הערה בהלכות ט' באב

#1
מרן הש"ע (תקנד, יא) פסק שבט' באב לאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מעבירם על עיניו. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש. ומקורו טהור מדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין אבלות ישנה). אך לא מצאתי שמפרשי הש"ע הסבירו מהו לפלוף.
ובאמת שהראשונים פרשו שלפלוף היא צואת העין המתהווה בבוקר. כ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש
(מקוואות פ"ט, ב) ולפלוף הלחה המצטברת בריסים ובצירי העינים. וכן הוא שם במשנה ד' לפלוף שבעין הזיהום המתהווה בתוך העין אם חלתה. וכ"כ הר"ש שם לפלוף - צואת העין. וכ"פ הרא"ש שם. ור' עובדיה מברטנורא. והר"ן על הרי"ף במסכת שבועות (דף ו ע"ב). והמאירי בנדה (סז ד"ה לפלוף) לפלוף שבעין והוא טנופת הזב דרך העין ומתיבש. ואע"פ שהרמב"ם כתב בפירוש השני שלפלוף הוא זיהום שמתהווה בעין אם חלתה העין. אולי אפשר לומר שלאו דוקא הוא אם חלתה שהרי לפני כן לא פירש כן.
ולכן נראה להלכה שלפי כל הראשונים הנ"ל כשקם בבוקר בט' באב ויש לו צואת העין כמו בכל בוקר ודרכו לרחצם במים, יכול לרחוץ במים את העין על מנת להעביר הלכלוך.
(הארכתי בכל זה כי שמעתי באמרים לי שכוונת הש"ע שרק מי שיש לו מחלה בעיניו כמו דלקת וכד'. אך כאמור אין זאת הכונה).
 
נערך לאחרונה:

קישורים לאתר 'מורשת מרן'