מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים (כד לא)
באבות דרבי נתן פ"ח, "כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן היו חסידות, אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, ומה ת"ל ומקום לגמלים מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע"א מפניהם", ע"כ. ואח"כ מייתי שם באדר"נ המעשה בחמורו דרבי פינחס בן יאיר שלא אכל דבר שאינו מעושר. ולכאורה קשה לפי דעת רבינו תם בתוס' גיטין ז. ועוד מקומות, דהך כללא שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתן של צדיקים היינו דוקא במידי דאכילה, הרי הכא אי"ז מידי דאכילה.
ויש מקום לומר דאיסור עבודה זרה שאני משום חומרא דע"ז, ועל כן הוי גנאי לצדיקים אע"ג דאינו מידי דאכילה. [ומצינו כעי"ז בתוס' ר"פ יבמות צט: לענין קריעת ס"ת דהוי דבר מגונה ואין הקב"ה מביא בו תקלה לצדיקים אע"פ שאינו מידי דאכילה, ולכאו' היינו מחמת חומרתו וגודל הגנאי שבדבר, ועי' ביחוסי תנאים ואמוראים ערך ר"ח בן גמליאל שרצה לומר דפסול יוחסין הוי ג"כ דבר גדול ואין הקב"ה מביא בו תקלה על ידי הצדיקים, אמנם דחה זאת משום דאיסור שבת חמיר טפי דאית ביה כרת ומ"מ לא מצינו בו שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים]. אמנם בכפתור ופרח פל"ו הקשה מסנהדרין סד. דרב מנשה זרק אבן על עבודה זרה ואח"כ אמרו לו דמרקוליס היא ונמצא דזו דרך עבודתה, הרי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, ותירץ כנ"ל דזהו דוקא במידי דאכילה, א"כ חזינן דגם בע"ז ליכא האי כללא.
ויש לתרץ בפשיטות, דדברי ר"ת היינו רק לגבי הבטחה בתורת ודאי, דאיכא הבטחה לצדיקים שלא יאונה לצדיק כל און ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם, וזה רק במידי דאכילה, ולכן ביאר ר"ת דלא מצינו בשום מקום בש"ס דפרכינן בתורת פירכא דאין הקב"ה מביא תקלה, אלא על מידי דאכילה. אבל ודאי יתכן שתהיה סייעתא דשמיא לצדיקים שלא תבוא בהמתם לידי תקלה גם בדבר שאינו מידי דאכילה, כגון גמליו של אברהם אבינו שלא נכנסו לבית שיש בו ע"ז, רק דעל זה אין הבטחה ואין קושיא אם באה תקלה ע"י צדיק, ופשוט.
ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים (כד לא)
באבות דרבי נתן פ"ח, "כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן היו חסידות, אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, ומה ת"ל ומקום לגמלים מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע"א מפניהם", ע"כ. ואח"כ מייתי שם באדר"נ המעשה בחמורו דרבי פינחס בן יאיר שלא אכל דבר שאינו מעושר. ולכאורה קשה לפי דעת רבינו תם בתוס' גיטין ז. ועוד מקומות, דהך כללא שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתן של צדיקים היינו דוקא במידי דאכילה, הרי הכא אי"ז מידי דאכילה.
ויש מקום לומר דאיסור עבודה זרה שאני משום חומרא דע"ז, ועל כן הוי גנאי לצדיקים אע"ג דאינו מידי דאכילה. [ומצינו כעי"ז בתוס' ר"פ יבמות צט: לענין קריעת ס"ת דהוי דבר מגונה ואין הקב"ה מביא בו תקלה לצדיקים אע"פ שאינו מידי דאכילה, ולכאו' היינו מחמת חומרתו וגודל הגנאי שבדבר, ועי' ביחוסי תנאים ואמוראים ערך ר"ח בן גמליאל שרצה לומר דפסול יוחסין הוי ג"כ דבר גדול ואין הקב"ה מביא בו תקלה על ידי הצדיקים, אמנם דחה זאת משום דאיסור שבת חמיר טפי דאית ביה כרת ומ"מ לא מצינו בו שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים]. אמנם בכפתור ופרח פל"ו הקשה מסנהדרין סד. דרב מנשה זרק אבן על עבודה זרה ואח"כ אמרו לו דמרקוליס היא ונמצא דזו דרך עבודתה, הרי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים, ותירץ כנ"ל דזהו דוקא במידי דאכילה, א"כ חזינן דגם בע"ז ליכא האי כללא.
ויש לתרץ בפשיטות, דדברי ר"ת היינו רק לגבי הבטחה בתורת ודאי, דאיכא הבטחה לצדיקים שלא יאונה לצדיק כל און ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם, וזה רק במידי דאכילה, ולכן ביאר ר"ת דלא מצינו בשום מקום בש"ס דפרכינן בתורת פירכא דאין הקב"ה מביא תקלה, אלא על מידי דאכילה. אבל ודאי יתכן שתהיה סייעתא דשמיא לצדיקים שלא תבוא בהמתם לידי תקלה גם בדבר שאינו מידי דאכילה, כגון גמליו של אברהם אבינו שלא נכנסו לבית שיש בו ע"ז, רק דעל זה אין הבטחה ואין קושיא אם באה תקלה ע"י צדיק, ופשוט.
◆ ◆ ◆
התוס' בגיטין שם הקשו על מה דאמרינן בראש השנה כא. "לוי איקלע לבבל באחד עשר בתשרי, אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא", כלומר שלוי הזדמן לבבל, ובני בבל היו סבורים שלא עיברו את אלול ולכן אותו היום הוא י"א בתשרי, אבל לוי ידע שבאמת עיברו את אלול, והיה זה י' בתשרי, ונמצא שאכלו ביוהכ"פ. והקשו התוס', איך ארע כן שכל בבל וחכמיה אכלו ביוהכ"פ, הרי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י הצדיקים, וזה הוי מידי דאכילה.
ויש ליישב קו' התוס', דהנה בראש השנה שם אמרינן שלוי לא העיד על כך לבני בבל, משום שלא שמע מבי"ד מקודש, וכתבו התוס' שם "וא"ת והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא, וי"ל התנן לקמן בפרק שני אשר תקראו אתם מקראי קדש בין בזמנן בין שלא בזמנן, ואמרינן בגמ' אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים ואפי' מוטעין", עי"ש. מבואר מדברי התוס' דליכא בזה איסור כרת, משום שהמועדים נמסרו לבית דין, ואפילו אם הם מוטעים, וממילא מיושב דאין זה נחשב "תקלה", וק"ל.