דוד שמש

[הושע]

רציתי לדעת אם יש אפשרות לקבל את תשובת מרן היביע אומר בענין דוד שמש.
תודה רבה

 

[בנימין לוריא]

ב"ה. מנחם אב תש"ך. פעה"ק ירושלים ת"ו.
לכבוד ידידי וחביבי הרה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות פה מפיק מרגליות חו"ב מהר"ר אליהו שרים שליט"א. רב בת"א.
אודות שאלתו אם מותר להשתמש בשבת במים חמים שהוחמו באמצעות דוד שמש בהיות כי בעת שפותחים הברז של המים - חמים שבדירה, מיד נכנסים תחתם מים צוננים לתוך הדוד, והו"ל כמבשל בשבת.
(א) ראשית כל עלינו לבאר בקצרה את הצד הטכני של הדוד שמש: הנה הדוד שמש עשוי בצורת חבית של מתכת עטוף בחומר בידוד העשוי לשמור על חום המים שלא יצטננו, כמעשה הטרמוס. וצנור המים (הבא מרשת חברת המים הכללית) נכנס בשולי החבית, ולעומתו יוצא צנור אחר בשולי החבית וסופו סתום באופן שאין יציאה ממנו, והוא משוח בצבע שחור אשר מטבעו לרכז חום השמש אליו, ועל הצינור הזה לוח זכוכית שמטרתו ג"כ לרכז חום השמש לבל ישלטו בו הרוחות המנשבות תמיד, ועי"ז המים שבצנור מתחממים. ומיד לאחר שהמים מתחממים חודרים באופן אוטומאטי אל תוך החבית, ותחתיהם באים מים צוננים. (כי טבע המים החמים לעלות ולצוף למעלה על פני המים הצוננים, לרוב קלותם. וכמ"ש בס' הברית ח"א (מאמר ח פ"ב, דל"ז ע"ב), שהשמן זית שהוא קל מן המים יצוף למעלה והמים ירדו מטה מטה, וכן המים החמים בקרים, והמים המתוקים במלוחים, כי קלו המים החמים מן הקרים, והמתוקים מן המלוחים, ולכן יצופו עליהם. ע"כ. ובענין המים המתוקים במלוחים, כן מצינו במכות (ד) חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וכ' הריטב"א שם, שהנכון בזה פי' הראב"ד בשם ר' משה הדרשן, דה"ט מפני שהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים, ואין המים המתוקים מתערבים בהם, והם עומדים במקומן וכו'. ע"ש. וע' בדברי המאירי (מכות שם). ודו"ק.) ופעולה זו של חימום המים וחדירתם לדוד וכניסת מים צוננים תחתם נמשכת מאליה רצוא ושוב עד שמתחממים כל המים שבחבית. ובראש החבית למעלה מחובר צינור היורד לדירה, ובעת שפותחים את הברז של המים החמים שבדירה, תיכף ומיד חודרים תחתם מים צוננים אל תוך החבית שמתחממים ג"כ ע"י הצנור כנ"ל. - וכעת נבוא בס"ד אל עמק יהושפט לברר הדין מבחינת ההלכה, כי אף על פי שאין כוונת פותח הברז שבדירה לחמם את המים הצוננים (הזורמים מיד עם פתיחתו לתוך הדוד), מ"מ הוי פסיק רישיה. והו"ל כמבשל בשבת שאסור לבשל בתולדות חמה בשבת, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. כדאיתא בשבת (לט). וכן פסקו הטוש"ע (סי' שיח ס"ג), שאסור לבשל בתולדות חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה, גזירה משום תולדות האור. ע"ש. (וכיו"ב אמרו בשבת (מ: ) המבשל בחמי טבריא פטור אבל אסור.) אלא שבנ"ד שאינו מתכוין לחמם המים ולבשלם, באנו למחלוקת הפוסקים בדין פסיק רישיה בדרבנן אם מותר או לא, שהתרומת הדשן (סי' סד) כ' דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור לפסיק רישיה בדשא"מ, וכדאיתא במרדכי (פ' הזורק) בשם מהר"ם בתשובה. ע"כ. והמג"א (סי' שיד סק"ה) הפליא עצה הגדיל תושיה גלייה לדרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא בראיות נכוחות מכמה מקומות דפ"ר בדרבנן אסור. כיעו"ש.
(ב) ולכאורה אמרתי דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא קמאי בדין פסיק רישיה במלאכה דאורייתא, אם יש בו חיוב מן התורה, או אינו אסור אלא מדרבנן. דלמ"ד פ"ר בדאורייתא חייב, יש לאסור גם בדרבנן. אבל למ"ד פ"ר בדאורייתא פטור, ואין איסורו אלא מדרבנן, בפ"ר דרבנן יש להתיר, דגזרה לגזרה לא גזרינן. וז"ל השטה מקובצת (כתובות ה: דכ"ח סע"א), בשם שיטה ישנה כת"י, ואפשר דלר"ש בפסיק רישיה ולא ימות גבי שבת לית ביה איסורא דאורייתא דמלאכת מחשבת בעינן, אבל בפ"ר דשאר איסורא כגון קציצת בהרת איכא איסורא דאו' בפ"ר. ע"כ. אולם הרמב"ם (בפ"א מה' שבת ה"ו) כ' וז"ל, אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שבודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוון לה חייב. כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב, שהדבר ידוע שא"א שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המות בא בשבילו. וכן כל כיו"ב. ע"כ. ור' דניאל הבבלי בשו"ת ברכת אברהם (סי' יט) כ', ואפי' פ"ר לא אמרי' דחייב חטאת, דלא אמרינן אלא דמודה ר"ש לר"י שהוא אסור. ואפי' ר"י לא ס"ל דחייב, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, וזה לא נתכוון לאיסור. ע"כ. והשיבו רבינו אברהם בן הרמב"ם (שם עמוד לג), דבפ"ר חיובא איכא אפי' לר"ש, שמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי, ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה, הרי חישב לעשות המלאכה, ולפיכך מלאכת מחשבת קרינן ביה וחייב חטאת. ע"כ. וכ"כ בפי' רבינו חננאל (שבת קיא: ). ע"ש. ובשבת (צה) המכבד והמרבץ וכו' חייב חטאת. דברי ר"א וחכ"א אינו אלא משום שבות. ומסיק הש"ס והאידנא דקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה. וכ' התוס' ד"ה המכבד והמרבץ, תימה דע"כ לא הוי פסיק רישיה שישוה הגומות, דאי הוי פ"ר היכי שרי לקמן לר"ש אפי' לכתחלה, הא מודה ר"ש בפ"ר ול"י, וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א חטאת הא אמרי' (יומא לד: ) דאף לר' יהודה דשא"מ מותר מן התורה וכו'. ע"ש. וכ' מהרש"א וה"ה דהו"מ לאוכוחי דלא הוי פ"ר ממה שלא אסרו חכמים אלא משום שבות, ואי פ"ר הוא לכ"ע חייב חטאת. וכמ"ש בתוס' פ' כירה (מא: ). ואפשר דלא פסיקא להו כל כך למימר דפ"ר חייב לכ"ע. ע"כ. ומעתה י"ל דפ"ר בדרבנן תליא בהך מילתא. והרי הוא כמבואר.
(ג) אלא דאיכא למידק מהא דאמרי' (שבת עה), ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת (משום צידה). ר' יהודה אומר חייב שתים, שהיה רי"א פציעה בכלל דישה. אמרו לו אין פציעה בכלל דישה (שאין דישה אלא בגדולי קרקע.) וליחייב נמי משום נטילת נשמה. אמר רבא מתעסק הוא אצל נטילת נשמה (שאינו מתכוין שימות.) והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. שאני הכא דכמה דאית ליה נשמה טפי ניח"ל כי היכי דליציל צבעיה. ע"כ. ומבואר מכאן דבפ"ר חייב מן התורה, ומש"ה פריך מדמודה ר"ש בפ"ר, ולחייב משום נטילת נשמה. וכן יש להוכיח מהגמ' (שבת קג), ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת וכו', אם לייפות הקרקע בכל שהוא. ופריך אטו כולהו לא לייפות הקרקע נינהו. ומשני אביי כגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. ע"כ. ומוכח דבפ"ר איכא חיובא, ומש"ה פריך מדמודה ר"ש בפ"ר, ולחייב משום יפוי הקרקע. (דהוי משום חורש, כמ"ש הרמב"ם רפ"ח מה' שבת.) וזה זמן רב שעמדתי בקושיא זו על המצדדים בפיטור פסיק רישיה במלאכה דאו'. ושוב מצאתי בס' תוספת שבת (סי' שלז סק"ב) שהביא דברי המהרש"א (שבת צה) הנ"ל וכ' עליו, ולא ידענא איך נעלם ממנו הגמרא (שבת קג) דלר"ש חייב בפ"ר. ע"כ. וכן מצאתי בשו"ת מהרי"מ פאדווא (סי' סד אות יג) שהביא דברי השטמ"ק (כתובות ה: ) הנ"ל, ותמה ע"ז מהסוגיא דבשבת (קג) שמשם סתירה לדברי המפרשים שהביא השטמ"ק. והניח בצע"ג. ע"ש. אולם ראיתי להגאון אמרי בינה (דיני שבת סי' כט) בד"ה וקצת, שהביא קו' הרב תוספת שבת (סי' שלז) על המהרש"א הנ"ל, וכתב, דלק"מ, דשאני ההיא דשבת (קג) שעכ"פ מכוין למלאכה דקצירה, ואף בכל שהוא דעת רוה"פ דחצי שיעור אסור מה"ת גם במלאכות שבת, ומכיון שמכוין למלאכת איסור, והואיל ולגבי ליפות הקרקע סגי בשיעורא דכל שהוא, מש"ה חייב דהוי מלאכת מחשבת. משא"כ במכבד ומרבץ שאין מחשבה על שום מלאכה רק לכבד ולרבץ בזה י"ל דאפי' הוי פ"ר לגבי אשוויי גומות דהיינו בנין, מ"מ כיון דליכא שום מחשבה על המלאכה לא הוי מלאכת מחשבת והוי רק משום שבות. א"נ י"ל דדוקא היכא דאנן סהדי דניח"ל חייב בפ"ר כההיא דס"ד דמיירי בארעא דידיה והו"ל כמתכוין, משא"כ במכבד ומרבץ דליכא אנן סהדי דניח"ל באשוויי גומות והו"ל כמשאצל"ג דפטור. עכת"ד. ובתירוצו האחרון לא יגהה מזור לקושיא מההיא (דשבת עה) גבי הפוצע חלזון, דנהי דהס"ד לא ידע דניח"ל טפי כשיש לו נשמה, מ"מ ליכא נמי אנן סהדי דניח"ל בנטילת נשמה. אכן לפי תירוצו הראשון א"ש דהתם נמי כיון שישנה עוד מלאכה שחייב עליה לר' יהודה, והיא הפציעה דהויא בכלל דישה, שפיר חשיב ליה מלאכת מחשבת לחייב אף משום נטילת נשמה. ולפ"ז קו' הגמ' היא רק לר' יהודה, ולא לרבנן. וע' בחי' הרמב"ן (שבת עה). ובראבי"ה (סי' קצד עמוד רכח - רכט). ובשו"ת הריב"ש (סי' שצד). ע"ש.
(ד) ומיהו אכתי קשיא לי מסוגיא דשבת (קיז) בהא דאמרי רבנן, אם מצילין תיק הספר עם הספר (ואף על פי שיש בתוכו מעות, ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט. רש"י.) לא נפשיט את הפסח מעורו? ופריך, מי דמי התם טלטול הכא מלאכה. ומשני הב"ע דלא קבעי ליה לעור. ופריך, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. ומשני דשקיל ליה בברזי. (שאין דרך הפשטה בכך ולא מלאכה היא אלא שבות. רש"י.) ואם איתא דאיסור פסיק רישיה אינו אלא מדרבנן, מעיקרא מאי קשיא ליה. הא כיון דליכא אלא שבות הדר הו"ל כטלטול, דאין שבות במקדש. ואף לתירוץ השני של האמרי בינה הכא ליכא אנן סהדי דקא בעי ליה לעור. וי"ל. ובאמת שרוב ככל הפוסקים ס"ל דפסיק רישיה אית ביה חיובא דאו', וכדעת הרמב"ם הנ"ל. (ויובאו להלן בס"ד.). והשיטה ישנה ור' דניאל הבבלי יחידאי נינהו. וע' בשבת (קכ) אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי. ה"ד אילימא ברוח מצויה מ"ט דמאן דאסר, (הרי אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולאו פ"ר הוא. רש"י.) ואי ברוח שאינה מצויה מ"ט דמאן דשרי. לעולם ברוח מצויה, מר סבר גזרינן, ומ"ס לא גזרינן. ע"כ. ולכאו' י"ל דבהא קמיפלגי דרב יהודה דלא גזר משום דפ"ר אינו אסור אלא מדרבנן, וכיון שברוח שאינה מצויה אינו אסור אלא משום שבות, ל"ג גזרה לגזרה לאסור ברוח מצויה. ואביי ס"ל דפ"ר מדאורייתא הוי, ושפיר גזרתם ברוח מצויה אטו שאינה מצויה. (וכן פסקו הפוסקים כאביי.) ואחר התבוננות פורתא י"ל דאפי' רב יהודה מודה דפ"ר דאורייתא, אלא דהואיל ורוח שאינה מצויה לא שכיחא, מילתא דלא שכיחא ל"ג רבנן. וע"ע בשבת (עד: ) א"ר אחא בר אויא, האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, (שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה, רש"י) פשיטא, מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין, קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. (שמתחלה מרפא רפי ע"י חום האור, והמים שבתוכו יוצאים, ולאחר שיצאו מימיו מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו. רש"י). וכ' התוס', דר"ל קמ"ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין, בישול מיהא יש בו ומש"ה חייב. אבל אין לפרש דקמ"ל דלאו לשרורי מנא קא מכוין, דהא בע"ז (לח) אמרי', האי עכו"ם דשדא סיכתא לאתונא אי קבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי. פשיטא, מ"ד לבשולי מנא קא מכוין (ויאסר משום בשולי עכו"ם), קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין. ע"כ. וכ"כ בחי' הרמב"ן (שבת שם /עד/), דאע"ג דלשרורי מנא קא מכוין, מכיון שאי אפשר אא"כ מרפא רפי מעיקרא, חייב לגבי שבת, דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. וכ"כ בחי' הריטב"א ובחי' הר"ן (שבת שם). וכן הוא גם בחי' הריטב"א ובהר"ן (ע"ז לח). ע"ש. ומוכח להדיא דבפ"ר איכא חיובא דאורייתא. וע"ע להרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים (קכד: ) ובחי' הריטב"א עירובין (לה) ד"ה דבעי מרא וחצינא. ע"ש. אלא שהתוס' (ע"ז לח) כתבו שגם לאותו בישול גרוע מתכוין, וגבי שבת החמירו להחשיבו, אבל לענין בשולי עכו"ם לא חשיב עד שיתכוין לבישול גמור. ע"כ. ולפ"ז אין ראיה מהגמ' הנ"ל. ומ"מ נקוט מיהא שכן דעת הרמב"ן והריטב"א והר"ן, נוסף ע"ד התוס' (שבת מא: עד: ) שכ' להדיא דבפ"ר איכא חיוב חטאת. וכדעת הר"ח והרמב"ם והר"א בנו הנ"ל. וכן דעת הראבי"ה (סי' קצד עמוד רכ"ח והלאה). והראב"ד בהשגות (פי"ב מה' שבת ה"ב). והיראים (סי' קב במלאכת החורש). והרא"ש מלוניל הובא בס' אהל מועד (ה' שבת דרך ד נ"ד). והמאירי (שבת כט: ) ד"ה וכן, ובכ"ד. ע"ש. וכן מוכח בביצה (כב) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. ופרש"י, והמסתפק ממנו שנוטל ממנו ואוכל. וכ"ה באור זרוע ח"ב (סי' כח). אלמא דבפ"ר איכא חיובא. ואפ' לומר דע"כ ההיא ברייתא כר' יהודה דמחייב במשאצל"ג, ממה שמחייב במסתפק משום מכבה. (וכ"ה באו"ז שם). ומכיון דלר"י אין צורך במלאכת מחשבת (ע' חגיגה י סע"א), מש"ה מחייב בפ"ר. משא"כ לדידן דקי"ל כר"ש דבעינן מלאכת מחשבת. ועמש"כ לעיל (סוף אות ג). ודו"ק. ודע דאפי' להתוס' שבת (מא: צה) וסיעתם, דס"ל דלר' יהודה איסור דבר שאינו מתכוין אינו אלא מדרבנן א"ש לישנא דמודה ר"ש בפ"ר, אף על גב דפ"ר אסור מה"ת. וכמ"ש בחי' הרשב"א גיטין (פג) בד"ה במאי, וצ"ע למאן מודה הא איהו מיקל טפי מרבנן. וי"ל שאין ר"ל מודה לבעל מחלוקתו אלא מודה מוציא עצמו מכלל שאמר וכיו"ב בב"מ (מט) וכו'. ע"ש. וכ"כ עוד בחי' הרשב"א ב"מ (כד) ד"ה ומודה. ע"ש. ואכמ"ל.
(ה) וראיתי להרב מלא הרועים (ערך דבר שאינו מתכוין אות כז ואות לא) שנסתפק, אם פ"ר אסור מה"ת או מדרבנן. והביא ראיה משבת (קלג) אמר מר, בשר ערלתו אף על פי שיש שם בהרת ימול, ד"ר יאשיה. הא למה לי קרא דשא"מ הוא ודשא"מ מותר. אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור. רבא אמר מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. ואביי לית ליה האי סברא? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י. בתר דשמעה מרבא סברה. ומוכח מדברי רבא דפ"ר אסור מן התורה. ומ"מ יש לדחות דהנה לכאורה קשה, מאי פריך לאביי דלית ליה האי סברא, מדאמר אביי מודה ר"ש בפ"ר, הא י"ל דלר"ש איסור פ"ר אינו אלא מדרבנן, ולהכי הוצרך לתרץ דאצטריך קרא לר"י דדשא"מ אסור. ונראה דקים ליה להש"ס דאף לרבא פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן, ואפ"ה אצטריך קרא, לפמ"ש הט"ז יו"ד (סי' קיז), שדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו. ולפ"ז י"ל שלכן כתוב בשר ערלתו, שאפי' במקום בהרת ימול, כדי שלא יהיה כח ביד חכמים לאסור בזה כד' הט"ז. וא"כ אדרבה מבואר מסוגיא זו דפ"ר הוי רק מדרבנן לכ"ע. עכת"ד. ונוראות נפלאתי שנראה שנעלם מעינו הבדולח דברי הרמב"ם והתוס' (שבת מא: ) וכל הראשונים הנ"ל דפ"ר הוי מדאו'. ודחייתו נסתרת מהגמ' (יומא לד: ) א"ר יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מעיוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צנתן. והלא מצרף, אמר אביי דשא"מ מותר. (פי' מן התורה, ואף על גב דלר"י דשא"מ אסור עכ"פ מדרבנן, אין שבות במקדש. תוס'.) ומי אמר אביי הכי, והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש בהרת יקוץ ד"ר יאשיה. והוינן בה קרא ל"ל, ואמר אביי לר"י דאמר דשא"מ אסור. (ומדאצטריך קרא ש"מ דדשא"מ אסור מה"ת. תוס'.) ומשני ה"מ בכל התורה, אבל הכא צירוף דרבנן הוא. ע"ש. ואם איתא מאי קושיא, נימא דלעולם דשא"מ אסור לר"י רק מדרבנן, ואצטריך קרא כדי שלא יהא כח ביד חכמים לאסור מילה במקום בהרת. וכהט"ז הנ"ל. א"ו דלא אמרינן האי סברא דהט"ז אלא במילתא דאיתא בהדיא בקרא, אבל ריבויא בעלמא לא מהני, וביד חכמים לאסור הדבר. וכמ"ש בשו"ת דברי יוסף אירגאס (סי' מח) ובשו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' י). וע"ע בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' יא אות ד). ע"ש. וא"כ חזרה ראית המלא הרועים לדוכתה דמדאצטריך קרא להכי אלמא דפ"ר אסור מן התורה. ומ"מ יש לדחות לפמ"ש התוס' (שבת מא: ויומא לד: ) דדוקא לגבי שאר איסורין דשא"מ אסור לר"י מדאו', אבל גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ע"ש. וה"נ לענין פ"ר דוקא לגבי שבת י"ל דהוי מדרבנן, דבעינן מלאכת מחשבת וליכא, משא"כ לגבי שאר איסורין לכ"ע פ"ר הוי מן התורה. וכמ"ש השיטה ישנה שהובאה בשטמ"ק (כתובות ה: ) הנ"ל. (וכה"ג צידד בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט) דאף להתה"ד דס"ל פ"ר בדרבנן מותר, י"ל דבשאר איסורין מיהא מודה. ושאני שבת דבעינן מלאכת מחשבת. ע"ש.) וא"כ גבי איסור קציצת בהרת דהו"ל כשאר איסורין שאין בזה צורך למלאכת מחשבת, ברור דאיסורו מה"ת לכ"ע. ולפ"ז ניחא מה שהק' המלא הרועים דמאי פריך לאביי דמוקי לה כר' יהודה והא אמר אביי מודה ר"ש בפ"ר, נימא דאסור רק מדרבנן. וע"פ האמור ניחא שאין כל סברא לומר כן בשאר איסורין דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת. (ומש"ה לכ"ע חייב במלאכה שא"צ לגופה בשאר איסורין. וכמ"ש תוס' (גיטין מד: ). והמאירי (שבת כט: ) ד"ה וכן. ע"ש.). וע' בשו"ת עמודי אש (סי' ה אות ג דל"ז רע"א) שהעיר קצת על המלא הרועים מדברי הרמב"ם והר"א בנו ז"ל. ולא זכר שר מכל הנ"ל. וגם הלום מצאתי בס' מכתב לחזקיהו בחי' (דף עט ע"א), שהשיג ע"ד המלא הרועים, שזו לא אמרה אדם מעולם שיצטרך הפסוק לדרבנן. וכמ"ש המכתם לדוד פארדו (חאו"ח סי' יז) וכו'. ומה גם שעיקר סברת הט"ז רבים לוחמים עליה וכו'. ע"ש. ודו"ק.
וחזות קשה הוגד לי כי ראיתי להגאון שפת אמת בחי' ליומא (לד: ), שהביא מ"ש הרמב"ם (פ"ב מעיוהכ"פ ה"ד), היה כ"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב, ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן. שאין שבות במקדש. ע"כ. וכתב השפ"א, ותמוה, דהא בלאו האי טעמא שרי, דהא אנן קי"ל כר"ש דדשא"מ מותר אף מדרבנן. וצ"ל דהרמב"ם מפרש דהוי פסיק רישיה וס"ל דהא דמודה ר"ש בפ"ר היינו לאיסורא בעלמא מדרבנן, ולכך במקדש אף על גב דהוי פ"ר מותר. ע"כ. ואני תמה שאיך נעלם מעינו הבדולח מ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' שבת ה"ו) שאם עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שבודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוון לה חייב. הרי שמבואר להדיא דהרמב"ם מחייב בפסיק רישיה. (וכ"כ המבי"ט בקרית ספר שם). ולפי דרכו טפי הי"ל לומר דבעששיות של מקדש מיירי, דהוי פ"ר דלא איכפת ליה בצירופן ומש"ה פטור. וכאותה שאמרו (שבת קג) דקעביד בארעא דחבריה. וכמו שכתבו כן להדיא התוס' ישנים (יומא לד: ) בד"ה ואפילו. ע"ש. ומ"ש הלח"מ (פ"ב מעיוהכ"פ) דבאיסור צירוף הוי דרבנן, כלומר כשאינו מתכוין, ואף על גב דהוי פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן, ואין שבות במקדש. ע"ש. אין כוונתו לומר דפ"ר במלאכה דאו' הוי רק מדרבנן. אלא כוונתו כפי מה שסיים בשם הרב המגיד (ר"פ יב מה' שבת) שכל שאינו מתכוין אף על גב דהוי פ"ר לא חשיב תיקון כלי מה"ת, שכשהוא מתכוין לתיקון כלי בצירוף העששיות חייב, משא"כ בפ"ר. ע"ש. וכן מתבאר בשער המלך (פי"ב מה' שבת ה"א). ע"ש. [וכן מ"ש השפת אמת בחי' לסוכה (לג: ) בשם הלח"מ, המעיין ישר יחזו פנימו דליתא. ואכמ"ל]. ובאמת שכבר כתבנו בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' כא אות ד) ליישב עוד דברי הרמב"ם פ"ב מעיוהכ"פ בכמה אנפי. וע"ע לעיל (סי' לב אות ה). ע"ש. גם הלום ראיתי בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' צח) שייחס להתוס' שבת (צה) דס"ל דפ"ר אינו אסור אלא מדרבנן, ושבזה מיושבת קושית המהרש"א. ע"ש. גם הגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' כב אות ה) כ' לפלפל בד' התוס' (שבת עה) שי"ל דס"ל דפ"ר אינו אלא מדרבנן, וכדברי השיטה ישנה שבשמ"ק (כתובות ו). ע"ש. ובמחכ"ת זה אינו, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואנו נבא להוסיף לייחס שיטה תמוהה זו להתוס'? והרי התוס' עצמם (בשבת עד: ) ד"ה מהו דתימא, ס"ל בהדיא דבפ"ר יש חיוב חטאת. וכן מוכח להדיא בתוס' שבת (קכ: ) ד"ה מנער את הטבלא. וע"ע בתוס' שבת (קג) ד"ה לא צריכא. ועוד בכ"ד. והוכחת העמק הלכה הנ"ל מהתוס' (שבת צה) אינה הוכחה כלל, וכאשר יתבאר להלן בסמוך, ליישב דברי התוס' על נכון בס"ד. ודו"ק כי קצרתי. [וע' בשו"ת בארות אברהם (חאו"ח סי' כג) אודות אם יש למחות בהסורקים שערן בשבת, וכ' שהואיל וכתב המלא הרועים שיש מחלוקת ראשונים אם פ"ר הוי מה"ת או מדרבנן, י"ל מוטב שיהו שוגגין וכו'. ע"ש. ולפי המבואר אין בזה כדי סמיכה. אלא דבנידונו יש ד' הרבה פוסקים שאינו אסור אלא מדרבנן. ואכמ"ל. וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' מ אות כ) ודו"ק]. ובעיקר קושית המהרש"א (שבת צה) הנ"ל, דאמאי לא הוכיחו התוס' דהמכבד והמרבץ לא הוי פ"ר, מדאמרינן וחכ"א אינו אלא משום שבות. לפע"ד י"ל דלא הוה פסיקא להו להתוס' דבאשוויי גומות בכה"ג איכא חיובא דאורייתא, דאיכא למימר דלרבנן הוי אשוויי גומות כלאחר יד ואין איסורו אלא מדרבנן. וכמ"ש כן להדיא הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים (קכד). וכ"כ המאירי (שבת צה). ומ"מ פשיטא להו להתוס' דפ"ר בדרבנן אסור. מכח הסוגיא דסוכה (לג: ) דפריך גבי מיעוט ענביו והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. וביארו בעצמם (בתוס' שבת קג סע"א) דמיעוט ענביו אינו אלא איסור דרבנן. ויבואר עוד להלן בס"ד. ומש"ה הוצרכו להקשות לאידך גיסא, דא"כ היכי מסקינן דהאידנא דקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה, הא מודה ר"ש בפ"ר. ושו"ר להגאון מהר"י טאייב בס' ווי העמודים (סי' קב אות ח) שכ"כ. וכן ראיתי עוד בשו"ת תורת רפאל (דיני שבת סי' כז, דמ"ט ע"ב). וכ', שתירוץ המהרש"א דלא פסיקא להו להתוס' דפ"ר חייב, תמוה. ע"כ. וגם הלום ראיתי להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה (דף א ע"ג) שהביא קו' המהרש"א, וכתב שאין אנו צריכים לדחוק כן, דבאמת אנן קי"ל דבפ"ר מחייב לכ"ע, אלא דמשום דאיכא למימר דהוי משאצל"ג כיון שא"צ להשוות גומות מש"ה לא אסיר מדאורייתא, ולעולם פ"ר הוא. והביא שכ"כ התוס' (פסחים סה). ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו ענף ה) ד"ה וכן. ע"ש. ואיך שיהיה לפי תירוץ התוס' (שבת צה) דבהא גופא קמיפלגי ר"א ורבנן אי הוי פ"ר או לא, מוכח דבפ"ר מיהא חייב מדאורייתא. וראיתי להשפת אמת בחי' לשבת (עה קג) שהוכיח במישור מהגמ' שם דפ"ר חייב מה"ת. ותמה מזה על מ"ש התוס' (יומא לד: ) ד"ה הני, דלר"ש אפי' מידי דהוי פ"ר גבי שבת ליכא אלא איסורא בעלמא ואין חייב עליה. והניח בקושיא. ע"כ. ונוראות נפלאתי, כי המעיין היטב בתוס' שם יווכח דהתוס' אזלי כל בתר איפכא לחייב בפ"ר היכא דהויא מלאכה הצריכה לגפה /לגופה/. ודוקא בדשא"מ (שאינו פ"ר) לר' יהודה, ובפ"ר שאצל"ג לר"ש, אסור רק מדרבנן. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וצ"ע. וע"ע להרב חינא וחסדא ח"א (דפ"ה רע"ב) שג"כ תמה מאד על השיטה ישנה שבשטמ"ק (הנ"ל), מהסוגיות דשבת (קג וקיז) דמוכח להדיא דפ"ר חייב מה"ת. ע"ש. וכן הגאון מהר"ש סידאן בס' בית מנוחה (דס"ט סוף ע"ד) תמה על השיטה ישנה הנ"ל משבת (קג). ע"ש. וה"נ פשיטא להו להרבה מרבנן בתראי. ומהם: הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ב (ס"ס קמט). והשער המלך (פי"ב מה' שבת ה"א). והמהר"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה לג: ). והתוס' יום טוב (פ"ב דביצה מ"ז). והחתם סופר בחי' פ' לולב הגזול (לג: ). והמחצית השקל (סי' רעח). ובס' תהלה לדוד (סי' רעח סק"ד וסי' שטז ס"ק טו). והרב תוספת שבת (סי' שטז ס"ק לא). והגאון ר"ז בש"ע (סימן רעח סעיף ד). ובשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד ריש סימן פט). ובספר טל אורות (דף יח ע"ד). והמשנ"ב בשעה"צ (סימן שכ ס"ק נג). והערוך השלחן (סי' רמב סל"ב). ועוד. ועוד.
(ו) אולם נראה דלקושטא דמילתא אין לתלות דין פ"ר בדרבנן בדין אי פ"ר במלאכה דאורייתא יש בו חיוב מה"ת או לא, שי"ל שאפי' למ"ד פ"ר בדאורייתא אין בו חיוב מה"ת, מודה שיש לאסור פ"ר בדרבנן. וכדאשכחן בדבר שאינו מתכוין שאינו אסור לר' יהודה אלא מדרבנן, לשיטת רש"י שבת (קכא: ). והתוס' שבת (מא: צה) ויומא (לד: ) וסנהדרין (פה). ועוד ראשונים. ואעפ"כ אשכחן בביצה (כג) דרבנן דהתם דס"ל כר' יהודה דדשא"מ אסור, גזרי קרצוף דלא עביד חבורה אטו קירוד דעביד חבורה. ופליגי אדראב"ע דס"ל כר"ש ושרי אפי' בקירוד דדשא"מ מותר. ע"ש. וע' בפסחים (יא: ) ובגליון הש"ס שם. ואכמ"ל. גם בשבת (כט: ) בדין גרירת ספסל, אמר ר' יצחק בן אלעזר דגזרינן בעיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. (ופרש"י, דר' יצחק ס"ל כר' יהודה דדשא"מ אסור ואוסר גם בעליה של שיש דלא עביד חריץ אטו עליה דעלמא.) וע"ע בתוס' שם. ובשו"ת הריב"ש (סי' שצד). ע"ש. אלמא דאע"ג דלר"י איסור דשא"מ מדרבנן גזרינן במילתא דליכא חששא דאתי לידי איסור' דאורייתא, אטו דבר שיש לחוש בו שיבא לידי כך. ותו דבגרירה דעלמא גופא ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין לעשות חריץ. וכדאמרינן להדיא בשבת (מו: ). ופרש"י, דבכה"ג ליכא איסורא דאו' דחופר כלאחר יד הוא, ודוקא בחופר כדרכו במרא וחצינא הוי תולדה דחורש. ע"ש. וכ"כ הר"ן (ר"ה לב סע"ב) גבי תיקון השופר. וכן הוא בב"י (ר"ס שלז). ע"ש. ואפי' לפמ"ש הר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (ס"ס יט) דהוי מלאכה דאורייתא. ונראה דס"ל כפי' ר"ת בס' הישר (ס"ס קפח). ע"ש. וכ"כ בפרש"י (סוכה לג). וע' בחי' הרש"ש שם. מ"מ כשעושה כן בבית הוי מקלקל ואין כאן איסור תורה כלל. וכמו שצדדו התוס' כתובות (ה: ) בד"ה את"ל (הראשון). ואפ"ה גזרינן גזרה לגזרה. וה"ט כמ"ש התוס' חולין (קד) שפעמים שגזרו גזרה לגזרה, ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו. ע"ש. וה"נ איכא למימר לגבי פ"ר לר"ש דמודה לר"י דאסור, דאפי' נימא דהיינו מדרבנן שפיר גזרינן בפ"ר באיסורא דרבנן אטו פ"ר באיסורא דאורייתא. (ובזה יש לדחות מש"כ לעיל אות ד מהגמ' שבת קכ: ). וע"ע בפרש"י ותוס' (יומא לד: ). ע"ש. וה"נ איכא למימר כל בתר איפכא, דאע"ג דלקושטא דמילתא נקטינן דפ"ר בדאורייתא יש בו חיוב מה"ת, י"ל שלא גזרו בפ"ר בדרבנן, שאין לאסור משום שבות אלא במתכוין ממש. וכמ"ש הגר"י אלחנן בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו ענף ד), דלדידן דקי"ל כר"ש, פ"ר קיל טובא לדידן, מדבר שאינו מתכוין אליבא דר' יהודה. ע"ש. (ויש להרחיב יותר ע"ד פלפול, לפמ"ש האחרונים דאיסורי תורה הוי איסור חפצא, אבל איסורים דרבנן הוו איסור גברא ותו לא. וכמבואר בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' לא אות ה). ועוד. ומש"ה בפ"ר דאורייתא כיון שעכ"פ מלאכה דאורייתא יוצאת מתחת ידו, והרי כאן איסור חפצא, אמטו להכי חייב. אבל בפ"ר דרבנן כיון דגברא לא מכוין לאיסורא, אף על פי שיצא מתח"י דבר הנאסר מדרבנן אין בכך כלום. וד"ל.) וה"נ אשכחן שהקילו באמירה לעכו"ם לעשות דבר שיש בו פ"ר למלאכה דאורייתא. וכמ"ש המג"א /או"ח/ (סי' רנג ס"ק יח) בשם הגמ"ר, בדין קדרה המונחת בתוך הגחלים ובהכרח כשמסירה מחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות, שמותר לומר לעכו"ם ליטלה משם. וכ"כ עוד המג"א (בסי' רעז סק"ז, ובסי' שיד סק"ה). וכ"פ הרמ"א /או"ח/ (סי' שלז ס"ב) ובאחרונים שם. ואף על פי שיש לחלק באמת בין אמירה לעכו"ם שיעשה איזה פעולה ואינו מזכיר לו דבר על עשיית מלאכה. וא"כ אין כאן דין אמירה לעכו"ם שבות. וכדמוכח להדיא במג"א (סי' שיד) שמחלק בזה. (ומה גם דאמירה לעכו"ם הוי שבות שאין בו מעשה (עירובין סח) ולא דמי לשאר שבות שיש בו מעשה. ומיהו ע' בראבי"ה (עמוד רנד) ובהערת המו"ל שם אות לא מ"מ י"ל דבמידי דרבנן לא גזרו בפ"ר כיון שאינו מתכוין. וכן מוכח להדיא במאירי שבת (כט: ) ד"ה וכן, שהתיר פ"ר בדרבנן, אף על פי שהוא עצמו כתב (כט: קג) דפ"ר חייב מן התורה. אלמא דלא גזרו אלא במתכוין ממש).
(ז) והנה ראיתי להגאון רעק"א בהגהותיו לאו"ח (סימן שיד במג"א סק"ה) שכ' להביא ראיה להמג"א דפ"ר בדרבנן אסור, ממ"ש בסוכה (לג: ), ת"ר אין ממעטין ביום טוב, משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב, א"ר אשי כגון שליקטן לאכילה, וראב"ש ס"ל כאבוה דדשא"מ מותר. והא אביי ורבא ד"ת מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות, הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי. והא התם איסור תיקון מנא כה"ג אינו אלא מדרבנן, ואפ"ה פריך מהא דמודה ר"ש בפ"ר. אלמא דפ"ר בדרבנן אסור. ע"כ. ובאמת שכבר הרגיש בראיה זו המג"א שם במ"ש, וכ"כ התוס' שבת (קג) סוף ד"ה לא צריכא. ע"כ. וכוונתו למ"ש התוס' שם וז"ל, ובפ' לולב הגזול (לג: ) דמשני ל"צ דאית ליה הושענא אחריתי, משמע כפי' הערוך (דפ"ר דלא איכפת ליה מותר.) ול"ל דכיון דאית ליה הושענא אחריתי אינו מתקן כלום, דא"כ אמאי קאמר דס"ל כאבוה דדשא"מ מותר. ומיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן ל"ג חכמים כשאינו נהנה. עכ"ל. ומבואר מזה דמיעוט ענביו הוי רק מדרבנן, ובכ"ז אסור בפ"ר אא"כ יש לו הושענא אחריתי שאינו נהנה. וע"ע במחצית השקל שם. גם בס' שער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד) הקשה מדנפשיה על התה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן, מההיא דפרכינן בסוכה (לג: ) והא מודה ר"ש בפ"ר, אף על גב דאין איסור במיעוט ענביו אלא מדרבנן. וכפירש"י (סוכה לג) ד"ה עבר וליקטן. ומן התימא על המהר"ם בן חביב בכפ"ת שם שכ' שאיסור זה מן התורה, ואשתמטיתיה לשון רש"י במקומו. ועכ"פ מוכח מכאן דפ"ר בדרבנן אסור. ודלא כהתה"ד. וצ"ע. ע"כ. וכן ראיתי להישועות יעקב (סי' תרמו סק"ד) דפשיטא ליה להלכה כהתה"ד דפ"ר בדרבנן מותר, וישב על מדוכה זו מההיא דסוכה (לג: ). ומהדר ליתובי. ע"ש. גם בס' עין הרועים (דס"ג סע"ב) הביא בשם הגור אריה יהודה שעמד בקושיא זו. ע"ש.
(ח) אולם באמת אין הדבר מוסכם דמיעוט ענביו של הדס ביום טוב הוי רק איסור מדרבנן, ונראה שהמרדכי שמתיר פ"ר בדרבנן (כמ"ש התה"ד בשמו) אזיל לשטתיה במרדכי (רפ"ג דסוכה) וז"ל, כ' ה"ר אביגדור כהן, כשחל הושענא רבה באחד בשבת וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאו כשרה, ולא אמרי' מצוה הבאה בעבירה היא, דהא תנן אם מיעטן כשר, ומיירי אפי' במזיד מדתנן עבר וליקטן, ופירש ריב"א דמתקן גמור הוא מה שנתקנו למצוה ואיסורא דאורייתא הוי, ואפ"ה לא מפסיל משום מהב"ע. עכ"ל. וכן מבואר בהרא"ש (פ' הבונה סי' א) שכ' לדחות ראית בעל הערוך מההיא (דסוכה לג: ) דפ"ר דלא ניח"ל מותר, שי"ל דמצוה שאני, א"נ כיון דס"ל לר"ש דשא"מ מותר מן התורה הכא אף על גב דפ"ר הוא הואיל ואית ליה הושענא אחריתי שרי לר"ש, דשמא לא יהא צריך לזה שתיקן, ואגלאי מילתא דלא תיקן כלי, אבל לר"י דשא"מ אסור ואי צריך ליה איכא איסורא דאורייתא, מש"ה לא שרינן אף על גב דאית ליה הושענא אחריתי. עכ"ל. הא קמן דס"ל דאיכא איסורא דאורייתא בהכי. וכן מוכח מלשון הרא"ה שהובא בחי' הר"ן (שבת קג) ד"ה לא צריכא. ומדברי הרא"ש מלוניל שהובא באהל מועד בהל' שבת (דרך ד נתיב ד). ע"ש. ולפ"ז ניחא בפשיטות קושית הגמ' דסוכה והא מודה ר"ש בפ"ר. אבל באיסור דרבנן אה"נ דשרי דשא"מ אפי' בפ"ר. וכן מצאתי להמאירי (שבת כט: ) בד"ה וכן שאמרו שהביא דברי הסוברים דפ"ר בדרבנן שרי, ושיש מקשים ע"ז מדפריך בסוכה (לג: ) והא מודה ר"ש בפ"ר ול"י. אף על פי שתיקון כלי (כיו"ב) אינו אלא מדברי סופרים. וכתב, ושמא לא נאמר שתיקון כלי אינו אלא מד"ס אלא במקום שאין לו מעשה, כגון הפרשת תרומות ומעשרות, אבל ליקוט בידים מדאורייתא הוא, ואף על פי שאין הענף מחובר לאילן מ"מ תיקון אסור. עכ"ל. וכן ראיתי להקרית מלך רב (פ"א מה' שבת ה"ה, ד"א ע"ד) שהקשה מדנפשיה מההיא (דסוכה לג: ) על התה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן. וכ', שנראה שאין שום הכרח מהש"ס דהאי תיקון הוי רק מדרבנן, דאפשר דהוי איסורא דאורייתא דמתקן מנא. [והוסיף שי"ל עוד דמכיון דהוה ס"ד דלית ליה הושענא אחריתי, שפיר פריך והא מודה ר"ש בפ"ר דאע"ג דליקטן לאכילה מ"מ חשיב כוונתו לתקן, ומשני הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי, וא"כ אינו מכוין לתקן ואפי' הוי פ"ר מותר. ע"ש. ולפע"ד אינו מחוור בלשון הגמ', דאי חשיב כמכוין לתקן אין צורך להק' מדמודה ר"ש בפ"ר (דאביי הוה פליג עלה מעיקרא, וכמ"ש בשבת קלג) אלא עדיפא הול"ל דחשיב כמכוין. א"ו שמכיון שיוכל במשך היום להשיג הושענא מחבירו במתנה ע"מ להחזיר וכיו"ב, לא חשיב כמכוין כשליקטן לאכילה, רק פ"ר דניח"ל שלא יצטרך ליקח משל אחרים. ודו"ק]. ע"ש. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' סד) שנשאל ג"כ בקושיא זו על התה"ד דס"ל דפ"ר בדרבנן מותר. והשיב, שכבר העיר כן השער המלך (הנ"ל). ושי"ל עפ"ד הרא"ש דס"ל דמיעוט ענביו חשיב תיקון מנא דאורייתא. ושאף רש"י (סוכה לג) שכ' דהוי מדרבנן, י"ל שכתב זאת לפי המסקנא דמיירי בדאית ליה הושענא אחריתי, ואפ"ה אסר לה תנא דמתני' וכת"ק דר"א בר"ש, והיינו מדרבנן, כיון שיש לו הושענא אחרת. אבל להס"ד דלית ליה אחריתי אה"נ דס"ל דהוי דאורייתא. ומש"ה פריך בפשיטות והא מודה ר"ש בפ"ר ול"י. ועפ"ז יישב ד' המהר"ם בן חביב בכפ"ת שכ' דהוי מה"ת, ולא הביא כלל מפרש"י בסוגיא. ומשום דרש"י מיירי באית ליה הושענא אחריתי. ע"ש. וככל הדברים הללו כ' מדנפשיה בשו"ת דבר משה תאומים (סי' יח) בד"ה ואשר. ע"ש.
(ט) ומיהו מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' לולב ה"ה) שכ', אין ממעטין ביום טוב לפי שהוא כמתקן. מוכח דס"ל שאין איסור במיעוט ענביו אלא מדרבנן. (וכההיא שכ' הרמב"ם (פכ"ג משבת ה"ט) שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. והוי משום שבות (ביצה לו: ). ושם הרבה כיו"ב. ע"ש.) וכ"כ להדיא רבינו מנוח בס' המנוחה (שם) בדעת הרמב"ם. (וכ"כ בס' קרית מלך רב ד"א ע"ד.) וא"כ לכאורה מוכח דס"ל דפ"ר בדרבנן אסור, מדפריך הש"ס (סוכה לג: ) גבי ליקוט ענביו ביום טוב מהא דמודה ר"ש בפ"ר ול"י. (וכד' התוס' שבת קג הנ"ל.) אולם ראיתי בשו"ת תורת רפאל (סי' קטו) שאחר שדחה ראית המג"א מההיא דסוכה (לג: ), שי"ל דמיעוט ענביו מדאורייתא, הביא לשון רבינו חננאל (בסוכה שם) שכ', משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין, וכגון שמלקטן לאכילה ומש"ה לא אמרינן מתקן מנא הוא, וס"ל כאבוה דאמר דשא"מ מותר, והוא דאית ליה הושענא אחריתי. ואי לא אמרינן איערומי קא מערים. עכ"ל. אלמא דהר"ח לא גריס והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות, ורק משום הערמה הוא דאסרינן. [וכן העיר בזה בשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' ח) ד"ה והנה]. וכתב התורת רפאל, דנראה דס"ל להר"ח דפ"ר בדרבנן מותר. ושכן העלה במקום אחר בד' הר"ח. ושכן גירסת הרמב"ם. ומש"ה לא חשש להביא האוקימתא דהב"ע דאית ליה הושענא אחריתי, דאזיל לשטתיה (בפכ"ג מה' שבת ה"ג) דהערמה בדרבנן שרי, אפי' אינו ת"ח. וכההיא דשבת (צה) הרוצה לרבץ את ביתו בשבת וכו'. עכת"ד. ולפ"ז אין להוכיח מכאן לאסור פ"ר בדרבנן אליבא דהרמב"ם.
עוד ראיתי בשו"ת תורת רפאל (דיני שבת סי' כז) שיישב בטוב טעם באופן אחר, כי הנה בשבת (צה) גבי המכבד והמרבץ בשבת דר' אליעזר מחייב חטאת וחכ"א אינו אלא משום שבות. הקשו התוס' דבמאי קמיפלגי, דאי פ"ר הוא היכי מסקינן דהאידנא דקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר אפי' לכתחלה שרי, הא מודה ר"ש בפ"ר. ונראה שהמאירי שם כ' דה"ט דרבנן משום דאשוויי גומות כלאחר יד הוא. וכ"ה במלחמות (שבת קכד) ולפ"ז י"ל דלעולם הוי פ"ר, אלא דהוי דרבנן, ומש"ה מסקינן דלר"ש שרי. ולפ"ז ניחא מ"ש בגמ' שם דאמימר ורבינא ורב אשי היו אוסרים ריבוץ. והקשה המשכנות יעקב (סי' צז) דאמאי אסרי הלא הלכה פסוקה היא דהלכה כר"ש בדשא"מ (שבת פא: ). ואמימר ורב אשי גופייהו הכי ס"ל בשבת (נ: ), דהוו משו אפייהו בברדא אף על פי שמשיר שער משום דדשא"מ הוא. ולפי האמור ניחא דס"ל לאמימר ורב אשי דכיבוד וריבוץ הוי פ"ר בדרבנן ואסור. דה"נ ס"ל לעולא (שבת כט: ) דבגדולים לכ"ע אסור. כהגירסא שהביאו התוס' פסחים (כה: ) ד"ה אביי. וכן גירסת היראים (סי' קב במלאכת החורש). והרמב"ן בחי' שבת שם. והריב"ש (בסי' שצד). והרמ"ך בכ"מ (פ"א מה' שבת ה"ה). והתם נמי כלאחר יד הוא. והו"ל פ"ר בדרבנן. וסתמא דגמרא מסיק דפס"ר בדרבנן מותר, ומש"ה שרי לרבץ לכתחלה. וכר' ירמיה רבה ורב יוסף בשבת (כט: ) דפליגי אדעולא. [וכ"כ מהר"י טאייב בס' ווי העמודים סי' קב סק"ח. ע"ש]. ומעתה הקושיא בסוכה (לג: ) אזלא לרב אשי דמשני כגון שליקטן לאכילה, ופריך לשטתיה והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. (ודרך הגמ' להקשות אפי' לסברא שאינה להלכה כמ"ש התוס' כתובות (טז סע"א) ובכ"ד. וכ"ש הכא דפריך לרב אשי גופיה לשטתיה.) אבל לדידן פ"ר בדרבנן שרי ומעיקרא לק"מ. עכת"ד. ודפח"ח. וכ"כ בשו"ת חלק בנימין (חאו"ח סי' י). ותירץ בזה שיטת הרמב"ם בהל' לולב שהשמיט התירוץ דהב"ע דאית ליה הושענא אחריתי, דס"ל פ"ר בדרבנן שרי. והובא בס' עץ השדה למהר"א פוסק (סי' תרמו סק"ב). ע"ש. ולא אכחד דק"ק לפ"ז סגנון הגמ' (שבת צה) והאידנא דקי"ל כר"ש אפי' לכתחלה שרי. והא רבנן וכולהו אמוראי דלעיל נמי ס"ל כר"ש, ורק זאת היל"ל והשתא דסבירא לן פ"ר בדרבנן שרי אפי' לכתחלה שרי. והמאירי שהסביר דלרבנן הוי אשוויי גומות כלאחר יד קאי לסברת רבנן דמוקי להו כר' יהודה דאמר דשא"מ אסור (מה"ת), ושאני הכא דמשוה גומות כלאחר יד הוא, מש"ה אמרי שאינו אלא משום שבות. וה"נ י"ל להאמוראים האוסרים. ואהא שפיר מסקינן דהאידנא דקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה. אבל לפ"ד התורת רפאל סגנון הגמ' בזה לא א"ש. ולפמ"ש בס' העמק שאלה פר' אמור (סי' קה אות ה דרל"ג סע"א) דהוי פ"ר דלא ניח"ל בהשויית הגומות, ומש"ה מסקינן דלר"ש שרי לכתחלה, כד' הערוך. ע"ש. לפ"ז י"ל לדידן דהמסקנא להתיר משום דהוי פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן. ודו"ק. [וגם הלום ראיתי להגאון נהר שלום (סי' שיד סק"ב) ד"ה איברא, שכ' ג"כ ליישב דברי הרמב"ם שהשמיט האוקימתא דאית ליה הושענא אחריתי, משום דס"ל פ"ר בדרבנן שרי. וכגירסתו בסוגיא (ביצה לו) וכמו שפסק עפ"ז בחיבורו (פכ"ה מה' שבת הכ"ה) וכו'. ויובאו דבריו עוד להלן (אות כו) בד"ה ולכאורה. וע"ע להלן אות יז - יח].
(י) גם הלום ראיתי בשו"ת מהר"ן יפה (חאו"ח סי' ה) שהביא קו' המג"א על התה"ד מסוכה (לג: ). וכ' לתרץ, כי הנה בכתובות (ו: ) מוקי רבה למתניתא דשריא לבעול בתולה בשבת, כר"ש דדשא"מ מותר, וא"ל אביי והא מודה ר"ש בפ"ר, ומשני רוב בקיאין בהטייה. ומדפריך אביי הכי בפשיטות אלמא דס"ל דפ"ר בדרבנן אסור. והיינו דמקשינן בסוכה והא אביי ורבא ד"ת מודה ר"ש בפ"ר ול"י, והיינו לאביי לשיטתו דס"ל הכי בכתובות. אבל לדידן דקי"ל דמותר לבעול בתולה בשבת פס"ר בדרבנן מותר. והשתא א"ש מה שהשמיט הרמב"ם (פ"ח מה' לולב) האוקימתא דהב"ע דאית ליה הושענא אחריתי, דלדידן דפ"ר בדרבנן מותר אין צורך להלכה באוקימתא זו. עכת"ד. והנה מאי דפשיט"ל למר דאיסור בעילת בתולה בשבת הוי מדרבנן, לאו מילתא פסיקתא היא. שלפי הצד (בכתובות ה: ) דלפתח הוא צריך נראה שיש בו חיוב חטאת. וכעין מה שפרש"י (כתובות ו סע"ב) המפיס מורסא לעשות לה פתח חייב, שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה, דאשכחן בנין בבע"ח דכתיב ויבן את הצלע. עכ"ל. (ולפ"ז גם מה שפרש"י /כתובות/ (ה: ) ד"ה או דילמא לפתח מתכוין, והרי הוא כבנין ואסור. עכ"ל. היינו מה"ת.) ולפ"ד הרמב"ם (פ"י מה' שבת הט"ז) שהחיוב במפיס מורסא לעשות לה פתח הוא משום מכה בפטיש, ה"נ הכא הו"ל מכה בפטיש. וכדאמרינן (סנהדרין כב: ) אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ע"ש. וכן מתבאר בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ו). וכן מצאתי להדיא בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן עא), דבבעילת מצוה איכא חיובא דמכה בפטיש, להצד דלפתח הוא צריך. ע"ש. [וכן הוא באור שמח פי"ב מה' שבת ה"ב. וע"ש]. וגם להצד דלדם הוא צריך אי נימא דחבורי מחבר י"ל דהוי מדאו'. ובתוס' כתובות (ה) ד"ה לדם הוא צריך. פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול. ולפ"ז הא דקאמר לקמן את"ל דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור, אף על גב דהוי משאצל"ג דשרי במפיס מורסא משום צערא, הכא גבי מצוה אסור. ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם בתולה היא. ע"כ. וא"כ לד' ר"י י"ל דהוי מלאכה הצריכה לגופה ויש בה חיוב. וע' בפני יהושע בקו"א (שם סי' טו). ובס' בתי כהונה ח"ב (בית אבות דכ"ח ע"ד) והלאה. והן אמת שמצאתי להר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' יט עמוד לג) שכ' וז"ל, ובענין בקי בהטייה, פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאורייתא אפי' עבד במזיד ובלא הטייה. ומש"ה אזלינן בתר רובא. וכבר איפסיקא הלכתא להיתר לגמרי. עכ"ל. אכן י"ל דכוונת הר"א לדידן דקי"ל דמותר לבעול בתולה בשבת, ומשום די"ל דם מפקד פקיד, מש"ה אפי' עביד במזיד ובלא הטייה שרי. אבל לרבה ואביי שהתירו רק ע"י הטייה, וכמבואר בתוס' (ו: ) ד"ה לא כהללו בבליים, דהא דשרי למבעל היינו כשאינו מתכוין לבעול בעילה גמורה כ"א ע"י הטייה. ע"ש. ומשום דס"ל דדם חבורי מחבר. וכמ"ש כל זה הב"ח א"ח (סי' רפ). ובדרישה אה"ע (סימן סג). ע"ש. לפ"ז אכתי י"ל דהוה ס"ל לאביי ורבה דהוי פסיק רישיה בדאורייתא. וכן משמע בתוס' (ה: ) ד"ה דם מפקד פקיד, שאף להצד דלדם הוא צריך יש מקום לומר דהוי מה"ת. ע"ש. ויש להעיר עוד לפמ"ש הפני יהושע (בקו"א לכתובות סי' כ), דלמאי דקי"ל (נדה סה: ) בועל בעילת מצוה ופורש, הו"ל פ"ר דלא ניח"ל, שאם לא יצא דם ניח"ל טפי שיוכל לבעול שנית כמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קצג ס"א). ע"ש. וכ"כ הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה פר' חיי שרה (סי' טז אות טו ויח) דהוי פ"ר דלא ניח"ל. ולפ"ז מאי פריך אביי לרבה בפשיטות והא מודה ר"ש בפ"ר, הא פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן משרא שרי. וכמ"ש התוס' (שבת קג סע"א), דכיון דאותו תיקון מועט כמיעוט ענביו לא אסור אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים כשאינו נהנה. ע"ש. ורבה נמי מה הוצרך לתרץ דרוב בקיאים הם. א"ו דהו"ל פ"ר בדאורייתא. (ומ"ש התוס' כתובות ה: ד"ה דם מפקד פקיד, ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהוי דרבנן. היינו ללישנא דלדם הוא צריך (להצד דחבורי מחבר.) אבל אי נימא דלפתח הוא צריך אסור מה"ת. ושפיר פריך אביי.) אלא דאכתי לא איפרק מחולשא דאם איתא לדברי הפנ"י והנצי"ב דהוי פ"ר דלא ניח"ל, מאי פריך ליה אביי לרבה והא מודה ר"ש בפ"ר, והא הכא הוי במקום מצוה. (וכמ"ש התוס' /כתובות/ ה: ד"ה לדם.) ומבואר בתוס' כתובות (ו) לחד שינוייא, דההיא דסוכה (לג: ) ה"ט דשרי משום דהוי במקום מצוה. וכ"כ הרא"ש (שבת קג). ומשמע דפ"ר דלא ניח"ל אפי' בדאו' במקום מצוה שרי. וע' בשו"ת מהרי"מ פאדווא (סי' סד אות ט - י). ע"ש. ונראה ליישב כי הנה בשבת (קג) פריך, אטו כולהו לאו לייפות הקרקע נינהו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו. (שאינו צריך לייפות. רש"י.) אביי אמר אפי' תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכוין. והא אביי ורבא ד"ת מודה ר"ש בפ"ר ול"י, לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. (דהוי פ"ר דלא ניח"ל. תוס' בשם הערוך.) וכ' בספר סדר משנה ח"א (הל' יסוה"ת די"ז רע"א), דרבה ורב יוסף לא ס"ל הא דאביי דבפ"ר דלא ניח"ל אינו אסור אלא מדרבנן אלא אף בפ"ר דלא ניח"ל חייב חטאת, ומש"ה אוקמוה באגם. ע"ש. ולפ"ז קושית אביי לרבה לשיטתו דס"ל פ"ר דלא ניח"ל אסור מה"ת, וממילא גם במקום מצוה אין להתיר. (וכן מתבאר ממ"ש בחי' הריטב"א הובא בשטמ"ק (דל"א ע"ד) דקושית אביי אזלא אליבא דרבה דאמר דהך ברייתא כר"ש דדשא"מ מותר וכו'. ע"ש.) ואילו התוס' קיימי אליבא דאביי דקי"ל כוותיה דפ"ר דלא ניח"ל אינו אסור אלא מדרבנן, ובמקום מצוה לא גזרו חכמים. וההיא דסוכה (לג: ) דמוקי באית ליה הושענא אחריתי דהוי פ"ר דלא ניח"ל, לא קשיא לרבה ולרב יוסף, לפמ"ש רש"י (סוכה לג: ) דכיון דאית ליה הושענא אחריתי לא חשיב תיקון כלל בכה"ג. וכ"כ הרמב"ן והר"ן (שבת קיא: ). אלא שיש עדיין מקום לחלק בין פ"ר דלא איכפת ליה כההיא דשבת (קג) דעביד בארעא דחבריה, דבההיא דוקא פליגי רבה ורב יוסף וס"ל דאיכא חיובא, לבין פ"ר דלא ניח"ל מחמת שהדבר רע בעיניו, כההיא דבעילת מצוה לפ"ד הפני יהושע הנ"ל. וכמו שמצינו להמאירי (שבת קג) שמחלק בזה. והן עתה עלה במחשבה לפני לדחות מה שהקשינו לעיל לפ"ד הפני יהושע, דמאי פריך ליה אביי לרבה מהא דמודה ר"ש בפ"ר, הא הוי פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן, דלקושטא דמילתא דקי"ל שאין הפרש בין פ"ר דלא ניח"ל לפ"ר דלא איכפת ליה, וכמ"ש הקרבן נתנאל (ספ"ב דביצה). והרש"ש (כתובות ו). והמשנ"ב בבאה"ל (ס"ס שכ). לפ"ז קושית אביי לרבה לשיטתו (בביצה כג רע"א) שאוסר לגמר ולעשן פירות אפי' ע"ג החרס משום דקא מוליד ריחא (שנכנס הריח בחרס שלא היה לו ריח ואסור מדרבנן. רש"י.) והא התם דלא קמיכוין להוליד ריח בחרס וגם לא איכפת ליה בהכי ואפ"ה אסר רבה. וכן הוכיח במישור הגנת ורדים (כלל ג סי' טז) דמהאי מילתא דרבה שמעינן דס"ל דאפי' פ"ר בדרבנן דלא ניח"ל אסור. ע"ש. ומש"ה פריך ליה אביי שפיר דה"נ אפי' נימא דאיסור זה הוי רק מדרבנן, הא מודה ר"ש בפ"ר. ומ"מ אין זה מוכרח, לפמ"ש בחי' הרא"ה (ביצה שם) דה"ט דרבה משום עישון הפירות גופייהו וס"ל דאסור להוליד ריח באוכלין. וכ"כ בתוס' רי"ד (ביצה שם). ע"ש. וזה שלא כפרש"י הנ"ל שהאיסור דמוליד ריחא משום החרס. וע"ע בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סי' ד). ע"ש. ואכמ"ל. וע' בפני יהושע (שבת מא: ) בתד"ה מיחם, מה שמפקפק ע"ד התוס' שכ' דאביי נקיט כר"ש דדשא"מ מותר דללישנא בתרא (בפסחים כה: ) מוכח דלאביי נקטינן כר' יהודה. ע"ש. ועת לקצר. ועכ"פ דברי המהר"ן יפה הנ"ל דפשיט"ל דהוי איסורא מדרבנן דוקא, אינם מוכרחים כלל, שי"ל דהוי פ"ר בדאורייתא. וכנ"ל וכן מוכח בס' העמק שאלה (סי' טז אות טז). ויש לפלפל עוד בזה. לא עט האסף. וע' היטב בדברי המאירי והריטב"א ותוס' הרא"ש (כתובות ו: ). ובשטמ"ק (דכ"ז ע"ב) בשם תר"י. ובשו"ת הריב"ש (סי' שצד). ובס' המקנה בקו"א (סי' סג). ובשו"ת משכנות יעקב מקרלין (סי' צז). ודו"ק.
(יא) וראיתי להגאון שפת אמת בחי' לסוכה (לג: ), שעמד בקו' הגמרא דפריך והא מודה ר"ש בפ"ר, והא י"ל דדוקא במלאכה דאו' מודה ר"ש בפ"ר אבל בתיקון מנא דהוי רק שבות גם פ"ר מותר. וכמ"ש התוס' פסחים (כה: ) ד"ה לא. וכשיטת התה"ד שבמג"א (סי' שיד). ונראה דקו' הגמ' על רב אשי דלא ס"ל לחלק בזה. דאל"כ למה אסור לת"ק, הא אפי' ס"ל כר"י בדשא"מ דאסור, מ"מ בשבות בעלמא יהא מותר, ופ"ר לר"ש הוי כמו דשא"מ לר"י. וא"ש קו' הגמ'. ונרויח בזה לתרץ מה שהשמיט הרמב"ם התי' דדוקא באית ליה הושענא אחריתי שרי, וה"ט דביומא (לד: ) ס"ל לאביי דבמידי דרבנן אף פ"ר שרי. וכמ"ש הלח"מ (בפ"ב מעיוה"כ ה"ד) להוכיח כן לשיטת הרמב"ם. וס"ל להרמב"ם עיקר כההיא סוגיא, והגמ' דהכא פריך הכי רק לרב אשי דלא סל"ה. ע"כ. ולכאורה אין הכרח דרב אשי ס"ל פ"ר בדרבנן אסור, ואף על גב דפשיט"ל לרב אשי דדשא"מ אסור אפי' בדרבנן, ומשום דבעיקר פלוגתא (בגרירה) ס"ל לר"י לאסור, אף על גב דהוי' מדרבנן. וכמ"ש בשבת (מו: ). וע' בתוס' כתובות (ה: ) ד"ה את"ל (הראשון). מ"מ בפ"ר בדרבנן י"ל דשרי לר"ש. וכמ"ש בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו ענף ד) דפ"ר לדידן קיל טובא מדשא"מ לר' יהודה. ע"ש. וא"כ מה כח המקשה להק' בפשיטות אדרב אשי והא מודה ר"ש בפ"ר. גם מ"ש ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל כאביי ביומא דפ"ר בדרבנן שרי, וכמ"ש הלח"מ (פ"ב מעיוה"כ). כבר כ' לעיל כי בלח"מ ליכא כהאי סימנא, ורק כתב דפ"ר דמצרף אינו אלא מדרבנן, כיון שאינו מתכוין לעשות כלי, וכמ"ש ה"ה (פי"ב מה' שבת ה"ב) שכל שאינו מתכוין אפי' הוי פ"ר אינו חייב משום מתקן כלי. ומש"ה כ' הרמב"ם ואין שבות במקדש להתיר לכתחלה. ולתירוץ השני דצירוף עששיות מדרבנן, יש להוכיח מד' הרמב"ם דפ"ר בדרבנן אסור, מדהוצרך לטעם שאין שבות במקדש. ואין להאריך. וע' בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חאו"ח סי' פו אות טז) שג"כ כ' ליישב קו' המג"א על התה"ד מסוגיא (דסוכה לג: ) הנ"ל, גם למ"ד מיעוט ענביו דרבנן. ע"ש.
(יב) והנה בשבת (קכ: ) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו, ואם כבתה כבתה. לייט עלה רב, ופריך ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ומשום דרב ס"ל כר"י (דדשא"מ אסור), כל דתני כר"ש לייט ליה? אמר ליה, בהא אפי' ר"ש מודה, דאביי ורבא ד"ת מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. והכי פסקינן בש"ע (סי' רעז ס"א). והא הכא הו"ל פ"ר בדרבנן, דהא כיבוי משאצל"ג היא כל שאינו עושה לצורך פחמים. ומוכח דפ"ר בדרבנן אסור. וכבר העיר בזה המג"א (סי' שיד סק"ה) בקצרה. וכ"כ מהר"י עייאש בס' בני יהודה (ד"ד ע"א) להוכיח מזה דלא כהתה"ד. אולם בימי חרפי דחיתי עפמ"ש הר"ן שבת (פ' חבית קמה) דאע"ג דכיבוי דליקה מדרבנן לא רצו להתיר לכבות אפי' ע"י עכו"ם, משום דשאני איסור כיבוי, שמכיון שאם היה צריך לגופו היה חייב מה"ת, ואין הכל בקיאין לחלק בין משאצל"ג להצריכה לגופה, מש"ה אסרו רבנן אפי' במקום פסידא. ע"ש. וכיו"ב כ' התוס' שבת (מו: ד"ה דכל, ומז: ד"ה מפני). וע"ע בחי' הרמב"ן והרשב"א (מו: ) ובהר"ן (פ' המצניע צד: ). ושו"ר בביאורי הגר"א (סי' שיד) שדחה כן ראית המג"א. וכן תירץ השער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד). (וע' בחזון איש מועד (סי' נ אות ה). וי"ל ע"ד.) וגם הלום ראיתי בס' תוספת שבת (סי' שטו סק"ט) שהביא מ"ש המג"א שיש להוכיח מהרבה מקומות דפ"ר בדרבנן אסור ודלא כתה"ד. וסיים ע"ז, וגם בעיני יפלא ממ"ש בש"ס נר שאחורי הדלת אפי' לר"ש אסור דהו"ל פ"ר, אף על פי שכיבוי הוא משאצל"ג. מיהו אפשר דכיבוי גרע טפי כמ"ש הר"ן. ע' לקמן (סי' שלד). ע"כ. ולא שת אל לבו שלראיה זו ג"כ נתכוון המג"א במ"ש וכן מוכח בסי' רעז ס"א. ודחייתו נכונה ע"פ הר"ן. ובאמת שכן מבואר להדיא בהמאירי שבת (כט: ) ד"ה וכן, שהביא ד' המתירים בפ"ר דרבנן, וכתב ע"ז, ואף על פי שנר שאחורי הדלת העלינו בה שהוא אסור מצד פ"ר, והרי הכיבוי מד"ס הוא, הואיל וא"צ לגופו. אפשר שכיון שלפעמים הוא מן התורה כשהוא צריך לגופו, הוא קוראה מן התורה. ע"כ. וע' בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' יד ענף א) ד"ה אכן, שרוצה לפקפק בעיקר סברת הר"ן פ' חבית (קמה) מדברי הר"ן גופיה פ' כל כתבי (קכא) ד"ה ש"מ, שהקשה על הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן שרי למספי לתינוק בידים, א"כ אמאי אסרנו בכיבוי בקטן העושה ע"ד אביו. ומתרץ שלא התיר הרשב"א אלא לצרכו של התינוק, משא"כ כשעושה זאת לצרכינו. ע"ש. ואמאי לא משני דשאני כיבוי דהוי כעין דאורייתא. ע"כ. ולפע"ד לק"מ דדוקא בגדול אמרינן הכי, דאתי למיחלף בין כיבוי הצריך לגופו לשאצל"ג. אבל קטן בגדול לא מחלף. (ע' שבת קלט וקנג: ) וכ"ת אתי לאחלופי בקטן גופיה בין כשצריך לגופו לשאצל"ג, בשצריך לגופו נמי אינו אלא משום חינוך, דקטן גופיה לאו בר חיובא הוא. עמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' כז אות ח). ועיקר חינוך הוא במ"ע ולא בל"ת, וכמ"ש הרשב"א בחי' ליבמות (קיד) והובא בב"י (ס"ס שמג). ומש"ה לא גזרו במשאצל"ג, אם לא מטעם שתי' הר"ן דלצרכינו אסור. (ובאמת שדברי הר"ן הנם מבוארים גם בחי' הרשב"א (שבת קכא). והוא עצמו (שם מו: ) הולך בשיטה זו. דבכיבוי החמירו יותר כיון דאיכא דוכתא דהוי דאורייתא.) גם מה שהקשה עוד הבאר יצחק על דברי התוס' שבת (קכא), בהא דפרכינן אמתני' (דקטן הבא לכבות אין שומעין לו כו'), ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו. א"ר יוחנן בקטן העושה ע"ד אביו. וכתבו, ש"מ קטן אוכל נבלות וכו', צ"ל דמוקי מתני' כר' יהודה דאמר משאצל"ג חייב עליה. א"נ כר"ש וכשצריך לאותו כיבוי לצורך פחמים, דבאיסורא דרבנן מוכח ביבמות (קיד) דאין ב"ד מצווין להפרישו. והקשה, דלשיטתם (לעיל מו: ) דבכיבוי חמיר טפי דהוי כעין דאו', מאי קשיא להו. ע"כ. לפמש"כ לק"מ דבקטן לא מחמרינן כולי האי אף בכיבוי. ובפרט לפי מה שהעמידוהו התוס', בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו. ע"ש. ואעיקרא היה נראה דר' יוחנן לשטתיה דס"ל משאצל"ג חייב, כדאיתא בירושלמי (פ"ג דשבת ה"ז), נר שע"ג טבלא מסלק הטבלא והנר נופל. א"ר יוחנן קרוב הוא לבוא לידי חיוב חטאת, לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. ע"ש. (והקושיא דש"מ קטן אוכל אוכל /תיבת אוכל כפולה/ נבלות היא ג"כ מדברי ר' יוחנן וכמ"ש כיו"ב התוס' ב"מ (כא) ד"ה וכמה.) ומשום דריו"ח סבר הלכה כסת"מ (שבת פא: וש"נ) ס"ל דמתני' כר' יהודה שמחייב במשאצל"ג. אולם בירוש' פ' כלל גדול (דמ"ח ע"א) מוקי להא דא"ר יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם לצירו חייב, כר"ש שפוטר במשאצל"ג, אבל לרבנן (ר' יהודה) מ"מ הרי סחט והרי הוציא ציר. (וכן מתבאר בקה"ע והפני משה שם דריו"ח ס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור. וע' בתוס' שבת (עג: ) ד"ה וצריך. ע"ש.) וא"כ ע"כ דהא דאמרינן לאחריו משום מכבה לאו דוקא לחייב משום זה. וכ"כ הגר"י טאייב בס' ווי העמודים (סי' קב אות פא) והביא ע"ז דברי התוס' והר"ן דכיבוי חשיב כעין דאו'. ושכ"מ במלחמות וכו'. ע"ש. (ולא הזכיר ד' הירוש' פ' כלל גדול דמסייעי ליה.) וכ"כ בפשיטות הפני יהושע (שבת מב) ד"ה אמנם, דיו"ח פוטר במשאצל"ג. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. (ושו"ר בשו"ת תורת רפאל (חאו"ח סי' מ) ד"ה אמנם יש, ובס' העמק שאלה (סי' קה, בדפו"ח דרל"ט ע"א), מ"ש בדעת ר' יוחנן בזה. ע"ש.).
(יג) ועינא דשפיר חזי להרשב"א בחי' לשבת (קכ: ) שכ', בהא אפי' ר"ש מודה, קשה לי לפי שיטת הערוך (דפ"ר דלא ניח"ל מותר) הכא מה הנאה יש לו בכיבוי הנר. ושמא בפתילה שצריך להבהבה. א"נ דקא מתהני בשיור השמן והפתילה. ומ"מ ש"מ מיהא דאפי' במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פ"ר הוא אסור אפי' לר"ש, דהכא אינו מתכוין ומשאצל"ג ואפ"ה אמרינן מודה ר"ש בפ"ר. עכ"ל. (אולם בס' קרית מלך רב (פ"א מה' שבת ה"ה) כתב, שי"ל דאף להרשב"א אין לאסור פ"ר בדרבנן אלא כגון התם דכי מכוין להבהבה איכא איסור תורה.) ולעומתו המאירי (שבת קכ: ) כ' וז"ל: ושמא תאמר והרי אין בכיבוי זה אלא איסור חכמים אפי' אילו היה מתכוין, שהרי סוגיא זו אף לר"ש שסובר משאצל"ג פטור עליה, וכבר כתבנו שכל פ"ר שבמלאכת סופרים מותר בענין זה. ותירצו בה חכמי הדורות שלא אמרו שלא לחייב בפ"ר באיסור חכמים אלא בדבר שאין באותה מלאכה איסור תורה כלל כגון מצרף, אבל כיבוי שיש בו איסור תורה בפתילה שצריך להבהבה לא. ולי נראה שמן הדין היה מותר לפתוח ולנעול, וכל שמצינו בו לשון קללה, ר"ל לייט עלה פלוני, אינו במקום איסור פשוט, שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם. דקים ליה בדרבה מניה, אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר, וההיתר בו מצוי, ומקללין אותו מצד פרצה ועזות מצח כו' שהוא קרוב לפסיק רישיה, והעושה נקרא פורץ גדר וראוי לקללה. ומ"מ ברוח שאינה מצויה אפשר שהוא פ"ר. עכ"ל (בקיצור). ונראה שאף לתירוץ זה של המאירי, עוד אנו זקוקים למ"ש המאירי (שבת כט: ) הנ"ל, שמכיון שלפעמים איסור הכיבוי הוי מה"ת, כשהוא צריך לגופו, חשיב כאילו הוי מה"ת. ע"ש. ומש"ה הויא פירצה ועזות מצח מצד העושה כן. הלא"ה לא הי"ל להחמיר כאן יותר משאר פ"ר בדרבנן. והן עתה ראיתי להגאון מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה ח"א (חלק בית דין סי' יח, דע"ז ע"ד) שחשב להתיר בנידונו (דהוי פ"ר בכיבוי) מטעם דפ"ר באיסור דרבנן יש להקל, וכמו שנראה מד' הרא"ש בפסקיו פ' כל שעה. וכך מטין ד' התוס' (פסחים כה: ) ד"ה לא אפשר. וכ"כ התה"ד (סי' סד). ושוב סתר זה מההוא דשבת (קכ: ) בדין נר שאחורי הדלת, דלר"ש משאצל"ג היא מדרבנן, ואפ"ה אסור מטעם פ"ר. ועל כרחך דדברי הרא"ש הנ"ל לאו בדוקא. וע' במג"א (סי' שיד סק"ה). וע"ש. (וי"ל ע"ד). עכת"ד. ולא נחית לחלק בין משאצל"ג דכיבוי, לשאר פ"ר בדרבנן. ולפמש"כ יש לחלק בזה. והרי הוא כמבואר. וכן מצאתי להגאון ישועות מלכו (בפ"א מה' שבת ה"ה בסוה"ד) שכ' ג"כ, שאף לדעת התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי, לא כל איסורי שבת שוין, דכל שעיקרו מה"ת כמשאצל"ג אסור. וכמ"ש הר"ן פ' המצניע (צד: ). וכו'. ע"ש. ולפ"ז יש לדחות מ"ש הישועות מלכו עצמו בקונט' מעט צרי (הגהות על הרמב"ם, פ"א מה' שבת ה"ה), להעיר ע"ד התה"ד, מהתוס' ביצה (ח) ד"ה ואינו צריך אלא לעפרה, דהא התם נמי הוי פ"ר במשאצל"ג, דגומא ממילא הויא. ע"כ. ולפי האמור לק"מ, דשאני משצל"ג דחמירא משאר שבות דרבנן. ודו"ק.
(יד) ואגב דאיירי אציגה נא בזה מה שהקשתי מכבר מסוגיא זו דשבת (קכ: ), עמ"ש הבתי כהונה ח"א (סי' יח דע"ט ע"ד), דרב אשי ס"ל דלר"ש דבר שאינו מתכוין פטור אבל אסור, ומינה דס"ל נמי דלר' יהודה חייב בדבר שאינו מתכוין. והביא ראיה לזה ממ"ש בשבת (צה), מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא, א"ל לא ס"ל למר הא דתניא, הרוצה לרבץ ביתו רוחץ פניו בזוית זו וידיו בזוית זו וכו' ונמצא הבית מתרבץ מאליו. א"ל לאו אדעתאי. (לא הייתי זכור. ורבותי פי' לא סבירא לי. רש"י.) ואם איתא דלר"ש דשא"מ מותר אפי' לכתחלה, אמאי לא היה מרבץ להדיא. וכדמסקינן התם והאידנא דס"ל כר"ש שרי אפי' לכתחלה, א"ו דס"ל לרב אשי דלר"ש דשא"מ אסור לכתחלה, ומש"ה א"ל מר קשישא דליעביד דרך הערמה כיון דהוי שבות גרידא. [וכדאמר רב אשי גופיה בשבת (קלט: ) הערמה בדרבנן שרי לת"ח. וכן העיר מזה המאירי (שבת צה) דהא דהתירו לרבץ בהערמה, משום דהערמה לצו"מ מותר דלא מדמה מילתא למילתא וכמ"ש לקמן (קלט: ). ע"ש. וזכה לכוין לזה מדנפשיה הגאון שואל ומשיב חמישאה (ס"ס לד). ולפ"ז מה שהשיב רב אשי לאו אדעתאי היינו כפרש"י שלא היה זכור. וע' בשו"ת תורת רפאל (חאו"ח ר"ס קטו). ודו"ק]. עכת"ד. וקשה לי דא"כ מאי פריך הכא רב אחא לרב אשי דאטו משום דס"ל לרב כר' יהודה לייט מאן דתני כר"ש. ורב אשי נמי אמאי מהדר ליה דמודה ר"ש בפ"ר, תיפוק ליה דאף לר"ש איסורא מדרבנן מיהא איכא אפי' בדשא"מ דלאו פ"ר. ותו ק"ל מדאמרינן (שבת נ: ) דהא דתניא לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, היינו דוקא באשה וקטן, הלא"ה אסור לר' יהודה דמשיר שער ולר"ש דאמר דשא"מ מותר שרי. ומסיק עלה, אמימר ומר זוטרא ורב אשי אייתו לקמייהו ברדא, אמימר ורב אשי משו, מר זוטרא לא משי, אמרו ליה לא ס"ל למר הא דא"ר ששת ברדא שרי וכו'. ע"ש. אלמא דרב אשי ס"ל דלר"ש שרי אף לכתחלה. ותו דהא בשבת (מו: ) אמרי' דהא דתנן מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אתיא כר"ש, וס"ל דאפי' אילו הוה מכוין איכא איסורא דאורייתא, כי לא מכוין שרי לכתחלה לר"ש. וה"נ הא דתנן (נזיר מב) נזיר חופף ומפספס, מוקמי' לה התם כר"ש. אלמא דלר' שמעון שרי לכתחלה. וכן מוכח בכמה דוכתי. ובאמת דהמאירי בשבת (צה) כ' דרב אשי שלא היה מרבץ לא ס"ל כר"ש. וכ"כ בפשיטות המלא הרועים (ערך דבר שאינו מתכוין אות טז). אבל באור זרוע ח"ב (סי' עח אות ד) כ', שיש לנו לפרש כפי' הראשון של רש"י, שלא היה זכור מתחלה, כדי שיבוא סתם התלמוד דמסיק להיתר כרב אשי. ע"ש. ובשו"ת משכנות יעקב (חאו"ח ס"ס צז) כ', דרב אשי בשבת (צה) דהוה מצטער מהבלא, אטו לא ס"ל כר"ש, הלא ד"ז הלכה פסוקה. א"ו שהיה מחמיר על עצמו. וכדתנן גבי כלאים שהצנועים היו מחמירים בדשא"מ. ע"ש. ודבריהם של המאירי והמשכנות יעקב לכאורה נסתרים מהגמ' (שבת נ: ) דרב אשי משי, ופריך ליה לאמימר דלא משי וכו'. וההיא דהצנועים מפשילים במקל גבי כלאים, משום שקרוב הדבר לבוא לידי פסיק רישיה, כשאינו לבוש בגדים כ"כ שיגינו עליו מפני הצנה ומפני החמה. ע' תוס' שבת (כט: ). וכיו"ב כ' המשנה הראשונה (פ"ט דכלאים מ"ה). ע"ש. שו"ר בשו"ת תורת רפאל (חאו"ח ר"ס כז) ד"ה ובזה, שעמד באמת ע"ד המאירי והמשכנות יעקב הנ"ל מהסוגיא דשבת (נ: ) דרב אשי שרי לכתחלה דשא"מ. וההיא דשבת (צה) י"ל דס"ל דהוי פ"ר בהשויית הגומות, אלא דהו"ל משוה גומות כלאחר יד דהוי מדרבנן וכמ"ש כן המאירי שם לדעת חכמים דר"א, ורב אשי אוסר פ"ר בדרבנן. וע"פ זה יישב הקושיא משבת (קכ: ) דמוכח דפ"ר בדרבנן אסור, ודלא כהתה"ד, שי"ל דרב אשי לשיטתיה דס"ל פ"ר בדרבנן אסור. ואנן נקטינן כמסקנת הגמ' (שבת צה) דהאידנא דס"ל כר"ש מותר לכתחלה אפי' פ"ר בדרבנן, ומש"ה מותר לרבץ. עכת"ד. אולם אין יישובו בזה מעלה ארוכה לדעת כל הפוסקים שהביאו להלכה איסור של פתיחת ונעילת הדלת. וכ"פ הטוש"ע (ר"ס רעז). וע"כ דשאני כיבוי דמשאצל"ג היא וחמירא משאר שבות דעלמא. וכדאמרינן לעיל.
(טו) ותבט עיני בס' ערך השלחן (סי' רעז סק"א), שהביא לשון ר' ישעיה הא' (בשבת קכ: ), ז"ל, נר שאחורי הדלת פותח ונועל, האי תנא ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור, ואפי' כיבה בכוונה ליכא אלא איסורא דרבנן, שאין חשוב מלאכה אלא כיבוי דפחמין, והשתא דלא מכוין לכבות שרי לכתחלה. ע"כ. וכ' עליו, ותמיהני דהא בס"פ כירה (מו: ) משני הכי רב יוסף דכל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאו', כי לא מכוין גזר ר"ש מדרבנן, וכל היכא דכי מכוין איכא איסורא דרבנן, כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחלה. והתם חשיב לכיבוי מלאכה דאו'. ומסקנא לא קאי הכי, אלא אפי' באיסור תורה כי לא מכוין שרי ר"ש. וכ"כ בתשו' הריב"ש (סי' צג) וכו'. ע"כ. ולפע"ד אף ר' ישעיה הא' מודה דלר"ש דשא"מ מותר אפי' בדאו'. אלא דס"ל דהכא הוי פ"ר, וכדמסקינן בש"ס להדיא, ומסביר דעת התנא שמתיר לפתוח ולנעול הדלת משום דהוי פ"ר בדרבנן. ורב דלייט עלה ס"ל דחשיב כאילו הוי פ"ר בדאורייתא, דמיחלף בכיבוי הצריך לגופו, כההיא דס"פ כירה. וכמבואר לעיל. (ומה שסיים עוד הערך השלחן שם, ועוד שהרי התוס' והרא"ש והר"ן כתבו משום שנשפך ממנו והוי מכבה וכו'. ואף על גב דבטלטול בעלמא לא הוי פ"ר בכיבוי והבערה כדאמרי' בס"פ כירה, הכא שנופל ודאי מכבה ומבעיר הוא. ע"כ. לא ידענא מאי ק"ל, דהתוס' והרא"ש והר"ן מיירי בנר ששכחו ע"ג טבלא והוא נר של שמן. משא"כ הכא. ולמה לו להקשות מהראשונים בעוד שמבואר בגמ' דהוי פ"ר. אא"כ נאמר דקושית העה"ש לסברת הפרישה (סי' רעז סק"ח) שהביא לפני כן דלא גזרי' משום מכבה דהוי משאצל"ג וכו'. ושבק מר לד' ה"ר ישעיה הא'.) אמנם בחי' הר"ן (שבת קכ: ) כ' וז"ל, א"ל בהא אפי' ר"ש מודה וכו', פי' ומאן דתני לה (להיתרא) הוה סבר דהא לא פ"ר הוא. והלכה כרב. ע"כ. ולפ"ז מחלוקת תנא דברייתא עם רב במציאות אי הוי פ"ר או לא. וכמ"ש כה"ג התוס' (שבת צה) דר"א וחכמים פליגי במכבד ומרבץ אי הוי פ"ר או לא. ע"ש. אולם הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים (קכד) ממאן בזה, שהדבר רחוק להעמיד מחלוקת חכמים בדבר שאפשר לעמוד עליו. ע"ש. (ובמקום אחר כתבנו ליישב ד' התוס' וחי' הר"ן הנ"ל. ואכמ"ל.) ולהרמב"ן י"ל דפליגי בפ"ר בדרבנן אם אסור או לא וכמ"ש הר"י מטראני הנ"ל.
(טז) והנה הטור (ר"ס שטז) הביא מ"ש בעל התרומה שאסור לנעול בשבת תיבה שיש בה זבובים אלא יתן איזה דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם. והטור חולק ע"ז, שכיון שאינו מתכוין מותר, וכדקתני גבי כוורת (בשבת מג) ובלבד שלא יתכוין לצוד. והעיר עליו מרן הב"י, שכבר כ' התוס' וה"ה דבעינן שיהיה באופן דלא הוי פ"ר וכו'. וסיים, אלא שיש לדחות דברי בעה"ת בזה, דשאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין בו, והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו. אבל זבובים שאין התיבה מקום צידתם, אפשר דלא חשיבי ניצודין עד שיתפסם בידו. א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפ"ר, אלא בדבורים שבמינן ניצוד, אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי ואף על גב דפ"ר הוא. ומ"מ כיון דנפק מפומיה דבעה"ת וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם. עכ"ל. ותפס עליו המהרש"א (ביצה לו: ) שנעלם ממנו סוגית הש"ס (ביצה שם) דאמרינן, ובלבד שלא יעשנו מצודה, פשיטא, מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר. קמ"ל. ע"כ. וכן השיג על מרן הב"י, מהר"ם מטיוולי, הובא ביד אהרן (סי' שטז). ולפ"ז ע"כ פ"ר בדרבנן אסור. ולזה נתכוון המג"א (סי' שיד סק"ה) במ"ש וכן משמע בסי' שטז ס"ד. (שכ' שם פורסין מחצלת ע"ג הכוורת ובלבד שלא יכוין לצוד וגם דוקא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודין כי היכי דלא ליהוי פסיק רישיה.) והנה במהר"ם שיף (ביצה לו: ) כ' שאין לפרש מ"ש בגמרא קמ"ל דדבורים הוי במינן ניצוד דא"כ היה לו לומר סד"א דהוי אין במינו ניצוד קמ"ל. ע"ש. אולם מצאתי בחי' הרא"ה לביצה (לו: ) שכ' וז"ל, מהו דתימא אין במינו ניצוד קמ"ל, כלומר דדבורים יש במינן ניצוד. ע"כ. וכבר מצאנו כיו"ב בתוס' שבת (עד: ) בד"ה מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין, פי' ואין בו בישול כלל, קמ"ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין בישול מיהא יש בו וכו'. אבל אין לפרש קמ"ל דלא אמרי' לשרורי מנא קא מכוין, כדמוכח בפ' אין מעמידין (ע"ז לח: ) וכו'. ע"ש. וכ"כ הרבה ראשונים שם. וכ"כ התוס' (שבועות לג) ד"ה קמ"ל. וה"נ יפרש מרן כהרא"ה דדבורים דהוו במינן ניצוד יש לאסור בהם בפ"ר. אבל בזבובים וכיו"ב שאין במינו ניצוד לא גזרו. וכן מצאתי להרבה אחרונים שפירשו כן בגמ' ליישב דעת מרן בזה. ומכללם: הגאון מהר"י עייאש בס' בני יהודה (דף ד' סע"א). והגאון הצל"ח בחידושיו לביצה (לו: ). והגאון ר' יהונתן אייבשיץ בס' בינה לעתים בחידושיו לביצה (לו: ). והגאון הקרית מלך רב (פ"א מה' שבת ה"ה, דף א ע"ג). ובשו"ת פרי הארץ ח"ב (סי' ד די"א סע"א). ע"ש. וכן בס' אמרי בינה (דיני שבת סי' כט) ד"ה אולם, הביא דברי הרא"ה, ויישב עפ"ז ד' מרן הב"י הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בפשיטות המשנ"ב בשער הציון (סי' שטז ס"ק טו). ע"ש. והנה זהו לפי הגירסא דידן (בביצה לו), ותסברא דר"ש (הא דקתני סיפא ובלבד שלא יתכוין לצוד), והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י, וכו'. שאז אנו צריכים לומר דע"כ דבורים הוי דבר שבמינו ניצוד. אולם כבר כ' המהרש"א שם דהתוס' והמרדכי לא גרסי הכי. ע"ש. וכ"ה בחי' הרשב"א והמאירי (ביצה שם). ובחי' הריטב"א (שבת מג). ובה"ה (פכ"ה מה' שבת הכ"ה). וכ"ה בשו"ת ברכת אברהם להר"א בן הרמב"ם (סי' יט). ע"ש. ולפ"ז י"ל שכל הסוגיא דביצה אזלא דוקא לר' יהודה שאוסר בדשא"מ מש"ה בעינן שלא יעשנו מצודה. הא לדידן דקי"ל כר"ש י"ל שאפי' הוי פ"ר מותר, דפ"ר בדרבנן שרי. וכ"כ החמד משה (ר"ס שטז), דהרמב"ם (פכ"ה הכ"ה) שכ' ובלבד שלא יתכוין לצוד, ולא חש להביא מה שנתקשו ע"ז בגמ', ותירצו אלא אימא שלא יעשנו מצודה וכו'. נראה דלא גרס ותסברא דר"ש והא מודה ר"ש בפ"ר, וכדמוכח בתוס' ומרדכי, שאין קושיא זו מוכרחת, די"ל דלר"ש פ"ר בדרבנן שרי. וכמ"ש התוס' פסחים (כה: ) ד"ה לא אפשר. והתה"ד (סי' סד). ובגמ' איירי אליבא דר' יהודה דאוסר דשא"מ וכו'. ע"ש. וכן תירץ הנהר שלום (סי' שיד). ע"ש. (וק"ק על המאירי בחי' לביצה שם, וכן בבית הבחירה שם, שהעיר דהא הוי פ"ר, ונחית לשנויי כעין תי' התוס'. והרי לשיטתו דס"ל בכ"ד דפ"ר בדרבנן שרי, מעיקרא לק"מ דאיהו גופיה מסיק דדבורים אין במינן ניצוד. ודו"ק.) וע"ע במאמר מרדכי (סי' שטז סק"ח) שכ', דלגיר' הראשונים (בביצה לו: ) דלא גרסי ותסברא וכו', מוכח כד' תה"ד דפ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. וראיתי בחי' הר"ן (שבת מג: ) שכ' בשם הרא"ה, דלר"ש כל דאיכא רווחא כל דהו דאפשר להו למיפק סגי, ואף על גב דמתצדו ממילא, משום דרווחא זוטר, לא איכפת לן, דתו לאו פ"ר הוא אלא דשא"מ הוא. אבל לר"י מיתסר עד דאיכא רווחא טובא. (וכיו"ב תירצו הריטב"א והמאירי הנ"ל.) ע"כ. וסיים הר"ן ע"ז, וש"מ דאסור לסגור תיבה בשבת אם יש בה זבובים ואין יכולים לצאת אחר סוגרו דלת התיבה, שהרי הוא צד ואסור. דפ"ר ולא ימות הוא. וכן פי' ר"י בעל התוס'. עכ"ל. אלמא דס"ל שהרא"ה אוסר גם בזבובים וכיו"ב שאין במינן ניצוד. ולפע"ד אינו מוכרח כלל, דהרא"ה שמפרש קמ"ל שדבורים במינן ניצוד וכנ"ל, נראה דס"ל דבזבובים וכיו"ב מותר אפי' בפ"ר כיון שאין בצידתם איסור אלא מדרבנן ופ"ר בדרבנן שרי. והרי הוא כמבואר.
ועכ"פ מדברי מרן הב"י מוכח דלהלכה ס"ל לחלק בדין פסיק רישיה בין בדאורייתא לבין בדרבנן. ואף לפמ"ש בחילוקו הראשון, דדוקא דבורים בכוורת אסור, משום דדמי לאריה בגורזקי ששם מקום צידתו, משא"כ זבובים בתיבה. נראה דמתיר פ"ר בדרבנן. שהרי הב"ח שם הקשה ע"ד מרן הב"י בזה"ל, ושרי ליה מאריה דבפרק האורג לא קאמר שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס הארי לגורזקי שלו, אבל איסורא איכא אפי' מכניסו לבית או לחצר וכו'. עכ"ל. ותירץ השער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד), שגם מרן מודה לזה, אלא דס"ל דמכיון שאין כאן אלא איסורא דרבנן, פ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. קושטא קאי דמרן ז"ל סיים לחוש להבעה"ת הואיל ונפק מפומיה דמר. אולם תסגי לן דלהלכה מיהא דעת מרן להקל. וכן ראיתי בערך השלחן (סי' שטז סק"א), שהוכיח מתירוצו השני של מרן הב"י דס"ל דפ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. ויש להוסיף עוד כי מרן השמיט דברי בעה"ת מהש"ע. וכתב בעולת שבת (סי' שטז סק"ה), המחבר השמיט דין נעילת התיבה שיש בה זבובים, משום דס"ל כד' התרומת הדשן שבמקום שאינו אסור אלא מדרבנן לא אמרינן לאסור פסיק רישיה אלא כשיתכוין לכך, והילכך הני זבובים שאין במינן ניצוד ואינו אסור אלא מדרבנן כל שאינו מתכוין לצידה מותר. ע"כ. ובשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' קיז) נשאל על דין פ"ר בדרבנן אי שרי, ופשיט לה מהבעה"ת לאסור. וסיים שאע"פ שמרן פקפק בטע"ז להתיר, מ"מ סיים: שמכיון דנפק מפומיה דבעה"ת (והמרדכי) ולא חזינן מאן דפליג עליה, מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריו. ע"כ. ולכאורה אין הכרח גמור דמרן יסבור כן להחמיר בכל פ"ר בדרבנן, כיון דלהלכה נקיט לחלק בזה, אלא דס"ל דמכיון דאין שום טירחא בדבר להניף בידו לגרש הזבובים במחי יד ואח"כ לסגור התיבה, ראוי לעשות כן לצאת י"ח בעה"ת. ומכ"ש לפ"ד העולת שבת דמרן השמיט דינו של בעה"ת בכוונה מכוונת, ומפני שעומד בדעתו על חילוקו להתיר פ"ר בדרבנן. וכן מצאתי בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' פו דקכ"ח סע"א), שכתב, שאע"פ שסיים בב"י לחוש להבעה"ת הואיל ונפיק מפומיה, מ"מ נראה דמדלא פסק כן בשלחנו הטהור, יש פנים הנראים לומר דמהדר קא הדר ביה, וסמך דעתו למ"ש מעיקרא שמכיון שאין במינן ניצוד אף על גב דהוי פ"ר שרי, דפ"ר בדרבנן מותר. וכמו שפסק ג"כ (בסי' שיד) בדינו של התה"ד. ושוב אח"ז (בדקכ"ט ע"א) מצא שכ"כ העולת שבת (הנ"ל). ושם האריך ג"כ בגירסת הראשונים דל"ג ותסברא וכו'. וי"ל ע"ד כיעו"ש. [וע' בס' שמחת יום טוב להגאון מפלאצק (ביצה לו: ) שכ' לתרץ קו' המהרש"א על הב"י דהא בגמ' אמרי' דדבורים אין במינן ניצוד, וכ' ע"ז, ולפע"ד דברי הב"י ברורים, דודאי דבורים צריך להם ורוצה לצודן שישארו בכוורת שלו, אלא שאין דרכן לצודן ע"י כיסוי ומצודה כמו שצדים חיה ועוף, ומ"מ נגד זבובים שא"צ להם כלל אין במינו ניצוד כלל. ואם איתא שיש איסור בזבובים מאי קמ"ל הכא גבי דבורים. ע"ש. וכיו"ב תירץ הגאון רבי ישעיה עטייא הובא בשו"ת זכל"י הררי (שם דקכ"ז סוע"ד). וע"ש]. והנה אף על פי שי"ל דדוקא התם גבי זבובים מתיר מרן משום דהוי פ"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, דמסתמא לא ניח"ל בצידת זבובים. משא"כ בפ"ר דניח"ל אף בדרבנן יש לאסור. ושו"ר שכן דחה בשו"ת כתב סופר (סי' סד). ע"ש. אכן נראה דמדלא הזכיר מרן הב"י על דל שפתיו דהוי מטעם פ"ר דלא ניח"ל, מוכח דאף היכא דניח"ל ס"ל להתיר להלכה. וכגון שסוגר הארון והתיבה שיש בה זבובים, וניח"ל להפטר מהם ולסוגרם שם. וכגון שאין בתיבה מאכל ומשקה. (וכמ"ש המשנ"ב בבאה"ל (סי' שטז ס"ג) ד"ה ויש מקילין, דבכה"ג חשיב בודאי פ"ר דלא ניח"ל. ע"ש.). +מש"כ לתרץ אליבא דמרן הב"י שהוא מפרש מ"ש (בביצה לו: ) מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל, דר"ל קמ"ל דדבורים במינן ניצוד והבאתי סמוכין לזה שכ"כ התוס' (שבועות לג) כיו"ב בפי' קמ"ל. נ"ב וע"ע בהרא"ש סוף מ"ק (סי' צז) שג"כ פי' דקמ"ל השתא מיהא לא מתו, אבל אין לפרש דקמ"ל דאין רוב גוססין למיתה וכו'. ע"ש. ובני ידידי יעקב נ"י (יהי רצון שיגדל בתורה וביראת ה' טהורה לגאון ולתפארת אמן) העירני שכ"כ עוד כיו"ב התוס' ב"מ (סו) בד"ה קמ"ל, דהא דאמרי' מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה גמר ויהיב לה גיטא קמ"ל. פי' דכי נמי אדעתה דידה מקנה לה אינו חוזר וכו'. ע"ש. ושו"ר כעת שכן תי' האליה רבה (סי' שטז ס"ק יא). ושכן ד' הלבוש. ע"ש. אגב, מש"כ בריש הסימן לתמוה על השטמ"ק דמוכח בשבת (עה, קג) דפ"ר חייב מה"ת. ע' בזה בשו"ת גורן דוד (חאו"ח סי' כו). ע"ש.+.
(יז) ולכאורה יש להעיר עוד מדברי מרן הב"י יו"ד (סי' שא). שהעיר במ"ש הרמב"ם (פ"י מה' כלאים הי"ח), לא ילבש כלאים עראי אפי' ע"ג י' בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס. ואם לבש כן לוקה. ע"כ. ופסק עוד (שם הט"ז) כמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם. ולכאורה סתראי נינהו. וכתב, ונ"ל שטעמו מפני שסובר דמתני' דלא ילבש כלאים אפי' לגנוב המכס, ליכא מאן דפליג עלה, ואפי' ר"ש דאמר דשא"מ מותר מודה בהא דאסור, שכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עבר על לא תלבש שעטנז, ואפי' אינו מתכוין לוקה. אבל מוכרי כסות שאינם לובשים ממש הכלאים, אלא מטילים אותם עליהם שלא כדרך לבישה, מותר כשאינו מתכוין. ע"כ. וכ"כ בכ"מ (פ"י מה' כלאים הי"ח). ע"ש. ובתשו' אש דת הובא בס' עטרת פז בחי' לביצה (כג) הבין דברי מרן, דההיא דמוכרי כסות דהוי העלאה גרידתא אינה אסורה אלא מדרבנן. ומש"ה שרי. ע"ש. וכן הבין מעיקרא בס' מרכבת המשנה אלפנדארי ח"א (פ"א מה' שבת, דנ"ה ע"ב), שכוונת מרן הכ"מ לחלק בין לבישה דהויא מדאורייתא, ולכך אפי' כשאינו מתכוין אסור. משא"כ בהעלאה דהוי' מדרבנן מש"ה כשאינו מתכוין מותר. ותמה ע"ז, מדתנן נזיר חופף ומפספס. (וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' נזירות.) אלמא דאף בדאורייתא כי לא מכוין שרי. ע"ש. וע"ע בספרו יד אהרן א"ח (סי' רעח). ע"ש. ולפי האמור י"ל דבתרוייהו הוי פסיק רישיה, דע"כ נהנה מן הכלאים. וכמ"ש גם הר"ן פ' גיד הנשה (צג: ) וז"ל, דלענין הנאה אף על גב דהוי פסיק רישיה שרי, דהא תנן, מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה וכו'. והא התם ודאי דמטי ליה הנאה, אלא דכיון דלא מכוין לה שרי. ע"ש. וס"ל למרן דפ"ר בדרבנן שרי, מש"ה בהעלאה דהויא מדרבנן שפיר דמי, ומש"ה שרינן למוכרי כסות בהעלאה דפ"ר בדרבנן שרי. אבל בלבישה דהוי פ"ר בדאו' יש לאסור. אלא דא"כ מה נענה ביום שידובר בנו הסוגיא (בשבת מו: ), דמוכחינן ממתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, דלר"ש דשא"מ שרי אפי' בדבר שאם יתכוין הוי איסורא דאורייתא. אלמא דהעלאה דמוכרי כסות הויא איסור תורה. (וכמו שהקשו כן בתשו' אש דת ובמרכבת המשנה הנ"ל. ע"ש.) וגם משמע דדשא"מ הוי ולאו פ"ר. וכמ"ש ג"כ התוס' (שבת כט: ) דמיירי בענין שאינו פ"ר כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה והצנה. ע"ש. (וע"ע בהר"ן ס"פ שמונה שרצים). ובאמת שמפשט הגמ' הנ"ל קשה ע"ד הר"ן פ' גה"נ דס"ל דהוי פ"ר. וע' בס' שפת אמת (שבת מו: ). ובר מכל דין הרי ממ"ש הרמב"ם (פ"י מכלאים הי"ב) שאסור ללבוש כלאים או להתכסות בהם, שנא' לא תלבש שעטנז, ונאמר לא יעלה עליך. עליה שהיא דרך לבישה אסור, אבל עליה שאינה דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו. ע"ש. אלמא דהעלאה כמוכרי כסות אסורה מה"ת, שלא מיעט אלא אהל. וכן מתבאר ביבמות (ד: ) דהעלאה נמי דאורייתא, דגרסינן התם, צריכי דאי כ' רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא, ואפי' מוכרי כסות, (שאין מתכוונים להנאת חימום. רש"י.) קמ"ל לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה. ואי כ' רחמנא לא תלבש הו"א דוקא לבישה דנפישא הנאתה אבל העלאה לא, כ' רחמנא לא יעלה עליך. ע"כ. ומוכח נמי דמוכרי כסות ה"ט משום דלית להו הנאה, ולא מטעם פ"ר בדרבנן. [שו"ר שהמרכבת המשנה עצמו בסו"ד דחה פי' זה עפמ"ש הרמב"ם דהעלאה נמי דאורייתא]. וע"ע בתוס' יומא (סט). ובהרא"ש (פ"ט דנדה סי' כ). והסבר דברי מרן הב"י והכ"מ הנ"ל נראה כמ"ש מהר"י קורקוס שם, דבלבישה לא שאני לן בין נהנה או לא דחשיב פ"ר, ומש"ה אסור ללבוש כלאים אפי' להבריח מן המכס. אבל בהעלאה כההיא דמוכרי כסות דלאו פ"ר הוא שרי. ע"ש. וע"ע להר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (סי' יט עמוד לב) מ"ש בזה. ואכמ"ל. (ודע דמ"ש בשו"ת לחם שלמה (חאו"ח סי' נט) לפקפק בעיקר תשובה זו אם היא באמת להר"א בן הרמב"ם, הנה אין דבריו מוכרחים כלל, וכבר ראיתי לכמה אחרונים שייחסו תשובה זו להר"א בן הרמב"ם, ולא קראו ערער עליה. ועט לקצר.) והשתא אתי שפיר גם למה שצידד בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט), שאף להתה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן, ה"מ באיסורי שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, משא"כ בשאר אסורין. ע"ש. ומ"מ אין דברי הרמ"ץ מוכרחים בזה, דפ"ר שפיר חשיב מלאכת מחשבת. וכמש"כ לעיל (אות ב). וכ"כ הרמ"ץ עצמו (בחאו"ח סי' לו אות ג), דביטול איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן, ומש"ה כשאינו מתכוין שרי אפי' בפ"ר. ע"ש. +מש"כ בשם הרמ"ץ חיו"ד שאף להתה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן ה"מ באיסורי שבת משא"כ בשאר איסורין. נ"ב וכ"כ מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב (דק"כ רע"א). גם בשו"ת ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח) צידד בד' התה"ד לחלק בין שבת לשאר איסורין. ע"ש. ומש"כ דהרמ"ץ בחאו"ח מסיק דאף בשאר איסורין פ"ר בדרבנן שרי להתה"ד נ"ב, וכ"מ בט"ז יו"ד (סי' קמב ס"ק יד). וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קמ) דלכ"ע פ"ר בדרבנן בשאר איסורין שרי. ע"ש. ובעיקר הראיה של הרמ"ץ מדין ביטול איסור לכתחלה, הנה מהגעלה דכלי מדין משום שאינו מתכוין ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה, אף על גב דהוי פ"ר, אי מההיא י"ל דלא הוי פ"ר שאין הכרח שהכלי יתן טעם באוכלין. וכמ"ש בשו"ת מהרש"ך ח"א (סי' עז) שספק הוא אם יתן הכלי טעם בתבשיל ההיתר. וע"ע בס' ערך השלחן יו"ד (סי' מא סק"ו). והר"ן שהסביר טעם הגעלת כלי מדין משום שאינו מכוין ליהנות מהאיסור כאמור, לשיטתיה דס"ל בספ"ק דקידושין דספקא דאו' לחומרא מה"ת, ומש"ה הצריכה התורה הגעלה לכלי מדין מספק, והו"ל ככל דשא"מ דשרי. וכן י"ל לד' הרשב"א שכ"כ. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ו אות ה). אך הראיה היא רק מהיכא דאיתיה לאיסורא בעין. כההיא דהרמ"א א"ח (סי' תנג ס"ג) שבתערובת חטין מחומצין שרי כיון דא"א שלא יהא ששים בהיתר. ומבואר בטור דה"ט דלא הוי מבטל איסור לכתחלה משום שאינו טוחן כדי לבטלן. וע"ע בהר"ן (פסחים מ: ) ובתשו' הר"ן (סי' נז ונט). ובתשו' הרשב"א (סי' תתלא) ובאחרונים שם. ודו"ק. וע' בס' חקר הלכה (דע"ו ע"ד). ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מב). ע"ש. וע' שו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' מו).+.
(יח) והנה בשבת (נ) אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי. (לרחוץ בו פניו אפי' מי שיש לו זקן, ולא חיישינן להשרת שער דדבר שאינו מתכוין מותר. ע' ברש"י שם.) אמר רב יוסף כוספא דיסמין שרי. אמר רבא עפר פלפלי שרי. אמר רב ששת ברדא שרי. מאי ברדא אמר רב יוסף תלתא אהלא תילתא אסא ותילתא סיגלי. א"ר נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. (פרש"י, שהאהל משיר שער.). וכ"פ הרמב"ם (פכ"ב מה' שבת הי"ג) בזה"ל, הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז. לפיכך אסור לרחוץ הידים בדבר המשיר את השער ודאי כגון אהלה וכיו"ב. ומותר לחוף הידים בעפר לבונה ועפר פלפלין ועפר יסמין וכיו"ב ואינו חושש שמא ישיר שער שעל ידו שהרי אינו מתכוין. עירב דבר שמשיר את השער ודאי עם דבר שאינו משיר ודאי אם היה הרוב מדבר המשיר אסור לחוף בו ואם לאו מותר. עכ"ל. וכ"פ בש"ע (סימן שכו ס"ט). ולכאורה יש להוכיח מכאן דפ"ר בדרבנן אסור, שהרי כתב הרמב"ם (בפ"ט ה"ח), שהנוטל שערו או שפמו או זקנו ה"ז תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי. אבל אם נטלן בידו פטור. ע"ש. ובכל זאת אסרו לרחוץ בדבר המשיר השער משום דהוי פ"ר. וכבר העיר בזה השער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד), דהא השרת שער בכה"ג הו"ל תולש כלאחר יד ואינו אלא מדרבנן, אלמא פ"ר בדרבנן אסור. ע"ש. וכן ראיתי למהר"י מקוטנא בס' ישועות מלכו (בקונט' מעט צרי דף ד ע"ב), ולמהר"י עייאש בס' בני יהודה (ד"ה ע"א), שג"כ הוכיחו מד' הרמב"ם הנ"ל דפ"ר בדרבנן אסור. וכ"כ הגאון מהרש"ם בתשו' ח"ב (סי' רכט), ובהגהותיו בארחות חיים (סי' שיד סק"ב). ע"ש. ולפע"ד נראה לומר כי הנה במגלח ע"י סם בשבת נראה דהוי תולדת גוזז וחייב מה"ת. וכדאמרינן במכות (כ: ) דסך חמש אצבעותיו נשא (סם המשיר את השער רש"י) ואותבינהו בבת אחת דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא. ע"ש. אלמא דגילוח בסם לענין זה חשיב גילוח. וכן מצאתי להגאון מופת הדור מהרצ"פ פראנק, בירחון הפרדס (שבט תש"י), שהעלה, דגילוח בסם בשבת לא חשיב כתולש שערות כלאחר יד, והוי חילול שבת גמור, דהשרת השער ע"י סם הוי כגילוח ממש. ע"ש. ולפ"ז הרוחץ באהל שהוא בודאי משיר השער חשיב כפסיק רישיה בדאורייתא, דדמי לדין גילוח בסם שדרכו בכך, ומש"ה אסור מן התורה. וכשרובו אהלא הו"ל רובו ככולו. ובהכי ניחא מ"ש בארחות חיים (הלכות שבת סי' פא), כל הרוחץ ידיו בדבר שמשיר השער חייב משום גוזז. עכ"ל. וכן הוא ג"כ בס' כל בו (בהלכות שבת סימן לא). ע"ש. אלמא דאורייתא הוא. וכן מוכח להדיא מדברי הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם ח"ב (ס"ס קמט), שהביא מ"ש ה"ה (פי"ב מה' שבת ק"ב) גבי מצרף, דכשאינו מתכוין אפי' הוי פ"ר אין בזה חיוב. וכתב שע"פ דברי ה"ה ניחא מ"ש הרמב"ם (בפ' כב מה' שבת) הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז, לפיכך אסור לרחוץ הידים בדבר המשיר השער בודאי וכו'. ואם איתא דכל שאינו מתכוין אי הוי פ"ר חייב עליו, לא הול"ל אסור לרחוץ, (דמשמע דהוי מדרבנן, וכמ"ש להדיא הרמב"ם בפ"א ה"ג.) א"נ הו"ל לסיומי ואם רחץ חייב חטאת, אלא ודאי דה"ט משום שלא נתכוון לעשות מלאכה גמורה. עכ"ל. ואם איתא דהוי גוזז כלאחר יד מאי קשיא ליה להרדב"ז והיאך הפה יכולה לומר שאם רחץ חייב חטאת. א"ו דכה"ג חשיב כגוזז בכלי, דמה לי במשיר ע"י סם מה לי ע"י כלי. והיא ראיה מהימנא לדברי הגרצ"פ פראנק הנ"ל שהמשיר בסם חייב חטאת. וכן מוכח עוד ממ"ש מהר"א אלפנדארי בס' מרכבת המשנה (דנ"ה ע"ב), דממ"ש רבינו (בפ"א ה"ה), שרוחץ ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יכוין להשיר השער, והמשיר השער חייב משום גוזז, וכמ"ש רבינו (בפ' כ"ב). אלמא דס"ל לרבינו דאף היכא דאי מכוין איכא איסורא דאורייתא, כי לא מכוין שרי. וכדמסיק בגמ' פ' כירה (מו: ). ע"כ. אלמא דאיהו נמי נקיט ואזיל בד' הרמב"ם שבדבר המשיר השער בודאי הוי פ"ר בדאורייתא. גם המרכבת המשנה אשכנזי (בפכ"ב הי"ג) כ', ואף על פי שמשיר השער ודאי, לא חשיב פ"ר, דא"כ חיובא נמי איכא, אלא דבכה"ג לא חשיב פ"ר. ע"כ. וכן האריך בזה הרב שם (בפ"א ה"ה). ע"ש. ומבואר דס"ל דהוי איסור תורה. (אך לא זכר שר דברי הרדב"ז הנ"ל שישב על מדוכה זו ומשני לה שפיר.) ובזה ניחא שפיר דברי המאירי שבכמה מקומות כתב דפ"ר בדרבנן שרי. וכאן פסק דבדברים המשירים שער ודאי אסור לרחוץ בהם. וכבר עמד בקושיא זו בשו"ת תורת רפאל (סי' כז דמ"ז ע"ד) ע"ד המאירי. והניח בצ"ע. ולפי האמור ניחא דס"ל להמאירי דהכא חשיב כפ"ר בדאורייתא. (גם מ"ש התורת רפאל (שם רמ"ז ע"ג) שיש להוכיח דבכה"ג הוי תלישה כלאחר יד, ממ"ש הרמב"ם שאסור לרחוץ הידים בדבר המשיר שער ודאי וכו'. וכ"מ שכותב בלשון כזה הוא רק מדרבנן (וכמ"ש בפ"א). א"ו דס"ל דהכא הוי תלישה כלאח"י. ואפ"ה אוסר הרמב"ם משום דס"ל פ"ר בדרבנן אסור. ע"כ. לפי האמור לא מוכח מידי וכמש"כ בשם הרדב"ז. וכנראה דדברי הרדב"ז אשתמיטו מניה דהגאון התורת רפאל.) וע' בשו"ת פרי הארץ ח"א בלשונות הרמב"ם (דפ"ט ע"ב) שכ', דמ"ש הרמב"ם בפכ"ב לפיכך אסור לרחוץ הידים וכו', היינו במכוין להשיר השער, שאם אינו מכוין מותר, דבשער היד לא חשיב פ"ר כשרוחצם באהל. ע"כ. והנה אם כי גם לדבריו נדחית ראית האחרו' מדברי הרמב"ם בפכ"ב דפ"ר בדרבנן אסור. מ"מ לא זכר שר דברי הרדב"ז הנ"ל דפשיט"ל דהוי פ"ר. וע' מאמר מרדכי (סי' שכו סק"ו). ודו"ק.
ולא אכחד כי לכאורה יש להעיר ממ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות הי"א - י"ב), נזיר שגילח שערה אחת, לוקה. בין בתער בין בזוג, והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו לוקה. העביר על ראשו סם המשיר את השער והשירו אינו לוקה, אלא ביטל מ"ע שנאמר גדל פרע שער ראשו. והכ"מ ציין לנזיר (לט: ), ת"ר אין לי אלא תער, תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ד"ר יאשיה. ר' יונתן אומר מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור. ופסק כר' יאשיה משום דאמרי' בתר הכי (מ) והא קתני מנין לרבות כל המעבירין שנא' תער לא יעבור על ראשו אלא אימא כעין תער. ע"כ. אלמא דסם לא הוי בכלל כל המעבירים, וגרע אפי' מתלישה בידו. וא"כ הכא גבי שבת דתלישה בידו חשיב כלאחר יד ופטור, כ"ש בגילוח בסם דליכא ביה משום גוזז. הן אמת דהלח"מ שם כ' ע"ד הרמב"ם שפטר בסם ממלקות, ולא ידענא מהיכן הוציא זה, דכיון דבגמ' אמרינן לא יעבור לרבות כל המעבירין, אפי' סם במשמע וכו'. ע"ש. אך הרדב"ז שם כ' דילפינן לה ממ"ש בנזיר (מ) שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר מצורע ולויים. וכולם שגילחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשו ולא כלום. פשיטא (דתגלחתן מצוה), מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפי' סך נשא (מין משיחה שמשרת השער. רש"י ותוס'.) קמ"ל דלא. ולא מרבינן כל המעבירין אלא במעביר ביד כתולש שערו אבל בסם אינו לוקה. ע"כ. ומשמע דר"ל דמכיון דאין תגלחתן מצוה לא הוי בכלל כל המעבירין. וע' בנזיר (ס"א רע"א). וי"ל. וע' מה שהאריך בזה בעבודת ישראל (דע"ג ע"א). ע"ש. אולם באורח מישור (נזיר מ) הביא מקור לד' הרמב"ם מהספרי זוטא והובאה בילקוט (פר' נשא) קדוש יהיה גדל בקדושה, אל יעביר בתער ובמספרים אל יתלוש אל ימרוט ואל יתן סממנים בעשה, ומנין בל"ת שנא' תער לא יעבור על ראשו, אין במשמע בלא תעשה אלא תער. ע"כ. וכן הובא מקור זה בס' לשון לימודים בדיני שבת (דע"ה ע"א). וכן במרכבת המשנה אשכנזי (פ"ה מה' נזירות). וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"א (ס"ס נב), שהוסיף להעיר מד' הרמב"ם בס' המצות (עשין צב), שכ' וז"ל, ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה, גדל פרע מ"ע, ומנין בל"ת ת"ל תער לא יעבור ע"ר, ושם נאמר, הוא מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סממנין, כלומר שהנזיר שם בראשו להשיר השער, לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר כעין תער, אמנם עבר על מ"ע דגדל פרע וזה לא גידל. ע"כ. ושכ"ה בס' מגילת ספר כמקור להרמב"ם. ודלא כהלח"מ. ע"כ. וע"ע בחיים שאל ח"ב (סי' מג אות יג) שהניף ידו שנית. ע"ש. ולפ"ז י"ל דדוקא בנזיר אמרי' הכי דבעינן דומיא דתער, וזה לא הוי כעין תער. אבל בדין שבת י"ל דאדרבה עדיף מתולש ביד. וכעין מה שהסביר הלשון לימודים שם (דע"ד ע"ד). ע"ש. ועדיין צ"ע. ואמנם ראיתי להגאון מטשעבין נ"י בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' עח), שנשאל בדבר חייל דתי המשרת בצבא (של עכו"ם) וקיבל פקודה מהשר בשבת שבהיות שעל הצבא לקבל פני אדון אחד, ולכן עליהם להתגלח למשעי, ושואל אם יעביר בעצמו שער זקנו ע"י סם כמעשהו בחול, או יתגלח ע"י נכרי בתער. והעלה דפשוט שיותר נכון להתגלח בעצמו ע"י סם להנצל מלאו של לא תשחית פאת זקנך, שאין כאן חילול שבת מה"ת כיון שמגלח בידו ע"י סם, דדמי למאי דקי"ל דהנוטל שערו בידו אינו אלא משום שבות. וכמ"ש בש"ע א"ח (סי' שמ ס"א). ודוקא בכלי חייב חטאת אבל ביד ליכא אלא שבות. ע"ש. ומבואר דס"ל דגילוח ע"י סם נמי הוי כתולש כלאחר יד. אכן בתשובת הגרצ"פ פראנק בירחון הפרדס הנ"ל, סיים, בעובדא (הנ"ל), שהורה גברא רבה שיותר נכון שיגלח בעצמו ע"י סם דבכה"ג ליכא חילול שבת מה"ת דהו"ל כתולש שערו ביד וכו'. וכ' לדחות דבריו, דשאני הכא דאורחיה בהכי לגלח בסם ולא הוי כלאחר יד, דמה לי בסם מה לי בכלי. והאריך קצת ולבסוף מסיק למעשה דלפיכך יתגלח ע"י עכו"ם בתער מלגלח בעצמו ע"י סם. ע"ש. וכנראה שהתכוין לתשו' הגאון מטשעבין בעל דובב מישרים הנ"ל. ושו"ר בירחון תורת ארץ ישראל (חודש חשון תש"ז), שהובאה שם תשובת הגאון מטשעבין הנ"ל. ואח"ז בתורת א"י (שבט תש"ז) הובאה תשו' הגרצ"פ הנ"ל. ומובן דעליה קאי ובתר דידיה אזיל. (אף כי את שמו לא הגיד). וחכם אחד כ' להעיר ע"ד הגרצ"פ בתורת א"י (אב תש"ז) ואילך. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' סג). ובשו"ת חלקת יעקב ח"ב (סי' צב). ע"ש. וכעת אין הפנאי מסכים עמדי לעיין היטב בזה. ועכ"פ מדברי הארחות חיים והרדב"ז והאחרונים הנ"ל יש סיוע גדול לדברי הגרצ"פ וכמש"כ.
ודע דאע"ג דהרוחץ בדבר המשיר שער בודאי (בשבת) אינו צריך לגוף השער הנושר, וא"כ הו"ל כמלאכה שאצל"ג. וכמ"ש התוס' (שבת צד: ). וא"כ הדר הו"ל פ"ר בדרבנן. אי משום הא לא איריא. כי נודע בשערים דעת רבינו הרמב"ן בחי' לשבת (קו) שהגוזז שערו חשיבא שפיר מלאכה הצריכה לגופה, כיון שמתקן ומיפה עצמו, אף על פי שאינו צריך לגוף השער. ע"ש. וכ"כ בחידושי הר"ן (שבת צד: ) בד"ה מחלוקת ביד. גם בשו"ת הריב"ש (סי' שצד) כ', שמכיון שהגזיזה שהיתה במשכן היתה שלא לצורך הצמר והשער אלא לצורך העור, כגון בעורות תחשים וכיו"ב, ומש"ה הגוזז שערו חייב אף על פי שא"צ לשער וחשיבא שפיר מלאכה הצריכה לגופה. ע"ש. וע' בשו"ת חכם צבי (סי' פב) שכ' להשיג על הנקודות הכסף ביו"ד (סי' קצח) שלא ירד למחלוקת זו. ושכן דעת כל הפוסקים כהריב"ש. ושכן הוא שיטת הטור וש"ע (סי' שמ). ע"ש. וכן בס' טל אורות (דמ"ד ע"ב) והלאה, העלה שכ"ה דעת הרי"ף והר"ח והסמ"ג, כד' הריב"ש. ותמה ג"כ על הנקה"כ הנ"ל. [ומיהו מ"ש הרב טל אורות הנ"ל שלא מצא חבר לדברי התוס' (שבת צד: ) דפליגי על הריב"ש, תימה שלא זכר שר דברי רשב"ם בתוס' מכות (כ סע"ב) והריטב"א שם שנראה להדיא דס"ל דלא כהריב"ש. ע"ש]. וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סי' פח - פט) שג"כ העיר מכל זה. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' ח וסי' קנח). ובמשנ"ב בבאה"ל (ר"ס שמ). ואכמ"ל. (ומכ"ש לפמש"כ לעיל דמשאצל"ג חמירא כשל תורה, דא"ש גם לדעת התוס' וסיעתם. ועמ"ש בס' יד דוד בחי' לביצה (לג) רש"י ד"ה הלכתא. וי"ל ע"ד. ודו"ק.).
(יט) ותבט עיני להשער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד), שכ' להסביר דברי הטור (סי' שטז), שמתיר לסגור תיבה שיש בה זבובים וכו', משום דבכוורת דבורים גופא קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא דכי לא מכוין לצוד שרי, דס"ל להטור דפ"ר בדרבנן מותר. (ולא גריס בביצה (לו) ותסברא הא מודה ר"ש בפ"ר, וכמ"ש המהרש"א שם דהתוס' ומרדכי ל"ג הכי.) ושוב הקשה ע"ז מד' הטור (סי' תקכג) בשם ר"י, שאע"פ שמותר לקרד ולקרצף הבהמה ביום טוב, דקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, מ"מ במגרדת שלנו שהן של ברזל לכ"ע אסור, דהו"ל פסיק רישיה בתלישת השערות. [וכן הוא בתוס' ביצה כג סע"א]. הרי דאע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן, דהו"ל תולש כלאחר יד, שאין דרך לתלוש במגרדת אפ"ה ס"ל להטור דפ"ר אסור. ע"כ. וכ"כ הקרית מלך רב (ד"א ע"ג) להוכיח כן מדברי התוס' (ביצה כג). ע"ש. ולפע"ד אין הכרח לומר דבכה"ג הוי כלאחר יד. דהא בדין הסורק ראשו כ' הריב"ש (סי' שצד) ד"ה עוד, שאע"פ שהשערות אזלי לאיבוד מה בכך כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא, שהרי נוטל צפרניו בכלי אף על פי שאינו צריך לצפרניו אלא אזלי לאיבוד חייב, ואפי' לר"ש דפוטר במשאצל"ג, וה"ה בשער. ע"ש. אלמא דאע"ג דאין דרך תלישת וגזיזת שער במסרק חשיב שפיר מלאכה כיון שדרך בנ"א לסרוק. וכן מתבאר להדיא בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סימן פט) שהסריקה אסורה מה"ת. ואף על פי שלעומתו ראיתי באגלי טל (מלאכת גוזז אות טו) שכ' דהסריקה אסורה מדרבנן, התם ה"ט משום דלהשיר נימין המדולדלין קעביד, ומשום דס"ל שאין בזה איסור תולש מה"ת אפי' ע"י כלי וכיעו"ש. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב ח"א (סי' ו). ע"ש. הא מיהא אודויי מודו דהויא מלאכה כדרכה ולא כלאחר יד. וה"נ בתולש השער ע"י המגרדת, כיון דאורחה דבהמה לסרקה בזה, הוי פ"ר בדאורייתא ומש"ה אסור. והשתא א"ש מ"ש המאירי מ"ק (י: ) בד"ה ובונין אבוס לבהמה, שמותר לסרוק (בחוה"מ) שער שבצוארה, אף על פי שיש כאן תלישת שער בודאי, ואצ"ל שמקרדין ומקרצפין, שהרי אף ביום טוב מותר. ע"כ. ומבואר דלסרוק הבהמה אסור בשבת ויו"ט משום תלישת נימין. וכן מתבאר במאירי (ביצה כג). והרי המאירי עצמו סובר דפ"ר בדרבנן מותר. א"ו דחשיב ליה פ"ר בדאורייתא. ושו"ר בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קנח) סוף ד"ה ועכ"פ, שדחה ד' הרב השואל דס"ל דהסורק ראשו אסורו מדרבנן, ודימה זה למ"ש השעה"מ הנ"ל דהתולש שער ע"י מגרדת אסור רק מדרבנן, וכ' דליתא, דהא מבואר בשו"ת הריב"ש (סי' שצד) דהסריקה הויא מלאכה דאורייתא. ומשום שכן הוא דרכן של בנ"א לסרוק להשיר נימין המדולדלין, וזהו דרך תלישתן. ולא חשיב כלאחר יד אלא בדבר שאין דרכו בכך, וכפרש"י בבכורות (כה). משא"כ במגרר אצל בהמה. ע"כ. ולפע"ד גם במגרר אצל בהמה י"ל כן, דאורחה בהכי. וכדמוכח מד' המאירי. וע"ע בסמוך. וכן מתבאר עוד בשו"ת דברי יששכר (חאו"ח סימן כד). ע"ש. (ואף על גב דבבהמה י"ל דהוי פ"ר דלא ניח"ל. וכמ"ש בב"י (סי' תקכג). מ"מ פ"ר דלא ניח"ל אסור מדרבנן. ומכ"ש דהוי פ"ר דלא איכפת ליה שאף המאירי מודה לאסור.). וע' בשו"ת חמדת ישראל ח"ב (בקונט' דרך החיים סי' כ) שהאריך בזה. ואי"ה לכשאפנה אשנה פרק זה בל"נ.
(כ) ולפ"ז יש להעיר גם במ"ש המג"א (סי' שיד סק"ה) להוכיח ממ"ש (בסי' שלז ס"א) דפ"ר בדרבנן אסור. וכוונתו למ"ש בב"י (שם) בשם הרוקח [במלאכת החורש סי' נח] והגמ"י (פ"א מה' שבת ה"ה), דהא דקי"ל גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, בין בגדולים ובין בקטנים, מ"מ בגדולים מאד דהוי פסיק רישיה אסור. [וכ"כ בס' המכתם פסחים כה:] והא התם הו"ל איסורא דרבנן, דהו"ל חופר כלאחר יד. כמ"ש רש"י (שבת מו: ) ותוס' (יומא לד: ). ואפ"ה אסרינן בפסיק רישיה. אולם גם דבר זה אינו מוסכם כלל, כי הר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (ס"ס יט) כ', דעשיית חריץ ע"י גרירת מטה הויא מלאכה דאורייתא. ושכן מוכח מד' הרמב"ם (פ"א ה"ה). ע"ש. וכ"כ רש"י סוכה (לג: ). ע"ש. וכן מבואר בהדיא במאירי (ביצה כג: ). גם ר"ת בס' הישר (סי' קפח) כ' לדחות פרש"י (שבת מו: ), דאם איתא דחופר ע"י עשיית חריץ בגרירת המטה הוי כלאחר יד, מטלטל הנר נמי הו"ל מכבה כלאחר יד. אלא י"ל דהא דחשיב ליה (בשבת מו: ) איסורא דרבנן משום שמקלקל הבית ע"י חריץ. ע"ש. ולפ"ז נראה דהיינו דוקא בבית, אבל בשדה ודאי דחשיב כמתקן דהו"ל כחורש, וכמ"ש התוס' פסחים (מז: ) ד"ה כתישה. ובחדושי הריטב"א (עירובין לה) ד"ה דבעי מרא וחצינא. ובהרמ"ך שהובא בכ"מ (פ"א מה' שבת הי"ז). ע"ש. ומעתה שפיר הוי פ"ר בדאורייתא. וע' בתוס' כתובות (ה: ) ד"ה את"ל (הראשון), דגבי גרירת מטה יש להעמידה כגון שאינו מקלקל לגמרי, אלא מתקן קצת, דמשוה גומות מצד אחד, ומשו"ה ס"ל לר' יהודה דאסור. הלא"ה כיון דאיכא תרתי דשא"מ ומקלקל שרי. ע"ש. ומוכח דס"ל דלא חשיב כה"ג כלאחר יד, דהא שבות כלאחר יד קיל משאר שבות. וכמ"ש הרמב"ן בס' תורת האדם (סוף שער המיחוש). ובשו"ת הריב"ש (ס"ס שפז). ועוד. ובצירוף דשא"מ היה צריך להקל, אף לר' יהודה. וי"ל. (וע"ע להלן אות כז). [וע' בשו"ת וחי' רעק"א (ירושלים תש"ז, סי' א, דף י ע"א.). ע"ש]. ואף על פי שמסיום דברי הרוקח דאפי' בעליתא דשישא אסור דגזרינן אטו עליתא דעלמא. מוכח שגם בבית אסור, אף על גב דהוי מקלקל, והו"ל פ"ר בדרבנן. מ"מ לפמ"ש התוס' כתובות הנ"ל לא חשיב מקלקל גמור, א"כ עדיין י"ל דהוי פ"ר בדאורייתא. והשתא ניחא ד' הרוקח והגמ"י והמכתם הנ"ל דשאני הכא דחשיב כמתקן, ומש"ה גם ר"ש ס"ל להחמיר בפ"ר. (ומיהו יותר נראה דהרוקח אוסר פ"ר בדרבנן. וכמ"ש בשמו המג"א (סי' תרנח סק"ב). ע"ש. ודו"ק.) וע"ע בשו"ת זכור ליצחק (סי' פו) ובס' נהר שלום (סי' שיד סק"ב) מ"ש בזה. ע"ש. גם מ"ש המג"א (סי' שיד סק"ה) להוכיח דפ"ר בדרבנן אסור, ממ"ש הרמ"א (סי' שלז ס"ב) לאסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויות מקסמין שלא ישתברו קסמיהן, והרי אפילו אם ישברו קסמיהם אין בזה איסור אלא מדרבנן, ואפ"ה אסרינן משום פ"ר. אנא דאמרי בר מינה דההיא, שהמהריק"ש והרבה אחרונים חלקו ע"ז והתירו, וכתבו שכן המנהג. וכמש"כ לעיל (סי' ל אות יח). בס"ד. וא"כ י"ל דהתה"ד יסבור כד' המתירים. וזה פשוט.
(כא) ולכאורה יש להעיר מהא דתנן (שבת קיא) אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד, בני מלכים סכין שמן ורד ע"ג מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם. ובגמ', אמר רב הלכה כר"ש. ובתוס' (שם ד"ה למימרא), דמשמע ליה דטעמא דר"ש משום דשרי דבר שאינו מתכוין, ות"ק אסר אפי' לתענוג משום דזימנין דלרפואה עביד, ואסר בעלמא דשא"מ, ור"ש דמיקל בעלמא קשרי נמי הכא כשאינו מתכוין לרפואה. ומש"ה פריך דהא רב ס"ל כר"י דדשא"מ אסור, ומשני דהלכה כר"ש ולאו מטעמיה, דר"ש סבר אף על גב דלא שכיח שרי. (שהשמן ורד במקומו של זה הסך ממנו דמיו יקרים, וכ"ע ידעי שאינו סכו אלא לרפואה, אפ"ה שרי ר"ש שכל ישראל בני מלכים הם. רש"י) ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא, ובאתריה דרב שכיח הוה. (דלר"י אסור לסוך ממנו אא"כ שכיח ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד.) ע"ש. ולכאו' קשה דהא מבואר בגמ' שם דלכ"ע שמן ורד מרפא. וא"כ הוי פסיק רישיה והיאך שרי ר"ש. אלא ודאי דהואיל וטעם איסור רפואה בשבת גזירה משום שחיקת סממנים, הו"ל פ"ר בדרבנן ושרי. שו"ר במהרש"א שם בתד"ה למימרא, שהרגיש בזה, וכ' לתרץ דצ"ל דאפי' ע"ג מכה לא ודאי מסי, דא"כ פ"ר הוא. ע"ש. ולא משמע כן מפשט הגמ', אלא י"ל דה"ט כמש"כ דפ"ר בדרבנן שרי. ומיהו נראה דלהתוס' (שבת) פ"ר בדרבנן אסור, שהרי כ' התוס' שבת (נא: ) ד"ה אין מרסקין את השלג ואת הברד, מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת. ומים שמתקרשים וברד מעורב בהם אין לרחוץ בהם, שא"א שלא ירסק הברד. והזהיר תע"ב. ע"כ. וכ"ה בהרא"ש שם בלשון צריך ליזהר והרי אינו מתכוין לרסק, ואפי' אי הוי פ"ר, מ"מ הוי פ"ר בדרבנן. אלא שי"ל דהתוס' והרא"ש נקטי לשון של זהורית יש ליזהר לחומרא בעלמא היכא דאפשר, ומש"ה סיימו שהנזהר תע"ב, דמעיקר דינא פ"ר בדרבנן מותר. וכמ"ש כיו"ב החיד"א במחב"ר (סי' תרל) דלשון צריך ליזהר משמע דלאו מדינא הוא אלא זהירות בעלמא. ע"ש. וכן בשו"ת גנת ורדים (כלל ג ס"ס יד) הסביר דברי התוס' הנ"ל שאין זה אלא חומרא. ולאו מדינא. ע"ש. וכן י"ל בדעת הטוש"ע (סי' שכ סי"א) שג"כ הביאו דין זה בלשון צריך ליזהר. דהיינו דרך חומרא ולאו מדינא. ולפ"ז יש לדחות ראית מהר"י עייאש בס' בני יהודה (ד"ה סע"ג) שרוצה להוכיח מכאן דפ"ר בדרבנן אסור. ע"ש. ולפמש"כ אין פה ראיה. ומ"מ יש להוכיח מד' התוס' שבת (קג סע"א) גבי מיעוט ענביו, דדוקא פ"ר בדרבנן דלא ניחא ליה שרי, אבל בניח"ל אסור. ע"ש. אלמא דפ"ר בדרבנן אסור. (ולאפוקי ממ"ש בשו"ת עמק הלכה (סי' צח) דלהתוס' פ"ר בדרבנן מותר. דליתא. ודו"ק.) וא"כ הדק"ל דהיאך תלי לה הכא בסברת ר"ש הא מודה ר"ש בפ"ר, וע"כ צ"ל כהמהרש"א דלא ודאי מסי. ואפשר דמה שאמרו בגמ' מסי, היינו ע"פ הרוב, ולא חשיב פ"ר אלא בודאי מסי. וכדמוכח בתוס' (פסחים קא) ד"ה והלכה כר"ש בגרירה, שאע"פ שהגרירה קרובה לעשות חריץ ודמי לפ"ר שרי ר"ש. ע"ש. וכיו"ב כ' המאירי (שבת פא: ) ד"ה חרס וכו', שאע"פ שהוא קרוב להשיר את השער דבר שאינו מתכוין הוא ומותר. וע"ע במאירי (שבת קי: ) בד"ה זה שכתבנו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאננו /מפאנו/ (סי' לג). ע"ש. א"נ י"ל דגבי רפואה לא אסרו אפי' בפ"ר כשאינו ניכר שעושה לרפואה. והס"ד הוה ס"ל דמיירי כלהו באתרא דשכיח ואינו ניכר שעושה לרפואה. וכה"ג י"ל בירושלמי (פ"ב דביצה ה"ב) תני ר' אושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. ובביצה (יח) מדלין בדלי טמא והוא טהור. ולא אסרנו משום דהוי פ"ר והוי כמתקן כלי. ולא עוד אלא שמותר להערים לכתחלה. וע"ע בצל"ח (ביצה יח) בהא דאמרי' התם אדם נראה כמיקר. ע"ש. וכ"כ האגלי טל (מלאכת טוחן אות מו סק"ב) לדמות ד"ז לשם, ולכן לגבי רפואה כל שאינו ניכר מותר, וס"ל דאף במכוין לרפואה מותר. והסביר שם דלרש"י שמן ורד הוי ודאי מסי וחשיב פ"ר. ע"ש.
(כב) ויש להעיר עוד בנ"ד מהגמ' (שבת מ: ) לא ישתטף אדם בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. וכ' התוס' בשם ריב"א, דר"ל דדומה לרוחץ במים חמים ויבא להחם חמין לרחוץ גופו. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ב מה' שבת ה"ג) דה"ט מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. וכ"כ המאירי (שבת מ: ) דה"ט דאסור שעושה מים שעליו פושרים ונמצא כרוחץ בחמין בשבת. וכ"ה בש"ע (סי' שכו ס"ד). הרי שאע"פ שאינו מכוין רק להתחמם אסרו חכמים משום דהוי פ"ר. ורחיצה בחמין אסורה רק מדרבנן גזירה שמא יבא להחם בשבת. ומצאתי שכבר העיר מזה בס' בני יהודה ח"ב (ד"ה סע"ד). ע"ש. אך יש לדחות דמעיקרא כשגזרו על רחיצה בחמין גזרו גם על זה, וכולה חדא גזירה היא. ובזה ניחא דברי המאירי הנ"ל שלא יסתור למ"ש בעצמו פ"ר בדרבנן מותר. גם הלום ראיתי למהרר"ח פרץ בס' אבני שוהם בחי' לשבת (מ), שהעיר ע"ד התה"ד שמתיר פ"ר בדרבנן, ממ"ש בגמ' שם, אמבטיאות של כרכין מטייל בהם ואינו חושש. ופרש"י, שמהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע, ואינו חושש שיאמרו מזיע הוא, ואף על פי שאסרו את הזיעה על ידיהן. ע"כ. ומסיק התם, אמר רבא, דוקא דכרכין אבל דכפרים לא. מ"ט כיון דזוטרי נפיש הבלייהו (ומזיע). ע"ש. אלמא דפ"ר בדרבנן אסור. ותירץ, דשאני התם דהחששא היא משום מראית העין שיאמרו שנכנס להזיע במתכוין. ע"ש. וככל החזיון הזה כתב הגאון מהר"י מקוטנא בס' ישועות מלכו בקונט' מעט צרי (דף ד' ע"ב). ע"ש.
כל קבל דנא יש להעיר ממ"ש (שבת קמ), מהו לכסכוסי כיתנתא בשבתא. (חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה והרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו ומתרככת ואף הליבון שלה מצהיל ע"י השפשוף. רש"י.) לרכוכי כיתנתא קא מכוין ושפיר דמי, או דילמא לאולודי חיורא קא מכוין ואסור. ופשיט רב ספרא דלרכוכי קא מכוין ושפיר דמי. ומסיק, דבסודרא אסור דמחזי כי אולודי חיורא. וכ"פ הטוש"ע (סי' שב ס"ה). ואף על פי שע"י זה מצהיל יותר, וה"ל פ"ר ע"י השפשוף, ואפ"ה שרי כיון שאינו אלא מדרבנן דדמי למלבן, וכדאמרי' לגבי סודרא דהוי כמלבן. ומיהו יש לדחות לפמ"ש רש"י שם דבכתונת אין דרך להקפיד כ"כ על ליבונה. וכ"כ כיו"ב המלבושי יום טוב (סי' שב) להסביר, לפי שהכתונת היא מלבוש תחתון ואינה נראית מבחוץ. וכ"ה בא"ר (סי' שב ס"ק יג). ומש"ה לא גזרו רבנן בהכי. שוב אחרי כתבי מצאתי למהר"ש אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סי' קיז) שנשאל מהרה"ג מהר"ר גור אריה בדין פ"ר בדרבנן, והרב השואל הביא ראיה מההיא דכתניתא דמסקינן דלרכוכי קא מכוין, אלמא דאע"ג דמוליד חיורא בודאי כיון דהוי דשא"מ בדרבנן אף על פי שהוא פ"ר שרי. והרהמ"ח הביא דברי מרן הב"י (סי' שטז) דמסיק להחמיר בדין נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים, אף על גב דהוי פ"ר בדרבנן. ולפ"ז צ"ל דה"ט שלא החמירו בכתונת מפני שאין ליבונה מזהיר כל כך לא חשיב מלבן כלל. [ומה שהוסיף בראש דבריו, דהויא מילתא דתליא בפלוגתא דרבוותא ולא פסיקא ליה מילתא, מההיא דשבת (קג) שנחלקו בפ"ר דלא ניח"ל שיש מתירין לכתחלה ויש אוסרים מדרבנן, נראה דכוונתו לומר דמכיון דהויא כמלאכה שא"צ לגופה, וכמ"ש התוס' והראשונים שם, הדר הו"ל כפסיק רישיה בדרבנן. ואף על פי שהקרבן נתנאל שם והחתם סופר בחי' לסוכה (לג: ) כ' שלסברת הערוך לא דמי למשאצל"ג. המהרש"א ודעימיה הבינו בד' הערוך שגם הוא מודה לזה. (וגם להק"נ והחת"ס י"ל דברי הדב"ש.) ומיהו נראה שי"ל שאף להתוס' וסיעתם דס"ל דפ"ר דלא ניח"ל בדאורייתא, אסור מדרבנן, בפ"ר מדרבנן מותר אף לכתחלה, דשאני משאצל"ג דמחלפי במלאכה הצריכה לגופה. וכמ"ש התוס' שבת (מו: מז: ) והר"ן (שבת קמה) וכמש"כ לעיל לגבי כיבוי. וזה פשוט. וראיתי הלום בשו"ת פרי הארץ ח"ב (חאו"ח סי' ד די"א סע"ג) שסמך סמיכה בכל כחו לאסור פ"ר בדרבנן, ע"פ ד' הרא"ש והר"ן (שבת קג קיא), שדחו דברי בעל הערוך שהתיר פ"ר דלא ניח"ל, שלא אמרו אלא שאין חיוב חטאת בדעביד בארעא דחבריה, אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא. ע"ש. אלמא דאיסורא דפ"ר אפי' במילי דרבנן אסור. ותמה על התה"ד והמג"א שלא העירו מזה. ע"ש. ולפע"ד אין מכאן הוכחה כל עיקר, וכמש"כ, דפ"ר דלא ניח"ל באיסור' דאורייתא מיחלף בהיכא דניח"ל. וכל היכא שאם יתכוין יבא לידי איסור תורה החמירו בשאינו מתכוין והוא פ"ר אף על גב דלא ניח"ל. משא"כ באיסורא דרבנן דליכא למיחש להכי. וע"ע בשו"ת זכור ליצחק הררי (ר"ס פו), שהביא דברי הדבר שמואל אבוהב הנ"ל, וצידד לדחות ראיתו קרוב למש"כ. (אלא שהרגיש בסו"ד דמדחיית התוס' גבי מיעוט ענביו מוכח דדוקא פ"ר בדרבנן דלא ניח"ל הוא דשרי אבל פ"ר בדרבנן דניח"ל אסור.) ע"ש. וע"ע בשואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' ה) ד"ה שוב, שג"כ הביא ד' הדבר שמואל. והעיר, שלא זכר עיקר המחלוקת בתה"ד ומג"א. ע"ש]. ודו"ק.
(כג) ולכאורה יש להעיר עוד ממ"ש מרן הש"ע (סי' שב ס"ז), טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא מבחוץ דדמי למלבן. ומגרדו בצפורן. וי"א דה"מ טיט לח אבל יבש אסור דהוי טוחן. ע"כ. וכ' הלבוש, דאע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין פסיק רישיה הוא. ואף על גב דהויא משאצל"ג אסורה מדרבנן. עכ"ל. אלמא דהאיסור בטיט יבש משום פ"ר הוא, ואף על גב דהוי מדרבנן דוקא שא"צ לגוף הטיט, מ"מ פ"ר בדרבנן אסור. אולם אחר העיון דברי הלבוש תמוהים, דהא הכא מגרדו בצפורן וטוחנו ממש בידים, ובכה"ג אינו בסוג דשא"מ ופ"ר אלא בסוג משאצל"ג, שהרי ברצונו מפררו אלא שעיקר מטרתו לנקות הבגד. וכמ"ש הכ"מ (פ"א מה' שבת ה"ה) בשם ר"א החסיד, דבכה"ג הוי משאצל"ג. ומצאתי בתוספת שבת (סי' שב ס"ק כו) שתפס על הלבוש בזה. ע"ש. ואעיקרא הרי כתב מרן החיד"א במחב"ר (סי' שב סק"ג) שדעת מרן כסברא שכתב בסתם שאין חילוק בזה בין טיט לח ליבש, וכידוע שדרכו בש"ע כ"ה. ושכ"כ בחידושי דינים לרבני ירושלים ת"ו מזמן הנגיד שמהר"י ז"ל היה משפשף טיט יבש מבגדו בשבת. וכן הגידו שהיה עושה מהר"י אבוהב. ע"כ. ואפשר דה"ט דלא חיישינן לטחינה, כמ"ש הט"ז (סק"ו) דלדעת הר"ן וסיעתו (שבת קיא) אין חיוב בסחיטה אלא באופן דניח"ל במה שנסחט, ודמי לדש, משא"כ כשהולך לאיבוד. וה"נ דלא ניח"ל במה שנטחן אין כאן משום טוחן. ע"כ. והרב תוספת שבת (ס"ק כו) הנ"ל הבין שגם הט"ז חושבו בגדר פ"ר אלא דלא ניח"ל, והשיג עליו. ובמחכ"ת כוונת הט"ז פשוטה לדמות מלאכת טוחן לדש, דאין דרך מלאכה אלא כשצריך למה שנסחט ולמה שנטחן. וכ"כ בערוך השלחן. (וע"ע בשו"ת תשורת שי ח"א (סימן שכד) שכ"כ גם לענין מבשל. וע"ע בדברי הגאון חתם סופר (חיו"ד ס"ס צב). ודו"ק.) ומ"מ הרי מרן הש"ע (ס"ס שכ) מצריך תרתי לטיבותא. כמ"ש הט"ז עצמו (שם). אלא שהט"ז לשיטתו שם שמתיר בזה בלבד. (וע' בהגהות הגרע"א שם.) ויותר נראה לומר כמ"ש בתוספת שבת (ס"ק כו) דטעם מרן הש"ע בסברא א' דלא מקרי טוחן אלא בכלי אבל לא ביד וכמ"ש בב"י (סי' שכא). ובצירוף משאצל"ג שרי לגמרי. ע"ש. ומ"ש בהגהות הגרע"א (סי' שב) דהו"ל טחינה אחר טחינה, שמתחלתו היה מפורר וע"י לחלוחית נדבק ונתחבר. ופסק הרמ"א (בסי' שכא) דאין טחינה אחר טחינה. ע"כ. לכאו' הרי /שנינו/ בביצה (ז: ) והא קעביד כתישה, ופרש"י דמלאכה היא תולדה דטוחן כשכותש הרגבים המדובקים וכו'. ע"ש. וע' באגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק כא). ואכמ"ל. ובעיקר ההערה (מס' שב) הנ"ל, בלא"ה לק"מ דבמשאצל"ג החמירו יותר משאר איסורין דרבנן וכמש"כ לעיל גבי כיבוי. ופשוט.
ויש להעיר עוד בזה ממ"ש התוס' מ"ק (יט: ) ד"ה אתיא פרע פרע, יש אוסרים לאבל לסרוק ראשו תוך שלשים, כדין נזיר דקי"ל (נזיר מב) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ואנן ילפינן (איסור תספורת לאבל) מנזיר. ודחו התוס' דשאני נזיר שאפי' תלש שערו אסור אבל אבלות אינו אלא משום יפוי. ע"ש. והאור זרוע ח"ב (סי' תמו) כ', דמה שנהגו שלא לרחוץ ושלא לחוף ראשם כל שלשים, משום דקי"ל שהאיש אסור לסרוק ראשו כל שלשים. וכ"כ רבינו שמשון בר אברהם שאמת הדבר שאסור האבל בחפיפת הראש כל שלשים משום הסריקה שאסורה בנזיר ואנן ילפינן פרע פרע מנזיר. ע"כ. ומכיון שאיסור סריקה בנזיר הוי מטעם פסיק רישיה, וכמ"ש רש"י (שבת נ: פא: ). והרא"ש בפסקיו (ספ"ב דביצה) ובפי' לנזיר (מב). והאוסרים באבל ילפי להאי דינא מנזיר, אלמא דפ"ר בדרבנן אסור. אולם בגמ' (נזיר שם) איתא דה"ט שאסור הנזיר לסרוק, שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין מתכוין. וכן העירו התוס' (שבת נ: ) בקצרה. וגם בשו"ת הריב"ש (סי' שצד) העיר ע"ד רש"י מסוגית הגמ' בנזיר. וע"ש. וא"כ י"ל דחמיר טפי מדין פ"ר להכי אסרינן אף באבל. ואף לשיטת רש"י והרא"ש י"ל שהאוסרים סריקה באבל ס"ל כד' הראב"ד שהובא בהרא"ש (רפ"ג דמ"ק סי' ג), שאיסור תספורת לאבל כל שלשים הוי מן התורה, וכדילפינן מבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו'. ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (דס"ט ע"ג), שעיקר אבלות מה"ת בתספורת וכו' ששמחה הם לו. ובמטה יהודה עייאש (בשבט יהודה ר"ס שמ) כ' שכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל. ע"ש. ומש"ה החמירו בסריקה כשל תורה. דייקא נמי שסיימו ואנן ילפינן מנזיר. וע' בב"י יו"ד (ס"ס שצ). ע"ש. (ובהכי ניחא מ"ש באו"ז ח"ב (סי' עח סוף אות ח) בההיא דמדורתא דאליבא דר"ש שרי שאינו מתכוין לאהל. ומשום פ"ר אין לאסור לר"ש, דהא לא ניח"ל בההוא אהלא. ותו דאין כאן אהל גמור ואינה מלאכה ולא שייך בה פ"ר. עכ"ל. ומוכח מתירוץ בתרא דפ"ר בדרבנן מותר. ואפ"ה אוסר סריקה באבל. וע"כ דה"ט כמש"כ. וע' בשו"ת תורת רפאל (סי' כז דמ"ז רע"ב) שר"ל דתירוץ אחד הוא באו"ז הנ"ל דהוה פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן. ואין לשונו מוכיח כן. והוכחותיו שם יש לדחות. ודו"ק.) וע"פ האמור נראה דבשבוע שחל בו ט' באב אין שום איסור לסרוק גם לד' האוסרים באבל. וזה שלא כמ"ש בשו"ת מהר"י מברונא (סי' יג) ללמוד דין שבוע שחל בו ט' באב מדין אבל. ע"ש. ובמק"א כ' בזה. ואכמ"ל. וע"ע במרדכי ריש מ"ק (סי' תתלט) שמותר לסרוק ראשו בחוה"מ. ושכ"כ ה"ר שמחה מויטרי. וכ"פ הרמ"א (סי' תקלא ס"ח). ודו"ק.
(כד) ובהיותי בזה הוגד לי בשם מוה"ר הגאון המפו' מהר"ר עזרא עטייה שליט"א, שאמר להוכיח דפס"ר בדרבנן מותר, ממ"ש הרמב"ם (פכ"א מה' שבת הל' לב), המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין התבן בכברה, ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ, מפני שהוא כמרקד. אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאבוס אף על פי שירד המוץ בשעת הולכה שהרי אינו מתכוין לכך. עכ"ל. וכן פסקו הטוש"ע (סי' שכד ס"א). וסיימו: ואף על פי שהמוץ נופל מאליו שרי כיון שאינו מתכוין. ע"כ. אלמא דאע"ג דהוי פ"ר שרי כיון שאינו אלא מדרבנן. (וכדמוכח מל' הרמב"ם שכתב: מפני שהוא כמרקד. והלבוש והתוספת שבת (ר"ס שכד) כ' דהוי עובדין דחול. ויותר היל"ל כד' הרמב"ם.) ובחפשי מצאתי שכבר הרגיש בראיה זו התורת רפאל (ס"ס כז) ד"ה אמנם עדיין. ע"ש. אולם מפי' רש"י (שבת קמ) שכ', אבל נוטל בכברה ליתן בתוך האבוס, ואף על פי שהמוץ נופל מאליו, וכר"ש דאמר דשא"מ מותר. ע"כ. מוכח דלא הוי פ"ר, שהרי לא מצינו מחלוקת בין ר' יהודה לר"ש בפ"ר בדרבנן. ורש"י גופיה נקיט לישנא שהמוץ נופל מאליו. +בענין הראיה משבת (קמ) נ"ב, והקרן אורה והשפת אמת (שבת שם) כ' דלכ"ע שרי נטילת כברה שאין דרך בורר בכך. וע"ש.+. וכבר כ' הריב"ש (בסי' שצד) בההיא דכתובות (ו: ) פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר בה צרורות, דלא הוי פ"ר אלא שפעמים שמשיר בה צרורות. וכה"ג בבכורות (לג: ) ר"ש אומר יקיז אף על פי שעושה בו מום, דר"ל שפעמים שעושה בו מום. ע"ש. ובתוס' (שבת מא: ) ד"ה מיחם, דהא דפריך והלא מצרף, פי' שמא מצרף, מדמשני ר"ש היא דאמר דשא"מ מותר. ע"ש. ואפשר עוד דבכל הני ע"פ הרוב יכול לבוא לידי כך. ומ"מ אינו אסור מטעם פ"ר אלא בודאי גמור. וכמ"ש התוס' פסחים (קא). וראיתי להנשמת אדם (כלל יח סי' ב) שהעיר ע"ד רש"י והטור שכ' אף על פי שנופל מאליו דמשמע בודאי וא"כ הא הוי פ"ר, ותירץ דדוקא במקום שעושה המלאכה רק שאינו מכוין לפעולתה כגון משקה מים לזרעים הוי פ"ר, משא"כ הכא שאינו מרקד כלל ורק נוטל בכברה, לכן אף שיפול דרך נקבי הכברה אין לחוש, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. כדאמרי' להדיא בב"ק (כו: ). ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו ולחילוקו בזה, דהא בשבת (קכ: ) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו, ולייט עלה רב משום דהוי פ"ר, והרי שם אין לו כל מגע במלאכת הכיבוי רק פותח ונועל הדלת כדרכו, ואפ"ה אסור משום פ"ר. וה"נ הכא יאסר משום פ"ר, כמו שבאמת אסור להניח הכברה במקום גבוה כדי שירד המוץ, אף על פי שאינו מרקד בפועל. אא"כ יחלק עוד בין פ"ר דאורייתא לדרבנן. (ומשאצל"ג דכיבוי כעין דאורייתא הוי.) ועיקר ראית הנשמת אדם מב"ק (כו: ) דשרינן מתעסק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, לאו מילתא פסיקתא היא להתיר מתעסק (לכתחלה), שהרי מבואר בשו"ת הגרע"א (סי' ח) דמתעסק נמי הויא עבירה אלא שלא חייבה התורה חטאת עליה. ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח סי' יב) ד"ה נמצא. ע"ש. אף על פי שגם זה לא יצא מידי מחלוקת. ואכמ"ל. שו"ר בס' שביתת השבת ח"א (די"ז ע"ב). שהקשה על הנשמת אדם הנ"ל, מהגמ' (שבת קמא) האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית (המים שעליו. רש"י.). וכו'. אף על פי שאינו עושה כלום אלא מהלך כדרכו. ולכן כ' לתרץ דשאני הכא דמאחר שאין מתרקד כולו עד שתשאר התבואה נקיה לגמרי להכי לא הויא מלאכה, וכדאיתא בירוש' היה יושב אצל הכרי ובירר כל היום פטור. ומשום שלא סיים הברירה. ולכן בנוטל בכברה דלא מינכרא מלאכה שרי. ע"כ. ומצאתי לו חבר בהסבר זה בערוך השלחן (סי' שכד ס"ה), שאין זה פסיק רישיה, דאפי' אם ירד מעט מוץ הלא עדיין ישאר הרבה מוץ בכברה. עכ"ל. וע' להמשנ"ב בבאה"ל (סי' שמ ס"א) ד"ה ומלקט לבנות. ע"ש. ומ"מ אכתי אסור מדרבנן, דבירוש' (פ' כלל גדול דמ"ט ע"ב) איתא שאינו מתחייב, ולכן אסר הרמב"ם וש"פ במניח הכברה במקום גבוה, אלא שמכיון שאין מלאכה ניכרת כלל בזה התירו. ואפשר עוד דהוי פ"ר דלא איכפת ליה בתרי דרבנן דלכ"ע שרי. וכמ"ש המשנ"ב (בשער הציון סי' שלז סק"ב). ע"ש. ודו"ק. [ומיהו באגלי טל (מלאכת זורה אות א סק"ד), העלה דהבבלי פליג על הירושלמי ומחייב אפי' לא ברר כל הפסולת מתוך האוכל. ומשום הכי השמיטוהו הפוסקים. ע"ש. ודו"ק].
(כה) וראיתי להרב קרית מלך רב (פ"א מה' שבת ה"ה) ד"ה עוד, שהביא מ"ש הר"ן (שבת קמו) אמתני' דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ופרש"י שאין במקלקל שום אסור בשבת. וכ' הר"ן, ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסורא מיהא איכא, אלא ה"ט דבמקלקל פטור אבל אסור ומשום צורך שבת שרי לכתחילה. וכ' בשלטי הגבורים וז"ל, בפרש"י לא שנא אם היא שלימה וכו', ונ"ל דטעמו דכיון דלדידיה אין בנין וסתירה בכלים אפי' אי עביד כלי בשבירתו בכוונה לא היה אסור אלא מדרבנן דהא שלא כדרכו היה עושה הכלי, הילכך כי לא מכוין שרי אפי' מדרבנן. עכ"ד השה"ג. וכתב הקמ"ר, ולכאורה ד' השה"ג מטין לדברי התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי. אך קשה וכו', דא"כ למה הוצרך רש"י לטעם דאין במקלקל שום איסור הלא אפי' אינו מקלקל שרי לד' השה"ג. וצ"ע. ואיך שיהיה מדברי הר"ן הנ"ל נראה דלא כמ"ש תה"ד דבאיסור דרבנן כל שאינו מכוין מותר, דאי הוה ס"ל הכי לק"מ ע"ד רש"י. עכ"ל. ובמחכ"ת נוראות נפלאתי דמאי שיאטיה דדשא"מ הכא, והלא מתכוין הוא לשבור החבית אלא שעיקר מטרתו לצורך הגרוגרות שבתוכה, ובכה"ג חשיב שפיר מתכוין לשבירת החבית, ומש"ה יפה תמה הר"ן על פי' רש"י הנ"ל, דאפי' נימא פ"ר בדרבנן מותר, מ"מ המקלקל בכוונה לשם מטרה אחרת אינו בסוג דשא"מ ולכ"ע אסור. ודוקא לענין תיקון הכלי כ' השה"ג שאין לאסרו משום פ"ר, משום דהוי פ"ר בדרבנן, וכד' התה"ד. (ובזה סרה קושיתו מעל השה"ג הנ"ל.) והרי הר"ן גופיה בפ"ד דביצה (לג: ) כ' וז"ל, דרבנן סברי דאפי' בקוטם קיסם לחצות בו שיניו ליכא אלא איסורא דרבנן, משום דס"ל דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן, ומש"ה כי לא מכוין לעשיית כלי, דהיינו כשעושה להריח בו, שרי אפילו לכתחלה. דהיינו נמי טעמא דמתני' (שבת קמו) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, משום דא"נ מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן, כיון שהוא עושה כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו, ומש"ה כי לא מכוין שרי אפי' לכתחלה. עכ"ל. ולפמ"ש הקמ"ר שדעת השה"ג כהתה"ד דפ"ר בדרבנן שרי, בודאי שכ"ה ג"כ דעת הר"ן ביצה הנ"ל, שהן שפה אחת ודברים אחדים, וכמעט שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. וכבר ראיתי להגאון מהרש"ם ז"ל בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רכט) ד"ה ובדבר, וח"ה (סי' לה דל"ב ע"א), שכ', שבהר"ן (פ"ד דביצה), גבי שובר חבית וקוטם בשמים, מבואר כהתה"ד דפ"ר בדרבנן שרי. ע"כ. וכ"כ בהגהותיו בארחות חיים (סי' שיד סק"ב). ע"ש. ומצאתי שקדמו בזה הגנת ורדים (חאו"ח כלל ג סי' טז) שהוכיח במישור מד' הר"ן הנ"ל דפ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. וכ"כ בס' פתח הדביר ח"ג (סי' שכו סק"י). ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' לח אות ה). ע"ש. וע"כ לומר דס"ל להר"ן דבשבירת החבית לגבי איסור מקלקל חשיב כמתכוין, ולא פ"ר בלבד. וכמש"כ. והאמת אגיד ולא אכחד כי ראיתי להגאון ישועות יעקב (סי' שיד סק"א) שגם הוא דרך בזה ליישב קו' הר"ן על רש"י, דס"ל לרש"י דכיון דאין כוונתו לשבור החבית רק לאכול הגרוגרת וממילא נעשה הקלקול, אין בזה איסור משום פ"ר. וכמ"ש התוס' כתובות (ה: ) דבדשא"מ והוא פ"ר ומקלקל שרי לכתחלה. ע"ש. אולם לפע"ד כגון דא צריכא רבה לומר דהוי בגדר פ"ר בלבד. ואף על פי שבאמת כוונתו לצורך גרוגרות שבתוכו מ"מ יהיה משאצל"ג, וכמ"ש כיו"ב בחי' הרשב"א (שבת קלג) ד"ה ואביי, שאע"פ שאינו מתכוין לטהרו רק למול, הוי בגדר משאצל"ג, ולא בגדר דשא"מ. ע"ש. וכ"כ המשנ"ב בבאה"ל (סי' שמ סי"ג) בד"ה הנייר. בענין פתיחת מעטפה שיש בתוכה אגרת. ע"ש. [ולמטוניה דהקמ"ר הנ"ל גם הרשב"א יסבור כהר"ן, שהרי בחי' הרשב"א (שבת קמו) כ' להדיא כהר"ן. ואמאי הוצרך הקמ"ר להביא אחר הדברים הנ"ל שכן מוכח בחי' רשב"א (שבת קכ: ) דלא כהתה"ד, ושוב דחה דשאני התם דמשאצל"ג מחלפא בהצריכה לגופה. ותיפוק לי' מדברי הרשב"א שכ' כהר"ן (שבת קמו) ועדיין לחלוחית הדיו קיימת. אולם לקושטא דמילתא אין כל הוכחה לא מד' הר"ן ולא מד' הרשב"א דלא כהתה"ד. ואדרבה רבו האחרונים דאזלי כל בתר איפכא בדעת הר"ן (ביצה לג: ). ודו"ק].
(כו) והנה בשבת (קמא: ) סך אדם את רגלו בשמן ומניח בתוך המנעל או הסנדל ואינו חושש, וסך כל גופו בשמן ומתעגל ע"ג קטבלא (עור ששלוק שעושין ממנו משטחות למיטה. רש"י.) ואינו חושש. א"ר חסדא לא שנא אלא לצחצחו אבל לעבדו אסור. פשיטא, ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי, אלא אי איתמר הכי איתמר אר"ח לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. ופרש"י, אלא שיעור לצחצחו, שלא היה כ"כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד העור אלא לצחצחו. ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מכוין. עכ"ל. ומבואר מכאן דפ"ר בדרבנן מותר, דהא לצחצחו נמי אסור כשמתכוין לכך. וכדפריך לצחצחו מי איכא מאן דשרי, ופרש"י דאיכא למגזר אטו לעבדו. ואפ"ה כשאינו מתכוין מותר דפ"ר בדרבנן מותר. וע' בבעל המאור שם דס"ל דאפי' שיעור לעבדו מותר לדידן דקי"ל כר"ש דדשא"מ מותר, ורב חסדא שאסר כר' יהודה ס"ל. ודלא כהרי"ף שפסק כר"ח. והשיג עליו הראב"ד הובא במלחמות ובהר"ן, דבשיעור לעבדו כעושה בידים הוא דמה לי מעבד בידו מה לי מעבד בגופו, אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא כמצחצח גופו. ע"ש. ולכאו' אפי' שאינו נראה אלא כמצחצח גופו, אמאי לא אסרינן משום פ"ר. ובאמת שמצאתי במאירי (שם קמא: ) שכ', בד"א (שמותר) כשאין שמן מטפטף מגופו, אבל אם היה בו כדי שיעור עיבוד אף על פי שלא נתכוון לעיבוד אסור דפ"ר הוא. אף על פי שבדין מיחם אמרו שלא סוף דבר כשיעור הפשר אלא אף כשיעור לצרף מותר, הואיל ואינו מתכוין, שאני צירוף שהוא מדרבנן, אבל עיבוד דאורייתא. עכ"ל. אלמא דפ"ר בדרבנן מותר. וכבר כ' כן המאירי (בשבת מא: ) בד"ה המיחם שפנהו, שאפי' את"ל דהוי פ"ר בצירוף, כבר ביארנו שאין דין פסיק רישיה נאמר אלא באיסור תורה, אבל הצירוף אינו אלא מדרבנן. וכו'. ע"ש. ואפי' בכיבוי דהוי משאצל"ג דחמירא יותר משאר שבות, ס"ל להמאירי (שבת קכ: ), דמעיקר הדין מותר לפתוח הדלת כנגד הנר, אלא שיש בזה פירצה ועזות מצח, ולהכי לייט רב ע"ז. ע"ש. וכן מצאתי בס' אהל מועד (בהל' שבת דרך ד נתיב ד) שהביא בשם הרא"ש מלוניל, שכתב שיש ארבעה דינים בפסיק רישיה, והדין הרביעי גבי צירוף כדאמרי' (שבת מא: ) בדין מיחם שנתן לתוכו מים צוננים, דאע"ג דקא מצרף כיון דמלאכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן היכא דלא מכוין שרי ר"ש אפי' לכתחלה, אף על גב דהוי פסיק רישיה. עכת"ד. וגם האהל מועד מדשתיק להרא"ש מלוניל אודויי קא מודי ליה דפ"ר בדרבנן שרי. גם בס' ההשלמה (סוכה לג: ) כ' וז"ל: ויש פסיק רישיה שהוא מחלוקת בין חכמי הדור, והוא בדבר שאפי' במתכוין אין בו אלא איסורא [מדרבנן], כגון צירוף בפ' כירה (מא: ). האחד מתירו לר"ש לכתחלה, והאחד אוסרו. ואבא מארי [רבינו משה מבדריש] והרב דודי רבינו אשר [מלוניל] מן המתירים. וכבר כתבתי בפ' כלל גדול בארוכה. עכ"ל. ולמדנו מכאן שגם הרב רבינו משה מבדריש ס"ל כהמתירים. (והמאירי בהקדמתו לאבות בס' בית הבחירה (עמוד סט) מזכיר לשבח את רבינו משה מבדריש ואת בנו בעל ההשלמה. ע"ש. ועיין עוד להגר"י לובצקי במבוא לההשלמה סדר נזיקין. ע"ש.) אך לעומתם דעת התוס' (שבת קג סע"א) לאסור פ"ר בדרבנן, אא"כ היכא דאינו נהנה ממנו. ובס' המכתם (סוכה לג: ) הוסיף דבעינן שיהיה במקום מצוה. ע"ש. נמצא שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים.
ולכאורה היה נראה להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"א מה' שבת ה"ה) דפ"ר בדרבנן אסור, שכ', דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה, ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוון לאותה מלאכה ה"ז מותר. כיצד גורר אדם מטה כסא וספסל וכיו"ב בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון וכו', אבל עשה מעשה שבגללו נעשית מלאכה שבודאי תעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוון לה חייב. ע"ש. אלמא דפ"ר בעשיית חריץ אסור, אף על גב דהו"ל פ"ר בדרבנן, דהא עשיית חריץ בגרירת מטה הויא מלאכה כלאחר יד. וכמ"ש רש"י בשבת (מו: ). והתוס' ביומא (לד: ). (וכן הוכיח בתולדות זאב ח"ב דקע"ב ע"ב). אולם זה אינו. דהא רש"י עצמו בסוכה (לג: ) תבריה לגזיזיה, וכתב דגרירת מטה וכיו"ב הויא מלאכה דאורייתא. וכמש"כ לעיל. ופוק חזי מ"ש רבינו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (ס"ס יט), לר' דניאל הבבלי ומה שאמרת שלא התיר (הרמב"ם) באותן הכללות (בד' שאינו מתכוין) אלא איסורא דרבנן, מדאמר כיצד גורר אדם וכו', היאך למדת מסוף ההלכה, ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר, שאמר, דברים המותרים וכו' שאפשר שתעשה בגללן מלאכה, אטו איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה? ועוד למה אם נתכוון יהיה פטור, וכי אין חפירה אלא בקרדום וכו'? ואם יחפור בכוונה, דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא. ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא כשיש לו דקר נעוץ מבעו"י וכו'. והחפירה שברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא. ודבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה בנ"א חופרים בגרירת הברזל או הקורה ע"י צמד בקר. עכ"ל בקיצור. הא קמן דה"ר אברהם ס"ל בדעת הרמב"ם אביו דעשיית חריץ ברגלי המטה הויא מלאכה דאורייתא, ומי כמוהו יודע בדעת מר אביו יותר ממנו. ובפרט שלשון הרמב"ם מסייעו שכ' שאפשר שתעשה בגללן מלאכה. וכמ"ש בתשו' הנ"ל. והא דאמרינן בשבת (מו: ) דהוי מדרבנן, י"ל דהיינו בבית דהו"ל מקלקל, וכמ"ש ר"ת בס' הישר (סי' קפח). דסתמא קאמר ר"ש גורר אדם מטה כסא וספסל, בין בבית בין בשדה. ומיהו בשדה הויא מלאכת חורש דאורייתא. וכן מצאתי בשו"ת תורת רפאל (סי' כז דמ"ה ע"א) שדחה ראיה זו מד' הרמב"ם כאמור. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' פו דקכ"ט ע"ב) שג"כ דחה ראיה זו מד' הרמב"ם (פ"א ה"ה) הנ"ל, שי"ל דס"ל דעשיית חריץ ע"י גרירת המטה הויא מלאכה מה"ת. (והאריך לישב הסוגיא דשבת מו: לפ"ז.) ומסיק דדעת הרמב"ם פ"ר בדרבנן משרא שרי. ע"ש. ותנא דמסייע להו, הוא הר"א בן הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ הנהר שלום (סי' שיד) שדעת הרמב"ם להתיר פ"ר בדרבנן, ממ"ש (בפכ"ה הכ"ה) בדין פריסת מחצלת ע"ג כוורת דבורים, ובלבד שלא יתכוין לצוד. אלמא דס"ל דבצידת דבורים דהוי מדרבנן לא חיישינן אי הוי פ"ר רק שלא יתכוין לצוד. ומשום דלא גרס בגמ' ותסברא וכו'. (וכגירסת התוס' והמרדכי שם. וכמ"ש מהרש"א שם.) ובהכי ניחא ג"כ דברי הרמב"ם (פ"ח מה' לולב ה"ה) שהתיר ללקט ענביו לאכילה ולא הצריך שיהיה לו הושענא אחריתי. משום דהו"ל פ"ר בדרבנן דשרי. ע"ש. וכ"כ החמד משה (ר"ס שטז) בד' הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. גם הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (סי' טו סוף ענף א) העלה בדעת הרמב"ם דפ"ר בדרבנן מותר. ושכן מוכח ממ"ש (בפכ"ה הכ"ה) ובלבד שלא יתכוין לצוד, ולא כ' שלא יהיה פסיק רישיה (כמ"ש ה"ה שם). ע"ש. גם בשו"ת עמק הלכה (סי' צח) העלה בדעת הרמב"ם דס"ל דפ"ר בדרבנן מותר. ע"ש.
(כז) וחזות קשה הוגד לי בשער המלך (פכ"ה מה' שבת הכ"ד), שכ' להוכיח דדעת רש"י דפס"ר בדרבנן אסור, ממ"ש רש"י (סוכה לג: ) בד"ה הא מודה ר"ש בפס"ר, וז"ל, וכי אמרינן דשא"מ מותר כגון היכא דאפשר בלא איסור, כגון גורר אדם מטה, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ואף על גב דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ, כיון דלא מתכוין להכי, ואפשר לגרור בלא חריץ, ואי עביד נמי חריץ לא מחייב. אבל היכא דודאי עביד מודה ר"ש. ע"כ. הרי דס"ל לרש"י בהדיא דאי עביד חריץ ודאי אסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד. וע"פ זה תמה על הפר"ח בליקוטי א"ח (סי' תקיא) ועל השלטי הגבורים (שבת קמו) שכ' דדעת רש"י כהתה"ד דפס"ר בדרבנן מותר. ושוב הביא מ"ש רש"י (ביצה לג) ד"ה והלכתא, דהתם פס"ר הוא, ואפ"ה כ' דלדידן דקי"ל כר"ש שרי. ואי נימא דס"ל לרש"י דפ"ר בדרבנן מותר כמ"ש הפר"ח ניחא דהתם בנין עראי הוא ומדרבנן הוא דאסיר. עכת"ד. ובאמת שאין לשון רש"י (סוכה לג: ) כמו שהעתיק, אלא סיום ל' רש"י, כיון דלא מתכוין להכי, ואפשר לגרירה בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה לא מחייב. אבל היכא דודאי עביד מודה ר"ש. עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל שגם הר"א בן הרמב"ם בשו"ת ברכת אברהם (ס"ס יט) פשיט"ל דבעביד חריץ הוי מלאכה גמורה. והיינו שלפי מסקנת הש"ס דר"ש שרי בדשא"מ אפי' באיסור תורה. (ולפי הס"ד הוה ס"ל דר"ש מיירי בבית דהוי מקלקל, ולהמסקנא קאי גם בשדה דהו"ל מתקן לצורך חרישה.) וממילא ניחא דברי הפר"ח ושלטי הגבורים שייחסו לרש"י דפס"ר בדרבנן שרי, וכדמסיק השעה"מ גופיה בכוונת רש"י (ביצה לג). וע' בהרש"ש (סוכה לג: ) שהעיר ע"ד רש"י דהא הוי עושה חריץ כלאחר יד. וכדמוכח (בשבת מו: ). ושהשעה"מ העתיק ל' רש"י בלי ג' תיבות הנ"ל. ע"כ. ולא זכר שר מדברי ר"ת בס' הישר דשפיר חשיב ליה מלאכה גמורה ולא כלאחר יד, ורק שבבית אינו אלא מדרבנן משום מקלקל. ומהא מייתי בשבת (מו: ). ע"ש. וכן מוכח להדיא מפרש"י (יומא לד: ) דר' יהודה דוקא באיסורא דאורייתא ס"ל דדשא"מ אסור, אבל באיסורא דרבנן ס"ל כר"ש להתיר בדשא"מ. והרי עיקר מחלוקת ר"י ור"ש בגרירה. (וכ"ה בביצה כג: במתני'.) אלמא דס"ל לרש"י דבגרירה איכא איסור תורה, והיינו בשדה דעשיית חריץ בתוכו הוי תולדת חורש. (ולהרמב"ם פ"ז מה' שבת ה"ב עשיית חריץ אב מלאכה חשיבא מסוג חורש.) וע"ע בפרש"י ביצה (כג: ). ע"ש. ואמנם התוס' (יומא לד: ) הקשו על רש"י דגרירה הויא מדרבנן דהו"ל חורש כלאחר יד. ע"ש. מ"מ יש ליישב פרש"י דיומא לפי שיטת ר"ת בס' הישר הנ"ל. ואין תימה על רש"י שמפרש כאן בדרך אחת ובמקום אחר כשיטה אחרת, כדאשכחן בכמה דוכתי כה"ג. וע"ע להלן בסמוך. וכן ראיתי להגאון מהרש"ם בתשו' ח"ב (סי' רכט) בד"ה ובדבר, ובהגהותיו לארחות חיים (סי' שיד סק"ב), שהוכיח מפרש"י עירובין (פח) ד"ה התם תיימי מיא, וד"ה שופכין לתוכו, דפ"ר בדרבנן מותר. ושכ"ה דעת הריטב"א שם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' פו). ע"ש. ולכאו' כן מוכח גם ממ"ש רש"י (בצה /ביצה/ לד) אהא דתניא מפצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע. ופרש"י, ואפי' נקרעת לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור. והקשה ע"ז הגרע"א בגה"ש דהא מ"מ אסור מדרבנן. ולפי האמור ניחא דס"ל לרש"י דהוי פ"ר בדרבנן ולהכי שרי. ושו"ר ראיה זו בשו"ת מהר"ן יפה (חאו"ח סי' ה). ובשו"ת תורת רפאל (סי' כז דף מז סע"ד). ועוד האריך שם להביא הוכחות נוספות שכן הוא דעת רש"י להתיר פ"ר בדרבנן. ע"ש. ומיהו י"ל דבכל הני הוי פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן, וס"ל לרש"י כמ"ש התוס' שבת קג סע"א להתיר בכה"ג. משא"כ היכא דניח"ל
(כח) איברא דלכאורה איכא למידק מפרש"י (שבת קכד: ) בד"ה של תמרה, שאסור לכבד את הבית משום אשוויי גומות, דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ע"כ. וקשה דהא בפסחים (סה) ת"ר אחד החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים. דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ופרש"י, אחד זה ואחד זה, המכבד והמרבץ והרודה, ומכבד ה"ט משום אשוויי גומות. ע"כ. ואם איתא דהוי פ"ר היה להם לחכמים לחייב בזה ככל פסיק רישיה. (וכמש"כ בראש דברינו בזה). ומצאתי בתוס' יום טוב (פ"ד דביצה מ"ז) שכ', ואין לפרש כפרש"י דהמכבד חשיב פ"ר, דא"כ איסורא דאורייתא הוא, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' שבת ה"ה). וכבר כתבנו בפ"ה דפסחים מ"ח שאינו אלא משום שבות. ע"כ. אולם נראה שי"ל דרש"י ס"ל כד' המאירי (שבת צה) דחכמים דר"א ס"ל כר' יהודה דדשא"מ אסור מן התורה. ומ"מ בכיבוד אין בו איסור תורה, הואיל ומשוה גומות כלאחר יד הוא. ע"כ. וכ"כ להדיא הרמב"ן במלחמות פ' כל הכלים (קכד: ) דבנין עראי כלאחר יד הוא, ולא מחייב אלא לר"א דמחייב נמי בגודלת וכוחלת ופוקסת. ע"ש. וס"ל לרש"י דלעולם פ"ר הוא, ומ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כיון דמשוה גומות כלאחר יד הוא. ולפ"ז יש להוכיח דס"ל לרש"י דפ"ר בדרבנן אסור. אולם נראה שאין מזה שום הוכחה, שי"ל דרש"י אזיל לשיטתו שפירש בשבת (צה) אחד זה ואחד זה, אחד שבת ואחד יום טוב. וכ' בחי' הרשב"א, דלרש"י מכבד אסור אפי' לר"ש ולא פליגי ביה רבנן הכא, ולא אמרו אינו חייב אלא משום שבות אלא אמרבץ בלבד, אבל במכבד כ"ע מודו. והא דקתני א' זה וא' זה, אשבת וי"ט קאי, וכן מפורש בתוספתא (פ"י דשבת ה"י) וחכ"א בין בשבת בין ביום טוב אינו אלא משום שבות. ע"ש. וכ"כ בעל המאור (פ' כל הכלים) דכיבוד פ"ר הוא, והא דקתני א' זה וא' זה, היינו שבת וי"ט. והניף ידו שנית (בספ"ב דביצה). ע"ש. גם בחי' המאירי (ביצה כב: ) בד"ה ועושין, פי' דכיבוד הבית פ"ר הוא, ומה שאמרו בפ' המצניע (צה) וחכ"א אחד /זה/ ואחד זה אינו אלא משום שבות, פירשו בה דרבנן אמרבץ ורודה חלות לחודייהו פליגי, ואשבת וי"ט קאי. אבל בכיבוד לא פליגי אדר"א. ע"ש. וכ"ה בספרו בית הבחירה שם. וכ"כ באור זרוע ח"ב (סי' עח אות ד') בשם רבינו יצחק בר שמואל. ובהרוקח (סי' נח). ובס' המכתם (ביצה כב: ). ע"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' שצד) וז"ל: אבל כל שאר הפוסקים (חוץ מהרמב"ם) שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה. עכ"ל. (ותמיהני על התוס' יום טוב שדחה דברי רש"י בשתי ידים ולא שת אל לבו דברי כל הפוסקים הנ"ל, ומה שנשען ע"ד ה"ה בכוונת הרמב"ם, הנה אדרבה ד' הרמב"ם הם היפך שאר פוסקים. ולא רמינן גברא אגברא. ומכ"ש דרש"י עצמו (בשבת צה) מפרש דברי חכמים באופן דא"ש גם לדידיה. ומה גם שיש לפרשו כד' הרמב"ן והמאירי דהוי בנין כלאחר יד. ורק זאת אעיר דרש"י גופיה בס' האורה (סי' נט) כ' שמותר לכבד בשבת במכבדות של תמרה, דסבירא לן כר"ש דאמר דשא"מ מותר. עכ"ל. ומבואר שלענין מעשה גם הוא עומד בשיטת הרי"ף והרמב"ן ורבינו חננאל ובעל הלכות והרשב"א והרא"ה וסיעתם להתיר. ולפ"ז האי דמסיק (בשבת צה) והאידנא דקי"ל כר"ש שרי לכתחלה, קאי נמי אכיבוד. ואכמ"ל.) ולפ"ז שפיר י"ל דכיבוד אסור מה"ת, ומש"ה פסק רש"י לאסור מטעם פ"ר בדאורייתא. ועמ"ש בס' קובץ על יד (בפכ"א מה' שבת ה"ג) בד' רש"י הנ"ל. וי"ל ע"ד.
(כט) והנה בביצה (כב: ) איבעיא להו מהו לעשן, (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם. רש"י.) ר' ירמיה ב"א אמר רב אסור, (דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאסטניס, ובהאי עישון איכא מלאכה, שמכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהם, וסופו מבעיר הבשמים. רש"י.) אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור ע"ג חרס מותר, (דליכא כבוי בהכי והבערה נמי ע"י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסורא דאו'. רש"י.) רבה אמר ע"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא, (שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן. רש"י.) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי (לכפות כוס מבושם על שיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס. רש"י.) ביום טוב אסור מ"ט משום דקמוליד ריחא. ומסיק רבא ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי (דס"ל כשמואל דשרי משום דאוכל נפש הוא עשון פירות זה, ושוה לכל נפש, ואי משום כיבוי והבערה ואולודי ריחא, מידי דהוה אבישרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי. רש"י). ולכאורה משמע מפרש"י שפי' דרבה דאסר משום מוליד ריחא בחרס, דאע"ג דלא קא מכוין להכי מ"מ הוי פ"ר ואסור, אף על גב דאיסור מוליד ריחא מדרבנן. ואף רבא לא חלק עליו בזה אלא משום דס"ל דהוי אוכל נפש, הא בשבת כה"ג אסור אף על גב דהוי פ"ר בדרבנן. (וזה שלא כמו שהוכיח הפר"ח בליקוטי א"ח (סי' תקיא) מפרש"י דפ"ר בדרבנן מותר, דאדרבה יש להוכיח מזה להיפך. וי"ל.) אבל הר"ן כ' דהרי"ף ס"ל דה"ט דרבא דשרי, דבבשרא אגומרי ליכא כיבוי שסופו מבעיר, ה"נ בעישון אף על פי שאין זו צורך אוכל נפש ממש, מותר להניח הלבונה על האש, לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר, וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן. ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין. ע"כ. ולכאו' משמע דס"ל דפ"ר בדרבנן מותר הילכך כי לא מכוין להריח שרי. וכמש"כ לעיל (אות כה) בדעת הר"ן. ודברי הר"ן בזה לקוחים מדברי הרמב"ן במלחמותיו שם. ומיהו בחי' הרא"ה (ביצה כג) פי' דרבה דאסר משום דמוליד ריחא, היינו בפירות (שמתכוין לכך), ושמואל דשרי ס"ל דלא אסיר אלא בכלים ולא באוכלים. ע"כ. וכ"כ בתוס' רי"ד שם. ולפי"ז י"ל שאף לרבה אין לאסור בפ"ר בדרבנן. וע' בשו"ת גנת ורדים (כלל ג סי' טז), דההיא דסחופי כסא אשיראי, דאסרי רבה ורב יוסף, משום דהוי במתכוין, אבל כשאינו מתכוין פליג רב יוסף אדברי רבה דאסר משום מוליד ריחא בחרס (לפרש"י). ע"ש. אבל בפי' רבינו חננאל גרס רבה ורב יוסף אמרי אפי' ע"ג חרס אסור משום מוליד ריחא. ע"ש. והגנת ורדים שם מסיק ג"כ להתיר פ"ר בדרבנן, וכדברי הר"ן הנ"ל. ע"ש. וכ"כ עוד בגן המלך (סי' סא). ע"ש. ואנכי הרואה בשו"ת נחפה בכסף (חאו"ח סי' ד) בד"ה עוד מצאתי, שהביא מ"ש בשטה מקובצת (ביצה כג) וז"ל, משום דקמוליד ריחא, פי' לעשן הפירות, ורב יהודה דשרי ס"ל דבאוכלין לא שייך אולודי ריחא ובכלים הוא דשייך וכו'. ע"כ. וכ' הנחפב"כ, ונלע"ד דה"ט דלא בחר בפרש"י שפי' שמוליד ריח בחרס ולא בשביל הפירות, משום דלרש"י רבה דאסר ס"ל דאפי' באיסור דרבנן ולא מכוין אסור היכא דהוי פ"ר. וזה נראה לו דוחק משום דמסוגיא דביצה (לג: ) וממתני' דשובר אדם חבית (שבת קמו) מוכח דבפ"ר באיסור דרבנן שרי כל שאינו מתכוין. וכמ"ש הר"ן (ביצה לג) והובא בגנת ורדים (הנ"ל). לכן פי' דהאיסור הוא משום מוליד ריחא בפירות עצמם שמכיון /שמכוין/ להוליד בהן ריח, וס"ל דשייך מוליד ריחא באוכלין, ורב יהודה וכן רבא ס"ל שאין מוליד ריחא באוכלין וכו'. ע"ש. ומבין ריסי עיניו ניכר דנקיט בפשיטות לדינא דפ"ר בדרבנן שרי. (וידוע מ"ש החיד"א בשם הגדולים (מע' י אות קא) שרבו מהר"י נבון בעל נחפה בכסף (הנ"ל), היה אחד המיוחד מרבני הדור פעה"ק ירושלים, וכמעט לא הניח פסקן כמותו בגלילותינו. ע"ש.).
(ל) והמהרש"ל ביש"ש (פ"ב דביצה סי' לד) הביא מ"ש מהרי"ל שאסור להניח האתרוג ע"ג טלית או סרבל ביום טוב, משום דקמוליד ריחא. דומיא דסחיפת כסא אשיראי. וכ' ע"ז, ותימה לי דהא לא אסרו להניח הכוס אלא כדי לגמרו, כמ"ש האור זרוע, אבל היכא דאינו מכוין לגמרו נראה דשרי. ולא שייך לומר דין פסיק רישיה אלא במלאכה גמורה, אבל גימור גופא אינו מלאכה. ע"כ. וכ' הט"ז (סי' תקיא סק"ח) שדברי המהרש"ל נכונים, ולא דמי למ"ש בש"ע (ס"ס שכ) שהאוכל פירות צבועים יזהר שלא יגע במפה משום צובע, אף על גב דאינו מתכוין לצביעה, דשאני התם דצובע הוי אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה. ע"כ. וכנראה דהט"ז מהדר קא הדר ביה ממ"ש בט"ז (סי' שכא סק"ז) שנ"ל שאין להשים פלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו, דהוי מוליד ריחא, ודמי למ"ש בס"ס תקיא שאסור לסחוף כוס מבושם על בגד, ואף על גב דלא מכוין לזה. וראיה ממ"ש (בס"ס שכ) שלא יגע בידיו צבועות בבגד משום צובע אף על גב דלא מכוין לצבוע, וה"נ כן הוא. ע"כ. ונקטינן כמשנה אחרונה דדוקא במתכוין אסרו. וכמ"ש מהר"י עייאש בס' מטה יהודה (סי' שכא סק"א), שדברי הט"ז (בסי' שכא) תמוהים, דהא הוא עצמו כ' להלן בשם מהרש"ל שאין איסור אלא במכוין ושאני ההיא דצובע דאיכא מלאכה דאו'. וסיים המט"י, וכדבריו שם כן הוא העיקר, וכמו שהעליתי בקונט' פסיק רישיה בריש ס' בני יהודה דאיסור פסיק רישיה אינו אלא במידי דאיכא בהו איסורא דאורייתא כשמתכוין, ולא במידי דאיסורא דרבנן. וכן דעת האחרונים הפר"ח והגנת ורדים. עכ"ד. וע"ע בשו"ת בית דוד (סי' תנז) שכ', דמה שתמה השיורי כנה"ג דהאידנא חזינן שהכל נותנים האתרוג בסודר, נראה דה"ט שלא אסרו בגמ' אלא כשמתכוין לאולודי ריחא, הלא"ה שרי, כדמוכח בהר"ן שהובא בב"י סי' תקיא. ושו"ר שכ"כ השיורי כנה"ג עצמו (בסי' תרנח) בשם מהרש"ל. וכו'. ע"ש. וע' שער המלך (פ"ד מה' יום טוב ה"ו) שהביא מחלוקת רש"ל ומהרי"ל, וכתב, דתליא באשלי רברבי, דלפי פרש"י דטעמא דרבה דאסר משום מוליד ריחא, היינו בחרס, מוכח דאע"ג דלא מכוין אסור. אבל לפמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף מוכח להתיר. וכ"כ הרמב"ן שם. ומן התימה על המג"א דבסי' תקיא סק"י כ' בפשיטות כד' הר"ן והרמב"ן, ואילו בסי' תרנח סק"ב הסכים לד' הרוקח ומהרי"ל לאסור. ולענין הלכה נ"ל דהסומך על מהרש"ל לא הפסיד, כי יש לו סמוכות מדברי הר"ן והרמב"ן. ע"כ. וע"ע בערך השלחן (סי' תקיא סק"ד) שג"כ הוכיח במישור מפירש"י (ביצה כג) דאפי' כי לא מכוין אסור, אבל לפי השטמ"ק משמע דלא חיישינן למוליד ריחא בחרס משום דלא מכוין, וכמו שהוכיח השעה"מ מהרמב"ן והר"ן. ע"ש. וכ"כ הנזירות שמשון (סי' תרנח). ע"ש. וכ"כ הגר"ז בש"ע (סי' תקיא בקונט' אחרון סק"א), דהאי מילתא תליא בפירושים השונים שבין רש"י להשטמ"ק הנ"ל, ומסיק דנקטינן להקל כהרמב"ן והר"ן. וכ"פ בש"ע (שם ס"ז). וכן ראיתי עוד להרב לשון לימודים (בהל' שבת ס"ס קנז) בד"ה ואפשר, שהביא דברי הגנת ורדים להקל בזה, ונראה שמסכים לדבריו. ע"ש. וכן העלה בשו"ת זכור ליצחק (סי' פו). ע"ש. וכן כתב מהר"ש אלפאסי במשחא דרבותא (סי' תקיא) לסמוך ע"ד הגו"ר דפסיק רישיה בדרבנן שרי, ושאין משום אולודי ריחא בכה"ג. ע"ש. וכן פסק הגאון מהר"א ענתבי בחכמה ומוסר (אות קנח). ושכן המנהג בארם צובא. וכ"פ השלחן גבוה (ס"ס תקיא). גם הפתח הדביר ח"ג (סי' שכו, דרמ"ד ע"ב) הסתמך ע"ד מהרש"ל והגו"ר להתיר בדין אולודי ריחא משום דפ"ר בדרבנן, ומוכח דס"ל דבכל פ"ר בדרבנן שרי. (וכ"ש לפמ"ש הבית דוד (ס"ס רצג) דה"ט דנקט רבה (דביצה כג) טעמא דאולודי ריחא, ולא נקט הבערה כלאחר יד דאסור עכ"פ מדרבנן, משום דהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה וכפרש"י, ואלים טפי מהבערה כלאחר יד. ע"ש. אך הגו"ר כ' להיפך דטעמא דנולד קיל טפי. וכן נראה עיקר. וכ"כ בשו"ת מעט מים (סי' לג) ד"ה וזוהי. ע"ש. וכ"כ המחצית השקל (סי' תרנח) שאפי' להמג"א (סי' שיד) שאוסר פ"ר בדרבנן י"ל דאיסור מוליד ריחא קיל טפי. ע"ש.) וע"ע במאמר מרדכי (סי' תרנח). ובס' שפת אמת (ביצה כג). ובשו"ת נוה שלום (סי' ג). ובשו"ת שמש צדקה (חאו"ח סי' כ). ודו"ק.
(לא) ועינא דשפיר חזי להכנה"ג (סי' שז בהגה"ט), שהביא להלכה דברי התה"ד (סי' סו), דבאיסור דרבנן יש חילוק בין מתכוין גמור לשאינו מתכוין והוא פסיק רישיה. ע"ש. וכן בס' פרי האדמה (סי' שז ס"ק מג) נקיט דברי התה"ד לדינא. וכן הגאון ישועות יעקב בכמה דוכתי סמך ע"ד התה"ד להלכה, ומהם: (בסי' רנג ס"ק יד, ובסי' רעז סק"א, ובסי' שטו סק"ב). ועוד לו (בסי' תרמו סק"ד). ע"ש. ושם כיפי תלי להו לדברי התה"ד מד' התוס' (פסחים כה: ). ע"ש. ואשר כ' הא"ר (סי' שיד סק"ב) שאף התה"ד (סי' סד) מודה במסקנת דבריו שאין להתיר פ"ר בדרבנן. כבר השיג עליו הגאון מהר"י טאייב בערך השלחן (סי' שטז ססק"א) שלא ראה מ"ש התה"ד (סי' סו) שמבואר בדבריו להתיר פ"ר בדרבנן. ושכן דעת מרן הב"י (שם) מעיקר הדין. ואף על פי שהעה"ש שם מקשה על סברתם ונדחק ליישב. כיעו"ש. מ"מ הרב עצמו הניף ידו שנית ובא לו בארוכה בספרו ווי העמודים (סי' קב אות ח) ומסיק להלכה דפ"ר בדרבנן מותר. ע"ש. וכן אף על פי שהגרע"א בהגהותיו לש"ע (סי' שיד) מקשה על התה"ד מסוכה (לג: ). [וכבר הארכנו בזה לעיל ביישוב קושיתו]. הנה בתשובה כתב דהואיל ופ"ר בדרבנן הוי פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן להקל. והובאה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קמ) בד"ה ועתה. אלא שהחת"ס שם מסכים להמג"א שאוסר בזה. והביא ג"כ ד' הא"ר שאף התה"ד לא מסיק הכי. (וגם עליו יש להעיר שלא זכר שר תשו' התה"ד סי' סו). וע"ש. עכ"פ נקוט מיהא מהתשובה הנ"ל שהגרע"א סומך להלכה ע"ד התה"ד, ולא נשען על קושיתו לדחות ד' התה"ד, כי כל קושיא יש לה תירוץ, כמ"ש הרא"ש (פ' אלו מגלחין סי' כח) שאין להוציא דין ע"פ קושיא, שכל קושיא יש לה תירוץ. ע"ש. ודלא כהמשנ"ב (סי' שיד ס"ק יא) שהיה מונה את הגרע"א עם החולקים על תה"ד ואוסרים פ"ר בדרבנן. ע"ש. ונמשך אחריו הכף החיים (שם ס"ק יד - טו). (והוא עצמו בסימן שז ס"ק מג הביא להלכה דברי הכנה"ג בשם התה"ד דפ"ר בדרבנן מותר. ע"ש.) וכן ראיתי להגאון ר' מלאכי הכהן בעל יד מלאכי, בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת בית יהודה עייאש ח"ב (סי' מז דקט"ז ע"ב), שכתב, דאיסור שתיית כוס עיקרין הוי מה"ת, וכדמוכח ממ"ש הרא"ש והר"ן (שבת קי: ), דאפי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר, אסור לשתות כוס עיקרין לרפואה, דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ואם איתא דהוי מדרבנן, כי לא מכוין שרי לכתחלה אף על גב דהוי פסיק רישיה, וכמ"ש הר"ן עצמו (בביצה לג: ) וכן פסק הגנת ורדים כלל ג סי' טז. א"ו דהוי איסור תורה. ע"כ. (והגאון ר' חיים בן עטר הוא שר המסכים לתשו' הנ"ל, וכמ"ש שם (דקי"ט ע"ב). וגם הגאון המחבר שם (דק"כ ע"א) כ' דקי"ל דפ"ר בדרבנן שרי וכמו שהעלה (בראש הספר בקונט' פסיק רישיה). ע"ש. וזה כמ"ש ג"כ בספרו מטה יהודה (סי' שכא סק"א). ע"ש.) וככל החזיון הזה הוכיח במישור הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאה"ע סי' לח סוף אות ה), דפ"ר בדרבנן שרי, וכמ"ש הר"ן (ביצה לג: ). ע"ש. וכבר הבאנו לעיל שכ"כ ג"כ הנחפה בכסף ח"א (חאו"ח ר"ס ד). ע"ש. וע"ע להלן (סוף אות ג). ע"ש. וכן הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חאו"ח סי' טו) האריך הרחיב /לאשר/ ולאשר ולקיים שיטת התה"ד בדברים המיוסדים על אדני פז כדרכו בקודש. ולהפיץ ולהדיח מעליו כל קושיות האחרונים ז"ל, ומסיק, ולפ"ז דברי התה"ד ברורים ונכונים. ולכן יש להקל בדרבנן אפילו בפסיק רישיה דניחא ליה, וכ"ש היכא דלא ניחא ליה ובמקום דלא אפשר. עכ"ל. (ומיהו בהשמטות ותיקונים לדף ל"ז ע"ד מסיק, ונלע"ד להכריע כעת דבפ"ר דניח"ל אין להקל אף בדרבנן, אלא בפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן ובמקום דלא אפשר דעתי מסכמת להקל. עכ"ל.) וע"ע בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' צח) שהעלה דפ"ר בדרבנן שרי. וכן העלה בשו"ת מעט מים (סי' לג). ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (סי' נז). ע"ש.
(לב) אתה הראת לדעת כי כמה וכמה גדולים מהמחברים האחרונים החזיקו בכל עוז בשיטת התה"ד בשם המרדכי דפ"ר בדרבנן שרי, מנייהו מלכי מנייהו אפרכי. וכמה מהם מייחסים כן לדעת רש"י והרמב"ם והר"ן. וכן מבואר להדיא במאירי להקל. וכן דעת רבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל והאהל מועד להקל. וכן מוכח להדיא באור זרוע ח"ב (סי' עח סוף אות ח). ע"ש. והא ודאי שאין מקום לדחות דברי רבותינו הראשונים מסוגיות מפורשות. דכל רז לא אניס להו. וע' בהרא"ש (סנהדרין לג) בשם הראב"ד. והנה גם מרן הב"י (סי' שטז) סובר מעיקר הדין להתיר פ"ר בדרבנן, אלא שבסוף דבריו חשש לסברת בעל התרומה והמרדכי, שלא לנעול דלת התיבה שיש בה זבובים, הואיל ונפק מפומייהו. ומשום שאפשר הדבר בנקל להפריח הזבובים בתנופת יד קלה כמות שהיא כשלחו כלה גרש יגרשם. (וע' בט"ז ובש"ע הגר"ז, ושאר אחרו' שאין צורך לעיין ולדקדק אם נשארו עוד זבובים בחורים ובסדקים.) משא"כ במקום צורך שפיר סמכינן להקל. ובפרט לפמ"ש בשו"ת באר יצחק (סי' טו ענף ד) דאף התה"ד מודה היכא דאפשר (בנקל) שיש להחמיר בפ"ר בדרבנן, ודוקא היכא דאין לו עצה אחרת, כגון הוצאת הסכין הנעוצה בחבית. שיש לו צורך בשתיית היין, ולא סגי בלא"ה שפיר דמי. ע"ש. ולפ"ז ניחא נמי דברי המרדכי שלא יסתור דברי עצמו, דהתה"ד הביא בשם המרדכי פ' הזורק דמיקל בפ"ר בדרבנן, והוא עצמו אוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים, א"ו שיש לחלק כאמור. (ודלא כהרב טל אורות (דנ"ט סע"ג) שדחה בשתי ידים ד' התה"ד בשם המרדכי. עפ"ד המרדכי גופיה שאוסר נעילת דלת התיבה שיש בה זבובים. ע"ש.) והן אמת שרבים ועצומים מן האחרונים ס"ל לאסור פ"ר בדרבנן, אולם כיון דלעומתם מצינו רבים ונכבדים מן האחרונים דס"ל להקל, שנזכרו כבר בדברינו לעיל, ומהם: שלטי הגבורים, פרי חדש, גנת ורדים, לשון לימודים, פרי האדמה, הרב בעל יד מלאכי, מהר"י עייאש, מהר"י טאייב, נחפה בכסף, הישועות יעקב, הגרע"א, עמק הלכה, פתח הדביר, התורת חסד מלובלין, הגרי"צ אלחנן, ועוד. ועל צבא תהלתם הר"ן והמאירי ורבינו משה מבדריש והרא"ש מלוניל ואהל מועד וסיעתם, וכולה מילתא דרבנן היא, במקום הצורך ודאי שיש מקום רב לסמוך עליהם. ומינה לנ"ד כיון שיש צורך להשתמש במים החמים להדחת הכלים ונקיונם, וכן בימות החורף לרחיצת ידיו (וכן לרחיצת פניו), שפיר דמי. אף על פי שבהכרח נכנסים מים צוננים לדוד - שמש, כיון דתולדות חמה אסור לבשל בהם רק מדרבנן גזירה אטו תולדות האור, והו"ל פ"ר בדרבנן. ואה"נ אם אפשר לעשות איזה אופן שלא יחדרו המים הצוננים לתוך הדוד של המים חמים, ודאי שנכון להחמיר לחוש לדברי האוסרים. אבל כשאין אפשרות כזאת יש להקל ע"פ התה"ד ודעימיה. [וע' בס' חמדת ישראל ח"א (דע"ג ע"א), שהסביר ד' ה"ה (פי"ב מה' שבת ה"ב) דס"ל כהתה"ד דפ"ר בדרבנן מותר. ע"ש. ולכאורה מד' ה"ה פכ"ה הכ"ה גבי פריסת מחצלת ע"ג כוורת דבורים, שצ"ל באופן שאינו פס"ר, משמע דפ"ר בדרבנן אסור. אך י"ל דס"ל כהרא"ה בביצה (לו: ) דדבורים חשיב במינן ניצוד. וכ"ה ד' מרן הב"י (סי' שטז). וכנ"ל. ודו"ק].
(לג) ואנכי הרואה להגאון המקנה בקו"א (סי' סד ס"ה) בדין חופת אלמנה בשבת, שכ', שיש להתיר הבעילה בשבת, כשם שהתירו לבעול הבתולה אף על פי שעושה חבורה, מטעם דבר שאינו מתכוין, דלהנאת עצמו קא מכוין. מכ"ש באיסור דרבנן שיש להתיר מה"ט גופיה דלהנאת עצמו קא מכוין, והקנין הוא דשא"מ ומותר לכתחלה. ולא אסרו בירוש' אלא כניסת האלמנה לחופה דלא שייך טעמא דלהנאת עצמו מכוין, אלא מכוין לקנותה להיות אשתו, משא"כ בביאה. ואף על גב דהוי פ"ר, נראה דאפי' להמג"א שחולק על תה"ד ואוסר פ"ר בדרבנן, מודה בזה דמותר. שכל הראיות שמביא המג"א היינו בדבר שלא אסרו מטעם גזירה אטו דאורייתא, אלא דדמי לאיסורא דאו', אבל בדבר שכל איסורו אינו אלא משום גזירה שפיר דמי. וכמ"ש התה"ד בשם המרדכי פ' הזורק שמותר לשפוך מים אף על פי שיורד לכרמלית. וכ' המג"א, דה"ט משום דלא גזרו רבנן בכרמלית אלא במתכוין, אבל כשאינו מתכוין לא אתי להוציאה. וה"נ כיון שאיסור קנין אינו אלא משום גזירה שמא יכתוב, וכמ"ש (בביצה לז). כל שאינו מתכוין לא גזרו אפי' בפ"ר. עכת"ד. +בענין החילוק של המקנה וסיעתו, דדוקא בתקנה דרבנן דדמי לאיסורא דאורייתא אמרי' דפ"ר אסור, משא"כ באיסור שבות דהוי מטעם גזירה בלבד. יש להביא סיוע לזה מהמשנה למלך (ספ"ד מה' מלוה ולוה) בד"ה ועוד כ' הטור, בשם מהרד"ך, דדוקא בגזירה אמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, משא"כ בתקנה לא אמרינן הכי. ע"ש. והוב"ד בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רפ). ע"ש. וידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בשמעו טעמי להקל בנ"ד מטע"ז קילס הדבר ואמר שהוא הלכתא רבתי לשבת. וכן העלה בספרו הבהיר שו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סימן יט) בכחא דהיתרא להשתמש במים חמים של דוד שמש בשבת. עש"ב. ומיני ומיניה יתקלס עילאה. (ובענין מש"כ באות לח בנידון אם שייך בישול מה"ת במים. ע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קסה. ודו"ק.) וראה בקובץ התורה והמדינה (קובץ יא - יג, עמוד תלו והלאה). ודו"ק+. וכן ראיתי אח"כ כיו"ב להגאון שואל ומשיב תניינא (ח"ב סי' ה), שהנה במלאכות שבת דרבנן יש ב' ענינים, יש שאסרום חכמים משום שדומות קצת למלאכה דאו', ואם נתיר בהם יתירו מלאכה דאו', ולכן גזרו בהם חכמים לאסרם. ויש שבעצמותם נחשבו למלאכה מדרבנן. והסוג הראשון בדברים שאינם אלא משום גזרה שאם נתיר אותם יבא לעשות מלאכה דאו', כשאינו מתכוין אף על פי שהוא פ"ר, מהיכא תיתי לחוש פן יעשה מלאכה דאורייתא, ופשיטא דמותר, וכמ"ש תה"ד (סי' סד) בהרחבת פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, שכיון שאין שם פתח ע"ז, אף על גב דהוי פ"ר שרי. וכנידון המרדכי פ' הזורק לענין שפיכת מים הבאים לכרמלית, שכל שאינו מתכוין הרי אין בכרמלית שם איסור בעצמותו, רק שגזרו אטו רה"ר, ומש"ה כל שאינו מתכוין אף על פי שהוא פ"ר שרי. וזה ברור בכוונתו. ובזה מיושבים כל קושיות המג"א, הקושיא מסוכה (לג: ), שאני התם דחכמים החשיבו מיעוט ענביו כמתקן, ומש"ה כיון דהוי פ"ר אסור דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון, משא"כ באיסור מחמת גזירה. וזה ברור כשמש. וכן בביצה (לו) בדין פריסת מחצלת ע"ג דבורים, דהוי עכ"פ מלאכה מדרבנן, וכן ההיא דגרירת כלים גדולים דהוי עכ"פ עושה חריץ מדרבנן דדמי לבונה או חורש. אבל התה"ד מיירי בדבר שאין בעצמותו שום איסור אלא גזירה מדרבנן. וזה ברור. עכת"ד. והניף ידו שנית בס' דברי שאול (בסוגיא דמצרף ד"ז ע"ב). ועוד בה שלישיה בהגהותיו לשו"ת מהר"ם בר ברוך (סי' שמח). ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת נחלת בנימין (סי' עא), שהביא קושיות האחרו' על התה"ד מסוכה (לג: ), ומדין גרירת כלים גדולים, ומדין השרת שער, ועוד קושיות. ותירץ מדנפשיה ע"פ המונח הנ"ל דדוקא במלאכה דרבנן שאסורה מצד עצמותה יש לאסור בפ"ר, אבל כשאין האיסור אלא מטעם גזירה כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר. ובזה ניחא כל הקושיות בחדא מחתא שהתה"ד מיירי דוקא באיסור שהוא משום גזירה דרבנן. משא"כ בהנך. וסיים שכבר אמר כן לפני כמה גדולים וקילסוהו. וראוי להעלותו על שלחן מלכים. עכת"ד. נמצא שיש לנו דעת שלשת הגדולים הנ"ל דעכ"פ באיסור שהוא מטעם גזירה שפיר יש להקל ולהתיר בפסיק רישיה. והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ושוב אחר זמן מצאתי עוד להגאון ר' אליעזר זוסמאן סופר ז"ל בס' עט סופר ח"ב (כלל נ פרט ה), שהביא חילוק הנחלת בנימין הנ"ל, בין איסור שבות דרבנן שדומה למלאכה דאורייתא, לבין איסור שבות שאינו אלא משום גזירה, ושבזה מיושבים כל קושיות המג"א בטוב טעם ודעת. ע"ש. ונראה שמסכים הולך לחילוק זה לדינא. (ול"ז שר מדברי המקנה והשואל ומשיב שקדמו שרים בזה.) וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' פו דף קל ע"ג), שהאריך למעניתו בדין פ"ר בדרבנן, (וכ' שכ"ה דעת מרן הש"ע (סי' שיד ס"א) שפסק לדינו של התה"ד בזה. וי"ל כמ"ש המשנ"ב (סי' שיד ס"ק יא). ע"ש. ודו"ק.) ומסיק, דצ"ל שאף באיסורים דרבנן לאו כל אפייא שוין וכו', דדוקא באיסור דרבנן דלית ביה דררא דאורייתא יש להתיר אף בפ"ר, וכההיא דהר"ן בביצה (לג: ) שכ', דלרבנן דס"ל דבקוטם קיסם לחצות בו שיניו אינו אלא משום שבות, ומשום דס"ל דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן, מש"ה כי לא מכוין לעשיית כלי אלא להריח בו שרי אפי' לכתחלה. וה"ט דמתני' (שבת קמו) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. משום דאי נמי מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן כיון שהוא עושה כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו, ומשו"ה כי לא מכוין שרי לכתחלה. ע"כ. אבל היכא דאיכא דררא דאורייתא אסור. ולפ"ז ניחא מ"ש הר"ן עצמו (בס"פ שמנה שרצים) גבי מסוכרייתא דנזייתא, דהתם לא מיתסר מדאורייתא, כיון שאינו צריך למשקין הנסחטין ממנה, ומיהו כיון שסוחט במשקין שדרך סחיטה בהן אסור מדרבנן. ע"ש. אלמא דפ"ר בדרבנן אסור. ולפ"ז ניחא, דהתם איכא דררא דאורייתא, דבכה"ג איכא סחיטה מה"ת. אבל בעושה כלי שלא כדרכו שאפי' מתכוין אין בו איסור אלא מדרבנן, כל שאינו מתכוין אף על גב דהוי פ"ר בדרבנן משרא שרי. ע"ש. ולפ"ז בנ"ד שאיסור בישול בתולדות חמה אינו אלא גזירה מדרבנן, וכמ"ש בשבת (לט) גזירה תולדות חמה אטו תולדות האור. וכ"ה בש"ע (סי' שיח ס"ג). ואין בזה דררא דאורייתא, דאי נמי מכוין ליכא איסורא דאורייתא כלל, ולא עדיף מתיקון כלי שלא כדרכו, מש"ה אין לאסור בכה"ג מדין פ"ר, ומותר לפתוח ולסגור הברז של המים החמים בשבת בלי פקפוק. ובפרט שלדברי המקנה גם המג"א יודה לזה. (אף כי יש לפקפק שאין משמעות ד' המג"א כן.) ומה גם דהוי כעין ס"ס לקולא, שמא הלכה כהפו' להתיר פ"ר בדרבנן. ושמא באיסור שאינו אלא משום גזירה דרבנן מיהא יש להקל בפ"ר. וכיון דהוי ס"ס להקל בדרבנן ודאי דאזלינן לקולא.
(לד) ומלבד כל האמור נראה דאעיקרא אין הדבר ברור דבנ"ד חשיב פ"ר בבישול המים הזורמים לתוך הדוד. כי הנה בתוס' שבת (מב) ד"ה נותן אדם חמין לתוך צונן, כ' וז"ל, ואפי' מכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל וכו', ולא משום דס"ל להך ברייתא דתתאה גבר כדפי' בקונט', דא"כ תקשה מהכא למ"ד עילאה גבר. ותו דלמ"ד תתאה גבר נמי הא מבשל כדי קליפה. אלא נראה כמ"ש ר"ת דחמין לתוך צונן משמע שהצוננים שלמטה מרובים, שדרך ליתן המועט במרובה, ולכך אין החמין המועטין מבשלים כלל לפי שמתערבין בצוננים המרובים ומתבטל חמימותן. אבל לא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובים ומתערבים בהם הצוננים המועטים ומתבשלים. ע"כ. אולם בחי' הרשב"א (שם ד"ה נותן) כ' ע"ד התוס', ואינו מחוור בעיני, דסתמא קאמר לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, והול"ל צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור כדי להפשירן מותר. והכא הכי פי' נותן אדם חמין לתוך הצונן לפי שהן מתקררין בעירוין ומתערבין ממש לתוך הצונן ואין כח בהן לבשל. ואפי' בבאים מכלי ראשון שרי, דאף את"ל בעלמא עירוי דכ"ר ככ"ר ה"מ כגון שמערה ע"ג תבלין וכיו"ב שאין החמין מתערבין לתוכן אלא מכים עליהם בקילוחן ומבשלים אותם. אבל מים במים הם מתערבים ממש לתוך הצונן ואין בהם כח לבשל, אדרבה כל שהן נופלין הן מצטננין. ע"ש. וכ"כ הר"ן שם. ע"ש. [והאור זרוע ח"ב (סי' סב) כ' בשם ר"ת עצמו דבמים המתערבים לא שייך דין עירוי ככ"ר. ע"ש. וכ"כ התוס' פסחים (מ: ) ד"ה האילפס. ע"ש]. ומ"מ כ' הבית מאיר (סי' שיח סי"א) דבעניותינו צריכים לחוש לד' התוס' (שבת מב) הנ"ל לאסור בחמין לתוך צוננים מועטים כי הוא נוגע באיסור תורה. ומיהו בדיעבד יש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירים להדיא. וכן משמעות פשט לשון הרמב"ם והטור דחמין לתוך צונן שרי אפי' בחמים מרובים. ע"ש. והובא לדינא במשנ"ב בבאה"ל שם. ואף אנו נאמר דה"מ בתולדות האור דהוי בישול דבר תורה, אבל בתולדות חמה דהוי איסורא דרבנן יש להקל בחמין לתוך צונן אפי' צוננים מועטים. ולפ"ז בנ"ד שהמים הצוננים חודרים אל הדוד דרך שיפולי הדוד בצנור המחובר אליו למטה, י"ל דחשיבי כחמין לתוך צונן (דתתאה גבר). והגם שאינם אלא צוננים מועטים, מכיון שמתערבים מהר אין בהם משום בישול. (אלא שאפשר שלמטה מן הצנור יש עוד מים בדוד, והם חמים. ומ"מ מכיון שאפשר שאין היד סולדת בהם שפיר דמי).
אמנם אפי' את"ל דלא חשיב בכה"ג כצונן לתוך חמין, דלא איכפת לן מאיזה דרך באים המים הצוננים אל תוך הדוד, מה למעלה ומה למטה, אכתי יש מקום רב לומר שמכיון שהרבה פעמים המים שבשיפולי הדוד אינם חמים כל כך עד שהיד סולדת בהם, ובפרט עם כניסת השבת שמרוב השימוש בע"ש במים חמים בשטיפת כלים וברחיצה באמבטיא וכיו"ב, המים החמים שבדוד נפשרים והולכים בע"ש בהתמזגות הצוננים בהם. ואפי' בימי הקיץ הלוהטים אין הדבר ברור כלל שהמים שבתחתית הדוד הנם חמים כל כך עד שהיד סולדת בהם. ואין כל ראיה ממה שאנו מרגישים בפתיחת הברז שבדירה שיוצאים מים חמים שהיס"ב, שכבר קדם לנו שתמיד המים החמים צפים למעלה, והצנור המחובר אל הברז שבדירה הוא יוצא בראש החבית. ואילו למטה נשארים בגדר פושרים. ופשיטא שכאשר נכנסים המים הצוננים לגבולם אין בחמין כדי לבשלם, היות ואין היד סולדת בהם. וכן שמעתי מפי מומחים כי בדרך כלל אין המים שבשיפולי הדוד מגיעים לדרגת חום שהיס"ב. ואף על פי שאין הדבר ברור לנו, הרי ידועים דברי הט"ז (סי' שטז סק"ג) שאם יש ספק אם נשארו זבובים בתיבה, מותר לנעול התיבה דספק פסיק רישיה הוי דבר שאינו מתכוין ומותר. ושכן נ"ל להלכה ולמעשה. ע"ש. ומבואר יוצא שאפי' בספק שעבר חשיב כדבר שאינו מתכוין, ולא חשיב פסיק רישיה אלא בודאי. ותנאי דמסייעי ליה להט"ז בזה, הרמב"ן במלחמות פ' כירה (מא: ), והמאירי והר"ן שם, דלא חיישינן לצירוף המיחם כששופך לתוכו צונן, משום די"ל שמא לא הגיע לצירוף. ע"ש. וכבר העיר בזה המשנ"ב בבאה"ל (סי' שטז ס"ג). וע"ש. וע"ע להגאון מהר"ם בנעט בס' מגן אבות (דכ"ח סע"ד) דאף בספק פ"ר לשעבר לא חשיב מלאכת מחשבת ומש"ה שרי. וכמ"ש הט"ז הנ"ל. ע"ש. ואפי' לדברי החולקים בזה וסוברים דספק פ"ר לשעבר הו"ל ככל ספקא דאורייתא דלחומרא. וכמ"ש הגרע"א בחי' ליו"ד (סי' פז). ובשו"ת חלקת יואב (חאו"ח סי' ח). ובש"ע הגר"ז בקו"א (סי' רעז). ועוד. מ"מ בדרבנן מיהא ודאי שיש להקל, דלא גרע משאר ספקא דרבנן. וכמו שפסק כן המשנה ברורה (סי' שטז ס"ק טז). וע"ע בשו"ת זכור ליצחק הררי (ס"ס פו דקל"א סע"ב). ע"ש. וא"כ בנ"ד דהוי מדרבנן, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור, ולא יצא הדבר מכלל ספק אי חשיב בישול כה"ג. דשמא אין המים שבשיפולי החבית חמים שהיד סולדת בהם, והו"ל כספק פ"ר שפיר דמי להקל בזה. וכבר נודע בשערים דלא קרינן פסיק רישיה אלא בודאי, ולא ע"פ רוב. וכדמוכח בתוס' פסחים (קא). ובמאירי שבת (פא: ). ועוד ראשונים. וכ"כ בפשיטות בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' לג). ובשו"ת בתי כהונה (ס"ס יח). ואכמ"ל. ומכ"ש בימות החורף שקרוב הדבר שאין המים שבשיפולי החבית מגיעים לחום שהיס"ב. ודו"ק. [ונוסף על האמור יש להעיר ממ"ש הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח סי' סא), בדין אם מותר לשאוב מים בשבת מהפלומפף (משאבה) המחוברת למעין, שחשש הרב השואל פן ע"י ריבוי השאיבה יתרחב המעין שנעשה מחדש, ודמי למה שאסרו בש"ע (ס"ס שיד) להסיר סכין הנעוץ בכותל מפני שמתרחב הנקב ע"י זה, והו"ל פסיק רישיה. והשיב, דלא דמי, דשאני התם שהדבר ניכר בחוש הראות שהנקב מתרחב ע"י זה. אבל הכא אפי' נימא שהמעין מתרחב עי"ז, מ"מ אינו נראה לעין מה שמתרחב תחת הקרקע, ואין שם מלאכה כלל אלא כשנעשית בגלוי, כמו בכל מלאכות שנעשו במשכן, שהיו בגלוי, חוץ מזריעה דליתא אלא באופן שמכוסה הזרע בקרקע כמ"ש תוס' (שבת נ,). [וע' בשו"ת אבני נזר סי' סח מ"ש בזה]. אבל הכא שמרחיב הנקב תחת הארץ אין לאסור וכו'. ע"ש. והניף ידו שנית כיו"ב (בחיו"ד ס"ס נא) דהא דהשוחט בשבת אינו חייב משום תולש אבני מעיים דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא וכו', נ"ל דכל מלאכת שבת בעינן דומיא דהוי במשכן, ומלאכת תולש צמר ושיער בגלוי בעינן, אבל לא בטמון ובמכוסה מעיני בני אדם, וה"נ תלישת בני מעיים אינה נראית וניכרת כלל וכו'. ע"ש. ודון מינה לנ"ד שמכיון שאין שום היכר בחדירת המים הצוננים אל תוך הדוד, ומיד כשנחסר מים חמים מהדוד חוזר ומתמלא מחולייתו ומכיפיה מבריך ע"י הצוננים ללא שום היכר. ואם נפשך לומר, עכ"פ האי טעמא חזי מיהת לאצטרופי לסניף בעלמא לכל הנ"ל. ודו"ק].
(לה) ובר מן דין יש להוסיף דבנ"ד אין הדבר ברור שהוא בגדר פ"ר דניחא ליה כי הרבה פעמים יש מספיק מים חמים בדוד שיוכל להשתמש בהם בשבת ובמוצ"ש לשטיפת כלים ולרחיצה וכדומה, גם מבלעדי המים הצוננים החודרים אל תוך הדוד, מכיון שהדוד גדול הכמות ומחזיק מים מרובים ויש בו די והותר. ונמצא דהוי פ"ר דלא איכפת ליה בדרבנן, שאף לד' התוס' (שבת קג) יש להקל. וכמ"ש מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה (סי' יח דפ"ג ע"ד). ומהר"י עייאש בס' בני יהודה (בראש הספר בקונט' פסיק רישיה). [אף על גב דאיהו ס"ל בלא"ה להקל בכל פ"ר בדרבנן. וכמש"כ לעיל. וכן הוא עוד בשו"ת בית יהודה ח"א (סי' יא) בד"ה וראיתי, וח"ב (סי' לב) בד"ה וא"ת. ע"ש]. וכן דעת הגאון מבוטשאטש באשל אברהם (ס"ס שכ). וכ"כ בס' שלחנו של אברהם (סי' שכ דין יח). ועוד אחרונים. וכבר ביארנו לעיל בס"ד דפ"ר דלא איכפת ליה הוי בגדר פ"ר דלא ניחא ליה, וכדמוכח להדיא מראיות הערוך מההיא דשבת (קג) דעביד בארעא דחבריה. ומההיא דסוכה (לג: ) דאית ליה הושענא אחריתי. וכ"כ בחי' הרש"ש (כתובות ו.). ע"ש. וה"נ הוי פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן. ואפי' במשפחה ענפה ומרובת אוכלוסין (כן ירבו בפ"י), שיש להם צורך תמיד במים חמים מרובים לשטיפת כליהם וכביסה ושאר דברים הצריכים וחיוניים למשק בית. (ועי' נדרים פא) ונמצא שיש בזה פ"ר דניח"ל. הנה גם בזה אין הדבר ברור כ"כ שיחשב פ"ר דניחא ליה. כי י"ל שאם כוונתו רק לשם השימוש במים חמים כרגע, ואינו מתכוין לזרימת מים צוננים נוספים לדוד, מחמת איסור שבת, חשיב ג"כ פ"ר דלא ניח"ל. וכמ"ש כן הגאון מהר"ד פארדו בס' שושנים לדוד (פ"ד דנדרים), והובא בשדי חמד (מע' פ כלל לא), דמכיון דלא ברשיעי עסקינן הוי כפ"ר דלא ניח"ל. אלא שהשד"ח שם כ', ולע"ד קשה לומר דמש"ה יחשב פ"ר דלא ניח"ל, שנראה שכל שהוא חפץ בדבר הנעשה שיש לו איזה תכלית ממנו חשיב שפיר ניח"ל, אף על פי שמחמת האיסור לא ניח"ל. ודוקא לענין דבר שאינו מתכוין אמרינן דמסתמא מפני האיסור לא מכוין, וכמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה. אבל למחשביה פ"ר דלא ניח"ל זו לא שמענו וצריך יישוב בד"ז. ואני אמרתי בחפזי. ע"כ. ולכאורה יש להביא חיזוק לדברי השד"ח לפמ"ש התוס' (ב"מ ל) ד"ה אף עובד דניח"ל, וא"ת עלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי דלא ניח"ל לפסול פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט. וי"ל שאם היתה כשרה הוה ניח"ל, ולכך אין להכשיר. עכ"ל. וה"נ הכא אם יותר לו מטעם זה, שוב יהא ניח"ל שממילא יהיה לו מים מרובים לצורך תשמישיו המרובים. (במשפחה גדולה כנ"ל.) אמנם בשו"ת חלק לוי (סי' צו) כ' כעין דברי השושנים לדוד לגבי משאצל"ג, דחשיב אצל"ג כשאינו רוצה בזה מצד האיסור שבדבר דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות דלא ניח"ל בהכי. ע"ש. וידוע שהתוס' (שבת קג סע"א) השוו דין פ"ר דלא איכפת ליה למשאצל"ג. וכ"ה דעת הרמב"ן בחי' (שבת קג וקיא) והריב"ש (סי' שצד). ע"ש. אכן בשו"ת התעוררות חשובה /תשובה/ ח"ד (סי' לג) כ' להסתפק ג"כ בד"ז. ע"ש. ובדרבנן יש מקום לנטות להקל כיון שיש פנים לכאן ולכאן.
ויש להוסיף עוד כי בכל אופן אין כאן מלאכה הצריכה לגופה, מכיון שאינו צריך לבישולם של המים רק לחימומם, שהרי אין דרך להשתמש במים החמים שבברז לצורך שתיית קפה או טי /תה/ מבלי להרתיחם ולבשלם על האש. וא"כ הו"ל משאצל"ג בדרבנן. ובתרי דרבנן בודאי שיש להקל בפסיק רישיה. וכמ"ש בשו"ת קרן לדוד (סי' לח). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' נט). ועוד. ואף למ"ש המג"א (סי' רנד ס"ק כו) דלהדחה מסתמא צריך שיהו המים חמים, מ"מ אין צורך לבשלם וזה פשוט. וכן מצאתי להגאון המפורסם מהרש"ם בתשו' ח"ב (ס"ס רכט). שהעיר ג"כ דבכה"ג חשיב מלאכה שא"צ לגופה. ע"ש. וכן ראיתי עוד בתוספת ביאור לאחד המיוחד מגאוני אונגריא האחרונים הגאון מהר"י אלטמן בשו"ת מי יהודה (חאו"ח סי' לו), שנשאל בנידון הסקה מרכזית בשבת, והרב השואל פשיטא ליה לאסור לפתוח הברזא בשבת לחמם הבית, מפני שגורם לבישול המים הצוננים שנכנסים לתוך הסילון, והו"ל פסיק רישיה. והשיבו הגהמ"ח. ולע"ד יש לצדד להתיר כי בישול המים שנכנסים לתוך הקנים הוי משאצל"ג, כי לא לבישול המים הוא צריך, אלא לחום הקיטור היוצא מתנור הקיטור ובא דרך הקנים, וא"כ הו"ל פ"ר בדרבנן דשרי לדעת התה"ד ודעימיה. ועוד דהוי פ"ר דלא ניח"ל וכו'. עכת"ד. הא קמן דס"ל נמי דבכה"ג חשיב מלאכה שא"צ לגופה. (ובתשובה אחרת כתבתי להעיר על דבריו בזה. ואכמ"ל.) גם הלום ראיתי בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' כא), שנשאל בדין קפה מבושלת צוננת שהעמידוה בשבת על תנור בית החורף קודם שהסיקו הגוי, אם מותר לשתותה. וכתב, דבכה"ג הוי פ"ר דלא ניח"ל. דהא לא ניח"ל להרתיחה כל כך עד שתבא לידי בישול, דהא אדרבה מקררין אותה מחומה בשעת שתיה, ועכ"פ הוי פ"ר דלא איכפת ליה דהוי רק מדרבנן, דמה איכפת ליה אם יהיה נעשה כאן בישול, הרי א"צ אלא לחמם אותה קצת, אבל לא לחממה ע"י בישול וכו'. ואפי' ע"י ישראל היה מותר להעמידה אצל האש לחממה במקצת וכו'. ע"ש. גם בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"ג סי' ג) נשאל על מה שיש נוהגים להניח בשבת קדרות צוננות על בית החורף קודם שתסיקנו השפחה הנכרית. והעלה להתיר דהו"ל פסיק רישיה בדרבנן. וגם לא איכפת ליה בהכי, דאטו השפחה מכוונת שיתחמם כל כך עד שיהיה בישול ממש, הרי היא עושה רק מה שצוה לה בעה"ב, וגם הוא אינו רוצה רק בחימום קצת שלא יהיה קר, אבל לא בישול ממש. ופ"ר דלא ניח"ל בדרבנן מותר. והוסיף עוד לצרף להקל, דברי ה"ה (פי"ב מה' שבת ה"ב) לענין מצרף, דכל שאינו מתכוין לא שייך לאסור משום פ"ר, דכשאינו מתכוין אינו עושה מלאכה כלל. וממילא ה"נ שאינו מתכוין לבישול רק לחימום לא שייך בזה פ"ר. ושוב כ' לתמוה על ה"ה מסוכה (לג: ) דפריך והא מודה ר"ש בפ"ר. (וכבר הארכנו לעיל סי' לב אות ו - ח ביישוב ד' ה"ה בכמה אנפי.) ע"ש. וכל זה שייך גם בנ"ד להקל. שאינו מתכוין לבישול רק לחימום. וגם יש מקום לומר כאן ד' ה"ה הנ"ל. ודו"ק.
(לו) ותבט עיני בשורי בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' קיב), שנשאל ע"ד מכונה חדשה שאצל האופים, שע"ג התנור יש חבית גדולה מלאה מים המחוברת לצנור, והמים שבתוכה מתבשלים ע"י מיחם. וכשפותחים הקראהן (הברז) ויוצאים מים חמים מן החבית, באים מים חדשים לעומת המים הנחסרים לתוך החבית ומתבשלים מחדש. אם אסור לפתוח הברז בשבת להוציא ממנו מים חמים, כיון שגורם עי"ז שיכנסו מים חדשים צוננים לתוך החבית ויתבשלו בשבת, ואף על פי שאינו מתכוין הרי הוא פ"ר. ובתחלה כ' להתיר, משום שפתיחת הברז אינה אלא הסרת המונע, ודמי לגרמא בעלמא. וכדאמרי' בחולין (טז) האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב, מ"ט גירי דידיה הוא. וה"מ בכח ראשון, אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. (ופרש"י, בכח ראשון. שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו. אבל קשרו ברחוק והמים הלכו שם פטור דהו"ל כח שני וגרמא בעלמא הוא.) וה"נ הוי כח שני וגרע טפי, שהרי גם המים שיוצאים מן החבית, שעי"ז נעשה חלל ריק בחבית שיכנסו לתוכו מים אחרים, הוי ג"כ ע"י הסרת המונע בפתיחת הברז שלמטה וכו'. ואחר שהאריך לפלפל בזה, כ' דמ"מ למעשה אין להתיר, דוכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשל תורה. ועוד דאפי' בגרמא איכא איסורא דרבנן, כמ"ש ב"י (סי' תקיד) בשם המרדכי. אלא דאכתי י"ל דכיון דהוי מדרבנן פ"ר בדרבנן שרי להתה"ד. ואף להמג"א שאוסר, בנ"ד דליכא אלא גרמא י"ל דשרי, לפמ"ש המהר"ל מפראג בס' גור אריה (שבת עג: ) וכו'. ומ"מ כבר כתבתי שלא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה להקל לכתחלה, ורק ע"י גוי יש להתיר. עכת"ד. (ובעיקר נידון שאלתו כתבתי בתשובה אחרת. ואכמ"ל.) והנה אמת נכון הדבר שהרבה אחרונים חושבים את פתיחת הברז שהוא הסרת המונע לגרמא בעלמא. וכמ"ש החתם סופר (חיו"ד סימן ריד) דהסרת הברזא ע"י אדם לא מקרי הויה ע"י אדם. כיון שאינו רק מסיר המונע והמים נמשכין מאליהן. ע"ש. וכ"כ הגאון מהרש"ם בח"ג (בהשמטות לח"א סי' מד). והמחזה אברהם (חאו"ח סי' נב). וכ"כ הגאון מהר"ש גרינפלד בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קה). ועוד. ואכמ"ל. ומ"מ אף למה שסיים הארץ צבי הנ"ל להחמיר למעשה. הנה זה דוקא בנידונו שהוא איסור תורה, שכך נאה ויאה שלא להקל בשל תורה על יסוד סברות כיו"ב. דבכה"ג שייך לומר: שלא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. אבל בנ"ד שעיקר האיסור אינו אלא מדרבנן, דהוי רק תולדות חמה שגזרו בהם אטו תולדות האור, בכה"ג שפיר עבדינן עובדא. וכמ"ש להדיא הרמב"ן בס' הזכות (גיטין לז) דדוקא בשל תורה אמרו שם וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, אבל בשל דבריהם מדמים ועושים מעשה. ע"ש. ובנ"ד נמי אין כאן אלא הסרת המונע בפתיחת הברז, שעי"ז מתפנה חלק מן המים החמים שבדוד, ורווחא שבקי למים הצוננים שיחדרו תחתם אל תוך הדוד ולהתחמם שם, והו"ל ככח שני. וע' בתשובת הגאון ר' יוסף חיים ז"ל, והיא לו נדפסה בשו"ת זבחי צדק ח"ב (חיו"ד סי' כב). ע"ש. ואם לא נקח בחשבון בנ"ד את סגירת הברז שלאחר מכן, אדרבה היו כל המים החמים זורמים דרך הברז, והוו להו הצוננים הנכנסים תחתיהם מרובים שבשום אופן לא יוכלו להתחמם כלל כל עוד הברז פתוח. ופעולת סגירת הברז כשהיא לעצמה אין מקום לחשבה כמלאכה ממש רק גרמא בעלמא, דדמי למ"ש בב"ק (כו: ) אמר רבה: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, ובא /אחר/ אחד וסילקן, או קדם וסילקן (הזורק עצמו, רש"י,) פטור. מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה. וה"נ אין לנו לצרף פתיחת הברז עם סגירתו לחשבו לפעולה אחת ולצרפן למלאכת בישול המים. והן אמת דמרן הש"ע חו"מ (סי' שפו ס"ג) כ', וכן הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם אחר וסילקן, ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב המסלק. ע"כ. וזה כד' הרי"ף ודעימיה שפסקו כמאן דדיין דינא דגרמי. ודלא כרבה הנ"ל. מ"מ הרי מצינו להש"ך שם שהאריך למעניתו להוכיח דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש המרדכי והגמ"י ועוד פו'. ודלא כהרמב"ן דס"ל דינא דגרמי דאו'. עש"ב. ובשאר אחרונים. וגם להחולקים י"ל דשאני דין שבת מדין נזיקין. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (סי' כ אות ב) ע"ש. והואיל ויש מקום לחשבו כגרמא שאינו אסור אלא מדרבנן, וכמ"ש הארץ צבי ושאר אחרונים הנ"ל בדין הסרת המונע, הו"ל תרי דרבנן (תולדות חמה דרבנן, וגרמא בעלמא מדרבנן, וכמ"ש בשבת (קכ: ) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי,) ובהכי ודאי דשרינן אף בפסיק רישיה. וכמ"ש הפמ"ג (סי' שטז א"א סק"ז). והמשנ"ב שם (בשעה"צ ס"ק יח). ובשו"ת קרן לדוד (סי' לח). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"א (סי' נט) הנ"ל. ע"ש. וחזי נמי לאצטרופי דעת הרשב"א בחי' לשבת (קז) ע"פ הירושלמי, שמותר לנעול את ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, שכיון שהוא צורך ביתו אף על פי שעי"ז ניצוד הצבי ממילא מותר. ובלבד שלא יתכוין לשמור ביתו בלבד. ואף שהר"ן (ס"פ האורג) חולק ע"ד הרשב"א. מ"מ כמה אחרונים הביאו ד' הרשב"א לנידונם להסתייע להקל. וע' בשלטי הגבורים (ס"פ האורג) שדעת הרשב"א היא שכל שבאותו הפסיק רישיה עושה ג"כ דבר היתר ומתכוין גם להיתר שרי. וכן הישועות יעקב (סי' שטז סק"ה) כ' להביא ראיה לד' הרשב"א בזה. וע"ע בשואל ומשיב קמא (ח"ב סי' סא) בד"ה והנה במ"ש וכו'. ע"ש. ובמקום אחר כתבנו עוד בזה. ובצירוף כל טעמי היתר הנ"ל יש לצרף גם סברא זו לחיזוק יתר של ההיתר. וכן ראיתי לכמה אחרונים שמצרפים ד' הרשב"א לסניף להקל, ומהם בשו"ת מחזה אברהם (סי' נב). ועוד. ודו"ק.
(לז) ויש להוסיף עוד סניף להקל, כי בעיקר דין הרתחת המים בשבת יש עיקולי ופשורי אי הוי איסור תורה משום מבשל או לא, ולא נפקא מילתא מפלוגתא. כי הנה בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' ריג) כ' וז"ל: ולענין דבר הנאכל כמות שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת, לענין מלקות אינו לוקה, אבל אסור מדרבנן וכו'. תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת, וה"ט כיון דאיכא מאן דאכיל ליה שוב לא מחייב על בישולו. וכ"ש הדברים הנאכלים חיים לכל אדם. עכ"ל. ומוכח מדבריו דה"ה להמרתיח מים בשבת פטור כיון דחזו לשתיה בלא"ה. ולכאורה קשה ע"ז. ממ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' שבת ה"א), האופה כגרוגרת חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל. או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא. עכ"ל. ונראה די"ל דהרמב"ם לשיטתו (בפ"ט ה"ג) שכ', המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. וכ' מרן הכ"מ שדעת רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מחייב. והרמ"ך השיג ע"ד רבינו וס"ל שכל שנתבשל כבר כמאב"ד פטור על בישולו. ע"ש. (וכ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א). והנה הרבה ראשונים עומדים בשיטה זו שכל שנתבשל כמאב"ד אין בו דין בישול מה"ת. והם: הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי, קבצם כעמיר גורנה המשנ"ב בבאה"ל (סי' שיח ס"ד) בד"ה אפי'. ע"ש. ודברי הרדב"ז אזלי לפי שיטת הראשונים הנ"ל. וכמ"ש ג"כ בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' תיא). ע"ש. וה"נ במים אף על פי שחימום המים מכשירם יותר לשתיה. מ"מ הו"ל כדבר שנתבשל כמאב"ד, שלדעת כל הפוסקים הנ"ל אין בו דין בישול מה"ת. וה"ה למים. (וע' במג"א (ס"ס רנד), דאע"ג דמים ראויים לשתותם חיים, מ"מ אינם טובים כ"כ כפירות חיים, לכן אסרו למלאת חבית מים ע"ש עם חשיכה לתת לתוך התנור. א"נ י"ל דהתם מיירי דקבעי ליה להדחה שאז צריכים להיות חמין וכו'. ע"ש. ודו"ק.) והנה הפר"ח במים חיים על הרמב"ם (פ"ט משבת ה"א), הביא ראיה להרמב"ם שהמחמם מים חייב משום מבשל, ממ"ש בביצה (לד), תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן לתוכו תבלין, ואחד מגיס, כולם חייבים. הא קמן דאיכא חיובא בבישול המים. וכ"כ עוד הפר"ח ביו"ד (סי' סח ס"ק יט) ד"ה עוד הביא. ע"ש. ובס' טל אורות (דל"ז סע"ד) כ' לדחות ראית הפר"ח, שי"ל דשאני התם שכל אחד מהם עשה דבר מצרכי הבישול ובין כולם נתבשל הבישול, אבל מחמם מים לבד מנ"ל דשייך בהם בישול. ועוד דהתם מיירי שכולם באו בבת אחת, שכולם נתנום בקדירה המים והבשר ביחד, ומש"ה כולם חייבים. וכמ"ש מרן הכ"מ בשם רבו מהר"י בי רב (בפ"ט ה"ד). ע"ש. וכן ראיתי בס' אגורה באהלך (די"ח ע"ג), שהביא בשם הרה"ג ר' מרדכי הלוי ע"ד הרדב"ז הנ"ל. מהגמ' (ביצה לד) שהמחמם מים שהם בכלל דברים הנאכלים חיים חייב משום מבשל. והרהמ"ח כ' לתרץ, דהתם לאו משום בישול המים מחייב אלא משום הבשר שנתבשל ע"י המים. ואיירי שכולם נתנו בב"א ולא בזה אחר זה. וכמ"ש מהר"י בי רב הובא בכ"מ. [וכ"כ הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ב סי' רסג. ע"ש]. והוסיף עוד, דבלא"ה י"ל דשאני האי דנתן המים שלא נשארו כמו שהיו, משא"כ בבישול מים או דבר הנאכל חי שלא נהפכו לטעם אחר מכח הבישול שאינו חייב משום מבשל. ע"ש. גם הלום ראיתי בתפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת האופה אות יא), שהביא ההיא דביצה (לד), וכתב, ואין להקשות מזה ע"מ שפטר הרמב"ם בכל דבר שהוא טוב חי כמבושל. והרי הכא אדרבה יותר גרועים מים מבושלים מחיים, וא"כ ליפטר כשבשלם. שי"ל דהכא שאני שרוצה שיתהווה רוטב מהמים ולזה צריך שיתבשלו. ע"כ. וזה כדברי האחרונים הנ"ל דמוקמי לה בתבשיל דוקא. אלא דמ"ש התפא"י דמים מבושלים גריעי מחיים. זה שלא כמ"ש המג"א (ס"ס רנד) הנ"ל. וכמדומה שכ"ה ד' הרופאים שהמבושלים יותר טובים, ובפרט במים שמעורב בהם חול שמקפידים לבשלם מטעמי בריאות. ועכ"פ מ"ש התפא"י ד"ז לדעת הרמב"ם הוא תמוה, שהרי הרמב"ם בפ"ט ה"א פסק להדיא שהמחמם את המים חייב. (ומסיים: ושיעור חימום המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, אלמא דבחימום המים בלבד מיירי.) אם לא שנאמר שיש חילוק בין מחמם מים לשתיה לבין /המחמם/ המחממם לרחיצה והדחה. [ושו"ר בפתה"ד סי' שיח סק"ט שעמד ע"ד התפא"י בזה].
(לח) וראיתי למרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שיח סק"ג) שהביא תשו' הרדב"ז הנ"ל. והקשה עליו ממאי דמוכח מדברי הרמב"ם שהמבשל דבר שנתבשל כמאב"ד חייב. ואתריה דהרדב"ז ארץ מצרים שנוהגים כהרמב"ם וכו', וא"כ איך כתב בפשיטות נגד דעת הרמב"ם שמחייב בד' שנתבשל כמאב"ד. ונ"מ לענין הספקות אי הוי סד"א או סד"ר. ותו דמוכח מד' הרמב"ם דדבר שנאכל כמות שהוא חי חייב עליו, דלא פטר אלא דבר שא"צ בישול כלל, ור"ל דהכי אורחיה שלא לבשלו כלל ואז פטור, אבל דבר הנאכל חי ודרך לבשלו אפשר דחייב. והביא עוד שם דברי מהר"י מולכו בתשובה כת"י, שהמבשל פירות שדרך לאכלן חיים חייב. דרוב הפוסקים ס"ל דפירות הנאכלים חיים דינם כדבר שנתבשל כמאב"ד דחייב על בישולו. ע"כ. ולכאורה י"ל קושיתו על הרדב"ז הנ"ל, לפמ"ש הגאון אגלי טל (מלאכת האופה אות י ס"ק טו), שמאחר שדעת התוס' והרא"ש וסיעתם שהמבשל דבר שנתבשל כמאב"ד פטור, יש לנו להשוות דעת הרמב"ם לדעתם, דמ"ש המבשל על האור דבר שמבושל כל צרכו פטור, אין ר"ל שאם לא היה מבושל כל צרכו חייב, אלא שבא להשמיענו דדוקא על האור פטור אבל אסור, אבל בתולדת האור או כנגד המדורה מותר לכתחלה, אבל במבושל כמאב"ד אפי' בתולדות האור וכנגד המדורה אסור מדרבנן. ע"ש. וכ"ה בספרו אבני נזר (סי' עב). ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי הרדב"ז אף אליבא דהרמב"ם. ולפ"ז צ"ל דחימום המים ובישולם חמיר טפי ממבשל ד' שנתבשל כמאב"ד. וכדאשכחן לרבינו יונה דפטר בדבר שנתבשל כמאב"ד, ועכ"ז מחייב על בישול מים אפי' כשהצטננו לאחר בישולם. וכמ"ש בשמו הר"ן (ר"פ במה טומנין). וה"נ יסבור הרמב"ם הנ"ל. אולם מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"ה (סי' ב' אלפים ריד), שכ' שאע"פ שאין איסור בישול מן התורה לאחר צליה, מ"מ אם לא היה צלי כל צרכו יש אחריו בישול, וז"ל הרמב"ם בפ"ט, המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור. ע"כ. הא אם לא נתבשל כל צרכו חייב. עכ"ל הרדב"ז. אלמא דס"ל להרדב"ז כמ"ש מרן הכ"מ בשם הרמ"ך אליבא דהרמב"ם, שאם נתבשל רק כמאב"ד חייב על בישולו. וא"כ צ"ל דהרדב"ז ס"ל כדעת שאר פוסקים ודלא כהרמב"ם ולפ"ז אין לחלק בין מים לשאר דברים.
(לט) ותבט עיני בהגהות חת"ס על או"ח (סי' שיח) שכ' להוכיח ממ"ש בשבת (לח: ) אין נותנין ביצה בצד המיחם וכו'. ובגמ', גילגל מאי, אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת. אלמא דאף המבשל פירות הנאכלים חיים חייב, וכן המבשל מים חייב חטאת. ותמה מזה עמ"ש הרדב"ז (סי' ריג) הנ"ל שהמבשל דבר שנאכל חי דינו כמבשל דבר שנתבשל כמאב"ד. והניח בצ"ע. ע"ש. ובמחכתה"ר דבריו תמוהים, שהרי ידוע שהביצה אינה נאכלת כמות שהיא חיה. וכמ"ש להדיא הרמב"ם (פי"ז מהמ"א הי"ד), שלא גזרו (משום בישולי גוים) אלא ע"ד שאינו נאכל כמות שהוא חי. כגון בשר ודג תפל וביצה. עכ"ל. ואף על פי שיש בני אדם שגומעים אותה חיה, וכמ"ש בביצה (ד: ) ובפרש"י שם. מ"מ רובא דעלמא אין גומעין אותה חיה. כמ"ש הראב"ן ע"ז (ס"ס שג). וע"ע בש"ע יו"ד (ס"ס קיג) דלא חזיא אלא בשעת הדחק. וע' ט"ז (שם ס"ק יד) דהיינו בדוחק גדול, וכמ"ש הטור להדיא. ע"ש. וז"ל הארחות חיים (בהלכות שבת אות עד), ופירות חיים מותר להטמינם אפי' סמוך לחשיכה כיון שנאכלים כמות שהם חיים וכו'. אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון ביצים, אסור להטמינם חיים סמוך לחשיכה. ע"כ. וא"כ אין זה ענין לדברי הרדב"ז דמיירי בדבר שנאכל כמות שהוא חי לרוב העולם. ושו"ר בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' פ במלאכת האופה סק"ב) שהעיר ע"ד החת"ס הנ"ל. והנה ראיתי להערוגת הבושם (שם סק"ג), שכתב, שכדברי הרדב"ז מבואר בהדיא בהרמב"ם פ"ט ה"ג, שכ', כל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכן כל דבר שא"צ בישול אינו חייב עליו משום מבשל. ועל כרחיך כיון לשלול בזה דבר שנאכל כמות שהוא חי, דאילו דבר שנתבשל, כבר קתני לה ברישא. אלא ודאי כדברי הרדב"ז. עכ"ד. ותחלה וראש יש להעיר כי מה שהעתיק מד' הרמב"ם שאם נתבשל כמאב"ד אינו חייב עליו משום מבשל, זה אינו. אלא אם נתבשל כל צרכו דוקא פטור. וא"כ יש לדייק כל בתר איפכא מד' הרמב"ם, שהרי כל עיקר דיוק הרדב"ז הוא ממה שפטרו רוב הפוסקים באם נתבשל כמאב"ד. ואם ראוי להאכל חי לא גרע מנתבשל כמאב"ד, אבל לד' הרמב"ם ליכא למימר הכי. ומעתה נבא גם לראית הערוגת הבושם, כי נראה דאשתמטיתיה מ"ש הברכי יוסף (סי' שיח סק"ג) להוכיח מזה כל בתר איפכא, שלא פטר אלא דבר שא"צ בישול כלל, ור"ל דהכי אורחיה שלא לבשלו כלל, אבל דבר הנאכל חי ודרך לבשלו אפשר דחייב. וכנ"ל. וע"ע באור זרוע ח"ב (סי' סב) דט"ו סע"ב, שהביא מ"ש הריב"א, שהמרתיח יין אין בו משום בישול, ורק כשמבשלו עם דבש ובשמים שמשתנה לטעם אחר ע"י האור חייב. ותפוחים ושאר פירות הנאכלים חיים יש בהם משום בישול, שהרי משתנה טעמם ע"י האור. ולא דמי למ"ש בע"ז (לח) שאין בהם משום בשולי עכו"ם, דלענין בשולי עכו"ם אקילו רבנן, משא"כ לענין שבת. דהא מים חמים אין בהם משום בשולי עכו"ם, והכא לדברי הכל משמע שיש במים משום בישול והמבשלן חייב חטאת. ושוב מצא כתוב, שחזר בו הריב"א והסכים שיש ביין משום בישול. ע"ש. וע"ע בארחות חיים (הלכות שבת סימן עד) ובסמ"ק (סי' רפ) שג"כ כ' שאפי' בדבר שנאכל כמות שהוא חי שייך בו בישול מה"ת. וע' בערך השלחן (סימן רנג סק"ג). ע"ש. וע' בחי' הגרע"א לאו"ח (סי' רנד במג"א ס"ק יד) שהוכיח שתפוחים ושאר פירות הנאכלין חיין אין בהם משום בישול מה"ת ממ"ש הרמב"ם פ"ט ה"ג שהמבשל דבר שא"צ בישול פטור. ע"ש. והאגלי טל מלאכת האופה (אות יט סק"ח) ה"ד הגרע"א, וחלק עליו, שי"ל דהרמב"ם לא מיירי בתפוחים וכה"ג, אלא בדבר שאין הבישול מתקנו כלל ואינו משנה טעמו לטעם אחר. ע"ש. וזה כעין מ"ש הברכ"י הנ"ל בד' הרמב"ם. וע' בס' פרי האדמה ח"ד (פ"ו מה' שבת הי"ב) שהביא דברי הרדב"ז הנ"ל, והוכיח מזה שהמרתיח קפה בשבת אינו חייב מה"ת, כיון שנאכלת כמות שהיא. ותמה עליו הגאון מהר"א ישראל בס' כסא אליהו (ר"ס שיח), ממ"ש הרמב"ם (פ"ט) שהמחמם מים בשבת חייב. ע"ש. וכן החיד"א בס' טוב עין (סי' יח ס"ק פט) העיר ע"ד הפרי האדמה בזה. ע"ש. ולפמש"כ לעיל שדברי הרדב"ז אזלי דלא כהרמב"ם, אלא כשאר פוסקים שפוטרים המבשל דבר שנתבשל כמאב"ד, א"ש דברי הפרה"א. וכן ראיתי להגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קפט) בד"ה וראיתי, דמסתמיך ואזיל ע"ד הרדב"ז. ע"ש. אולם בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' פ) הנ"ל, מחלק בין דבר לח ליבש. ולפ"ז גם הרדב"ז לא איירי אלא בפירות יבשים ולא במים. ובשו"ת ויקרא אברהם (חאו"ח סי' טז) הביא קושית הכסא אליהו הנ"ל, ומיישב דהרמב"ם מיירי במחמם המים לרחיצה וכו'. ע"ש. וע' בכסא דהרסנא שבשו"ת בשמים ראש (סי' קפו) שמעורר עמ"ש הרמב"ם ברפ"ט המחמם המים פטור. ושם ה"ג כתב שהמבשל דבר שא"צ בישול או נתבשל כ"צ פטור. ע"ש. וע' בחמדת ישראל ח"א (דף נב ע"א) והלאה, מ"ש בזה. ע"ש. ועכ"פ אף שהעיקר לדינא כד' האומרים שהמבשל מים חייב מה"ת משום מבשל. וכ"ש לדידן דנקטינן כמרן הש"ע (סי' שיח ס"ד) שאף בדבר שנתבשל כמאב"ד יש בישול מה"ת. והמשנ"ב בבאה"ל שם הביא חבל נביאים דס"ל הכי. מ"מ יש מקום לצרף בנ"ד לסניף בעלמא סברת האומרים שאין בבישול מים איסור תורה. [ויש לצרף עוד סברת מהרש"ל בתשו' (סי' סא) שמתיר לצלות ביצה על גג רותח מן החמה, משום דלא מחלף בתולדות האור. ע"ש. וה"נ הכא בדוד שמש דכ"ע ידעי שהוא חם מכח החמה ושמו מעיד עליו, ולא מחלף בתולדות האור, שפיר דמי להקל. ומיהו המג"א (סי' שיח סק"י) חלק ע"ד מהרש"ל בזה. והוכיח ג"כ מהירושלמי לאסור. ובחי' רעק"א שם הוסיף שכ"כ להדיא בחי' הרשב"א וחיליה מהירוש'. ע"ש. ואף שהא"ר סק"ט כ' שהנ"ץ ולח"מ פסקו כרש"ל. מ"מ שאר האחרונים הסכימו להמג"א. וע' בתוספת שבת ובנהר שלום ומשנ"ב וכה"ח. ע"ש. ומ"מ חזי לאצטרופי לכל סניפי ההיתר דלעיל להקל בדרבנן. וק"ל].
(מ) והנה בשבת (מ: ) שנינו, מעשה שעשו אנשי טבריה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה, אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה. וכתבו התוס' שם, מבעו"י הביאוהו, וכדפירש בקונטרס. ואף על פי שאין שום איסור בהבאה, וכדתניא בפ"ק (יח) פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת, מ"מ אסרום ברחיצה גזירה שמא יערבם בשבת, ולערבם בשבת אסור משום תולדות האור, וחשיבא כחדא גזירה וכו'. אך בגמ' מדמה לה להטמנה מבעו"י, ויליף מינה לאסור להטמין מבעו"י בדבר המוסיף הבל, גזרה שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה. ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין הצונן בחמין לא הוה דמי להטמנה, וליכא למילף מינה, די"ל דאסרי להו מפני שמבשל המים הצוננים. ונראה לר"י דהסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד, והיו המים הצוננים שבסילון מתחממים מחמת חמי טבריא, ולא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע, והשתא דמי להטמנה, שמים הצוננים היו נטמנים בתוך החמין להתחמם. עכ"ל. נמצא שלפי מסקנת התוס' לא איירי כלל באופן שהצוננים מתערבים עם החמים. וכמ"ש המהרש"א שם, שלפ"ד ר"י נדחה פי' קמא. ע"ש. ולפ"ז אף שלפי פי' ראשון של התוס' (שהוא בעצם פרש"י ז"ל), יש מקום לאסור להשתמש במים החמים אחר פעם הראשונה, בהיות שחדרו לתוך הדוד מים צוננים ונתערבו לתוכם, וסתמא דמילתא דין תולדות חמה כדין חמי טבריא, דתרוייהו חד טעמא נינהו שאסרום אטו תולדות האור. וכן מתבאר בפמ"ג (סי' שיח א"א סק"ט). ע"ש. מ"מ לפי מסקנת התוס' אין לאסור אלא כשהסילון מוקף מכל צד ואין הצוננים מתערבים בחמים. וא"כ בנ"ד בדין עירובא שרי לנא. והטוש"ע (סי' שכו ס"ג) פסקו כהתוס', דמיירי שהסילון מוקף מכל צד, ופיו יוצא חוץ לאמת המים, ומימיו נשפכים לעוקא (גומא) שבקרקע. ע"ש. וכתב המג"א בסק"ד, שלפ"ז אם המים מתערבים מותר, דלא מקרי הטמנה בכה"ג. ולפרש"י גם בזה אסור. ע"כ. וע"ע במג"א (סי' רנג ס"ק לב) דלא קי"ל כרש"י הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בש"ע הגר"ז (סי' שכו ס"ג), שכל זה באופן שהסילון מוקף מכל צד וכו', אבל אם הוא שופך הצונן לתוך האמה אין זה נקרא הטמנה כלל. לפיכך מותר להמשיך הצונן מבעו"י לשם והוא נמשך והולך כל השבת כולה, ומותר ג"כ לרחוץ בו כמו בשאר חמי טבריא. ע"כ. וכן דעת הרב תוספת שבת והרב מאמר מרדכי שם. וכ"כ המשנ"ב. ובשעה"צ סק"ו. ע"ש.
(מא) אולם ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חאו"ח סי' מה) שנשאל בדין מים שהוחמו באמצעות הסקה מרכזית, אם מותר לפתוח הברז בשבת, ואחר שהעלה שלדעתו אין שום איסור במה שגורם לחדירת מים צוננים אל תוך דוד ההסקה. (ועמש"כ להלן סי' לה שאין להקל בזה דהוי איסור תורה שהמים מתבשלים בחמי האור. ואכמ"ל.) שוב הביא הדין של מעשה באנשי טבריא שהביאו סילון מע"ש וכו', וכתב, שמכאן אנו למדין לאסור בנ"ד השימוש במים חמים שהוחמו ע"י הסקה מרכזית גזרה שמא יערבם בידים. איברא שיש לצדד להתיר ממ"ש המג"א (סי' שכו סק"ד), שכל זה דוקא בסילון המוקף מכל צד, אבל אם המשיך הצונן לערבם במים חמים שרי. ולרש"י ג"ז מקרי הטמנה. ע"כ. וכן מוכח להקל מד' מרן וכו'. אולם אין זה מוכרח, שאדרבה י"ל דנקט סילון לאשמועינן רבותא שגם בזה אסור אף על פי שאין המים מתבשלים בו, וכ"ש כשהמים מתערבים הצונן בחמין שהמים מתבשלים בשבת שאסור. וכ"כ התוס' וז"ל, ולר"י נראה דמה שהיו מתערבים הצונן בחמין לא הוה דמי להטמנה וליכא למילף מינה, די"ל דאסרי להו מפני שמבשל המים צוננים. עכ"ל. ולכן איני מוצא אסמכתא מספקת להתיר להשתמש במים חמים שהוחמו באמצעות ההסקה מרכזית. עכת"ד. ולפע"ד העיקר כמ"ש מתחלה שלא אסרו אלא כשהסילון מוקף מכל צד ואין המים מתערבים יחד. הלא"ה משרא שרי. וכמ"ש המג"א ושאר אחרונים. וכדמוכח נמי ממ"ש הר"ן פ' כירה (לט: ), ומדברי רש"י נראה שסילון זה של צונן היה נשפך כל השבת לתוך האמה של חמין, ואם איתא דהכי הוא מה שאנו נוהגים ליתן בשבת מים מבושלים בתוך החמין, (וע' בהר"ן ר"פ במה טומנין בד"ה והרב ר' יונה, ובב"י סי' רנג) נראה לי דאסור דכה"ג הטמנה קרי לה בשמעתין. אבל התוספות אמרו שבדבר המעורב לא שייכא הטמנה, אלא סילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו לחוץ וכו' וכה"ג הוא דדמי להטמנה. עכ"ל. מוכח דאין לאסור אלא כשאין המים מתערבים. וכד' האחרונים הנ"ל. (וע"ע בחי' הריטב"א שבת לט: ד"ה ממעשה.) וע' בס' בית מאיר (סי' שכו) שי"ל דאף רש"י מודה להתיר כשהצונן מתערבים בחמין דלא הוי הטמנה בכה"ג. ע"ש. וע' להמשנ"ב בבאה"ל, שאפשר שאם המים באים מעצמם ממילא להסילון, אף שבאו לסילון בשבת, אין שייך עליהם שם הטמנה, כיון שהוא לא הטמינם בעצמו. ע"ש. ויש לחלק. ועכ"פ בנ"ד שהצוננים מתערבים בחמים לא שייך שם הטמנה ע"ז. ודלא כהמשפטי עוזיאל הנ"ל. ומה שרצה להוכיח המשפטי עוזיאל מד' התוס' (שבת לח: ) לאסור בזה, הנה המעיין ישר יחזו פנימו דאדרבה מוכח מד' התוס' כל בתר איפכא, שהרי במסקנתם כתבו שכל טעם האיסור אינו אלא משום הטמנה וכנ"ל. ובפרט שכ"ה דעת מרן הש"ע והאחרו' וזה ברור. וע"ע פני יהושע (שבת לח: ). ודו"ק.
(מב) מסקנא דדינא בהא סליקנא ובהא נחיתנא שמותר לפום דינא לפתוח הברז של המים החמים שהוחמו בדוד שמש, ולהשתמש בהם לשטיפת כלים ורחיצת ידים ולשתיה וכל כיו"ב. (וכן מותר לסגור הברז לאחר שהסתפק מהם לצרכו). ואין לחוש לזרימת המים הקרים לתוך הדוד והצנורות היוצאים ממנו ומתבשלים שם. ומיהו אם אפשר לסגור את ברז המעבר של המים הצוננים, ולחסום עי"ז את זרימתם לתוך הדוד, נכון לעשות כך, כדי לצאת מכל פקפוק. אבל כשאי אפשר לעשות כן מותר להשתמש במים החמים. (ואם המים חמים הרבה ורוצה למזגם ע"י פתיחת שני הברזים ביחד החם והצונן, אפשר להקל גם בזה). והרוצה להחמיר על עצמו לבל ישתמש במים שהוחמו בדוד שמש, מטעם גרם - בישול של המים הצוננים, תבא עליו ברכה. אולם גם המקילים יש להם על מה שיסמוכו להלכה ולמעשה. והכי מורינן בס"ד בכחא דהיתרא דעדיף. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה והטהורה אמן. ידידו עוז נא"ה דו"ש באה"ר עובדיה יוסף ס"ט

 

[קורסיה]

לא יותר פשוט לפתוח יביע אומר ח"ד?

 

[בנימין לוריא]

לא יותר פשוט לפתוח יביע אומר ח"ד?

כנראה שאין לו...
כאן המקום לציין שמה שהבאתי זה כמובן מיבי"א חלק ד' סי' ל"ד.