מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בגמ' קידושין טז: מבואר דמעניקים בין ליוצא בשש ובין יוצא ביובל ובמיתת האדון או אמה העבריה היוצאת בסימנים. והנה כל יציאות אלו הם בעל כרחו של האדון, אך מלבד זאת אם האדון רוצה לשחרר את עבדו יכול להוציאו בשטר כמבואר בקידושין טז. עי"ש, וכתב המנחת חינוך ריש מצוה תמ"ב שגם היוצא בשטר יש לו הענקה, וכבר כתב כן בספר יוסף לקח כאן דאע"פ שאין דין זה מפורש, מכל מקום הסברא נותנת כן, ואין אומרים שדיו לעבד במתנה שנתן לו הרב בעצם שילוחו.
ובחזון איש אה"ע סי' קמ"ח עמ"ס קידושין שם, כתב לדון בזה דאפשר דהענקה היא רק ביציאות שהתורה חייבה ולא במשחרר עבדו בשטר, וכתב להוכיח דגם בזה מעניקים לו דאל"כ לעולם ישחרר האדון את עבדו יום אחד קודם יציאתו כדי להפטר מהענקה, [וכתב דיש לדחות דאה"נ והוי כמביא תבואות דרך גגות לפוטרן מן המעשר].
וכמו כן יש לדון לגבי מפקיר עבדו, שמבואר בתוס' בקידושין שם דמהני, האם מעניקים לו, ולכאורה תליא ממש בהנ"ל, דהויא יציאה שאינה חובה על האדון כמו יוצא בשטר. וגם ההוכחה הנ"ל שייכת, דאם אין מעניקים לו כל אדון יפקיר את עבדו יום אחד קודם שחרורו.
בגמ' קידושין טז: מבואר דמעניקים בין ליוצא בשש ובין יוצא ביובל ובמיתת האדון או אמה העבריה היוצאת בסימנים. והנה כל יציאות אלו הם בעל כרחו של האדון, אך מלבד זאת אם האדון רוצה לשחרר את עבדו יכול להוציאו בשטר כמבואר בקידושין טז. עי"ש, וכתב המנחת חינוך ריש מצוה תמ"ב שגם היוצא בשטר יש לו הענקה, וכבר כתב כן בספר יוסף לקח כאן דאע"פ שאין דין זה מפורש, מכל מקום הסברא נותנת כן, ואין אומרים שדיו לעבד במתנה שנתן לו הרב בעצם שילוחו.
ובחזון איש אה"ע סי' קמ"ח עמ"ס קידושין שם, כתב לדון בזה דאפשר דהענקה היא רק ביציאות שהתורה חייבה ולא במשחרר עבדו בשטר, וכתב להוכיח דגם בזה מעניקים לו דאל"כ לעולם ישחרר האדון את עבדו יום אחד קודם יציאתו כדי להפטר מהענקה, [וכתב דיש לדחות דאה"נ והוי כמביא תבואות דרך גגות לפוטרן מן המעשר].
וכמו כן יש לדון לגבי מפקיר עבדו, שמבואר בתוס' בקידושין שם דמהני, האם מעניקים לו, ולכאורה תליא ממש בהנ"ל, דהויא יציאה שאינה חובה על האדון כמו יוצא בשטר. וגם ההוכחה הנ"ל שייכת, דאם אין מעניקים לו כל אדון יפקיר את עבדו יום אחד קודם שחרורו.
◆ ◆ ◆
והנה דעת התוס' בקידושין שם דמפקיר עבדו העברי לכו"ע אי"צ גט שחרור משום דבעבד עברי אין קנין איסור, אך דעת הרמב"ן שם דצריך גט שחרור לאוסרו בשפחה כנענית, דגם בעבד עברי איכא קנין איסור לענין שפחה.
ונסתפק רבינו הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, האם לדעת הנך ראשונים המפקיר עבדו חייב בהענקה, דהענקה תליא ביציאה מקנין הממון, או דכיון דעדיין יש בו קנין איסור לא מיקרי וכי תשלחנו חפשי מעמך, דעדיין אין זה חפשי לגמרי.
ויש לעיין אם נימא דלא סגי בשחרור הממון לחוד לחייב בהענקה, א"כ לעולם יפקיר האדון את העבד יום אחד קודם יציאתו, ולא ישחררנו בשטר לעולם. ואין לומר דכשיגיע זמן היציאה יפקע הקנין איסור, דאם מיירי ביוצא בשש נראה פשוט דאין שייך שוב יציאה בשש על הקנין איסור לחוד, דלאחר שהפקיר אין ממשיך מנין השנים, דהא בעינן שש שנים יעבוד, ולאחר שהפקיר אין אלו שנות עבודה, ולא דמי לחלה העבד דמנין השנים ממשיך (עי' קידושין יז.), דבחלה עכ"פ קנוי לעבודה אם יבריא, משא"כ הכא דאינו קנוי כלל לעבודה, אין ממשיך מנין השנים. [וגם יציאה בגרעון כסף לא שייך, דהא אין כבר כסף מקנתו, דהגירוע הוא לפי קנין הממון, ולא עדיף מעבד שעומד להשתחרר ולא נשאר ביום כדי פרוטה, דאין בו גרעון כסף, כמבואר בקידושין יט.].
ולגבי יציאה ביובל, יש לדון דלכאורה שייך, שלאחר שהפקירו כאשר בא היובל יוצא. וגם בזה יש לדון, דאפשר דיובל מוציא רק כאשר יש קנין ממון, כדכתיב (ויקרא כה מ) עד שנת היובל יעבוד, וכתיב (שם מא) ושב אל משפחתו. אך אפשר דמ"מ מתקיים ויצא בשנת היובל (שם כה נד), ונפקע הקנין איסור ביובל. ויציאה במיתת האדון ודאי שייך.
אך עדיין יש לדון, לצד זה שאין הענקה כאשר פקע הקנין ממון לחוד, איך הדין כאשר לאחר זמן יחזור וישחרר את הקנין איסור בשטר, האם תהיה הענקה. דאולי לא מיקרי שילוחו "מעמך", דהוי כמו בורח מן האדון ופגע בו יובל, דאין לו הענקה משום דאין שילוחו "מעמך", א"כ אפשר דאם כתב לו שטר שחרור לאחר שכבר אינו עובד אותו, אין כאן שילוחו "מעמך".
ואם נימא כן, הדק"ל גם לגבי יוצא ביובל, דלעולם יפקירנו קודם יציאתו, ואפילו אם נימא דהיובל או מיתת האדון מוציא את הקנין איסור אחר כך, מ"מ חיוב הענקה ליכא, משום דאין שילוחו מעמך, והוי כבורח ופגע בו יובל וכנ"ל, וצ"ע.