מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש (מו כו)
במדרש רבה פרשה צ"ד סי' ט', סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין, הדא דהוא דכתיב "ותקרא אשה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב", אמרה שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה לפי שמך ולית את ודוד בני תורה, עד כאן תמו דברי תורה, לא כתיב "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", ואמר לה מן את, אמרה ליה "אנכי שלומי אמוני ישראל", אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים וכו'. והקשה בספר אזני יהושע לרבי יהושע בנבנשתי זצ"ל (בעל שדה יהושע על הירושלמי) דרוש נ"ז, הרי דין קריאה לשלום היא רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה, והך מלחמה על מורד במלכות היא מלחמת מצוה ואין בה דין קריאה לשלום, עכ"ד.
ובמה שנקט דהוי מלחמת מצוה, לכאורה נראה דהוי מלחמת הרשות, לפי מה שכתב הרמב"ם מלכים פ"ג ה"ח שאין המלך חייב להרוג את המורד במלכות, אלא רשות הוא בידו. אכן עדיין יש לעיין בזה, לפי מש"כ בחידושי הגרי"ז עה"ת (סטנסיל) בשם הגר"ח, דמורד במלכות בית דוד חייב מיתה, ואי"ז תלוי ברצון המלך אלא כל אחד חייב להרגו. ועוד יש לעיין לפי מה שנראה בשו"ת מהר"י וייל סי' קי"ד דאסור למלך למחול על כבודו וחייב להרוג את המורד במלכות, א"כ הוי מלחמת מצוה.
והנה נחלקו הראשונים האם איכא קריאה לשלום במלחמת מצוה, דדעת רש"י בדברים (כ י) דדין קריאה לשלום אינה נוהגת במלחמת מצוה, אכן הרמב"ן שם והרמב"ם מלכים פ"ו ה"א כתבו דגם במלחמת מצוה איכא קריאה לשלום. וא"כ כל הקושיא היא רק לדעת רש"י, אבל לדעת הראשונים הנ"ל ניחא, דאיכא דין קריאה לשלום גם במלחמת מצוה.
ובעיקר הדבר דנוהג בזה דין קריאה לשלום, לכאורה מסברא יש לעיין האם יש לזה דין "מלחמה", כיון שאין זו מלחמה של ישראל על אויבים מבחוץ, אלא לעשות דין במורדים במלכות, וכיון שיש לכולם דין מורד במלכות בזה שמסייעים לשבע בן בכרי ממילא יש רשות להורגם בלא הדינים של מלחמה. ונפק"מ האם נוהג בזה דינים האמורים במלחמה כגון שדוחה שבת מדכתיב "עד רדתה", וכן יש לעיין האם צריך ליטול רשות מבית דין, כדין שאר מלחמת מצוה, עי' רמב"ם מלכים פ"ה ה"ב.
ולכאורה יש להוכיח דאין לזה דין מלחמה, דהנה ברמב"ם מלכים פ"ו ה"ז כתב דכאשר צרים על עיר מניחים רוח רביעית כדי שיוכל כל הרוצה לברוח. וא"כ קשה דהכא לכאורה אי אפשר היה לשבע בן בכרי לברוח מיואב, דאל"כ הרי אסור היה להרגו שהרי יכול לברוח, וכן אין כאן סכנת מיתה לנשארים שהרי יכולים לברוח, אלא על כרחך שצרו לגמרי על העיר, ומבואר לכאורה שאין לזה דין "מלחמה".
אך מדברי המדרש הנ"ל דנוהג דין קריאה לשלום מבואר לכאורה שיש לזה דין "מלחמה" ולכן איכא חיוב קריאה לשלום, ומשמע במדרש דזהו מעיקר הדין, ממה שאמרה לו ליואב "התמו דברי תורה" וכו'.
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש (מו כו)
במדרש רבה פרשה צ"ד סי' ט', סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין, הדא דהוא דכתיב "ותקרא אשה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב", אמרה שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה לפי שמך ולית את ודוד בני תורה, עד כאן תמו דברי תורה, לא כתיב "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", ואמר לה מן את, אמרה ליה "אנכי שלומי אמוני ישראל", אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים וכו'. והקשה בספר אזני יהושע לרבי יהושע בנבנשתי זצ"ל (בעל שדה יהושע על הירושלמי) דרוש נ"ז, הרי דין קריאה לשלום היא רק במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה, והך מלחמה על מורד במלכות היא מלחמת מצוה ואין בה דין קריאה לשלום, עכ"ד.
ובמה שנקט דהוי מלחמת מצוה, לכאורה נראה דהוי מלחמת הרשות, לפי מה שכתב הרמב"ם מלכים פ"ג ה"ח שאין המלך חייב להרוג את המורד במלכות, אלא רשות הוא בידו. אכן עדיין יש לעיין בזה, לפי מש"כ בחידושי הגרי"ז עה"ת (סטנסיל) בשם הגר"ח, דמורד במלכות בית דוד חייב מיתה, ואי"ז תלוי ברצון המלך אלא כל אחד חייב להרגו. ועוד יש לעיין לפי מה שנראה בשו"ת מהר"י וייל סי' קי"ד דאסור למלך למחול על כבודו וחייב להרוג את המורד במלכות, א"כ הוי מלחמת מצוה.
והנה נחלקו הראשונים האם איכא קריאה לשלום במלחמת מצוה, דדעת רש"י בדברים (כ י) דדין קריאה לשלום אינה נוהגת במלחמת מצוה, אכן הרמב"ן שם והרמב"ם מלכים פ"ו ה"א כתבו דגם במלחמת מצוה איכא קריאה לשלום. וא"כ כל הקושיא היא רק לדעת רש"י, אבל לדעת הראשונים הנ"ל ניחא, דאיכא דין קריאה לשלום גם במלחמת מצוה.
ובעיקר הדבר דנוהג בזה דין קריאה לשלום, לכאורה מסברא יש לעיין האם יש לזה דין "מלחמה", כיון שאין זו מלחמה של ישראל על אויבים מבחוץ, אלא לעשות דין במורדים במלכות, וכיון שיש לכולם דין מורד במלכות בזה שמסייעים לשבע בן בכרי ממילא יש רשות להורגם בלא הדינים של מלחמה. ונפק"מ האם נוהג בזה דינים האמורים במלחמה כגון שדוחה שבת מדכתיב "עד רדתה", וכן יש לעיין האם צריך ליטול רשות מבית דין, כדין שאר מלחמת מצוה, עי' רמב"ם מלכים פ"ה ה"ב.
ולכאורה יש להוכיח דאין לזה דין מלחמה, דהנה ברמב"ם מלכים פ"ו ה"ז כתב דכאשר צרים על עיר מניחים רוח רביעית כדי שיוכל כל הרוצה לברוח. וא"כ קשה דהכא לכאורה אי אפשר היה לשבע בן בכרי לברוח מיואב, דאל"כ הרי אסור היה להרגו שהרי יכול לברוח, וכן אין כאן סכנת מיתה לנשארים שהרי יכולים לברוח, אלא על כרחך שצרו לגמרי על העיר, ומבואר לכאורה שאין לזה דין "מלחמה".
אך מדברי המדרש הנ"ל דנוהג דין קריאה לשלום מבואר לכאורה שיש לזה דין "מלחמה" ולכן איכא חיוב קריאה לשלום, ומשמע במדרש דזהו מעיקר הדין, ממה שאמרה לו ליואב "התמו דברי תורה" וכו'.
◆ ◆ ◆
בפירוש רש"י עה"פ אנכי שלומי אמוני ישראל (שמואל ב כ יט), מדרש אגדה סרח בת אשר היתה, ואמרה ליואב אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הוא שהגדתי ליעקב כי יוסף חי, ע"כ. ויש לבאר עפי"מ שכתב במגלה עמוקות בפרשת וישב עה"פ "וישנאו אותו", שהטעם שהאחים שנאו את יוסף הוא משום שהתנבא למלוך הוא וזרעו כמבואר במדרש רבה ריש וישב, והרי המלכות היא לשבט יהודה, לדוד ולזרעו, והוי ליה מורד במלכות בית דוד. ולכן רצו להרוג אותו כדין מורד במלכות בית דוד, ועצת יהודה היתה להרחיק אותו מעל יעקב אבינו.
והנה האחים טעו בזה, כי כוונת יוסף היה שימלוך רק ע"פ דת של תורה, היינו שיהושע משבט אפרים היה מלך על ישראל טרם שנבחר דוד, וכן בזמן שנחלקה המלכות בימי רחבעם וירבעם [שהיה משבט יוסף], וזה היה על פי הדיבור וכדין, וגם עיקר המלכות תהיה של יהודה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ומלכות יוסף בדרגה למטה הימנה.
והנה יהודה נמשל לאריה כדכתיב "גור אריה יהודה", ואילו יוסף נמשל לשור כדכתיב "בכור שורו הדר לו". והביאור, משום דאמרינן בחגיגה יג: אריה מלך שבחיות ושור מלך שבבהמות, ויוסף ויהודה שניהם היו מלכים, וכ"כ בנזר הקודש שם.
ומלכותו של האריה היא תקיפה משל השור וגם השור נכנע לו, וכמו כן מלכות יהודה היא עיקר וגם יוסף נכנע לו.
ועל זה היה סובב הולך הויכוח בין יהודה לבנימין בריש פרשתינו, וכמ"ש במדרש רבה פרשה צ"ג סי' ב' וסי' ג', שאמרו השבטים, יהודה מלך ויוסף מלך, מלכים מדיינים זה עם זה ואנו מה איכפת לנו, היינו שהנידון היה בנוגע למלכות, ששייך דוקא להם ולא לשאר האחים. וכן בתנחומא ויגש סי' ד' אמרו מלאכי השרת זה לזה בואו ונראה שור וארי מתנגחין זה בזה.
וזה מה שהוכיח יוסף הצדיק לאחים, בזה שלא רצה ליקח את יהודה לעבד במקום בנימין, הרי שאינו רוצה להכניע וליטול את יהודה לעבד ולפגוע במלכותו של יהודה. וכשראו זאת השבטים הסכימו להשלים עם יוסף ולקרבו כמתחלה, ולהודיע לאביו שעודו חי.
והנה בריחוקם של השבטים עשו ב' דברים, שהרחיקו את יוסף מעל יעקב אבינו, וגם ששילחוהו מארץ ישראל. והחזרת השבטים את יוסף נעשתה בב' פעמים, הדבר הראשון הוא שבישרו ליעקב אבינו שיוסף חי ואז ירד יעקב אבינו ונתחבר שוב עם יוסף. והדבר השני כאשר השיבו האחים את עצמות יוסף לארץ ישראל וקברוהו בשכם, שעל זה אמרו בסוטה יג: "משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו".
ושני דברים אלו נעשו על ידי סרח בת אשר, כי היא שהודיעה ליעקב אבינו כי עוד יוסף חי, וגם היא שהודיעה למשה רבינו היכן יוסף טמון בכדי שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל.
והנה כאשר בא שבע בן בכרי ומרד במלכות בית דוד, והוא היה מאפרים, נמצא שבא שבט יוסף למרוד במלכות בית דוד, מיד באה סרח בת אשר וסיכלה עצתו ואמרה להם להרוג אותו על זה שהוא מורד. וזהו שאמרה "אנכי שלומי אמוני ישראל", אני הוא שהשלמתי את יוסף לאביו, ולמשה רבינו, שהם הם החזרות שהחזירו האחים את יוסף, ומאיזה טעם החזירו את יוסף, היינו משום שנתברר להם שיוסף לא נתכוין בחלומו לומר שיטול המלכות מיהודה וימרוד במלכות בית דוד וכנ"ל, אלא רק למלוך תחתיו, ואם כן אין לשבע בן בכרי למרוד במלכותו של דוד המלך.
