מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' (יב יד)
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יכול יהא מעוכב עד אכילת בשר, ת"ל "אותו", ולהלן הוא אומר והזה אותו (ויקרא טז טו), מה אותו האמור להלן דם ולא בשר אף אותו האמור כאן דם ולא בשר. וקשה מה הס"ד שאכילת הבשר תעכב, מאי שנא מכל הקרבנות שרק זריקת הדם מעכבת ולא אכילת הבשר, וכדילפינן ביומא ה. ובזבחים ו. דאין כפרה אלא בדם ממה שנאמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר.
ונראה לבאר דזה פשוט שאכילת הבשר אינה מעכבת את כשרות הקרבן, אבל היה ס"ד דלמצות חגיגה בעינן דוקא אכילה לעיכובא, וכל שלא אכל לא יצא ידי חובת מצות חגיגה ויהיה חייב להביא חגיגה אחרת ולאכול.
ויש להוסיף בביאור הדבר דהנה בחגיגה ח. מבואר דבקרבן חגיגה יכולים לטפול ממעות מעשר היינו שמביא כשיעור חיובו מן החולין ומוסיף עליו מן המעשר, וכתב רש"י שם ז: ד"ה כשהיא, דרק בשלמים הותר לעשות טפילה ולא בעולה, משום ד"יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים, ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין, אבל עולה למה טופלה, יביא במעה כסף", עכ"ל.
ולכאורה צריך ביאור מה ענין אוכלין מרובים לחגיגה, הלא לאכול בשר שלמים זו היא מצות בפני עצמה של שמחה, וחגיגה היא חיוב הקרבת קרבן שלמים לזרוק הדם בכדי שהקרבן יעלה לחובתו של כל אחד, ומצות האכילה היא ככל מצות אכילת קרבנות שיש בהם חלק הנאכל, שאם יש מה לאכול יש בו מצות אכילה אבל אין מצות הבאה בעבור האכילה, וא"כ איך שייך לומר שאם יש אוכלים מרובים יש מצוה להביא יותר עבור זה.
ומבואר מדברי רש"י דבר חידוש, דגם קרבן חגיגה מצוותו שייכת לענין האכילה, ולכן מי שיש לו אוכלים מרובים יש מצוה שיביא כדי אכילה לכולם והותר לו עבור זה לטפול מן המעשר בהבאתו.
וממילא מובן הא דס"ד דהאכילה תעכב [במצות החגיגה, ולא בהכשר הקרבן, וכנ"ל], כיון שגם אליבא דאמת מצינו שמצותה של החגיגה שייכת באכילה.
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' (יב יד)
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יכול יהא מעוכב עד אכילת בשר, ת"ל "אותו", ולהלן הוא אומר והזה אותו (ויקרא טז טו), מה אותו האמור להלן דם ולא בשר אף אותו האמור כאן דם ולא בשר. וקשה מה הס"ד שאכילת הבשר תעכב, מאי שנא מכל הקרבנות שרק זריקת הדם מעכבת ולא אכילת הבשר, וכדילפינן ביומא ה. ובזבחים ו. דאין כפרה אלא בדם ממה שנאמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר.
ונראה לבאר דזה פשוט שאכילת הבשר אינה מעכבת את כשרות הקרבן, אבל היה ס"ד דלמצות חגיגה בעינן דוקא אכילה לעיכובא, וכל שלא אכל לא יצא ידי חובת מצות חגיגה ויהיה חייב להביא חגיגה אחרת ולאכול.
ויש להוסיף בביאור הדבר דהנה בחגיגה ח. מבואר דבקרבן חגיגה יכולים לטפול ממעות מעשר היינו שמביא כשיעור חיובו מן החולין ומוסיף עליו מן המעשר, וכתב רש"י שם ז: ד"ה כשהיא, דרק בשלמים הותר לעשות טפילה ולא בעולה, משום ד"יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים, ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין, אבל עולה למה טופלה, יביא במעה כסף", עכ"ל.
ולכאורה צריך ביאור מה ענין אוכלין מרובים לחגיגה, הלא לאכול בשר שלמים זו היא מצות בפני עצמה של שמחה, וחגיגה היא חיוב הקרבת קרבן שלמים לזרוק הדם בכדי שהקרבן יעלה לחובתו של כל אחד, ומצות האכילה היא ככל מצות אכילת קרבנות שיש בהם חלק הנאכל, שאם יש מה לאכול יש בו מצות אכילה אבל אין מצות הבאה בעבור האכילה, וא"כ איך שייך לומר שאם יש אוכלים מרובים יש מצוה להביא יותר עבור זה.
ומבואר מדברי רש"י דבר חידוש, דגם קרבן חגיגה מצוותו שייכת לענין האכילה, ולכן מי שיש לו אוכלים מרובים יש מצוה שיביא כדי אכילה לכולם והותר לו עבור זה לטפול מן המעשר בהבאתו.
וממילא מובן הא דס"ד דהאכילה תעכב [במצות החגיגה, ולא בהכשר הקרבן, וכנ"ל], כיון שגם אליבא דאמת מצינו שמצותה של החגיגה שייכת באכילה.
