית שאולה אחר ל' יום שחייבת מדרבנן מפני שנראית כשלו וכ''ש הכא שבאמת הוא שלו וביאר שלפ''ז לא יועיל אף אם יתנו לאחר במתנה ע''ש ועי' במג''א שם שסובר שחשש זה אינו שייך בטבילת כלים (וע''ע בט''ז יו''ד סי' קכ ס''ק יח) ונתבאר לעיל

אומנם בשו''ע הרב (שם) נתן טעם אחר ''דמכל מקום מדרבנן אסור ללובשו 'כיון שסופו לבטל מצות עשה'' ור''ל דכיון שאחר השבת יתחייב בעשיית הציצית אסרו חז''ל ללובשו בשבת שמא ילבשנו אף אחר השבת ונמצא מבטל עשהע''ש וכן נראה שדעת המשנ''ב (שם בס''ק טו)<sup>[יח]</sup>. ונראה שחשש זה שייך גם לענין טבילת כלים כיון שאם יזדמן מקוה לפניו הרי יתחייב בטבילה כשיעבור האנוס ויש לומר שיש בדבר עכ''פ איסור מדרבנן דומיא דציצית [ודוחק לחלק בין ציצית דהאונס עובר ממילא לבין נד''ד]

ועל דרך זו מצאתי בס''ד בפרי מגדים (א''א סי' לח ס''ק טו הו''ד בפת''ש סי' רפה ס''ק א ובערוך השלחן שם אות ה) שה''ה לענין מזוזה שאף בגוונא שאנוס הוא ואינו יכול לקבוע מזוזה כגון מזוזה שנפלה בשבת וכדו' עכ''פ יש בדבר איסור דרבנן דומיא דציצית וצריך לילך לבית אחר [ורק בגוונא שאין לו בית אחר יכול לגור בביתו ''דלא אסרה תורה לדור כי אם לעשות מזוזה, וכל שאין לו דירה אחרת לא גזרו חז"ל''] ויש לומר דה''ה לענין טבילת כלים<sup>[יט]</sup> ונראה דמפני כך פשיטא להו לרבותינו האחרונים שאף בגוונא שאינו יכול להטביל את הכלי עכ''פ אינו מותר בשימוש וכן נראה מדברי הישועות יעקב (בסי' קכ ס''ק א) שאף בגוונא שאין מים מצויים לפניו יש איסור מדרבנן להשתמש בכלי שאינו טבול<sup>[כ]</sup>.

ונראה שאף דברי הגרש''ז אויערבך בזה הינם סתרי אהדדי כי בס' טבילת כלים (פ''ד סוף הע' ב) הביא מה שהעיר לו הגרש''ז אויערבך שאף הסוברים שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול הינו רק מדרבנן היינו באופן שאינו יכול להטביל את הכלי ע''ש והא קמן דס''ל שאף כשאינו יכול להטביל את הכלי יש איסור השתמשות מדרבנן וצ''ע ובס''ד שבתי וראיתי שאף הגרש''ז אויערבך לא חתך דבריו בסכינה חריפה ובמקום אחר (הו''ד בהע' בשו''ת מנח''ש מהדו''ק ח''ב סי' סו אות יד ובס' שלחן שלמה ח''ג עמ' לה הע' ח) כתב להתיר בזה רק ''באקראי ובשעת הדחק אפשר להקל הואיל והכלים אינם שלו ואין בידו לטובלם אפשר דבכגון דא לא אסרו חכמים את ההשתמשות'' (וע''ע לו במהדו' תנינא בנמ''ח סי' סח אות ד במוסגר) ומבואר שאף לפ''ד אין ההיתר בזה מרווח רק בשעת הדחק גדול ושמא לענין שעת הדחק גדול אכן נוכל להקל בזה דומיא דמזוזה כמש''כ הפמ''ג הנ''ל. ע''כ בס''ד

סוף דבר​

ו. סוף דבר נמצא שאף במקום אונס אין אדם רשאי להשתמש בכלי שאינו טבול והמיקל באקראי ובשעת הדחק במקום אונס שאינו יכול להטבילם יש לו על מה לסמוך.
 
אם כוונה שלא לזכות בשעת הקניה מועילת לפטור כלים מטבילה

אם כלי הפקר חייבים בטבילה | מדוע כל הקונה מן גוי אינו נפטר מטעם הפקר | אם רשות הפקר נחשבת הפסק | חשש נראה כשלו | כוונה שלא לזכות כשקונה מן הגוי | כלי אכילה חד פעמים | סוף דבר

עמדתי ואתבונן האם יש עצה ותבונה לפטור כלי מחיוב טבילה ע''י שבשעת הקניה יכוין הקונה שלא לזכות בו וזה החלי

אם כלי הפקר חייבים בטבילה

א. תשובה: הנה בעיקר השאלה יש לנו לדון תחילה לענין המשתמש בכלי הפקר או הזוכה בכלי הפקר שהפיקרם הגוי אם חייב לטובלם וידוע כי ענין זה נפתח בדברי רבותינו אחרוני האחרונים וראש לכולם הוא הגאון מטשכנוב (הו''ד בכלי חמדה כי תצא סי' א אות ו ד''ה ובאמת) ודעתו דעת עליון שהמשתמש או זוכה בכלי הפקר שהפקירם הגוי אינו חייב בטבילתם ועיקר דבריו הינם כי ידוע שבמצות טבילת כלים נצטוו ישראל לראשונה אחר מלחמת מדין בשלל שבזזו להם ותמה בזה שהרי עוד קודם לכן נלחמו ישראל בסיחון ועוג ומדוע לא הזהרתם התורה כבר אז לטבול את הכלים הבאים משלל המלחמה וע''פ קושיה זו יסד שיש לחלק בין אופן בו הכלי בא הישר מרשות נכרי לרשות ישראל לבין אופן בו העכו''ם הפקירו ואז זכה בו הישראל ובזה ביאר את החילוק בין מלחמת מדין למלחמת סיחון והוא כי במלחמת מדין שהחיו את הטף והנשים, א"כ כשמתו אבותיהם המלחמה ירשו אותם יורשיהם (היינו התף והנשים) ולכן אע''פ שאח"כ קנאום ישראל בכיבוש מלחמה מ''מ היו צריכים טבילה<sup>[כא]</sup>, משא"כ בסיחון ועוג שהרגו כל נפש נעשה הכל הפקר ואח"כ כשישראל זכו בכליהם, מן ההפקר זכו ולא באו ליד ישראל הישר מרשות הגוי, ובאופן זה אין צריך טבילה מן התורה, עכת"ד סוף דבר נמצא לפי דבריו שכלי שהפקירו הגוי וזכה בו הישראל הינו פטור מטבילה ומדבריו נראה שהוא מטעם הפסק היינו שרשות שאינה בת חיובא כרשות הפקר הפסיקה בין רשות הגוי לרשות הישראל.

אם רשות הפקר נחשבת הפסק

ב. אומנם שוב ראיתי לרבה של ירושלים בשו''ת הר צבי (חיו''ד סי' קט) שכתב להוכיח הפך דברי הגאון הנ''ל שהרי הלכה רווחת היא (בשו''ע יו''ד סי' קכ סעי' ח) שאם ישראל קנה כלי מן הנכרי שלא לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו שאינו צריך טבילה, אומנם אם אחר כך מכרו לישראל אחר לצורך סעודה הרי שצריך הקונה השני להטבלו ע''כ והעיר בהר צבי שם דמבואר שאע''פ שהפסיקה באמצע רשות שאיננה חייבת בטבילה (היינו הישראל הראשון שלקחו לקלפים) מ''מ חייב הישראל השני להטבלו כיון שבאו מרשות הגוי וא''כ הוא הדין באופן שהפקירו העכו''ם י''ל ג''כ שכיון שבאו מרשות הגוי אע''פ שהיתה באמצע רשות הפקר שאיננה חייבת בטבילה יהיה חייב הזוכה להטבלו

והוסיף עוד שגם בעיקר הקושיה מדוע לא התחייבו בטבילת כלים כבר במלחמת סיחון ועוג יש לומר דרך כלל שאין להקשות על מצוה שנאמרה באיזה זמן שהוא דלמה לא נאמרה קודם, דהרי המצות לא נאמרו בבת אחת, דהא יש מצות שנצטוו במרה ויש שנאמרו באהל מועד ויש שנאמרו בערבות מואב וכל מצוה אין לה אלא מקומה ושעתה והנסתרות לד' אלקינו, וממילא דאין לבנות מזה דין חדש דהפסק רשות מפקיע מן המצוה כל עיקר עכ''ד וכן נראה שתפס להלכה שכל שהיה הכלי פעם ברשות עכו''ם אף שיצא לרשות שאינה חייבת בטבילה מ''מ משבא לרשות ישראל ועומד לאכילה חייב בטבילה.

והנה במה שסיים שאין להעיר על סדר המצות ומקום צווים האמת תורה דרכה שאין די בזה לדחות את דברי הגאון הנ''ל ונעלמו מההר צבי לפי שעה דברי רבותינו הראשונים בענין זה דעין רואה שבהערה זו כבר עמד הראבי''ה (פסחים ס''ס תסד) ''ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין'' ונשאר בצ''ע הרי שהחשיב זאת לקושיה ע''ש וגם רבים מהאחרונים עמדו בהע' זו (הו''ד להלן בהע' באות ה) וכן מצינו שבכיוצ''ב תמה הרמב''ן (עה''ת שם) לענין הכשר כלים מדוע לא הצטוו בהם במלחמת סיחון ועוג ע''ש כן עמדו בזה בעלי התוספות בספרם דעת זקנים עה''ת (במדבר לא כג).

אומנם במה שכתב להוכיח ממה שהלוקח כלי העומד לקלפים מישראל שקנאו מעכו''ם ומיחדם לסעודה שחייב בטבילה אע''פ שמפסיקה רשות שאינה חייבת בטבילה וה''ה לרשות הפקר אכן קושיא אלימתא היא. אך נראה שיד הדוחה נטויה לחלק ולומר כי שונה הקונה כלי אכילה מן העכו''ם כגון סכין וכיוצ''ב שאע''פ שמיחדו לחיתוך קלפים מ''מ נשלמו במקח זה תנאי החיוב לטבילה [כיון שהוא כלי סעודה (היינו שעמדו ברשות הגוי לסעודה) ובא מרשות עכו''ם לרשות ישראל] אלא שכל עוד שאינו משתמש בו לאכילה אין צריך לילך ולהטבילו והפטור אינו בכלי אלא מצד האדם שלא הקפידא התורה על הטבילה רק אם בעליו ישתמש בו לאכילה ואכן אם אחר שקנאו לחיתוך קלפים ימלך בדעתו ויחפוץ להשתמש בו בקביעות לאכילה לכו''ע יתחייב בטבילה (עי' בשו''ע ובאחרונים שם) וכיון שאין הפטור בכלי זה רק מצד הבעלים הרי שאם ימכרנו אח''כ לישראל אחר שיחפוץ להשתמש בו לאכילה אכן יהיה חייב בטבילתו, אומנם שונה מזה כלי שבא מן ההפקר שהיא רשות הפטורה מן הטבילה וחסר בעיקר תנאי החיוב שיצא מרשות עכו''ם לרשות ישראל רב ובאמת שהמעיין בדברי ההר צבי שם יראה שנחת קצת לחלוק זה אומנם סבר שדחוק הוא<sup>[כב]</sup>.

ג. ושוב ראיתי כי בא רעהו וחקרו הוא אב''ד אונגוואר בשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי' קי) וראיתי בס''ד שג''כ כתב לחלק כדאמרן וששתי על דבריו כמוצא שלל ושם האריך למעניתו בחבילות של ראיות להוכיח שבאופן והכלי יצא מרשות עכו''ם לרשות הפקר ובא ישראל אחר וזכה בו איננו חייב בטבילתו ועיקר דבריו שלא מצינו בשום דוכתא שכלי הבא מן ההפקר חייב בטבילה ואדרבה מלישנא דמתנ' (ע''ז עה:) דקתני ''הלוקח כלי תשמיש מן העכו''ם'' משמע דדוקא דרך לקיחה מן העכו''ם חייב ולא מן ההפקר זאת ועוד שבגמ' (שם) אמרו ''לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה'' ור''ל כמעשה שהיה במדין ומשמע דבכלל זה מתמעט גם הזוכה בכלים שהפקירם הגוי שאינו כמעשה שהיה במדין ועוד דקדק כן מלשונו של רבנו הרמב''ם (מאכ''א פי''ז הלכ' ו) ''לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו"ם'' ודייק מלשונו הזהב שכל שלא לקחו מן העכו"ם אלא בא לידו מן ההפקר או שאול אין זה בכלל חייבי טבילה. והוסיף עוד שזה ודאי שלא איכפת לן מה שהיה פעם ברשות עכו''ם לחייב טבילה דהא אם שואל מן העכו''ם לכו''ע פטור מן הטבילה אלא ששינוי הרשות וההוצאה מן העכו''ם והבאתו לרשות הישראל היא המחייבת וכלשון הירושלמי (סוף ע''ז) ''לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'' ומשמע שאם יצא מטומאת הנכרי ולא נכנס לקדושת ישראל אלא לרשות הפקר וכיוצ''ב פטור דטומאת העכו''ם פקעה בהפקרת הכלי והוסיף שהוא בפרט לפי מה שכתב האיסור והיתר הארוך (שער נח אות קו וע''ע בסי' ,, אות ב בהרחבה) שטעם טבילה זו להיכר והבדל בין ישראל לעמים הרי שזה לא שייך אלא כאשר קונה הישראל מן הגוי ממש ע''ש באורך ומכל הנ''ל מבואר שטעם הפטור של כלי הפקר מן הטבילה הינו משום שלא הוי כמעשה שהיה במלחמת מדין שיצאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל.

ובדרך זו הלך גם מהר''ש גרינפלד בתשובה (בשו''ת מהרש''ג ח''ג סי' מח והו''ד בשו''ת יבי''א ח''ז יו''ד סי' ח אות א) שמומר החוזר בתשובה וגר המתגייר אי''צ להטביל כליהם כיון דלא הוי כמעשה שהיה שחידוש הוא שחדשה התורה שאם יצאו הכלים מרשות עכו''ם ובאו לרשות ישראל אז חייבים בטבילה משא''כ עכו''ם שהתגיירו שהכלים נשארו ברשותם אלא שהשינוי הוא בבעלים שתחילה היו עכו''ם ועתה ישראל יש לומר שבכה''ג כליהם אי''צ טבילה ע''ש וחזינן שאין חיוב טבילת כלים רק היכא שבאו הכלים לרשות ישראל דרך לקיחה מרשות לרשות ולא באופן אחר.

מדוע כל הקונה מן גוי אינו נפטר מטעם הפקר

ד. אלא שעל חדושו של הגאון הנ''ל קמה וגם נצבה קושיתו של הרב כלי חמדה (שם) שהעיר שלפ''ד הש''ך (בסי' קצד ס''ק ד) כל חפץ הנקנה מן העכו''ם עובר דרך רשות הפקר שכן כששילם הישראל סילק העכו''ם את רשותו והישראל לא קנה עד שמשך ונמצא דביני וביני החפץ הפקר וכעין המבואר לענין קרקע (בשו''ע סי' קצד סעי' ב ורעד סעי' א) דעכו''ם מכי מטו זוזי לידיה מסתלק ליה והקרקע הפקר עד שיזכה הישראל ע''י שטר ע''ש וא''כ אף בלקוחים לא משכחת לה חיוב טבילה כשהישראל שילם תחילה וכתב דצ''ל שכיון שהוא זוכה מכח נכרי שמפקירו הו''ל כאילו בא מרשות נכרי לישראל עכ''ד ע''ש

ולפי דבריו אף כלי שהפקיר הגוי וזכה בו ישראל חשיב כאילו בא מרשות נכרי לישראל וחייב בטבילה [ולא מצינו שהפקר פטור מן הטבילה רק בגר שמת שנכסיו הפקר או בכיבוש מלחמה או באבידת הגוי וכיוצ''ב שאין ההפקר נעשה מדעת הגוי] אומנם נראה שיש בדבר מן הדוחק כיון שקיי''ל שלא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות הנלקחין מן העכו"ם ואין בכלל זה זוכה מן ההפקר

ושמא יש לומר שכיון שדרך קניית מטלטלין מן העכו''ם הינה ע''י הוצאת החפץ מרשות עכו''ם בנתינת מעות והכנסתו לרשות ישראל במשיכה הנה אף דביני וביני הוי הפקר מ''מ הכל הוא דרך הקניה מן העכו''ם ושפיר מקרי ''יצא מרשות עכו''ם ובא לרשות ישראל'' אומנם בגוונא שהעכו''ם הפקיר והלך לו ובא ישראל אחר וזכה שלא כדרך מקח אכן נראה פשוט שאינו מתחייב בטבילה דלא הוי כמעשה שהיה [ונוכל להעמיס כן אף בדברי הרב כלי חמדה ויל''ע].

ובאמת שעיקר הערתו אינה מוחלטת שאינה רק לשיטת הש''ך הסובר שאין ישראל קונה מטלטלין מעכו''ם בכסף אלא במשיכה אומנם לדעת הסמ''ע (סי' קצד ס''ק א וס''ק טז) הקנין נגמר בין שניהם בכסף בלחוד וכן נראה מסתימת דברי הרמ''א (שם סעי' ג) וכן הוא בתשובת הרמב''ן (הו''ד בנתה''מ סס''ק ח) ולפי דבריהם לא קשה מידי כיון שהקונה כלי מן העכו''ם הנה כשנותן הדמים הכלי יוצא מרשות העכו''ם ונכנס מיד לרשותו ואינו נעשה הפקר.

ה. ומעתה נראה שאע''פ שדברי הגאון מטשכנוב הינם חדוש שלא נמצא כן באחרונים כמ''ש בשו''ת חדות יעקב (ח''ב סי' מב) ואף קושיתו ממה שלא נצטוו על הטבילה במלחמת סיחון ועוג אינה מוכרחת וכבר מצינו לשלמים וכן רבים שעמדו בהערתו ואפשר ליישבה בפנים אחרות<sup>[כג]</sup>. מ''מ נראה דכוותיה כיון שלא מצינו חיוב טבילה רק בגוונא שהכלי יצא מרשות עכו''ם מיד לרשות ישראל דומיא דמלחמת מדין לאפוקי היכא דמפסקא רשות הפקר וכמו שהוכיח בשו''ת משנה הלכות לעיל מפי סופרים וספרים וכן נראה דעת הגרע''י (בשו''ת יבי''א שם בריש הסימן ושנה דבריו בהלכו''ע ח''ז עמ' רסח) שתפס בפשיטות דהפקר פטור דלא הוי כמעשה שהיה וכן מבואר בשו''ת מנחת שלמה אויערבך (מהדו''ק ח''ב סי' סו אות טז) שהקונה כלי מגוי ושוב הפקירו ולקחו יהודי אחר להשתמש בו בעודו הפקר כיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות עכ''ד וחזינן שכלי הפקר פטורים מן הטבילה וה''ה לנד''ד. וע''ע בס' מלאכת שלמה עמאר (שו''ת סי' לד אות ג)

כוונה שלא לזכות כשקונה מן הגוי

ו. ומעתה שוב נשוב לנד''ד והיה בהניח שכלי הפקר הינם פטורים מן הטבילה נראה שאף הקונה כלי סעודה מן הגוי יועיל מה שיכוין בשעת הקניה שאינו רוצה לזכות בכלי בשום קנין ויועיל לו שלא להתחייב בטבילה

וזאת ע''פ מה שנודע שעכו''ם מכי מטי זוזא לידיה מסתלק ליה (ב''ב נד: וחו''מ סי' קצד סעי' א) וא''כ כאשר שילם הישראל לעכו''ם כבר הסתלק הוא מן הכלי ונעשה הכלי להפקר וכאשר יכוין היהודי שאינו רוצה לזכות במעשה המשיכה או נתינת המעות הרי שלא יזכה והחפץ ישאר ברשות הפקר וכיון שנתבאר שהמשתמש בכלי הפקר אינו חייב בטבילת הכלים הרי שאף בכה''ג יש לפוטרו מן הטבילה וכ''כ בשו''ת משנ''ה (ח''ה סי' קד)<sup>[כד]</sup>.

ואם אחר כך ירצה לזכות בכלי נראה שהנכון שיטבילו בלא ברכה לצאת ידי הסוברים שאף בכה''ג חייב בטבילה.

כוונה שלא לזכות כשקונה מישראל

ז. ובהיותי בזה אמרתי לדון עוד בהיתר חדש הנוגע אף הוא לכלים החייבים בטבילה והוא דהנה כהיום הזה רוב ככל כלי הסעודה הנקנים הינם כלים חדשים מכלים העומדים לסחורה ע''י המוכר כך שניתן למצוא פתח פתוח לפטור כלים אלו מטבילה והוא ע''י שבשעת הקניה יכוין הקונה שלא לזכות בכלים אלו

והענין כי נודע מה שכתב רשב''ם (הו''ד בב''י סעי' ח) שלא אמרו שכלים חייבים בטבילה רק בכלי סעודה היינו כלים המיוחדים לאכילה אומנם כלי המשמש לחיתוך קלפים או שעומד לסחורה אין בעליו צריך להטבילו עכ''ד כך שלפ''ז נמצא שכאשר הכלי עומד ברשות המוכר הינו פטור מטבילה מדין כלי סחורה ועתה כאשר דעת הקונה שלא לזכות בכלי אינו זוכה בו אע''פ ששילם ומשך את הכלי דכלל גדול הוא בכל מקום דאין אדם קונה בעל כורחו בלי רצונו ודעתו<sup>[כה]</sup> כך שבאופן זה שאינו חפץ לזכות בכלי יש לדון חפץ זה כשאול אצל הקונה וקיי''ל שהשואל כלי שעומד לסחורה אצל המשאיל אע''פ שהשואל משתמש בו לאכילה אינו חייב בטבילה כמבואר בב''י (בסעי' ח) והו''ד להלכה בהגה (שם) והכי נקטינן כמבואר בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות א) וכן ראיתי בס''ד שעל דרך זו כתב הרב השואל בשו''ת משנה הלכות (ח''י סי' קד) שהקונה יתנה עם המוכר שהכלי אצלו בשאלה ויחזירנו לו כשירצה ובכך יפטר מטבילה ע''ש

[והן אמת שדעת האיסור והיתר להצריך אף בכה''ג טבילה והו''ד להלכה בש''ך (ס''ק י) ובט''ז (ס''ק י) וכתבו שטעון טבילה עכ''פ בלי ברכה וכוותיהו נוהגים בני אשכנז,, אומנם נראה שאף לדבריהם יש מקום לבני אשכנז לסמוך על עצה זו בכלי זכוכית שחיוב טבילתם מדרבנן כמ''ש בשו''ת שבט סופר (חיו''ד סי' עז) שלא החמירו רק בכלי מתכות שטבילתם מה''ת וכן כתב בחכמת אדם (כלל עג סעי' ח ועי' בבינת אדם שם) להקל במקום צורך בכלי זכוכית ע''ש].

ח. ויסודות נאמנים היה נראה להביא להיתר זה כי כבר מצאנו כזאת לרבותינו האחרונים שעמדו בכגון זה לענין מאכלים הנמכרים בכלי מתכות או זכוכית ואין איש שם על לב להטביל כלים אלו קודם האכילה וכבר עמד בזה בשו''ת פרי השדה (ח''ב סי' קט) אודות הצלוחיות של מי הסודה או של מוכרי שכר וכיוצא שאין נזהרים לטבול וכתב דודאי אלו הקונים שכר מחנות של גוי אין דעתם לקנות הצלוחית וא''כ אי''צ טבילה ובפרט דחזינן שאינו טובל אמרינן מסתמא לא ניחא ליה דלקני שלא יעשה איסור לבטל מצות טבילת כלים ודומה למאי דאמרינן בעלמא איסורא לא ניחא ליה דליקני ועי' בט''ז (סי' תמח ס''ק ג) עכ''ד הו''ד גם בשו''ת יחוה דעת (ח''ד סי' מד) וסייעו מדברי הריב''ש ומרן (הו''ד לעיל). ועל דרך זו ראיתי להגר''י ויינברג בשו''ת שרידי אש (מהדו''ק ח''ב סי' עה ובנמ''ח חיו''ד סי' כט) שעמד בענין מאכלים הנמכרים בכלים שאינם טבולים על מה סמכו להשתמש בהם ובתו''ד כתב שי''ל שמסתמא אין דעת הקונה לזכות בכלי ע''ש ולא סמך על דעת עצמו בזה והריץ שאלה זו לר' יעקב ברייש בעל שו''ת חלקת יעקב (ונדפס בחיו''ד סי' מב) ואף הוא השיבו להתיר בזה מהטעם הנ''ל שאין דעת הקונה לזכות בכלי רק לאכול מתוכו ואח''כ משליכו וכיון שאצל המוכר לא התחייב כלי זה בטבילה דלדידהו הוו ככלי סחורה הרי שגם הקונה כיון שאינו חפץ לזכות בכלי אינו מחוייב להטבילו והסתייע מדברי הרב פרי הארץ הנ''ל ע''ש וכן כתב גם בשו''ת משנ''ה (ח''ד סי' קז) לענין בקבוקי הסודה דמסתמא אין דעת הקונה לזכות רק באוכל והו''ד בשו''ת יבי''א (ח''ז יו''ד סי' ט אות ג) ושבתי וראיתי כי כן כתב הרב ציץ אליעזר בספרו (ח''ח סי' כו סד''ה בשו''ת טוט''ד) לענין חיוב טבילה בקופסאות שימורים וז''ל ''אם השימורים נעשים בבית חרושת של ישראלים ורק הקופסאות המה מעכו''ם אזי יש לפוטרם מטבילה גם לבעלי החרושת וגם לקונים לבעיל הבית חרושת בהיות וקונים אותם כדי למוכרם לאחרים ולקונים יש לפטור באם לא יכוונו לקנות וישארו הפקר<sup>[כו]</sup>'' ועי' בסוף תשובתו שם שיש לסמוך על זה עכ''פ בכלי זכוכית וכ''כ גם בשו''ת מנחת שלמה (תנינא סי' סח אות ג). והא קמן חבל אחרונים הסוברים שכל שדעת הקונה שלא לזכות בכלי רק באוכל איינו חייב בטבילה ומיניה יש ללמוד לנד''ד שאם יכוין הקונה שלא לזכות בכלי לא יתחייב בטבילה

ט. אומנם נראה שאין ממש בעצה זו ואין לסמוך עליה שלא מצינו בשום דוכתא שכשאין הקונה רוצה לזכות בחפץ שהינו שאול אצלו ובכה''ג המקח בטל והכלי חוזר לרשות בעליו הראשונים וכעין שמצינו לענין מזכה מתנה לחבירו שכשלא חפץ לזכות בה הדרא למרא כמבואר בשו''ע (חו''מ סי' רמה סעי' י) ואין לחלק בין מכר למתנה<sup>[כז]</sup> (כמבואר בחדושי הריטב''א ב''ב נד: הו''ד בהע' באות ו) ואף אם נגדירו כשואל אנן סהדי שאחר שהקונה שילם על הכלי במיטב כספו ודאי שאין בדעתו להחזירו למוכר באיזה זמן ושלא להתחייב על נזקי הכלי כדין שואל במידה ויתקלקל ונמצא גזל בידו. [ולכן אף באופן שיסכם עם המוכר שיהיה שואל על הכלים ויחזירם כשירצה כמו שהציעה בשו''ת משנ''ה (שם) הנה נראה שאין זו עצה מובחרת מהטעם הנ''ל שיש לו להיזהר שלא ליתן או להשאיל הכלי לאחר, ולשלם עליו לכשינזק].

ומה שמצינו בקונה דבר מאכל דמהני דעתו שלא לזכות בכלי בכדי שלא להתחייב בטבילה הנה שם אין הכלי עיקר המקח וכל קיומו בין אצל המוכר ובין אצל הקונה הינו להיות שומר למאכל או המשקה שבתוכו כך שאף אם לא יזכה בו הקונה לא יהיה בדבר חשש גזל שהמוכר מסלק דעתו מהכלי ואינו מקפיד עליו ובזה לחוד מועילה דעתו של הקונה שלא לקנות משא''כ בקונה כלים חדשים שעיקר המקח הינו הכלי וכל מטרתו הינה שיהיו הכלים שלו להשתמש בהם בביתו וחומותיו לעניני אכילה ופשוט שדעתו על קנייתם ואם לא יחול המקח לגביהם הדרו למרייהו ושו''ר כיוצ''ב חילק בשו''ת שרידי אש (שם בסו''ד)

מדוע לא חששו לגזל כששואל הכלי מן העכו''ם

י. ואף (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד סי' קכ סעי' טז) שלענין כלים שאינם טבולים בשבת כתב מרן שנכון שיתנם לגוי ויחזור וישאלם המינו ויפטר מן הטבילה כדין השואל מן העכו''ם וכתב הרמ''א שכך יעשה אף במקום שאין בו מקוה. וסתימת דבריהם מורה שאין לדבר גבול וקצבה ולא שמענו שצריך להחזיר את הכלי לעכו''ם באיזה זמן ושאם נשבר יעלה לו את דמיו [ואף הט''ז שכתב (ביו''ד שם ס''ק יח) שלא לסמוך על עצה זו רק לפי שעה ובשעת הדחק ואח''כ כשיזדמן מקוה לפניו ילך ויטביל כליו ע''ש ועי' גם בפר''ח (שם ס''ק מב) הנה אף לפ''ד לא מצינו שצריך להחזיר הכלי לעכו''ם וכנ''ל].

אך נראה שיש לחלק דשאני התם שהעכו''ם נותן לו את הכלי להדיא בתורת שאלה ללא הגבלת זמן ושאני מנד''ד שאינו מקנה לו בתורת שאלה ואף אם הכלי ניזוק וכדו' מ''מ הרי התשלום עליו הוי חוב וכבר כתב הרמ''א (בחו''מ סי' שמח סעי' ב וע''ע בסי' רפג סעי' ח) דהפקעת הלואתו של העכו''ם מותרת ע''ש ואף לחילול ה' ליכא למיחש דמסתמא אינו מקפיד ובדר''כ גם אינו זוכר משא''כ כשקונה מישראל

יא. ובדוחק יש ליתן מקום לעצה זו אם נחדש שבמקח וממכר אף אם לא חל הקנין המקנה מסלק את רשותו כלפי הקונה כמ''ש בפתחי חשן (קנינים פי''ב הע' יט) וכעין שמצינו לענין גזילה שכתב מרן בשו''ע (חו''מ סי' שנט סעי' א) שאסור לגזול ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי וע''ע בסמ''ע (ס''ק ד) ובחזו''א (דמאי סי' ז ס''ק ה) ועכ''פ בנד''ד שבעה''ב קיבל מעותיו אף אם לא חל המקח והכלי חזר לרשות המוכר מ''מ מסתמא אחר שקיבל מעותיו אינו מקפיד על שימושו של הקונה בכלי ושמפני כך הקונה רשאי להשתמש בכלים אלו ולא לשלם עליהם אם ינזקו וחשיבי כהפקר כלפיו ופטורים מטבילה מדין כלי הפקר אומנם הוא דבר חידוש וצריך למצוא אילן גדול להיתלות עליו בזה וצ''ע



סוף דבר

נראה שכלי שהפקירו הגוי ואח''כ זכה בו הישראל אינו טעון טבילה וק''ו אם משתמש בו בעודו הפקר. ובאופן בו אין אפשרות להטביל הכלים במקוה טהרה נראה שאם בשעת הקנין יכוין הקונה שאינו רוצה לזכות בכלים כלל הרי שיהיה הכלי הפקר ופטור מטבילה עד שיוכל להטבילו ויכוין לזכות בו ויטבילו<sup>[כח]</sup> [בלא ברכה כיון שי''א שאף בכה''ג הינו פטור מטבילה]. ואין ראוי להשתמש בעצה זו רק בשעת הדחק שלא לבטל מעצמו מצות טבילת כלים וברכתה לחינם

והיינו דוקא כשקונה מן הגוי אומנם כשקונה כלי מישראל נראה שאין לסמוך על עצה זו [זולת בקונה דבר מאכל בכלי חד פעמי שהרגילות לזורקו אחר שתכלה תכולתם ובכלים אלו אף אם יכוין לזכות בכלי מצינו עוד טעמים נכונים שלא לחייבו בטבילה ואכמ''ל] וע''ע להלן עצות נוספות למקום בו אין מקוה טהרה מצוי







​
 

אם מועיל להפקיר כלי חדש בכדי לפוטרו מטבילה

הפקר הכלים אחר שבאו לרשות ישראל | הערמה בטבילת כלים | מאימתי חל ההפקר | הערמה באיסור דאורייתא | מדוע לא נתנו עצה זו לענין שבת
​



הפקר הכלים אחר שבאו לרשות ישראל

א. הנה אחרי הודיענו ה' כל זאת בס''ד בסימן הקודם שהמשתמש או זוכה בכלי שהפקירו העכו''ם הינו פטור מטבילה הנה כאן המקום להתבונן לענין ישראל שקנה כלים מן העכו''ם וכבר התחייב בטבילתם אם יועיל שיפקירם אחר כך וישתמש בהם בעודם הפקר או שכיון שחל עליהם חיוב טבילה שוב אינו פוקע אף אם אם יפקירם.

ויש להראות פנים לספק זה במקור הדין של טבילת כלים הנלמד (בע''ז עה:) ממעשה שהיה במלחמת מדין שהכלים באו לרשות ובעלות הישראל ומש''ה ממעטינן כלי שאול מן העכו''ם שאינו חייב בטבילה דלא הוי כמעשה שהיה שישראל זכו בהם לגמרי ויש להסתפק אם בכלל זה יש ללמוד דבעינן דומיא דכלי מדין שהכלים היו עומדים ברשות הישראל אחר שזכו בהם לאפוקי אם הפקירם, או שלא ילפינן ממעשה שהיה במדין רק את דרך הלקיחה הגורמת את חלות החיוב בלחוד אבל להקל ולומר דבעינן דומיא דמעשה שהיה שאף אחר הלקיחה עמדו הכלים ברשות הישראל שהוא נוגע להמשך חלות החיוב זה לא ילפינן.

ב. ונראה לפום ריהטא כי שאלה זו פתרונה במחלוקת רבותינו הראשונים הנזכרת (בסי',, באות ב) בטעמה וענינה של מצות טבילת כלים כי כבר נתבאר מדברי הרמב''ם ודעימיה שהטבילה להכשיר הכלי מטומאת מאכלות אסורות שהיו בו בהיותו ברשות הגוי היא באה וכן דעת רבים מרבותינו ולפי דרכם יש מקום לומר שיש להקפיד על טומאה זו אף אחר שיפקירנו בעליו שכיון שהכלי התחייב בטבילה הנה טומאה שבו להיכן הלכה ולא יוכל להשתמש בו בעוד טומאתו בו. אומנם מאידך מדברי הרא''ש ורבנו שמואל התבאר שאין הטבילה בשביל הטומאה אלא גזירת הכתוב היא ובאיסור והיתר הארוך (הו''ד שם) נתן טעם בזה שהוא כעין טבילת גרים הנצרכת כאשר גר יוצא מטומאה לקדושה וכן הוא בכלים הבאים מרשות עכו''ם לרשות ישראל ולפ''ז נראה דהיינו דוקא באופן שהכלי הינו עומד עדיין ברשות הישראל אך אחר שהפקירו ובעליו הישראל אין עמו הרי שאינו בכלל קדושה ואין ענין להטבילו.

ושם התבאר (באות ו) מדברי מרן השו''ע שסובר כדברי הרא''ש ודעימיה ולפ''ז יש לומר בנדוננו שכל שהפקירם הישראל אף אחר שבאו לרשותו אינם חייבים בטבילה וכן מצאתי בס''ד בדברי הגרש''ז אויערבך (בשו''ת מנחת שלמה מהדו''ק ח''ב סי' סו אות טז) שהקונה כלי מגוי והפקירו ולקחו יהודי אחר ואינו מתכוין לזכות בו כיון שאין לכלי בעלים אין עליו חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות עכ''ל ולפום ריהטא יש לומר כן אף בנד''ד שיועיל שבעליו יפקירנו וישתמש בו שוב שלא על דעת לזכות בו.

חשש נראה כשלו

ב. והן אמת שמצינו בדברי הט''ז (ביו''ד שם ס''ק יח) שעל מה שכתב מרן שבמקום שאינו יכול להטביל את הכלי יתננו לגוי במתנה ויחזור וישאלנו כתב הט''ז דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו ולא עדיף ממשכון עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקעו אצלו דצריך טבילה (כמבואר בסעי' ט) ותו דגבי טלית שאולה מצינו ג"כ שפטורה מציצית כל ל' יום ואח"כ חייב דנראה כשלו וסיים שיטביל כלי זה יחד עם כלי אחר או שיטבילו בלי ברכה עכ''ד והו''ד במשנ''ב (שם ס''ק לה) ועפ''ז היה נראה שאין לסמוך על עצה זו כי אף שאין דעתו לזכות בכלי והינו הפקר מ''מ כיון שישתקע בידו עולמית הרי הוא כשלו ויתחייב בטבילה.

וכיוצ''ב ראיתי בשו''ת מנחת שלמה (מהדו''ק ח''ב סי' סז אות טז) שכתב שלענין כלים שאינם טבולים בשבת לא מצינו לרבותינו שנתנו עצה להפקירם וכתב דהיינו טעמא ''מפני שע''י ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה'' וסיים שאפשר שבשעת הדחק יכולים גם בשבת להפקיר ולכוין שמשתמש כל השבת בשל הפקר והוכיח כן מדין הפקר פירות שביעית החייבים בביעור עכ''ד ע''ש ומבואר שכיון שע''י השימוש הוא נראה כחוזר וזוכה בהם יש לחוש למראית העין ושו''ר שכ''כ בס' משמרת הבית קארפ (פ''ה אות ח) שלא מועיל להפקיר כלי חשמלי בכדי לפוטרו מטבילה וביאר (בהע' 8*) שהוא על פי דברי הט''ז הנ''ל.

ג. אומנם לבד מה שדברי הט''ז גופא דבר חידוש הם ומסתימת דברי מרן והרמ''א לא משמע הכי הנה גם על ראיות הט''ז יש מקום לבעל דין לחלוק כי מה שכתב לדמות ענין זה למשכון שנשתקע ביד הישראל שחייב בטבילה והכי נמי כלי הפקר שכיון שמשתמש בו ומשתקע בידו יתחייב בטבילה יש לחלק ולומר דשאני משכון שאם העכו''ם לא יפרע את הלואתו אכן יעמוד המשכון ביד הישראל תחת חובו ויהיה שלו מן הדין כיון שנטלו במשכון משא''כ הכא דלעולם הוא שאול אצלו ואין צד שיהפך להיות שלו אם לא יכוין לזכות בו כמ''ש הכנה''ג (הגב''י אות סב) וע''ע בשו''ת שבט הלוי (ח''ט סי' קסז)<sup>[29]</sup>.

ומה שכתב שיש לחוש בדבר שנראה כשלו כי היכי דחששו חז''ל בטלית שאולה אחר ל' יום הנה לולא דמסתפינא אמינא שאין הדמיון שווה והוא כי עד כאן לא חייבו חכמים טלית שאולה אחר ל' יום בציצית מפני שנראית כשלו מאחר ועין הכל ממשמשת בה ורואה שאינו מטיל ציצית בטליתו וכיון שאחר ל' יום הינו נראה כבעלים חייבהו חז''ל מפני מראית העין, אומנם כל זה אינו ענין לטבילת כלים שאף אם הכלי אכן נראה כשלו אינו ניכר אם התחייב בטבילה כי לא ידוע אם קנאו מן העכו''ם או ישראל ואינו ניכר אם הטבילו אם לאו ולכן יש לומר שלא איכפת לן מה שנראית כשלו לחייבו בטבילה בעבור זה.

וכד דייקת שפיר עינך תחזנה מישרים כי כן נראה להוכיח מדברי המגן אברהם (ס''ס יג) שהקשה מדוע לענין טבילת כלים סמכינן על העצה שיתנו לגוי ויחזור וישאלנו ולענין טלית שנפסלה לא סמכינן עלה וכתב המג''א ליישב ''ונראה לי דמ"מ חייב מדרבנן שנראה כשלו כמ"ש (סי' יד ס"ג) בטלית שאולה לאחר ל' יום וכ"ש הכא שבאמת הוא שלו'' עכ''ל וממה שכתב לחלק בין טלית לטבילת כלים נראה שבענין טבילת כלים אין לחוש שנראה כשלו ודו''ק וע''ע גם בשו''ת משנ''ה (חט''ז סי' יח) מה שתפס ע''ד המנחת שלמה בזה.

ובזה יבואר מה שמצינו בכמה דוכתי שהאחרונים נתנו עצה להקנות הכלי לגוי ולא הגבילו זאת ונראה שנטו מדברי הט''ז בזה וכן נראה מדברי מהר''י זאבי (בכה''ג שם אות יח) לגבי כלי גדול שכתב בפשיטות שיתננו לגוי ומשמע שמועיל אף אם ינהג כן לעולם ועל דרך זו יש ללמוד מדברי הבן איש חי (ש''ב פ' מטות אות יא) ומדברי הגרע''י בהלכו''ע (עמ' רסב טור א ועמ' רסה אות ט) שכתבו בפשיטות שמועיל מה שיתן לגוי ולא חששו לדברי הט''ז בזה וע''ע בהוראה ברורה (בבה''ל הארוך שבסוף הסי' ד''ה יתננו) שאספו כעמיר גרונה בזה וראיתי להגר''ש עמאר בספרו מלאכת שלמה (שו''ת סי' לד אות ד סד''ה והכלי) שהעיר דצריך להבין אמאי לא חשש למ''ש הפוסקים דאחר השבת צריך להטבילו משום שמשתקע אצל היהודי לצמיתות ואולי הקלו בשעת הדחק עכ''ד ואולם להאמור הדברים מבוארים שלא חשש לדברי הט''ז בזה ונקטו כסתימת דברי מרן שיועיל אף לעולם.

אולם לבד כל זאת נראה שאף לדברי הט''ז יש לומר דדוקא התם כיון שבא לרשותו בשאלה מיד העכו''ם הרי שאם שואל המינו לעולם, הוי כלקוח וא''כ נמצא שבא מרשות העכו''ם לרשותו וחייב טבילה אומנם הכא שהוא הפקר הרי שאף אם נחשיבנו כשלו אחר זמן מ''מ הרי הוא כזוכה מן ההפקר ולא בא הכלי מרשות עכו''ם לרשות הישראל וכמבואר בריש אמיר (עי' בסי',, באות ג) דבעינן דומיא דמעשה שהיה שיצאו מרשות עכו''ם לרשות ישראל ויש לומר שלכו''ע אף לפ''ד הט''ז אינו חייב בטבילה בנד''ד [ואפשר שאף אם יכוין להדיא לזכות אח''כ לא יגרע בזה דס''ס זוכה הוא מן ההפקר ויל''ע].

מדוע לא נתנו עצה זו לענין שבת

ה. ואומנם נודעו דברי המהרי''ל דיסקין (קנ''א אות קלו) הסובר שלא מועיל הפקר בכה''ג שמשתמש בכלי ואינו חפץ לזכות בו וטעמו ונימוקו עמו מפני שהכלי נראה כשלו ואיכא חשדא ועשה סמיכה בכל כוחו על דברי המגן אברהם (בסי' יג ס''ק ח הו''ד לעיל) שטלית שאולה וכן טלית שהקנה לחברו וחזר ושאל המינו חייבת בציצית מפני שנראית כשלו וכתב המהרי''ל דסקין שה''ה להכא שלא יועיל הפקר כיון שנראה הכלי כשלו ועוד הוסיף ראיה גדולה ממה שמרן והרמ''א (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד סי' קכ סעי' טז) לא כתבו עצה זו בכדי להיפטר מטבילת הכלי בשבת אלא כתבו שיתננו לעכו''ם במתנה ויחזור וישאל ממנו ש''מ שאין עצה זו מועלת מפני שבכה''ג נראה הכלי כשלו וחייב בטבילה עכ''ד וכן הסכים לו בשו''ת ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו סוף אות ב) שלא מועיל הפקר בכדי לפטור כלי מחיוב טבילה ע''ש.

והנה בעיקר מה שכתב לדמות ציצית לטבילת כלים הנה כבר נתבאר שכיוצ''ב כתב גם הט''ז (בס''ס קכ ס''ק יח הו''ד להלן) וכבר הערנו בזה בס''ד לעיל (אות ב-ג). אך מה שהעיר מפני מה לא מצינו לרבותינו שנתנו עצה זו בכדי להיפטר מטבילת כלים בשבת אכן קושיא אלימתא היא

והיה נראה במחשבה תחילה שכיון שענין ההפקר בשבת תליא בפלוגתא דקמאי כי לדעת הרמב''ן (פסחים ד:) אסור להפקיר בשבת [ועפ''ז הוכיח שביטול חמץ אינו מדין הפקר דאיך יבטל בערב פסח שחל בשבת] וכן מבואר בדברי הריטב''א (שבת קכ. ד''ה ואומר). ומאידך דעת המאירי (שבת קכז:) שמותר להפקיר בשבת שלא אסרו אלא כעין מקח וממכר שבא לרשות אחר משא''כ בהפקר ואפילו זכה בו אחר מאליו הוא זוכה בו עכ''ד וע''ע בחזו''ע שבת (ח''ו עמ' יט) וכיון דלאו מילתא פסיקתא היא י''ל שמפני כך לא נתנו עצה זו

אומנם גם בזה אין די חדא דמחלוקת זו לא נזכרה בשו''ע ולא נחית לה בשום דוכתא ומה גם שלענין בית שאין בו מזוזה וטלית שאין בה ציצית אמרו חז''ל דמהני אם יפקירם בשבת (עי' שבת קלא:) ולא חששו לעשיית הפקר בשבת וכבר העיר בזה בשו''ת משנה הלכות (חט''ז סי' יח ד''ה ובדין) וזאת לבד שלענין מקום שאין מקוה מצוי בו כתב הרמ''א (ביו''ד שם) שהנכון שיתנו לגוי ויחזור וישאלנו וכן בכמה מקומות מצינו לרבותינו האחרונים שנתנו עצה זו ומדוע לא נתן עצה פשוטה זו שיפקרנו

ולדידי חזי לי בפשיטות שכיון שהלכה רווחת היא (בחו''מ סי' רעג סעי' ז) שהפקר צריך להיות בפני שלושה כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידים [ואף מש''כ הרמ''א שם שיש אומרים שהפקר בינו לבין עצמו הוי הפקר היינו מה''ת אבל מדרבנן מודי דבעי בפני ג' כמש''כ הסמ''ע (בס''ק יא) שם] א''כ לפי מציאות זמנם שהיו העכו''ם מצויים בינותם הרי שיותר נקל ליתנו במתנה לגוי אחד מאשר לחזר אחר שלושה ישראלים ולהפקירו בפניהם ומה גם שרובא דעלמא יהיו יראים לנפשם שמא יקדמנו אחר ויזכה בממונם ולכן לא נתנו מרן והרמ''א עצה זו ופשוט<sup>[30]</sup>

[והן אמת שלענין בהמת ישראל המושאלת לעכו''ם ועיכבה העכו''ם בשבת בידו כתב מרן (או''ח סי' רמו סעי' ג) שכיון שהישראל מצווה על שביתת בהמתו יפקירנה בינו לבין עצמו ע''ש וחזינן דנחית לעצה זו ומדוע לא כתבה גם לגבי טבילת כלים, הנה נראה דלאו קושיה היא כי מאחר ואין הבהמה בידו אין לו עצה אחרת שאינו יכול להקנותה שבהמה נקנית במשיכה או הגבהה (עי' חו''מ סי' קצז) ולכך כתב שיפקירנה והוסיף שבכדי להינצל מאיסור תורה מהני שיפקירנה אפילו בינו לבין עצמו ויועיל להצילו מאיסור שביתת בהמתו אומנם הכא שהכלי בידו ודאי שהעצה המובחרת והמצויה ביותר היא ליתנו לעכו''ם

ואף שלענין טלית ובית מבואר בגמ' (שבת קלא.) שאם מפקירם הינו נפטר מציצית ומזוזה אין להעיר ומדוע לא כתבו עצה פשוטה דהיינו להקנותם לחבירו דאה''נ יועיל זה לפטור מן התורה (ולפ''ד המג''א הנ''ל יהיה חייב עכ''פ מדרבנן) אומנם התם לא נחתו ליתן עצה לפטור ממזוזה וציצית ולכך לא הוזכר שם ענין הנתינה לאחר ופשוט ע''ש ודו''ק]

הערמה בטבילת כלים

ו. אלא שנראה שיש בדבר מקום עיון מצד ענין הערמה שכיון שמפקירו ושוב חוזר וזוכה בו הנה נראה שאין לך הערמה גדולה מזו ויש לעיין אם מועילה הערמה להפקיעה דבר מידי איסורו ובעז''ה יתברך אשנה פרק זה ואמרתי להגיד מראשית דברי הירושלמי (פסחים פ''ב הלכ' ב) לענין המפקיר חמצו קודם הפסח שלדעת ר' יוחנן אחר הפסח חמצו אסור דחיישינן להערמה ולדעת ריש לקיש חמצו מותר ולא חיישינן להערמה וקיי''ל כר יוחנן כמ''ש הטור (בסי' תמח) ומרן בשו''ע (שם סעי' ה).

ובביאור סברת ר' יוחנן שחשש להערמה נראה שנחלקו בזה רבותינו הראשונים כי הרא''ש (פ''ב סי' ד והו''ד בב''י בסי' תמח סעי' ה ובמשנ''ב שם ס''ק כה) פירש דחיישינן ''שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו'' ועל דרך זו כתב בשו''ת אור זרוע (סי' תשמח ד''ה כתבת) ''דר' יוחנן דחייש להערמה בחמץ שבידו חייש שמא לא יפקירנו ולא יוציאנו מרשותו ויאמר הפקרתי'' עכ''ל והיינו שחששו שמא יערים וישקר שיאמר שהפקיר את חמצו ולא עשה כן אומנם מצינו למאירי במגן אבות (ענין יח) שביאר ענין ההערמה דהכא שהואיל ומפקירו קרוב לזמן הפסח חיישינן ''שלא כיון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח'' והיינו שמא לא יגמור בלבו להפקירו

ונ''מ באופן שחפץ לאוכל חמץ זה בעצמו לאחר הפסח כי לפ''ד הרא''ש נראה שחז''ל חששו להערמה היינו דוקא שאחרים לא יאמינהו כשאומר שהפקירו שמא יאמר הפקרתי והוא לא הפקיר אבל אם יודע בעצמו שהפקירו וחפץ לאוכלו לית לן בה וכן כתב מהר''ם רקאנטי (הו''ד בשכנה''ג הגב''י ס''ס תמח) ''מותר להפקיר חמץ קודם שעה ו' על מנת לזכות בו אחר הפסח, ושרי אף באכילה. וההיא דר"י בהפקיר חמצו, היינו דחייש שמא לא יפקיר כלל, אבל הפקיר בודאי שרי'' אומנם מאידך לדברי המאירי יש לחוש שמא לא גמר בלבו להפקירו וקאי בבל יראה וא''כ אף לדידיה אסור ועי' כעי''ז בשו''ת כתב סופר (יו''ד ס''ס קנז) שכתב לתלות זאת במחלוקת הנ''ל.

אומנם שוב בינותי כי אף שבדברי הרקנטי הנ''ל מבואר להדיא שאם אכן יפקרו יועיל לו לאחר הפסח וכן יש לצדד בפשיטות לדעת האור זרוע הנ''ל אומנם בדברי הרא''ש ומרן יש מקום עיון והדעת נוטה שלפי דבריהם לא פלוג רבנן ואף בעל החמץ עצמו אינו רשאי להנות מן החמץ אחר הפסח וחילי ממה שכתב הרא''ש בתחילת דבריו בזו הלשון ''וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה ובירושלמי פליגי ביה דגרסינן התם הפקיר חמצו ביד' אחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה. כלומר 'שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו'' עכ''ל הרי דאייתי לדברי הירושלמי בגוונא שמצא חמץ בביתו אחר הפסח שמן הדין הוא מותר ומשמע לא שנא לדידיה ולא שנא לאחרים ולבתר הכי נסיב תלמודא ירושלמי לאסורי ומשמע נמי דלא שנא לדידיה ולא שנא לאחרים וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא''ש ''חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אף על פי שבטלו אסור באכילה'' וכן הוא בטור (סי' תמח) ובשו''ע (שם סעי' ה) כלשון הזה ועל כן נראה דס''ל להרא''ש שחז''ל אסרו כל חמץ שהפקירו בערב פסח בין לעצמו בין לאחרים מחשש הערמה ואפילו ודאי הפקירו וכן מצאתי בשו''ת נודע ביהודה (או''ח מהדו''ק סי' יח) ע''ש

ז. ומעתה נהדר אנפין לנד''ד ולאור זה יש לעיין אם גם בשאר דוכתי שאדם מפקיר כליו וחפציו בכדי להימנע מאיזה איסור אם הפקרו הפקר ובפרט יש בדבר מקום עיון לפ''ד הרא''ש שהוא תקנת חכמים שלא יועיל הפקר יש להתספק אם רק לענין חמץ תקנו כן או לא פלוג רבנן וה''ה בשאר מילי וכן לפמ''ש דברי המאירי שהוא מחשש שמא לא יפקרנו בלב שלם האם יש לחוש כן בשאר דוכתא שמפקיר בכדי להינצל מאיסור<sup>[31]</sup>.

ונראה שהאמת תורה דרכה שרק לענין חמץ חששו חז''ל להערמה ולא בשאר דוכתא ומקור נפתח לדברינו מצינו בדברי המהרי''ל (מנהגים ל' יום קודם לפסח אות ה) שכתב שיש לחלק בין חשש הערמה שבחמץ לשאר דוכתא דדוקא בחמץ חששו ''משום דמילתא דקביעא הוא, וגזרינן במילתא דקביעא דילמא אתי למיסרך. וכה"ג אסר ר' יוחנן בירושלמי חמץ שביטלו ונמצא אחר פסח מפני הרמאין, אף על פי דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר ודוגמת זה באיסור שביתת שבת, המפקיר בהמתו אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש לרמאות טפי'' וכן מצינו בתשובת הרדב''ז (ח''ג סי' תלו) שכתב שאף שלענין שביעית מבואר בירושלמי (שביעית פ''ט הלכ' ד) דמהני מה שיפקירו ויחזור ויזכה בו מ''מ לענין חמץ יש להחמיר ''דלא דמי איסור שביעית דקיל לאיסור חמץ דחמיר דאסור בכל שהו וענוש עליו כרת ועובר על בל יראה ובל ימצא ואסור בהנאה מה שאין כן בכל איסורין שבתורה ואם הקלו בשביעית נקל באיסור חמץ (בתמיהה)''. עכ''ל [וקצת צ''ע שלא זכר מדברי הירושלמי הנ''ל בפסחים (פ''ב הלכ' ב) דמבואר בו להדיא דלא מהני הפקר לענין פסח וצ''ע] ומבואר דלא החמירו וחששו חז''ל להערמה רק בחמץ משום דחמיר משאר איסורים ומשום דהוי מילתא דקביעה.

ועוד יש להוסיף שי''ל שדוקא לענין חמץ תקנו שלא יועיל הפקר בפרט לדרכו של המאירי שחששו שמא לא יפקיר בלב שלם והוא על דרך שכתב בשו''ת חת''ס (או''ח סי' קיד ד''ה אומנם) לבאר מה שלא מועיל אם יפקיר חמצו קודם הפסח שהוא מפני שעיקר הביטול מן התורה הוא בלב שיהיה נחשב בעיניו כאילו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהיה מוסכם בלבו בהסכמה גמורה וירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהיה מותר לו באכילה או אפילו בהנאה ממילא אינו נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל, נמצא ממילא עובר עליו בבל יראה, על כן אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח, נמצא ממילא יהיה נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו, נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מ"מ ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא עכ''ד ומעתה יש לנו לומר שדוקא לענין חמץ תקנו שלא יועיל הפקר שבזאת התקנה יסיח דעתו מחמצו ונמצא ניצל מאיסור בל יראה מה''ת אומנם בשאר דוכתא כגון הכא שחפץ להפיקר כליו ע''מ לפוטרם מן הטבילה הנה אם נאמר שלא יועיל הפקרו הרי שאיננו ניצל בזה מביטול עשה של טבילת כלים ודו''ק כמו כן יש להוסיף לדרך זו את דברי רעק''א בתשובה (מהדו''ק ח''א סי' כג ד''ה מ''ש מעכ''ת) שלא חששו להערמה רק לענין ביטול שאומר בפיו את אשר בלבו דהוי כעפרא דארעא ואם אין פיו ולבו שווים הרי שלא עשה כלום אבל הפקר מהני אף אם לא יפקיר בלב שלם ע''ש<sup>[32]</sup>

ח. והוצרכתי לכל זה כי ראיתי בשו''ת עבודת הגרשוני (ס''ס כד) שכתב שכשם שלא מועיל הפקר לענין חמץ הרי שה''ה שאינו מועיל גם לענין שיפטור בהמתו מבכורה דתקנת חז''ל היא שמא יערים ע''ש<sup>[33]</sup> וחזינן דס''ל דאף בשאר מילי חששו חז''ל להערמה ואפשר דאזיל לשיטתו שכתב (שם בסי' קה) לדקדק מלשון הרא''ש הנ''ל שאף אם יפקירו בפני עדים חמצו אסור והיינו משום 'דלא פלוג' ע''ש וכמו כן ס''ל שמשום לא פלוג יש לאסור ולחוש להערמה אף בשאר דוכתי ולאו דוקא בחמץ אומנם מדברי הירושלמי הנ''ל לענין שביעית מבואר שאין לחוש לתקנת הערמה בשאר מילי וכמו שכתבו לחלק הרדב''ז והמהרי''ל וכן יש מקום לחלק לפ''ד שאר האחרונים הנ''ל ודו''ק.

ולא זו אלא שבאופן שיפקיר בפני ג' אף לר' יוחנן דחייש להערמה אין לחוש בכהאי גוונא כי יש לומר דהא דחיישינן להערמה הוא מפני שלהפקר ליכא קול ויכול לומר הפקרתי והוא לא הפקיר כנ''ל אומנם כשמפקיר בפני ג' שוב איכא קלא וכן מבואר בשיירי כנסת הגדולה (הגב''י סי' תמח אות ז) ותנא דמסייע ליה הוא הראבי''ה (פסחים סי' תיז) דאי מפקר בפני ג' ליכא למיחש להערמה וכן הלכה גם מדיני הפקר שצריך להפקיר בפני ג' כמבואר בשו''ע (בסי' רעג סעי' זׂׂ) [ואף שהנודע ביהודה (או''ח מהדו''ק סי' יח ד''ה ואומנם כתבו) והפר''ח (שם אות ה) והרב עבודת הגרשוני (ס''ס קה) ועוד רבים ס''ל לא מהני הפקר חמץ אף אם יפקירנו בפני עדים ועי' גם בחת''ס (או''ח שם) מ''מ נראה דנקטינן כהכנה''ג הנ''ל דהראבי''ה מסייעו ובפרט דאינו אלא מילתא דרבנן וק''ו בשאר מילי שאינם חמץ.]

ועפ''ז נראה פשוט דמהני הפקר בנדוננו אף שאינו עושה זאת אלא בכדי לפטור כליו מטבילה דמסתמא מפקירם בלב שלם והכי הוי סוגיה דעלמא וכן מצינו דמהני הפקר בכדי לפטור בגדיו מציצית וביתו ממזוזה (עי' שבת קלא.-:) וחזינן דאע''פ שאינו חפץ בהפקרם ואינו עושה רק בכדי לפוטרם ממזוזה ומציצית אעפ''כ מסתמא הוי הפקר ועי' בחדושי רעק''א (שו''ע סי' יג סעי' ג) דמהני אף מדרבנן ודו''ק.

מאימתי חל ההפקר

ט. והנה מצינו (נדרים מג:-מד.) שתקנו חז''ל שהמפקיר שדהו יכול לחזור בו עד ג' ימים וטעמו של דבר שחששו לרמאין שיפקרו שדותיהם בכדי להיפטר מן המעשר (דהפקר פטור מן המעשר) ולכן תקנו שלא יחול רק עד ג' ימים ובאותם ג' ימים איננה הפקר ואם יאכל המינה יעשרנה [ועוד מבואר שם שאם הפקיר לזמן ואמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד וכדו' עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו והא דלא תיקנו בכה''ג ג' ימים הוא מפני דהוי מילתא דלא שכיחא] ע''כ ומבואר א''כ שמדרבנן אין ההפקר חל מיד אלא בעי המתנת ג' ימים ויש לעיין אם הוא תקנת חכמים רק בקרקע או שלא פלוג וה''ה לשאר מילי שלא חל ההפקר מדרבנן עד שיעברו ג' ימים.

והיה נראה לענ''ד לדקדק מלשון הירושלמי הנ''ל (פסחים פ''ב הלכ' ב) לענין המפקיר חמצו ביג' בניסן שנחלקו ר' יוחנן ור''ל אם חמצו אסור אחר הפסח והנה מיג' ניסן עד טו' בו ליכא אלא ב' ימים ומבואר דהוי הפקר ואף ר' יוחנן שסבר שחמצו אסור טעמו הוא מחשש הערמה כדלעיל ושמעינן שבעלמא חל ההפקר מיד

אומנם יש לדחות על פי מה שפירש הראבי''ה (בסי' תיז בפסחים) שהיא גופא טעמא דר' יוחנן דחייש להערמה ולכן סבר דחמצו אסור והיינו חשש הערמה דמעשרות שתקנו שלא יועיל ההפקר עד ג' ימים ומפני כך חמצו אסור ור''ל פליג וס''ל דלית הלכתא הכי ולכן חל ההפקר מיד וחמצו מותר ומבואר מדברי הראבי''ה דס''ל שחששו חז''ל להערמה ואף בשאר מילי תקנו שלא יועיל הפקר קודם ג' ימים<sup>[34]</sup>

ונראה שהוא תלוי בפלוגתא דקמאי כי לבד הראבי''ה דלעיל דס''ל שאף בשאר מילי תקנו חז''ל שלא יועיל הפקר תוך ג' ימים הנה כי כן גם דעת הרא''ש (הו''ד בסמ''ע סי' רעג ס''ק יג) ''והא דאמרינן דעד שלשה יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהן כדי לפטרן מהמעשר לכך תקנו חז"ל דלא הוי הפקר עד אחר ג' לפטרו מהמעשר ואגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' כל זמן שלא זכה בה אחר'' ומבואר שאף בשאר הפקר אחר תקנו כן (וכמו שדקדק הדרישה בסי' רעג סס''ק ג)

אומנם מאידך בדברי התוס' (נדרים מה. ד''ה ריב''ל הו''ד בש''ך סי' רכא ס''ק נג) מבואר שלא תקנו זאת רק בקרקע אבל במטלטלין אי''צ ג' ימים וכן מבואר בלשון הרמב''ם שכתב (נדרים פ''ב הלכ' יז) ''המפקיר את 'שדהו' ולא זכה בה אדם כל שלשה ימים יכול לחזור בו, אחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו'' וממה שדקדק לכתוב 'שדהו' משמע שסובר שתקנה זו אינה רק בשדה ועל דרך זו יש ללמוד מדברי מרן (בחו''מ סי' רעג סעי' ט) שהעתיק את לשון הרמב''ם הנ''ל לדינא וכן דקדק המחנה אפרים (זכיה מהפקר ריש סי' ח) מדבריהם שהוא רק בשדה ולא בשאר מטלטלין וכן הוא בשו''ת חות יאיר (סי' מח במוסגר)

וטעם החילוק בין קרקע למטלטלין ראיתי בשו''ת משנת יוסף ליברמן (ח''ג בסה''ס לסי' לו ד''ה הנה) שביאר שהטעם שצריך ג' הוא מפני שבזה יש לו גמירות דעת שיודע שאחד יכול לזכות והשנים יעידו אומנם במטלטלין הרי שבעצם התפיסה שיתפוס הזוכה ששמע שהפקיר ד''כ יזכה בדין [בדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר] ומש''ה אי''צ ג' משא''כ בקרקע שבחזקת בעליה עומדת ובלי עדים אפילו יתפוס הזוכה יכול המפקיר להכחישו ולכן צריך ג' עכ''ל ודפח''ח

ועכ''פ אנן אזלינן בתר מרן בכל דוכתא והכי נמי הכא נקטינן שבמטלטלין מהני ההפקר מיד [ובפרט כשעושה להינצל מן האיסור אדרבה יותר גמור בדעתו הלקפיר בלב שלם כמבואר בתוס' (שבת יח:)] והכי הוי סוגיה דעלמא דהפק במטלטלין מהני מיד וכן מצינו לענין מצות שביתת בהמתו שאסור להשאילו בהמתו לעכו''ם בערב שבת וכתב מרן (באו''ח סי' רמו סעי' ג) ''ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמר בהמתו קנויה לא"י כדי שינצל מאיסורא דאורייתא'' ואם ההפקר חל רק אחר ג' ימים מה הועילו חכמים בתקנתם וכן נראה גם מדברי האחרונים שעל מה שכתב מרן (בסי' תס סעי' ג) ''שהלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורים שיפלו בשעת לישה וכו' אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן'' וכתב מהר''י ברונא (הו''ד בדרכ''מ ס''ק ב) שה''ה אם יאמר יהיו הפקר וכן כתב הט''ז (שם ס''ק ג) וכן הסכמת האחרונים דמהני ואם איתא שההפקר חל אחר ג' ימים נמצא עובר בבל יראה וכן מבואר מדביר הירושלמי הובא בכס''מ (שמיטה ויובל פ''ז הלכ' ג) לענין ביעור פירות שביעית וז''ל רבי יצחק הוי ליה עובדא פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר' יאשיה א"ל חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון פירוש שלשה אוהבים שאפי' שתפקי' הפירות לא יזכו בהם קפודקאי דצפרי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה (פירוש כשתראו שהרגל כלה מן השוק תוציאו הפירות לחוץ ותפקירום ותחזו ותזכו בהם) ע''כ וחזינן שההפקר חל מיד שאם היה חל אחר ג' ימים הנה כיצד היו יכולים לחזור ולזכות מיד שבזה היה ההפקר מתבטל[35] וכן מבואר מדברי המשנ''ב (בסי' יג ס''ק טו) לענין היושב בבית הכנסת ומצא שטלית גדול דיליה פסולה שיפקירנה דאז פטור מלעשות לה ציצית וכשיגיע לביתו יחזור ויזכה בה ע''ש ומקור דבריו ממש''כ המלבי''ם בארצות החיים (שם סעי' ג א''י בסופו) וכן הוא בעוד דוכתי ומכל הנ''ל חזינן דהפקר במטלטלין מהני מיד והכי נקטינן

הערמה באיסור דאורייתא

ד. והן אומנם ידועים המה דברי הגאון תבואת שור בחדושיו לפסחים (דף כא.) על מה שנהגו במקומו שהיו היהודים מוכרים את בהמותיהם לעכו''ם קודם הפסח בכדי שיאכילום העכו''ם חמץ בפסח (ולא ישנו את מאכלם מפני שגורם קלקול לבהמות) והעיר התבואת שור שאין לדמות הערמה זו למכירת חמץ ''דהנה מעיקרא דדינא פירכא על מכירת חמץ הנהוג הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ, כנהוג עתה שאין מוכרים בדבר מועט ושאר הוכחות טובא אלא נ"ל כיון דהאיסור מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכל אחד מבטל חמצו בלב שלם כמ"ש הפוסקים דצריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על לא תעשה וכ"ש איסור חמור כזה ולא נשאר כי אם איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו אמנם כל זה להפקיע איסור דרבנן ומחמת הדחק שיהיה הפסד גדול ורב כשיבערו כל חמצם והתירו למכור באופן הנ"ל ולא פלוג בין רב למעט אבל להפקיע איסור דאורייתא דהיינו להאכיל בהמות ישראל חמץ בפסח לא מהני מכירה שידוע שכוונתו רק להאכיל ולא להניח כך והכי מוכח מלשון רש"י ז"ל (שבת קלט:) ואפי' בדרבנן אמרינן התם היכא דמוכחא מילתא אין מערימין ותו דהכא מוכחא מילתא דהערמה טפי דכי ימות מן הבהמה אין הגוי משלם לו כלום או היא חולה ושאר הזיקות דשכיחי טפי מבחמץ דמינח נייח הישראל משתדל בו ופשיטא דאין הגוי מקבל עליו האחריות הגדול הזה בשביל הנאה מועטת שיש לו. ותו דבשלמא במכירת חמץ כיון דלא סגי בלא"ה או שימכור או שיבער אמרינן דגמר ומקנה אבל הכא למה לו למכור בהמותיו בשביל הפסד מועט שיקולקלו זמן מה וחוזרים בשבוע או שתים ושלש לאיתנם עכ''ל התבואת שור ע''ש ומדבריו אתה תחזה דעת עליון שלא התירו לעשות הערמה בכיוצ''ב רק באיסור דרבנן ודוקא בהערמה שאינה ניכרת ולפ''ז הנה פשוט דכיון דנקטינן שטבילת כלי מתכות מה''ת כמו שנתבאר (,,) הרי ששוב אין לסמוך על עצה זו להפקיר הכלי דהוי הערמה גדולה וניכרת כי מי הוא זה שיקנה חפץ במיטב כספו ויפקירנו חינם וימשיך להשתמש בו כך שהיה נראה שאין לסמוך על עצה זו של הפקר בנד''ד

אך שוב בניותי וראיתי למלבי''ם בספרו ארצות החיים (סי' יג א''י סס''ק ג ד''ה עוד כתב המג''א) שהסכים עם התבואת שור ועפ''ד כתב ליישב את קושיית המג''א הנ''ל (,,) מדוע מדוע לא יקנה טליתו לאחר ויחזור וישאלנה וע''י זה יפטר מציציצת וכתב ליישב ''י''ל דהא זה היה הערמה הניכרת ונהי דבדרבנן שרי ולזה סמכין על העצה זו בטבילת כלים שהם דרבנן לרוב הפוסקים אבל לסמוך על הערמה ללבוש בגד בלא ציצית שהוא איסור מדאורייתא אין להתיר וכן כתב מדנפשיה הרב ישועות יעקב (או''ח סי' יג ס''ק ד) דשאני טבילת כלים דמהני בהו הערמה דכיון דלרוב הפוסקים הוי מדרבנן משא''כ בציצית ע''ש. והנה אם כי במה שהניחו שמצות טבילת כלים הוי מדרבנן כבר נתבאר (,,) שדעת מרן השו''ע דהוי מהתורה ואעפ''כ כתב לסמוך על הערמה בטבילת כלים (באו''ח סי' שכג סעי' ז וביו''ד ס' קכ סעי' טז) ושמועיל שיקנה את הכלי לעכו''ם ויחזור וישאלו המינו ועל כרחך חזינן שאף בדאורייתא מועלת ההערמה<sup>[36]</sup> וכן מבואר בדברי החיי אדם (נשמת אדם כלל קיט אות ח) ושם דחה את דברי התבואת שור והוכיח שאף בדאורייתא עבדינן בכמה דוכתי הערמה ע''ש ובדרך זו הלך בשו''ת עונג יו''ט (או''ח סי' כח) ודחה את דברי התבואת שור והכיח שאף בדאורייתא מהני הערמה אלא שיכונו דעתם לקנות ולהקנות ולא יעשו כמצות אנשים מלומדה ע''ש ועי' בשו''ת יבי''א (ח''י יו''ד סי' לח אות ב) שאסף כעמיר גורנה בזה דברי רבותינו הפוסקים ע''ש מ''מ התבאר שלכל הדברות לענין טבילת כלים יש לסמוך על הערמה לפטור הכלי מטבילה וע''ע בשו''ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח''ב סי' כב)

ונראה שאף שלכתחילה אין נכון להקנות לגוי או להפקיר ולעשות שאר הערמה וטצדקי למפטר נפשיה שעי''ז מפקיעה מעצמו מצוות טבילת כלים (ועי' ברכות לה: בא וראה מן בין דורות הראשונים וכו') אומנם בשעת הדחק ומקום הצורך נראה להקל לכתחילה לעשות הערמה כה''ג דהכא עדיף טפי והוא לפי מה דקיי''ל (בשו''ע סי' רעג סעי' ז) דהפקר הוי בפני שלושה וכבר כתב ראבי''ה (פסחים סי' תיז) שכל שנעשה ההפקר בפני שלושה אין לחוש להערמה לכו''ע ע''ש והיינו מפני שאחד יכול לזכות ויהיו שנים מעידים ע''כ דבלב שלם מפקירו [ונראה שאף הרשב''ש (בסי' תסח) שכתב לפקפק על עיקר ההעצה של נתינת הכלי לגוי דהוי הערמה ע''ש מ''מ הכא אפשר דמודי מהטעם הנ''ל] ובפרט שכבר כתב הרשב''א (ביצה יא: ד''ה רב אדא) שאין אומרים בהערמות זו דומה לזו ובשו''ת חת''ס (או''ח סי' סב) האריך להוכיח שאין כל המקומות והזמנים שוים לחז"ל בזה ושמצינו דוכתי שאף באיסור דרבנן אסרו הערמה ומידך מצינו שאף באיסור דאורייתא התירו ואין בדבר כלל גמור ע''ש ומעתה אף אם נמצא בכמה דוכתי שהחמירו רבותינו בעניני הערמה מ''מ אין לנו לדון בזה אלא בדבר הלמד ממקומו ואחרי שעיננו הרואות מש''כ מרן להתיר הערמה בטבילת כלים ע'י הפקעת בעלותו הכי נקטינן דמהני וה''ה לענין הפקר ודכוותיה<sup>[37]</sup>.

ובס''ד שבתי וראיתי בדברי אחרוני הזמן שכתבו שמועיל הפקר לפטור כלים מטבילה אף אחר שבאו לידי הישראל וכן כתבו בשם הגרי''ש אלישיב (דרשו סי' שכג הע' 29) וכן כתבו בשם החזו''א (אורחות רבנו ח''ד עמ' נד בנמ''ח) לענין קופסת שימורים שמחוייב לרוקנה מיד בפתיחתה שחייבת בטבילה ואם אינו מעונין לעשות זאת יפקירנה ויפטור אותה בכך מטבילה עכ''ד וחזינן דס''ל שהפקר פטור מן הטבילה אע''פ שמשתמש בו וכבר עמד בזה באריכות בשו''ת משנה הלכות (ח''ה סי' קי ושם בסו''ד ד''ה ולפ''ז) שהפקר הוא סילוק רשות גמורה ולכן אפילו אחר שקנה הישראל את הכלי מן העכו''ם מהני אם יפקירנו ושנה פרקו בענין זה (בספרו בח''י סי' קב-קה) והוכיח במישור שאף באופן שמשתמש בכלי לעולם כל שאין דעתו לזכות בו אינו זוכה בו בעל כורחו ואינו חייב בטבילה ע''ש ושוב כתב כן בספרו האחרון (בחי''ט סי' קיב) להתיר בזה בשעת הדחק כשאין לו כלים אחרים ע''ש שו''ר גם בשו''ת כרמי אפרים (חיו''ד סי' לד) שנשאל לענין טבילת כלים בימי הקורונה שהרשויות הקנדה חיבו לסגור את המקואות וכיצד ינהגו לענין טבילת כלים והשיב בפשיטות דמהני להפקיר את הכלים בכדי לפוטרם מטבילה והוסיף שאע''פ שדעת הגר''א (בסי' רעג ס''ק ח) דמהני הפקר בפני אחד אפילו מדרבנן מ''מ יש להחמיר להפקיר בפני ג' כדעת הסמ''ע שם כיון דרבו האחרונים החולקים על הגר''א בזה
 
הערות

​
[1] עוד בדעת האור זרוע והנה נתבאר למעלה שדעת האור זרוע שחובת טבילת כלים הינה מן התורה ולפ''ז הנך קראי דדרשינן מנייהו מצוה זו הוו דרשה גמורה אלא שיש להעיר בזה כי נודע שדעת ר''ת שחובת הטבילה לנדה נלמדת מקרא דבמי נדה יתחטא שדרשו חז''ל (בע''ז עה:) דהיינו מים שהנדה טובלת בהם ומבואר מדבריו שדרשת הגמ' בזה הינה דרשה גמורה ונזכרו דבריו לעיל (בריש אות א) אומנם מצינו שהאור זרוע לא הסכים עמו בזה וכתב (בח''א הלכ' נדה ס''ס שנט) ''מיהו האמת נראה כי אסמכתא בעלמא הוא כי מי נדה היינו מי חטאת'' ומבואר מדבריו דהנך קראי דילפי מנייהו טבילת כלים אסמכתא נינהו ולפ''ז בהכרח שטבילת כלים הוי מדרבנן ודבריו סותרים מה שכתב בפסקיו דהוי 'גזירת הכתוב' כמבואר וראיתי שעמד בזה הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב סי' ט סוף אות ב) וכתב דצ''ל דמש''כ דגזירת הכתוב היא לאו דוקא הוא עכ''ד אומנם הוא דוחק דמצינו לו שהחמיר בספק משכנתא וגם לענין כלי שנשתמש בו צידד להחמיר ולאסור את המאכל ולשונו דהוי ''גזירת הכתוב דאסר רחמנא'' דוקא משמע ונראה ליישב דלעולם ס''ל לאור זרוע דחובת הטבילה הוי מדאורייתא וכדילפי לה חז''ל מקרא דוטהר אלא שסובר דהך דרשה אחרינא דבמי נדה וכו' היא אינה אלא אסמכתא שחז''ל פרשו דהיינו דוקא במי מקוה של ארבעים סאה ואסמכהו רבנן על קרא דבמי נדה יתחטא אבל לעולם עיקר טבילת כלים הוי מהתורה וכן מצאתי בס''ד בדברי הב''ח (סוף אות ח) שכתב לחלק כן ע''ש (וע''ע ברמב''ן שם ד''ה הוה).
[2] ביאור דברי הרמב''ם וכוונת דבריו היא שענינה של טבילה זו אינה מצד טומאה וטהרה דעלמא (היינו כטומאת מת וכדו') שהרי טומאה זו אינה יוצאה ע''י ליבון או הגעלה וממה שהצריך הכתוב הכשרה זו על כורח שהוא בכדי להתירו מגעולי עכו''ם שבו וא''כ מה שכתוב באותו ענין 'וטהר' ולמדו חז''ל דהיינו טבילה במקוה ענינו נמי להתירו מגעולי עכו''ם שבו
[3] עוד בדברי הרשב''א ובאמת שיש בכאן מקום עיון גדול בדברי הרשב''א היאך כתב שלדעת הרמב''ם טבילת כלים הוי מה''ת שכן לשון הרמב''ם הרי היא כמאה עדים על דעתו שאין ענינה של מצוה זו אלא מדרבנן ומאין יצא לו להרשב''א לומר בדעת הרמב''ם דמצוה זו הוי ד''ת וראיתי בכנה''ג (סי' קכ הגב''י אות לג) ובפרי תואר (בס' קכ ס''ק ד) ובשו''ת עמודי אש (סי' יג אות יז) שכתבו להגיה את לשון הרשב''א ולדבריהם לקמ''ד אומנם זה דוחק להגיה דבריו בב' תשובות.

וראיתי בכסף משנה (שם) שעמד בדברי הרשב''א הנ''ל וכתב שדקק כן ממה שכתב הרמב''ם לשון 'מפי השמועה למדו' דיורה דהוי דבר תורה ע''כ וע''ע בדברי הב''ח (סי' קכ אות ח) והנך קמאי דס''ל בדעת הרמב''ם דטבילת כלים הוי מדרבנן יפרשו דאף לשון מפי השמועה ענינה מדרבנן מכמה מקומות בדברי הרמב''ם וכמ''ש הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב סי' ט אות א) וע''ע ביד מלאכי (כללי הרמב''ם אות לט). [ובעיקר דברי הכס''מ הנ''ל ראיתי בס' מנחת אשר (במדבר סי' סח) שכתב לתמוה דהרי מ''ש הרמב''ם לשון מפי השמועה לא איירי כלל על טבילת כלים אלא על הכשרתם מידי פליטתם והיא לכו''ע מהתורה ע''ש וכבר העיר בזה הפרי תואר (שם) ולענ''ד נראה דלעולם איירי על טבילת כלים דלשונו ''ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא 'בטהרתן' מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה'' מוכיחה להדיא שכוונתו על סיפא דקרא דכתיב ביה 'וטהר' שממנה דרשו חז''ל (בע''ז שם) סמך למצות טבילת כלים וע''ז כתב שהוא מדבר על טהרתן מידי געולי נכרים ולהלן יבואר שענינה של טבילה זו לטהר הכלים מטומאת מאכלי העכו''ם הבלוע בכלי]

אלא שאכתי לא העלנו בזה מזור לדברי הרמב''ם שכתב להדיא דהוי 'מדברי סופרים' וראיתי שעמד בזה הרב ישועות יעקב (יו''ד סי' קכ ס''ק א) ומזה הוכיח את יסודו המפורסם (הו''ד להלן אות ז) שאף שעיקר חובת טבילת כלים הוי מהתורה וע''ז כתב הרמב''ם לשון מפי השמועה דאיירי על עיקר דרשת חז''ל למצות טבילת כלים אומנם איסור השימוש בכלי עד שיטבלו הוא הוי מדרבנן וע''ז כתב הרמב''ם דהוי מדברי סופרים עכ''ד אומנם המדקדק בלשון הרמב''ם יראה דזה הוא דוחק ולא משמע כן מדבריו ויותר נראה ליישב בפשיטות דאין הכרח ממה שכתב הרמב''ם דהוי מדברי סופרים להורות שאינו אלא מדרבנן כי כבר נודע שכתב לשון זו גם לגבי קדושי האשה בכסף (בהלכ' אישות פ''א הלכ' ב) דהוא מדברי סופרים וביאר המגיד משנה (שם) דזו דרכו שכל שאינו מפורש בתורה אלא הוי מדרשת חז''ל קורא לו הרמב''ם דברי סופרים וה''נ יש לומר דכיון דמצוה זו באה מדרשת חז''ל קורא לה הרמב''ם דברי סופרים ולעולם הוי מהתורה כמו שהוכיח הרב שדה חמד (כללים מערכת אות א כלל רעג) וכן כתב לבאר הפמ''ג (במשב''צ סי' שכג ס''ק ה) והערוך השלחן (סי' קכ ס''ק ד) ע''ש.

ושוב ראיתי לרשב''א בתורת הבית (שם) דס''ל שדעת הרמב''ם דטבילת כלים זו הוי מדרבנן וכן מבואר בחדושיו לע''ז (שם ד''ה ולא ידענא) ושמטעם זה הקל הרמב''ם במשכנתא ע''ש ושמא כתב את חבורו תורת הבית אחר תשובות אלו וחזר בו הרשב''א ממה שכתב בדעת הרמב''ם בתשובותיו הנ''ל ויל''ע [ואין להוכיח שכתב את חבורו לפני תשובותיו ממה שמזכירו כמה פעמים בתשובותיו (עי' בח''א סי' קכב ובח''ג סי' רטו ובח''ד סי' קפב ועוד) שמסתמא חלק מהתשובות נכתבו לפי חיבור בדק הבית ויש אחרי ופשוט] וע''ע בשו''ת יבי''א הנ''ל ובשדי חמד (כללים מערכת ט אות ב) ואכמ''ל.
[4] ואין להקשות לדרך זו מדוע כלי שנאסר ע''י ישראל או השואל מן הגוי אינו טעון טבילה כיון שהכלי בלוע בטומאת מאכלות אסורות דנראה שהתחדש בהנך קראי דדוקא כשנמצא ברשות העכו''ם דעומד לשימוש תמידי של איסור ונכנס לרשות ישראל ועומד לשימוש תמידי של קדושה בעי טבילה וכלשון הירושלמי הנ''ל דבעי יציאה מרשות עכו''ם לרשות ישראל וכדילפין לה בתלמוד דידן (בע''ז עה:) דבעינן דוקא דומיא דמעשה שהיה לאפוקי שואל מן העכו''ם. וכן מצאתי בס''ד בדברי המאירי (שם ד''ה וטבילה) ''לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסור אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל'' [וכן משמע מדברי האיסור והיתר (שער נח אות עו) שהשואל מן הכנעני אין טעון טבילה ''מפני שאותו תשמיש לא היה בקדושה'' ור''ל שהשואל לא השתמש בזה כשהיה ברשות ובעלות ישראל ולא חייבתו התורה בכה''ג ויל''ע].
[5] ובעיקר דברי הריטב''א הנ''ל ראיתי שהעיר בשו''ת אבני נזר (חיו''ד סי' קו אות ב) שמדברי הפוסקים משמע דהקונה כלי שהעכו''ם יחדו לחתוך קלפים וקנאו הישראל לסעודה דצריך טבילה ומוכח דאין הטעם דחדשים צריכין טבילה משום דהיו עומדין להשתמש ביד הנכרי ע''ש ונראה דאף אם נקבל הנחה זו הנה צריך להבין באיזה כלי איירי דאי איירי בסכין שאינה עומדת לאכילה אצל סתם אינשי ואף העכו''ם יחדה לקלפים הרי פשוט שבכה''ג לא יצטרך הישראל טבילה אף אם ישתמש בהם לאכילה כיון שנעשו לכלי סעודה ברשותו (וכיוצ''ב כתב בשו''ת ציץ אליעזר ח''ח סי' כו) וע''כ צ''ל דאיירי בכלים שג''כ דרך בנ''א לאכול בו אלא שהעכו''ם יחדו לקלפים וא''כ ניחא הא דחייב טבילה דכיון דראוי היה לסעודה כדרך בנ''א חלה עליו טומאת גוי וטעון טבילה אף אם אח''כ נמלך העכו''ם ויחדו לקלפים ודו''ק.
[6] עוד בדברי האיסור והיתר וקצת יש פלא בדבר וכעין סתירה בדברי האיסור והיתר כי שם בתחילת השער כתב (באות א) שטבילת כלים נוהגת אף בזמן הזה אף שאיננו זהירים בטומאה וטהרה כי ''טבילה אף להכשירו מן האיסור' היא דהא פרשה שנייה איירי דוקא להכשיר כלים מאיסורין'' ומבואר שענין הטבילה הוא חלק מהכשרת הכלי והוצאתו מידי איסורו (יבואר להלן) ואילו בסוף השער שם מבואר שהוא בכדי להבדילנו מטומאת העכו''ם כדלעיל ונמצא סותר דבריו בטעמא דמילתא מרישא לסיפא.

וצ''ל בדוחק שסובר שטבילה זו ענינה הוא לקדש את הכלי שבא מטומאה (רשות עכו"ם) לטהרה (רשות ישראל) וקרי ליה הכשר כלי מן האיסור ר''ל מהטומאה שבא המינה וכיוצ''ב מצינו בלשון הרי''ד (עי' להלן אות ה) וזה דוחק וע''ע בזה בשו''ת משנה הלכות (ח''ה ס''ס קי).

ויש לציין למש''כ בשו''ת משנ''ה (שם) להעיר דלטעם זה אף לשאר תשמישין נמי היה צריך טבילה ואנן קיי"ל דלשאר תשמיש כל שאינו צורך אכילה לא בעי טבילה, וכתב די"ל דדוקא כלי מאכל שע"י מובדלים אנו מן העכו"ם באכילת כשרות ולא נבילות וטריפות ושתיית יין נסכם וכיוצא בו שבכך ניכר ההבדל הצריכו טבילה אבל בשאר תשמישין כיון שאין ניכר ההבדל לא הצריכוה טבילה אף שבא לרשות ישראל'' עכ''ל
[7] וע''פ האמור נראה שאף כאשר דעתו להשתמש בכלי לצונן מ''מ לא תועיל טבילה לכלי בלא הגעלה תחילה דס''ס טומאת המאכלות אסורות בכלי וכיצד תטהרו הטבילה ומה איכפת לן שדעתו להשתמש בכלי לצונן אומנם יעויין בלבוש (הו''ד בש''ך סי' קכא ס''ק ד) וצ''ע
[8] ובעניותי נראה כי דברי המרדכי הינה הינם ראיה ברורה ההיפך מדבריו וזה לשונו שם ''אשר שאל אדוני על דלי של עץ וחישוקין שלו של ברזל אי אזלינן בתר המעמיד לענין טבילה כמו לענין טומאה נראה לי דאין חילוק ביניהם לענין זה'' ואחר שהוכיח כן סיים ''אלמא מדמינן טבילה לטומאה לענין הלך אחר המעמיד'' עכ''ל ודבריו ברור מללו דמדמי לה לטומאה רק 'לענין זה' 'לענין הלך אחר המעמיד' ולא בעלמא וכן נראה גם ממה שהסתפק השואל שם ומשמע דבעלמא פשיטא להו דלא שוו לטומאה וטהרה ורק לענין זה הסתפק אם יש סברא לילך אחר המעמיד ולקבוע על פיו את שם הכלי ודו''ק ודו''ק.
[9] ואומנם אנוכי חזון הרבתי ומצאתי דבר חידוש ופלא בדברי הרב שבט סופר (חיו''ד ס''ס עז) שעמד בקושיית האחרונים מדוע הצטוו ישראל בטבילת כלים דוקא במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג שקדמה לה (ועי' להלן סי' ,, עוד בענין זה) וכתב לבאר וז''ל ''ולפי דעתי י"ל לפי מה שכתב הרמב"ן (בפ' מטות) דלא נזהרו ג"כ על הטומאה במלחמת סיחון ועוג כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ע''ש א"כ לפי מה שיהיב בירושלמי טעם לטבילת כלים כדי שיצאו מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל וכיון שלא נהגו טומאה במלחמת סיחון ועוג גם טבילת כלים לא היה צריכין כי עיקר טעם הטבילה להעלותן מטומאתן ולא נהג אז ולא חמור מטומאה ממש'' ומדבריו מבואר חדוש גדול יותר והוא שענינה של טומאה זו היא כשאר טומאות כמת ושרץ וכיון שטומאה הותרה הציבור ה''ה שהותר להם להשתמש בכלים אלו וצ''ע גדול מדברי הרמב''ם ושאר הראשונים הנ''ל.
[10] עוד בשיטת הרא''ש והנה המעיין בדברי הרא''ש יראה שדבריו מוקשים מיניה וביה דמחד גיסא כתב שיש לחוש בכלי שאינו טבול שנראה כמתקן וא''כ מבואר שיש איסור בשימוש בכלי שאינו טבול והטבלתו היא תקונו אומנם מאידך כתב שם בפשיטות שאין לחוש לתקלה כשמשהה כלי שאינו טבול עד הרגל וצ''ב דכיון שיש איסור להשתמש בכלי שאינו טבול א''כ גם לתקלה יש לנו לחוש וראיתי שעמד בזה הישועות יעקב (יו''ד סי' קכ ס''ק א ד''ה ובתשובה) וביאר לפי דרכו שחובת הטבילה מה''ת אבל איסור השימוש בכלי שאינו טבול הוי מדרבנן ולכן יש לחוש שנראה כמתקן דכיון שהוא מהתורה יש בזה תיקון כמו מילה אומנם מאידך אין לחוש לתקלה כיון שאיסור השימוש הוי מדרבנן הרי שאף אם ישתמש לא הוי רק אסור דרבנן עכ''ד.

אומנם אכתי אין הדברין מיושבים דהא הוכיח שם דהיכא שאין התיקון רק מדרבנן אין לחוש לנראה כמתקן ולכן מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומא דאינו אלא מדרבנן (ביצה יח.) וא''כ אף אי יהיבנן ליה כל דיליה צ''ב מדוע יש לחוש לנראה כמתקן כיון שמהתורה רשאי להשתמש בכלי זה אף ללא טבילה ושאני ממילה שמחוייב לעשותה מבן שמנה ימים ומתקן הולד ומשנה שמו מערל למהול ודו''ק ובס''ד שבתי וראיתי שכבר עמד בהערה זו בשו''ת מנחת אלעזר ממנוקטאש (ח''ב סי' לה ד''ה אך) וכתב לבאר את דברי הרא''ש באופן אחר עפ''ד המגיד משנה שאף אם טבילת כלים הוי מדרבנן יש לחוש בדבר לתיקון כלי כיון שהכלי אסור לגמרי בשימוש קודם הטבלתו ושונה מכלי שנטמא בולד הטומאה שעכ''פ ראוי למאכלים טמאים ע''ש אומנם נראה שלא העלה מזור ומרפא בזה כי מדברי הרא''ש מוכח שסובר שמצות טבילת כלים הוי מהתורה כמו שנתבאר לעיל (אות א) ושוב הדרא קושיה לדוכתא מ''ש דלתקלה לא חיישינן ולנראה כמתקן חיישינן.

והנראה לענ''ד דלעולם ס''ל לרא''ש דמצות טבילת כלים הוי מהתורה וכל זמן שמשתמש בכלי בלא טבילה הרי הוא מבטל עשה של טבילת כלים אבל אין איסור בעצם השימוש רק מצד מה שמבטל עשה וסובר הרא''ש שאף בזה יש לחוש שנראה כמתקן דהטבלתו מתרתו לשימוש בשבת דמה לי אם נאסר מפני ביטול עשה או שנאסר בעצם [ובזה חולק הרי''ף שם וס''ל דאין לחוש שנראה כמתקן כיון שמצות העשה הינה על הגברא ואינו תיקון בגוף הכלי (עי' כיוצ''ב בשו''ת ציץ אליעזר חי''ג ס''ס נג) והרא''ש פליג כיון דעכ''פ מחמת העשה נמנע השימוש מהכלי] אומנם לחשש תקלה אין לחוש מתרי אנפי חדא דכיון שאין איסור בדבר בעצם רק ביטול מצות עשה יש לומר שלתקלה של ביטול עשה לא חששו א''נ י''ל דמעיקרא לא משכחת תקלה בביטול עשה דאף אם יבא לידי תקלה וישתמש בכלי הרי יהיה זה בבלי דעת שישכח שהכלי אינו טבול ובכה''ג אין לחוש משום ביטול עשה דכיון שאינו יודע אינו מצוה וכ''נ מדברי האבני נזר (או''ח סי' תיח אות ג-יא) ודו''ק
[11] הלשון ק''ק דהא כתב דאין איסור להשתמש בכלי ללא טבילה ואפשר דר''ל שהוא להוציא הכלי מידי טומאתו שהיה ברשות עכו''ם ויל''ע וע''ע בפה''מ לרמב''ם (סוף ע''ז).
[12] היינו לדרכו של מרן השו''ע שיש איסור להתשמש בכלי שאינו טבול (כמבואר בסעי' טז) וסובר שטבילת כלים חיובה מה''ת (כמבואר לעיל באות א)
[13] וכן מוכח מדבריו (משב''ז סי' שכג ס''ק ה) שהעיר ע''ד הט''ז שכתב להתיר טבילת כלים חדשים כיון שאינה אלא מדרבנן ואין לחוש בה לנראה כמתקן והעיר הפמ''ג שם דהא אנן קיי''ל דטבילת כלי מתכות הוי מהתורה וע''ש שהאריך וממה שלא חילק בפשיטות דחובת הטבילה מהתורה רק שאיסור השימוש מדרבנן נראה שסובר דהא בהא תליא

ולפי המבואר לעיל היה נראה ליישב דבריו מקושיית האחרונים כי הנה הפמ''ג (בסי' תנא משב''ז סס''ק ו והו''ד בפת''ש סי' קכ ס''ק יד) צידד שאף בטבילת כלי מתכות קטן אינו נאמן משום שיש חזקת איסור לכלים ובספר בית הלל (ס''ק ב) העיר דלא חשיב אתחזק איסורא כיון שאין האכל שבתוך הכלי נאסר וכן כתב בשו''ת זכר שמחה (סי' קג הו''ד בהלכו''ע ח''ז עמ' רסד טור א) בשם הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור ומחלוקת זו צ''ב והנראה דהפרי מגדים אזיל לשיטתו דס''ל שאיסור השימוש בכלי וחובת הטבילה שורשם אחד כי מפני טומאת העכו''ם באה טבילה זו וכשלא הטבילו עומד הכלי באיסורו וכיון שכך הרי שקודם הטבילה עומד הכלי בחזקת איסור שטומאתו עליו אומנם מאידך הפוסקים הנ''ל ס''ל על דרך שכתב הישועות יעקב דלהלן שאף שחובת הטבילה מה''ת מ''מ איסור השימוש בו אינו אלא מדרבנן ואינו על גוף הכלי אלא שהגברא אסור להשתמש בו ולכן אין חזקת איסור על הכלי ובשלמא אם היה המאכל נאסר אה''נ היה מקום לומר שגזירת חז''ל היתה על הכלי אבל כיון שאין המאכל נאסר בהכרח שגזירת חז''ל היתה על הגברא וממילא ס''ל דליכא חזקת איסור על הכלי.
[יד] וראיתי במנחת אשר (במדבר סי' סח סוף אות ג) שכתב להעיר ע''ז בזה''ל ''אך לכאורה דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי (ע''י הטבילה) לשימוש גם בימות החול אתמהה'' אומנם בדברי האבני נזר מבואר דהא דלא חיישינן שנראה כמתקן הוא מפני 'שאין איסור בשימוש בכלי שאינו טבול' ואין טבילתו תיקונו [בשונה מכלי טמא שאסר להשתמש בו תרומה שהטבלתו מכשרתו לשמוש בתרומה] וניחא ופשוט.
[טו] ומה שכתב בסו''ד שכיון שמשתמש בכלי בלא טבילה יש בזה ביטול עשה ומפני זה לא היו גוזרים בזה חז''ל הנה נראה דודאי אין כוונתו על בעלי הכלי שמשתמש בו בלא טבילה דודאי דאינו בגדר מבטל עשה כיון שאינו יכול להטבילו וכמבואר בדבריו שם רק ר''ל דחז''ל לא היו גוזרים בזה כיון שאחרי דבריהם נמצא שמבטלים עשה דטבילת כלים ואם כי יש כח לחז''ל לבטל עשה בשב ואל תעשה מ''מ כיון שאינו רק גזירה קלישתא לא היו גוזרים בזה ופשוט
[טז] ואע''פ שבהלכו''ע (ח''ז עמ' רנג טור א) הביא את דברי המנחת שלמה בשתיקה נראה מדבריו דלצירוף בעלמא נקטיה ועיקר סמיכתו היתה על מה שאינו נחשב כלי סעודה
[יז] ועי' לרמ''א (בדרכ''מ שם ס''ק א ובהגה) שג''כ הסכים בעיקר הדבר דלא שרינן אלא בגוונא שיש בו משום כבוד הבריות רק שסובר שאף כשצריך לפושטו בבית הכנסת יש משום כבוד הבריות
[יח] שכתב שאם נמצא בבית הכנסת ביום חול ומוצא שהטלית שעליו פסולה שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו'' ואם איתא דס''ל כהמג''א הנה מה יהני אם יפקירנה הא ס''ס אכתי יש בדבר איסור דרבנן מפני שנראת כשלו וע''כ דס''ל כדברי השו''ע הרב דטעמא דבשבת אסור מדרבנן כיון שיבוא לידי איסור דאורייתא כשיעבור האנוס וא''כ בגוונא שהוא מפקירו כל עוד לא יזכה לעולם לא יבא לידי אסור תורה ודו''ק
[יט] ואף שלענין סוכה וכדו' לא מצינו שיש איסור לאכול חוץ לסוכה במקום אונס הנה נראה יתיישב ע''פ מה שמצינו (ביצה ז:) שאסור לשחוט ביום טוב באופן שע''י זה לא ימצא במה לכסות את דם העוף או החיה והנה אף שאחר שישחוט יהיה אנוס מ''מ אסרו חז''ל שישחוט לכתחילה ויכניס עצמו לאונס [וע''ע בס' מעיל שמואל יודלוביץ בשם הערוגות הבשם ,, ובשו''ת עמק יהושע סי' ב,,] ונראה דה''ה לענין מצות ציצית שאף שאנוס הוא שאינו יכול להטיל ציצי בבגד מ''מ בלבישתו הינו מכניס עצמו לאונס שיכול ללבוש בגד אחר וכן לענין מזוזה שכיון שיכול לדור בבית אחר הינו מכניס עצמו לאונס וכן לענין טבילת כלים כיון שיכול להשתמש בכלים טבולים הרי שבמה שמשתמש בכלי שאינו טבול הינו מכניס עצמו לאונס ובכל האופנים הנ''ל והדומים להם גזרו חז''ל ואסרו אף במקום אונס גזירה אטו אחר שיעבור האונס.

אומנם במצות סוכה הרי שאכילתו ושנתו ושאר דיוריו הינם מוכרח המציאות שדרך בני אדם הינה לדור כך שבמה שיושן חוץ לסוכה אינו מכניס עצמו לאונס דאנוס ועומד הוא וכן לענין פטור ברכה באונן ובעל קרי שכיון שאכילת האדם הינה מוכרחת הרי שבאכילתו אינו מכניס עצמו לאונס אלא אנוס ועומד הוא ובזה יובנו דברי הפרי מגדים כמין חומר שאף לענין מזוזה באופן שאין לו בית אחר לא אסרו חז''ל ורשאי לדור בביתו דבכה''ג ג''כ יש לומר דחשיב אנוס ועומד כיון שדיוריו הינם מוכרחים ודו''ק ולפ''ז כתבנו שה''ה לענין טבילת כלים באופן שהכלי מוכרח ואין לו כלי אחר ואנוס הוא שיהיה רשאי להשתמש בו בלא טבילה בהסתמך ע''ד הגרש''ז אויערבך ודו''ק.
[כ] ואף שלא יצא הדבר מידי מחלוקת כי בעולת תמיד (ס''ק ט) כתב שדעת מרן להלכה שכיון שאנוס הוא רשאי ללבוש טלית זו בשבת ואין בדבר צד איסור כלל רק שלא רצה להקל במקום דלכא כבוד הבריות וכן כתב הט''ז (בס''ק ה) שכיון שאנוס הוא רשאי ללובשה ומה שכתב מרן להתיר מפני כבוד הבריות הוא בכדי לחוש לדעת ר' שלמה מדרויש דס''ל שאסור ללובשה ולכן לא רצה להתיר לכתחילה אם לא במקום כבוד הבריות ע''ש והסכים עמו בנהר שלום (ס''ק א) ודקדקו כן מלשון המרדכי הנ''ל וא''כ לפ''ד יש מקום להקל במקום הצורך מ''מ מדברי מרן בב''י נראה דבעינן שיהיה כבוד הבריות ממש ואם איתא שסובר שאין בדבר סרך איסור לא היה לו להחמיר כ''כ וכמבואר [(ואף שבמשב''ז ס''ק ה) כתב להעמיד את דברי הב''י לענין חול דרמי עליה חיובא לעשות ציצית משא''כ לגבי שבת הוי היתר גמור הנה מתשובת המהר''ם נראה דהכל איירי לגבי שבת ומה שכתב הפמ''ג ששאלו שני שאלות אחת על חול ואחת על שבת אינו נמצא כן בשו''ת מהר''ם מרוטנבורג שלפנינו ופשטא דמילתא דהכל איירי על שבת].

ואומנם אין להוכיח מההיא דשבת (דף קלא:) דאף בשבת אינו נפטר מציצית רק אם יפקירה ומשמע דאי לאו הכי עומד הוא בחיובו אף שאנוס הוא דהתם איירי אליבא דר''א ואיהו ס''ל דמכשרי מצוה דוחים את השבת ורק בגלל דמצי לאפקורי פטור וחייב על עשייתם בשבת ופשוט
[כא] ובשו''ת לחם שלמה (חיו''ד סי' צז אות ב הו''ד בהלכו''ע ח''ז עמ' ער טור ב) כתב להעיר על דברי הגאון מטשכנאו שהרי גם בנות מדין גופא קנאום ישראל מן ההפקר שהרי היה בידן להורגן וא''כ איך יזכו אותם בנות בירושה ועוד שקנו ישראל את כל אשר להם בכבוש מלחמה ואיך ירשו הבנות וא''כ אף שלל מדין בא ליד ישראל מן ההפקר עכ''ד אומנם נראה שאין בכך דחיה מכרעת כי אף שהיה ביד ישראל להורגם מ''מ עד שזכו בהם ישראל בכיבוש מלחמה לעבדים ושפחות היו ברשות עצמן וכן ראיתי להרב כלי חמדה (שם) שלדעת הגאון מטשכנואו כיבוש מלחמה צריך דעת וכוונה לקנין בפרטיות על כל ממון וממון שזוכה בו ע''ש כך שקודם שבאו לזכות בהם וכבשום היו בנות מדין עדיין ברשות עצמם וזכו בממון אביהם ואח''כ באו ישראל וכבשום וזכו בהם ובממונם כך שהכלים באו מרשות הטף והנשים של בנות מדין לרשות ישראל בלא הפסק ותדע דהא ממלחמת מדין ילפינן דאין כלי סעודה טעונים טבילה רק בלקוחים וכמעשה שהיה (ע''ז עה:) וחזינן שמעשה מדין דמי ללקיחה היינו שהכלים באו מרשות העכו''ם לרשות הישראל ולא היתה רשות הפקר מפסיקה באמצע ופשוט.
[כב] אומנם לולא דבריו היה נראה לענ''ד שהחילוק ברור הוא ואפשר שנדחק בו בהיות ונטה לומר שמעיקרא היה הישראל הראשון חייב אלא שכיון שלא העמיד כלים אלו לסעודה היה חסר בחיוב שלו בשונה מרשות הפקר 'שאין בה חיוב כלל' וסבר שהוא דוחק לחלק בין רשות שאינה חייבת כלל כרשות הפקר לבין רשות שיש בה חיוב בכח אלא שלא בא לידי גמר ע''ש אומנם אי בדידי תליה מילתא אמינא שהכלי התחייב לגמרי בטבילה אלא שרשאי הקונה להשתמש בו לענינים אחרים שאינם עניני סעודה שאין הטבילה מעכבתם ושאני מכלי הבא מן ההפקר שאינו בר חיובא כלל.

ואומנם היה נראה שמה שכתב ההר צבי שרשות הישראל הראשון אינה בת חיובא כלל דומיא דרשות הפקר אכן יש לדבר סמך בדברי מרן הב''י (בסעי' ח שם) לענין השואל כלי שאינו טבול מישראל חבירו באופן שבעל הכלי יחדו למלאכתו והשואל חפץ בו לאכילה שדעת מרן בב''י שכיון 'שלא נתחייב' ביד הראשון כיון שעמד אצלו למלאכתו אין השואל חייב בטבילה ע''ש ועי' בפר''ח (אות כב) ומבואר שהישראל הראשון שיחדו לקלפים לא חשיב בר חיובא כלל ואעפ''כ קיי''ל שהקונה ממנו חייב בטבילה וא''כ ה''ה לרשות הפקר. אומנם יש לדחות ולומר דלעולם נשלמו תנאי החיוב אצל הישראל הראשון והכלי בר חיובא רק שכיון שרוב שמושו אינו לאכילה סוף סוף אינו חייב בטבילה מחמת הגברא וגם השואל הוי טפל אליו ונגרר אחריו אף אם משתמש בו לאכילה.

ובדרך זו אמרתי לבאר נראה שבדבר זה נחלקו את מחלוקת אחרוני הזמן לגבי חלות הטבילה בכלים שהטבילם המוכר קודם מכירתם כי בשו''ת מנחת יצחק (ח''ז סי' מג אות ב) כתב בפשיטות שלא מועילה הטבילה וכן כתב הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ז סי' ט) ותלה זאת במחלוקת רבותינו הנ''ל אי חשיב נתחייב בידו וכתב דלדידן דאזלינן בתר מרן הבית יוסף הרי שכיון שהכלי לא התחייב בטבילה ביד הראשון ממילא שגם לא מועילה טבילתו אם הטבילו ע''ש וסוברים שבכדי שתועיל הטבילה בעינן שיהיה הבעלים בר חיובא 'לגמרי' משא''כ בכלי העומד לסחורה שפטור מצד הגברא. אומנם ומאידך יעויין בשו''ת משנ''ה (חי''ב סי' לא) דפליג וסבר דמהני טבילה ''כיון שהכלי נטבל לאחר שיצתה מטומאת עכו"ם ליד ישראל ואף שהישראל הראשון היה פטור מלטבול היינו שלא היה על ישראל חיוב לטבול אבל הכלי שחל עליה טומאת עכו"ם כיון שיצתה מידי עכו"ם ונטבלה הרי כבר הלך לה טומאת עכו"ם'' ומבואר דס''ל שאף שאין הבעלים חייב בטבילתו מ''מ כיון שהכלי בתורת חיוב טבילה מהני ליה טבילה וע''ע בספר טבילת כלים (פ"ג אות כה)

[ובדרך זו יש לבאר את שיטת האיסור והיתר הארוך (שער נח אות פט) הסובר שבכה''ג השואל חייב בטבילה וז''ל ''ואפי' אם לא נתחייב ראשון בטבילתם ממש כגון שלקחו למלאכתו והשני שואלו לסעודה, דמ"מ נתחייב בידו דאילו היה הישראל ראשון עצמו רוצה לשמשו לסעודה אפי' עראי היה צריך להטבילו'' וחולק ע''ד מרן הב''י בזה וס''ל דלא אזלינן בתר עיקר שימושו של הכלי שאינו לאכילה אלא אף שימוש ארעי שהוא לאכילה אסור ללא טבילה וממילא השואל לא עדיף מהבעלים וכשם שהבעלים אם היו באים להשתמש לאכילה היו חייבים בטבלה ה''ה השואל. כך שלכו''ע כלי זה הינו בתורת חיוב טבילה ושאני מרשות הפקר שאינה שייכת כלל בחיוב טבילה רק שנחלקו בגוונא שהפטור מחמת הגברא שמיחדו לקלפים וכיוצ''ב אם אזלינן בתר עיקר שימשו וכיון שאינו לאכילה לא נאסר בזה שימוש ארעי של אכילה שנעשה אצל השואל או שאף בעליו אם יחפוץ להשתמש בו לאכילת ארעי יהיה חייב בטבילה וממילא ה''ה לשואל או וע''ע בפרי תואר (שם ס''ק יא)].
[כג] דיעויין במ''ש בדעת זקנים (שם) שכתבו ליישב בפשיטות ''וי"ל לפי ששאר מלחמות היו בשדה ולא היו שם כלי תשמישי בית אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים הוצרכו להזהר על גיעולי עכו"ם'' ולפ''ז ניחא נמי מדוע לא הצטוו על הטבילה כיון שבמלחמת סיחון ועוג לא בזזו כלי סעודה ובשו''ת חדות יעקב (ח''ב סי' מב) כתב מחמת הערה זו לסייע דברי האומרים שטבילת כלים אינה אלא מצוה דרבנן ואסמכוה חז''ל על קראי דמלחמת מדין ע''ש וכ''כ מדנפשיה הגרע''י בשו''ת יבי''א (ח''ב יו''ד סי' ט אות י) וע''ע במש''כ ליישב בזה בשו''ת שבט סופר (חיו''ד סי' עז, והו''ד לעיל בסי' אות ד בהע') ובגדולי טהרה (סי' יז) והו''ד בשו''ת מנחת יצחק (ח''ד סי' קיד אות ד ס''ק ב) ע''ש
[כד] אומנם יש להוסיף כי אין הדבר מוכרע ויש מקום לפלפל בזה בהיות ונודע פלוגתת האחרונים בטעם הדבר שנכסי עכו''ם הרי הם כמדבר והפקר כי יעויין בריטב''א (ב''ב נד: ד''ה אמר) שהעיר מ''ש מנותן מתנה לחבירו וצווח שאינו חפץ בה דהדרא למרא ומדוע הכא הוי הפקר ומשני ''דגוי לא קפיד בהאי שאין דעתו אלא לכספו ולהנאתו'' וע''ד זו כתב בחדושי הגר''ש שקאפ (ב''ב סי' לד) וביאר שענין הפקר הוא סילוק הדעת מן הדבר 'שמתרצה שיעשה בדבר המופקר כל ענין שיהיה שיקחנו כל מי שירצה או יקלקל או יופסד ובכלל אינו מקפיד על מציאותו' כך שאחר שהעכו''ם קיבל כספו הינו מסתלק וכל ענין הקנין נתפס בעיניו כקבלת מעות ע''מ להסתלק מן הקרקע ולכן אף כשלא חל הקנין עכ''פ הוי הפקר שלכך היתה כוונתו משא''כ בישראל המקנה לחבירו שדעתו שיזכה חבירו בקרקע וחפץ שיהנה בעל הכסף עבור כספו בזכית דבר הנקנה, ובהקנאתו הוא מוצא תועלת גם לעצמו, וליכא מחשבת הפקר כלל. עכ''ד ונמצא לפ''ז שטעם היות הקרקע הפקר מפני שדעת הגוי להסתלק מן הקרקע בקבלת המעות ומש''ה הוי הפקר ולפ''ז אף בגוונא שדעת הישראל הינה שלא לזכות בכלי כלל מ''מ הינו יוצא לרשות הפקר.

אומנם יעויין בתוס' (ב''ב שם ד''ה עובד) ונראה מדבריהם שטעם היות הקרקע להפקר הינה מצד חלות קנין כסף שפועל עכ''פ להפקעת בעלות הגוי וכן נראה ממ''ש הנתה''מ (בסי' קצד ביאורים סס''ק ב) וביאר בזה בברכת שמואל (ב''ב סי' מח) דהכא כיון שיש עיקר הדעת לקנין אלא דרפויי מרפא בידיה (היינו שאין לו גמ''ד שלמה שחושש שהעכו''ם יגזלנו) וזה רק חסרון מטעם אחר ולא משום דחסר דעת חפצא של קנין כמו מום והוי חסרון בגמר זכייתו וכו' עכ''ד ור''ל שכיון שהקונה חפץ בעיקר הקנין אלא שלא סמכא דעתיה לגמרי לכן חל קנין כסף עכ''פ לענין שיצאו הנכסים מרשות העכו''ם ע''ש ועוד הוסיף בזה במלואי משפט (ע''ד הנתה''מ שם הע' 39) לבאר לפ''ז הא דקיי''ל בנותן מתנה ואמר אי אפשי בה דהדרא למרא שהוא מפני שחסר בעיקר הדעת והרצון לקנין ובהכי אפילו להיות הפקר אין הקנין מועיל ע''ש ולפ''ז יש לומר שלא אמרו שהקרקע הוי הפקר דוקא בגוונא שלא סמכה דעתיה ואין לו גמירות דעת שלמה אבל עכ''פ יש את עיקר הדעת לקנין אבל בגוונא שאינו חפץ כלל לזכות כמו בנד''ד דמי למקבל מתנה שצווח שאינו חפץ בה ולא יועיל הקנין אפילו לעשות הכלים להפקר אלא ישארו ברשות הגוי וצ''ע ואפשר דהכא נמי חפץ בעיקר הקנין שיצאו מרשות הגוי רק שאינו רוצה שיבאו לרשותו ובעלותו ודמי לרפוי מרפא בידיה וצ''ע ועוד יש לפלפל בזה ואכ''מ.
[כה] וכן מוכח מהא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו שכתב מרן (בסי' ערה סעי' כד-כה) שאינו זוכה בהם (וע''ע לו בסי' ר סע' ח) וכן מבואר בשו''ת מהרא''י הלוי (ח''ב סי' קיט) ובשו''ת מהר''י אסאד (או''ח סי' פג). ולא זו אלא אף כשיש אומדנא בלחוד שאינו רוצה לזכות אינו קונה כמבואר בשו''ת הריב''ש (סי' תא) לענין המגביה חמץ בפסח על מנת לסלקו מרה''ר שלא אמרינן שקנה חמץ זה בהגבהה זו דאמדינן דעתיה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ע''ש וע''ע בשו''ע (סי' תמח סעי' ג) [ורק כשעושה מעשה קנין בסתמא בלא כוונה נגדית כלל באנו לפלוגתא דקמאי ובתראי אי מהני דעת המקנה מדין דעת אחרת מקנה וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים עי' בקצה''ח (סי' ערה ס''ק ד) ובנתה''מ (סי' ר ס''ק יד) ואכמ''ל]
[כו] ושם כתב ללמוד כן מדברי הגר''ש קלוגר בשו''ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח''ב סי' כב) ואם כי אינו מבואר בדברי הגרש''ק מ''מ חזינן דעת עליון דהציץ אליעזר דמהני כוונת הקונה שלא לקנות בכדי שלא להתחייב בטבילה

[כז]​

אך נראה דשאני התם שדעתו של הקונה לזכות בה אחר זמן וכיון שהנותן סילק את רשותו והמקבל קבלה על מנת לזכות בה במוצ''ש אף שלענין איסור קנין בשבת לא חשיב זה כקנין מ''מ ע''י חל סילוק רשותו של הנותן כיון שיש שייכות למקבל, במתנה זו באיזה צד כבר עכשיו בקבלה זו, ואינו כמי שצווח שאינו חפץ במתנה דהדרא למרא כמ''ש הטור ומרן (שם) אומנם בנד''ד שאינו חפץ לזכות בכלי זה כלל הרי שחזר החפץ לרשות המוכר ולא הוי כשאול אצלו ודו''ק.
[כח] ונראה דאף הסוברים שלא מועיל להפקר אחר שבאו הכלים לרשות הישראל (עי' בסי' הבא) מ''מ יודו שכשנעשים הכלים להפקר ע''י שאינו מכוין לזכות בהם שלא יתחייבו בטבילה מבואר בדברי הרב ציץ אליעזר (ח''ח סי' כו) ע''ש
[29] ובפרט שמסתימת דברי הרמב''ם נראה שאף אם חזינן שדעתו של העכו''ם לשקעה משכונו בידי הישראל אינו טעון טבילה כמו שדקדק בכס''מ (מאכ''א פי''ז ה''ו) ע''ש וחזי לאצטרופי.
[30] וראיתי הלום בספר הוראה ברורה (בה''ל הארוך ס''ס קכ) שעמדו בנד''ד וכתבו לישב שאין כל הדעות שוות להפקיר בלב שלם ועצה זו אינה ראויה לכל, אומנם אה''נ אם יפקיר בלב שלם מהני לפוטרו מטבילה עכ''ד. אך יש להעיר כי כבר כתבו התוס' (שבת יח: ד''ה דמפקרא) דהיכא שמפקיר בכדי שלא לעבור איסור אנן סהדי דגומר בדעתו להפקיר וה''ה להכא שאינו חפץ להשתמש בכלי ללא טבילה ובפרט כשמפקיר בפני ג' אנן סהדי דגומר בדעתו להפקיר ופשוט.
[31] אומנם לדעת הרקנטי הנ''ל פשוט הדבר שיש לסמוך על מה שיפקירו [רק שלענין לתנו לאחרים יש לחוש להערמה] כמבואר בדבריו לענין חמץ וק''ו לשאר מילי
[32] וקצת יש בדבר מקום עיון כי הירושלמי הנ''ל איירי להדיא בהפקר וכיצד יעמדנו בביטול דוקא וצ''ע ועכ''פ יש קצת סמך מלשון מרן (בסי' תמח סעי ה) וע''ע במשנ''ב (שם) דאין לחלק בין ביטול להפקר ויש להאריך ואכ''מ
[33] ואגב כאן מקום איתי להעיר בעניותי על מה שבשו''ת חת''ס (יו''ד סי' שטז) כתב להשיג ע''ד הרב עבודת הגרשוני הנ''ל והטורי אבן (ר''ה יג.) שכתבו שהפקר לא מהני לפטור מקדושת בכור ותמה עליהם מתוספתא דקתני בה דבהמת גר שמת פטורה מן הבכורה ע''ש וצ''ב דאף הרב עבודת הגרשוני לא אתי למימר רק שאין לסמוך על מה שיפקירנו מפני חשש הערמה או שלא יפקירו בלב שלם ואה''נ בגוונא דהוי הפקר ממילא כגון גר שמת דליתא להאי חששא כלל יש לומר דיהני הפקר אף לדידיה ואף אי נימא דלא פלוג י''ל דהיינו בגוונא שבעליו מפקירו ולא בגוונא דהוי הפקר ממילא וצ''ע וע''ע בכתב סופר (יו''ד סי' קנז) ואכמ''ל.
[34] ויש לציין עוד לדברי החוק יעקב (בסי' תלד ס''ק י) שאף אם נאמר דבעלמא בעי ג' ימים היינו דוקא בגוונא שחוזר וזוכה או נוהג בו מנהג בעלים אבל אם אינו עושה כן הוי הפקר משעה ראשונה ושם כתב בשם הב''ח דהא דבעי למימר בביטול חמץ דהוי הפקר 'כעפרא דארעא'. שהוא להורות שאינו עושה כהפקר דעלמא דלא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה, על כן צריך לבאר שעושה אותו הפקר שיהא כעפר ע''כ ותמה עליו דאף בהפקר דעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין, אלא שתוך שלשה ימים יוכל לחזור בו, והא חמץ איסורא לא ניחא ליה דלקניה, ואינו חפץ לחזור בו כלל. ע''ש וצ''ע מדברי הירושלמי הנ''ל ויש ראיה לב''ח מדברי ראבי''ה
[35] ויש לציין לדברי הגר''א ע''ד הירושלמי שביאר שאע''ג ששם מבואר שההפקר צריך להיות ע''י הוצאה לחוץ היינו דוקא כשלא מפרים בפני ג' אבל אם מפקירו בפני ג' סגי אפילו בביתו ע''ש ועי' מש''כ בזה בשו''ת משנת יוסף ליברמן (ח''ג בסה''ס בהוספות לסי' לו ד''ה ועל) שביאר בזה שענין ההפקר פבני ג' הינו להורות שהדיבור הינו בגמירות דעת אבל היכא שעושה מעשה המוכיח שהוא הפקר כגון ששם את החפץ בשוק אפי' שלא בפני ג' הוי הפקר עכ''ד וע''ע בשו''ת משנ''י (ח''ג סי' לו אות ד ואילך וח''ד עמ' פ) וע''ע במש''כ בשו''ת חת''ס (חיו''ד סי' שטז ד''ה ולישב ואילך) והחזו''א (סדר השביעית סוף אות א) ואכמ''ל.
[36] אומנם ראיתי בשו''ת כרמי אפרים (חיו''ד סי' לד) שעמד בנד''ד וכתב שאף לסוברים שטבילת כלים מה''ת מ''מ מהני הערמה כיון שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול אינו אלא מדרבנן ע''כ וכן צידד השואל בשו''ת שלמת חיים (או''ח סי' רפה הנמ''ח) וצ''ע דעכ''פ בזה מפקיע את עיקר החיוב והוא הוי דאורייתא ואף הא דנקטינן שאיסור השימוש בכלי שאינו טבול אינו אלא מדרבנן היינו דוקא כשאין מקוה מזומן לפניו אבל כשמקוה מזומן לפניו הרי זה מבטל עשה מה''ת וכמו שנתבאר (לעיל בסי' ,,) ויל''ע
[37] והנה אף שבמקור חיים מליסא (סי' תמח ביאורים ס''ק יא) כתב שיש להתיר בהערמה הבאה ע''י מכירה דס''ס אינו שלו ומסתמא גומר בדעתו למכור בלב שלם כיון שמקבל תמורתו משא''כ בהערמה הבאה ע''י הפקר דמסתמא אינו מפקיר בלב שלם ע''ש ולפ''ז ה''נ יש לומר שלא תועיל ההערמה כיון שעושה ע''י הפקר אומנם נראה ששני תשובות בדבר חדא די''ל דדוקא כשמפקיר שלא בפני שלושה י''ל דלית ליה גמירות דעת [וכ''נ דהתם אייתי ראיה מהא דאיתא בסי' רמו סעי' ג והתם איירי כשמפקיר בינו לבין עצמו] משא''כ כשמפקיר בפני ג' שיש להם אפשרות לזכות בדין הנה ודאי שיש לו גמ''ד ומה גם שי''ל שלא איכפת לן בגמ''ד בכה''ג זאת ועוד שמצינו שאף בגוונא שאינו נוטל תמורתו מהני הערמה בטבילת כלים ממש''כ מרן דמהני מה שיתנו לגוי במתנה ודו''ק
​
 
חזור
חלק עליון