מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בגור אריה למהר"ל כתב ליישב קושית הרא"ם הנ"ל למה לא פרשו ממנו נשי למך עד שקיימו פריה ורביה, הרי אין קיום פריה ורביה מאחר שעתידים להמחות במבול, דאין זה קושיא, דאע"פ שהמצוה היא משום "לא תהו בראה", מ"מ איכא מצוה לחיי שעה, שתהיה הארץ מיושבת עד שתמחה, עכ"ד. וקשה, הרי מפורש ביבמות סב. הנ"ל שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה.
ונראה לומר, דהנה בגדר הדבר שמי שהיו לו בנים ומתו חייב בפריה ורביה, כתב המנחת חינוך במצוה א' דמוכח מזה דקיום מצות פריה ורביה הוא בכל רגע ורגע, שיהיו לו בנים, ולכן מיד כאשר מתו נתחייב במצוה מכאן ולהבא. ולפי זה יש לומר דבאמת עד שמתו קיים פריה ורביה, ורק מהזמן שמתו ואילך אינו מקיים.
אמנם בתוס' בבא בתרא יג. כתבו דקיום מצות פריה ורביה היא בשעת גמר ביאה, ומבואר דקיום המצוה אינו בכל רגע ורגע שיש לו בנים, אלא דהמצוה היא מעשה הביאה. ולפי זה צריך ביאור מדוע כאשר היו לו בנים ומתו חייב בפריה ורביה, וביאר בהוד צבי סי' י"ט דבאמת קיום המצוה הוא בגמר ביאה, אלא שהחיוב במצות פריה ורביה תלוי האם יש לו בנים או לאו, דהחיוב הוא רק למי שאין לו בנים, וכאשר יש לו בן ובת הרי הוא פטור ממצוה זו, וכאשר מתו חוזר ומתחייב. ודוגמא לדבר מצות מעקה, שאם נעשה מעקה [אפילו מאליו, אע"פ שלא קיים בזה מצוה], מ"מ אינו חייב לעשות מעקה והרי הוא פטור מאחר שאין סכנת נפילה, ואם יפול המעקה הוא חוזר ומתחייב בעשית מעקה, וכמו כן מי שיש לו בנים פטור מפריה ורביה, ומי שאין לו בנים חייב.
ולפי דרך זו צריך לומר בביאור דברי מהר"ל, דבאמת גם כשנולדים בנים שעתידים למות איכא קיום של מצות פריה ורביה, דאע"פ שבבנים כאלו אינו נפטר מחיובו, מ"מ יש בהם קיום מצוה, אלא דאין זה פוטרו מחיובו, דהפטור הוא רק כשיש לו בנים שישאירו דורות אחריהם ויעשו ישוב העולם לדורות, דזהו השיעור הפוטר ממצות פריה ורביה רק אם הגיע לישוב העולם כזה, אבל באמת גם בעשית ישוב העולם לשעה איכא קיום המצוה, אלא דאין זה פוטרו מחיובו כי לפטור מהחיוב הוא רק כאשר כבר יש ממנו קיום העולם לדורות. ודוגמא לזה ממי שאינו יכול להוליד בן ובת, אלא רק אחד מהם, ודאי איכא המצוה עכ"פ להוליד אחד מהם, ולא נאמר דלעיכובא בעינן בן ובת למצות פריה ורביה ואם אינו יכול להוליד שניהם הוא פטור, ובפרט לדברי התוס' הנ"ל דקיום המצוה אינו מה שיש לו בן ובת, אלא דכל זמן שאין לו בן ובת מחויב הוא בביאה, ואף כשאינו יכול להולד לו בן ובת, מ"מ איכא מצות פריה ורביה במה שהוא יכול, דאין זה שיעור למטה לעיכובא בקיום מצות פריה ורביה, אלא דהשיעור בן ובת הוא רק דבהכי נפטר מלהמשיך לפרות ולרבות, אבל גם בפריה ורביה כל דהו קיים מצוה, והכא נמי בבנים לשעה איכא קיום של מצות פריה ורביה, אלא דהפטור אינו עד שיש לו בן ובן שקיימים לדורות.
ולפי זה יש להסתפק במי שיודע שאינו יכול להוליד אלא בן סריס, אפשר דג"כ איכא בזה מצות פריה ורביה משום ישוב העולם של אותו דור, ואע"פ שמבואר בגמ' שאינו נפטר בזה מחיובו, מ"מ איכא בזה מצוה, אלא שאינו פוטר החיוב עד שיהיה ישוב העולם לדורות.
בגור אריה למהר"ל כתב ליישב קושית הרא"ם הנ"ל למה לא פרשו ממנו נשי למך עד שקיימו פריה ורביה, הרי אין קיום פריה ורביה מאחר שעתידים להמחות במבול, דאין זה קושיא, דאע"פ שהמצוה היא משום "לא תהו בראה", מ"מ איכא מצוה לחיי שעה, שתהיה הארץ מיושבת עד שתמחה, עכ"ד. וקשה, הרי מפורש ביבמות סב. הנ"ל שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה.
ונראה לומר, דהנה בגדר הדבר שמי שהיו לו בנים ומתו חייב בפריה ורביה, כתב המנחת חינוך במצוה א' דמוכח מזה דקיום מצות פריה ורביה הוא בכל רגע ורגע, שיהיו לו בנים, ולכן מיד כאשר מתו נתחייב במצוה מכאן ולהבא. ולפי זה יש לומר דבאמת עד שמתו קיים פריה ורביה, ורק מהזמן שמתו ואילך אינו מקיים.
אמנם בתוס' בבא בתרא יג. כתבו דקיום מצות פריה ורביה היא בשעת גמר ביאה, ומבואר דקיום המצוה אינו בכל רגע ורגע שיש לו בנים, אלא דהמצוה היא מעשה הביאה. ולפי זה צריך ביאור מדוע כאשר היו לו בנים ומתו חייב בפריה ורביה, וביאר בהוד צבי סי' י"ט דבאמת קיום המצוה הוא בגמר ביאה, אלא שהחיוב במצות פריה ורביה תלוי האם יש לו בנים או לאו, דהחיוב הוא רק למי שאין לו בנים, וכאשר יש לו בן ובת הרי הוא פטור ממצוה זו, וכאשר מתו חוזר ומתחייב. ודוגמא לדבר מצות מעקה, שאם נעשה מעקה [אפילו מאליו, אע"פ שלא קיים בזה מצוה], מ"מ אינו חייב לעשות מעקה והרי הוא פטור מאחר שאין סכנת נפילה, ואם יפול המעקה הוא חוזר ומתחייב בעשית מעקה, וכמו כן מי שיש לו בנים פטור מפריה ורביה, ומי שאין לו בנים חייב.
ולפי דרך זו צריך לומר בביאור דברי מהר"ל, דבאמת גם כשנולדים בנים שעתידים למות איכא קיום של מצות פריה ורביה, דאע"פ שבבנים כאלו אינו נפטר מחיובו, מ"מ יש בהם קיום מצוה, אלא דאין זה פוטרו מחיובו, דהפטור הוא רק כשיש לו בנים שישאירו דורות אחריהם ויעשו ישוב העולם לדורות, דזהו השיעור הפוטר ממצות פריה ורביה רק אם הגיע לישוב העולם כזה, אבל באמת גם בעשית ישוב העולם לשעה איכא קיום המצוה, אלא דאין זה פוטרו מחיובו כי לפטור מהחיוב הוא רק כאשר כבר יש ממנו קיום העולם לדורות. ודוגמא לזה ממי שאינו יכול להוליד בן ובת, אלא רק אחד מהם, ודאי איכא המצוה עכ"פ להוליד אחד מהם, ולא נאמר דלעיכובא בעינן בן ובת למצות פריה ורביה ואם אינו יכול להוליד שניהם הוא פטור, ובפרט לדברי התוס' הנ"ל דקיום המצוה אינו מה שיש לו בן ובת, אלא דכל זמן שאין לו בן ובת מחויב הוא בביאה, ואף כשאינו יכול להולד לו בן ובת, מ"מ איכא מצות פריה ורביה במה שהוא יכול, דאין זה שיעור למטה לעיכובא בקיום מצות פריה ורביה, אלא דהשיעור בן ובת הוא רק דבהכי נפטר מלהמשיך לפרות ולרבות, אבל גם בפריה ורביה כל דהו קיים מצוה, והכא נמי בבנים לשעה איכא קיום של מצות פריה ורביה, אלא דהפטור אינו עד שיש לו בן ובן שקיימים לדורות.
ולפי זה יש להסתפק במי שיודע שאינו יכול להוליד אלא בן סריס, אפשר דג"כ איכא בזה מצות פריה ורביה משום ישוב העולם של אותו דור, ואע"פ שמבואר בגמ' שאינו נפטר בזה מחיובו, מ"מ איכא בזה מצוה, אלא שאינו פוטר החיוב עד שיהיה ישוב העולם לדורות.
◆ ◆ ◆
והנה בבני אהובה לרבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל הלכות אישות פט"ו ה"ד מסתפק היכא שהיו לו בנים ומתו לאחר מיתתו בלא להניח בנים אחריהם, האם למפרע לא קיים פריה ורביה [וכן מסתפק בזה בשו"ת יד אליהו לר"א רגולר ח"ב סי' כ"א, האם כשמתו לאחר מיתתו לא קיים פריה ורביה, או דכיון שחיו בחייו קיים המצוה, וכתב דנפק"מ לענין אם התנה איזה תנאי על מנת שאקיים פריה ורביה, או שנדר אחד קרבן על מנת שיקיים זה פריה ורביה].
ולפי הנ"ל אין בזה נפק"מ, דהרי איכא קיום של פריה ורביה בכל בנים שהם, גם בבנים שמתו לבסוף, אלא דכאשר מתו הבנים חוזר ומתחייב, וכאן אין בזה נפק"מ כיון שמתו לאחר שכבר מת האב ואין מי שיחזור ויתחייב, והוי כמו שנפל המעקה לאחר מיתתו.