מתוך ה'מגדלות מרקחים':
שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (יב יט)
בפסחים ה: מבואר דחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות עובר עליו בבל יראה, והקשה בתוס' הרא"ש בסנהדרין קיב. בהא דמבואר שם דפקדונות של עיר אחרת שהופקדו אצל אנשי עיר הנידחת אפילו כשקיבלו עליהם אחריות לא חשיב "שללה" ואינם נשרפים. ומאי שנא מלענין בל יראה, דבקיבל עליו אחריות חשיב כדידיה. ותירץ שם דהכא אינו בדין שממון של אדם אחר שאינו מעיר הנידחת ישרף, עי"ש.
ולכאורה עיקר קושייתו צריכה ביאור, הרי הגמ' בפסחים שם מקשה, דבשלמא למ"ד גורם לממון כממון דמי, משום הכי קיבל עליו אחריות עובר עליו, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר, ומשני, שאני הכא דכתיב "לא ימצא", ופירש רש"י שם ד"ה תלמוד, מדלא כתיב הכא לא ימצא "לך". א"כ מבואר להדיא דאדרבה, לכל דיני התורה גורם לממון לאו כממון, והוי גזיה"כ רק לענין חמץ, א"כ מאי קשיא ליה להתוס' הרא"ש לענין פקדונות של עיר הנידחת, הא רק בחמץ איכא גזיה"כ.
ושמעתי מהג"ר אליאב ממט שליט"א, דצ"ל בדעת תוס' הרא"ש דס"ל דאיכא למילף מבל יראה לשאר דיני התורה, דבאיסורין גורם לממון כממון, ואע"ג דבדיני ממונות קי"ל דגורם לממון לאו כממון, היינו משום דמחלקינן בין דיני ממונות לבין דיני איסורים, עכ"ד.
והנה בצל"ח פסחים מט. כתב, שלענין הלאו של לא תשחט על חמץ דם זבחי, אין עוברים בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, משום דקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ורק לענין בל יראה אמרו רחמנא רבייה מדכתיב לא ימצא, אבל לענין שחיטת הפסח דלא מצינו בכתוב ריבוי על זה, לא מחשב זה חמץ שלו. אמנם לדברי התוס' הרא"ש הנ"ל, דילפינן מהכא לאיסורים דגורם לממון כממון, [ורק בעיה"נ אין מאבדים ממון אחרים], א"כ הוא הדין לענין לא תשחט על חמץ.
שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (יב יט)
בפסחים ה: מבואר דחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות עובר עליו בבל יראה, והקשה בתוס' הרא"ש בסנהדרין קיב. בהא דמבואר שם דפקדונות של עיר אחרת שהופקדו אצל אנשי עיר הנידחת אפילו כשקיבלו עליהם אחריות לא חשיב "שללה" ואינם נשרפים. ומאי שנא מלענין בל יראה, דבקיבל עליו אחריות חשיב כדידיה. ותירץ שם דהכא אינו בדין שממון של אדם אחר שאינו מעיר הנידחת ישרף, עי"ש.
ולכאורה עיקר קושייתו צריכה ביאור, הרי הגמ' בפסחים שם מקשה, דבשלמא למ"ד גורם לממון כממון דמי, משום הכי קיבל עליו אחריות עובר עליו, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר, ומשני, שאני הכא דכתיב "לא ימצא", ופירש רש"י שם ד"ה תלמוד, מדלא כתיב הכא לא ימצא "לך". א"כ מבואר להדיא דאדרבה, לכל דיני התורה גורם לממון לאו כממון, והוי גזיה"כ רק לענין חמץ, א"כ מאי קשיא ליה להתוס' הרא"ש לענין פקדונות של עיר הנידחת, הא רק בחמץ איכא גזיה"כ.
ושמעתי מהג"ר אליאב ממט שליט"א, דצ"ל בדעת תוס' הרא"ש דס"ל דאיכא למילף מבל יראה לשאר דיני התורה, דבאיסורין גורם לממון כממון, ואע"ג דבדיני ממונות קי"ל דגורם לממון לאו כממון, היינו משום דמחלקינן בין דיני ממונות לבין דיני איסורים, עכ"ד.
והנה בצל"ח פסחים מט. כתב, שלענין הלאו של לא תשחט על חמץ דם זבחי, אין עוברים בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, משום דקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ורק לענין בל יראה אמרו רחמנא רבייה מדכתיב לא ימצא, אבל לענין שחיטת הפסח דלא מצינו בכתוב ריבוי על זה, לא מחשב זה חמץ שלו. אמנם לדברי התוס' הרא"ש הנ"ל, דילפינן מהכא לאיסורים דגורם לממון כממון, [ורק בעיה"נ אין מאבדים ממון אחרים], א"כ הוא הדין לענין לא תשחט על חמץ.
◆ ◆ ◆
והנה בתוס' פסחים ו. ד"ה יחד בשם ר"ת, פירשו דהא דביחד לו בית אינו עובר משום בל ימצא, היינו משום דהוי כקיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שאינו עובר עליו, ועי' במאירי ובתוס' רי"ד דזהו אפילו אם נימא דעל חמץ שלו עובר מן התורה גם כשהוא ברשות נכרי, מ"מ על חמץ שקיבל עליו אחריות אינו חייב אא"כ הוא ברשותו.
והביאור הוא דבאמת הוו ב' איסורים, דמצד "בל יראה" אינו עובר אלא בחמץ שלו, דהרי כתיב "לא יראה לך", ובזה אי"צ מצוי ברשותו, אבל בחמץ שקיבל עליו אחריות עובר רק משום "בל ימצא", דבזה לא כתיב "לך", ומ"מ בעינן "מצוי" מדכתיב "ימצא". ולפי"ז מבואר דאין הגדר שבאיסורים נתרבה דגורם לממון כממון, שהרי גם בלאו דלא יראה לך עצמו אי"ז נחשב "לך" ולכן אינו עובר כשאינו מצוי ברשותו, אלא רק שנתחדש בזה לאו ד"בל ימצא", ועובר משום שהוא "מצוי" ברשותו, דבחמץ איכא איסור חדש של לא ימצא, דנאסר מצד מציאות החמץ ברשותו גם כשאינו שלו לגמרי, אלא רק קיבל עליו אחריות.
