אליהו חמוי
Active member
סגולת החסד לאברהם
בענין הנחת רגלו של החתן על רגל הכלה
|| דברי המתנגדים לסגולה זו || מנהגי העדות בזה || זמן ואופן קיום הסגולה||אם מועילה הנחת הרגל גם בחדר יחוד || עוד סגולות לענין זה || סוף דבר |
בענין הנחת רגלו של החתן על רגל הכלה
|| דברי המתנגדים לסגולה זו || מנהגי העדות בזה || זמן ואופן קיום הסגולה||אם מועילה הנחת הרגל גם בחדר יחוד || עוד סגולות לענין זה || סוף דבר |
שאלה: הנה מרגלא בפומי דאינשי שסגולה גדולה היא שיניח החתן רגלו על רגל הכלה בעת החופה ואז ישלוט הוא בביתו כל ימיו ויש לשאול האם יש מקור לסגולה כיצד יש לקיימה והאם בכלל נכון וראוי לעשותה וזה החלי בס''ד
א. תשובה: הנה סגולה זו היא מוצאת בספר חסד לאברהם לר' אברהם אזולאי (מעין רביעי עין יעקב סימן מח) שם כתב כי בעת החופה בשעה שמברכים שבע ברכות צריך שתהיה הכלה ניצבת לימין החתן ''והטעם לזה הוא סוד גדול סגולי שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה ודע שהיה מעשה ששם החתן רגל הימני על רגלה השמאלית בשעת שבע ברכות כדי שישלוט הוא עליה וכשספרה הכלה לאביה הדברים לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא כל ימיה עליו והוא דבר מסוגל לבטל השמת רגל החתן ותשלוט היא ועצה טובה קמ''ל שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פי האשה שאין ראוי לבית שתתנהג על פי האשה שהאשה מסיטרא דשמאלא (עי' זהר פ' תזריע דף מג:) וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן ודבר אחר ואשרי הבית המתנהגת על פי האיש שכל בית שמתנהג על פי האיש כאלו מתנהג על פי מדת הרחמים'' עד כאן לשון קודשו של החסד לאברהם.
אתה הוראת לדעת כי סגולת הנחת רגל החתן על רגל הכלה מקורה נפתח בגדולים ומדברי החסד לאברהם מבואר שכן ראוי שיעשה החתן ובכך יתנהג הבית בצורתו הנכונה והראויה ותהיה השכינה שרויה בו
ואכן שלמים וכן רבים העתיקו את דברי החסד לאברהם הנ''ל והביא דבריו ר' אליהו הכהן מאיזמיר בספרו מדרש תלפיות (ערך חתן וכלה) ושנאם בדרשותיו (עי' בדרשות השבט מוסר דרוש לתשובה עמ' כג) ושכך קיבל מרבותיו וכן העתיק ענין זה בספר אורות אלים למהר''א פאפו (סי' תרכב) ובספר עדן מקדם לר' רפאל אלבאז וכ''כ בספר פתח האהל (מספר מקור חיים דף פב) לר' יחיא צאלח וכן הוא בילקוט הראובני (בראשית ד''ה כל מדותיו) ובספר קמח סולת (דיני כתובה דף קלב ע''ג) גם מהר''י שרים בספרו ליקוטים מפרדס (ח''ב ערך נישואין אות כ) הביא ככל הכתוב לחיים ונתן בדבר רמז מן המקרא דנצבה שגל לימינך ע''ש וכן הזכיר ענין זה ר' זכריה מג'ורי מחכמי תימן בספרו אור תורה (בראשית ד''ה כל מדותיו) וכן הוא בספר נר ציון (שידוכין עמ' צט אות כז) וכן המליץ על סגולה זו בשו''ת מרכבות ארגמן (ח''ד ס''ס מ) ושטוב להשיא עצה לחתן שיתן רגלו הימני על רגל הכלה השמאלית מיד אחר הקידושין והוא סגולה לשלום בית ע''כ
| אם יש מעלה בכך שהבית יתנהג על פי הבעל |
ב. והנה מדברי הרב חסד לאברהם הנ''ל חזינן כי מעלה גדולה יש בהיות הבית מתנהג ע''פ הבעל וכלשונו ''שאין ראוי לבית שתתנהג על פי האשה שהאשה מסיטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן ודבר[1] אחר ואשרי הבית המתנהגת על פי האיש שכל בית שמתנהג על פי האיש כאלו מתנהג על פי מדת הרחמים'' וכעי''ז ראיתי להרב בעל מסגרת השלחן בספרו ברכת ישועה (על ההגדה של פסח שער השמים בפרוש שיר השירים רפ''ז) לרמוז זאת בפסוק מה יפו בפעמיך בנעלים כי בעת שמניח החתן רגלו על רגל הכלה ממילא נעשית היא טפלה לו כמו שהבת טפלה לאביה ועל ידי זה מתנהג הבית במידת הרחמים בבחינת נדיב וזה אומרו ''מה יפו פעמיך בנעלים, בת, נדיב'' ומבואר כי הנכון היות הבעל מושל באשתו שאז מתנהג הבית במידת הרחמים וכן הביא דבריו נכדו מרן החיד''א בספרו מדבר קדמות (מער' ה אות טו) וז''ל ''הנהגת הבית צריך שתהיה ע''פ האיש ולא ע''פ האישה ואז אין מקרה רע יקרה באותו הבית מפני שהאיש מידת רחמים והשכינה שורה בבית המתנהג ע''פ מידת הרחמים מז''ה חס''ל (שם) והאריך שם בחילוקים רבים עכ''ל גם היועץ הנבחר בספרו פלא יועץ (ערך ימין) כתב כי לעולם יגביר האדם הימין על השמאל וסיים שבכלל סוג זה ''הוא שיהא הבעל מושל באשתו וכל הנהגת הבית תהיה על פיו שאם חס ושלום אשתו מושלת עליו אוי לה לאותה אשה שגורמת להגביר השמאל ולהגביר הדינין על ביתה ועושה רושם ופגם למעלה לכן לא תאובה האשה ולא אביה ואמה שתמשול היא על בעלה כי זה רע לה אבל אם תהא כפופה לבעלה יחיו חיים מתוקים והדברים עתיקים אורך ימים למימינים'' ומבואר כי טובת האישה היות הבעל מושל עליה להיות כל איש שורר בביתו וע''ע במ''ש הגרי''ח בספרו כתר מלכות (אות קנט ד''ה גם תזהר) וכבר כלל זאת הרמב''ם בהלכותיו (ספט''ו מהלכ' אישות) ''צוו חכמים על האשה[2] שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח''[3]והדברים מבוארים הדק היטב בדברי הזהר הקדוש (פ' ויקרא דף יט:) וז''ל ''תא חזי בההוא יומא אתפקדו על אילנא חד ועברו על פקודא דמאריהון, ובגין דאתתא היא חבת בקדמיתא[4] ואתא עלה ההוא נחש, כתיב ''והוא ימשל בך'' מכאן ולהלאה בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קודשא בריך הוא הא אוקימנא דאינון נשים מסטרא דדינא קשיא זמינין לשלטאה עליהון מסטרא דדינא קשיא הדא הוא דכתיב ''עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו'' וכו' ווי לעלמא כד אינון נשין שלטן בעלמא עכ''ל [בא וראה ביום ההוא כשנברא אדם וחוה נצטוו שלא לאכול מעץ הדעת ועברו על מצות קונם ולפי שהאישה חטאה תחילה ובא עליה הנחש הקדמוני כלומר בחטאה המשיכה עליה את הקליפות לכן כתיב והוא ימשול בך כי בתחילה שלטו שנייהם יחד בשוה והיו שווים במדרגה ועל ידי שהיא חטאה תחילה נגזר עליה שבעלה ימשול בה אבל מכאן ולהלאה כל זמן שהאנשים נמצאים חייבים לפני הקב''ה הרי ביארנו שאותם נשים שלמעלה שהם ב' נשים טמאות שבאו לשלמה המלך הם מזומנות לשלוט עליהם מצד הדין הקשה וזה הוא שכתוב עמי נוגשיו וכו' אוי לעולם כשאותן נשים הטמאות שולטות בעולם (מתוק מדבש שם)] ומבואר שקודם חטא עץ הדעת היו האיש והאישה שווים במעלתם ומפני שהאישה חטאה תחילה נגזר עליה שבעלה ימשול בה ובעת שאין האנשים מתנהגים במצוות בוראם אז חוזרים הנשים לשלוט בהם[5]
| דברי המתנגדים לסגולה זו |
ג. והן עתה ראיתי בספר שלחן העזר (ח''ב ס''ס כד) שיצא לפרש וליתן טעם למה שנהגו לשבור הכוס תחת החופה והוא כי בהנחת החתן רגלו על רגל הכלה מסוגל הוא שישלוט עליה כל ימיו ועל כן כדי להיזהר מזה ואל יהיו מושלים זה על זה רק ידורו בשויון באחוה ושלום על כן מטרידין רגלי החתן בשבירת הכוס וממילא לא יבאו לזה'' זאת ועוד כתב בשו''ת חמדת שאול לתלמיד החתן סופר והמהר''ם שיק (סי' מג ד''ה ומ''ש דלא) ושם דן בקיום סגולה זו בהיות הכלה נדה ובסוף דבריו סיים בזו הלשון ''ובגוף הסגולה לא ראיתי נוהגים כן וישראל קדושים הם ומקימיים תמים תיהיה עם ה' אלוקך ואין עושים שום סגולות רק מה שירצה הקב''ה יעשה והגם שאין לי עסק בנסתרות מ''מ מצינו בביתו של אברהם אבינו שהיה מתנהג ע''פ אישתו שרה שאמר לו הקב''ה (בראשית כא יב) ''כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'' ואעפ''כ ביתו היה מלא חסדים גמורים והנסיון מלמדנו שברוב הבתים של המון עם הבית מתנהג בכשרות ויראת ה' רק ע''י האישה והיא שולטת בבעלה להדריכו ג''כ בדרך ישרה ואישה יראת ה' היא תתהלל על כן אינו מוכרח שיותר טוב להתנהג הבית ע''י האיש והרבה פעמים האישה מונעת הבעל מלבוא לידי עבירה ואותם הגדולים והצדיקים שכתבו לעשות הסגולה כדי שיתנהג הבית ע''י האיש בשכמותם דברו ואין מבאים מהם ראיה'' עכ''ל[6]ואם כי ידעתי מיעוט ערכי ודלותי אמרתי כי נאמנים עלינו דברי הגאון המקובל הרב חסד לאברהם וחבל נביאים אשר עמו כי כן ראוי ונכון ועצה טובה היא ומאי דאייתי ראיה מביתו של אברהם שהיה מתנהג ע''פ שרה כדכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה תחילה אמרתי להביא לשון אחי המהר''ל מפראג ר' חיים בן בצלאל בספרו 'ספר החיים' (חלק חיים טובים ספ''ד) וז''ל ולפעמים שהאיש טפל אצל האישה כאברהם שהיה טפל אצל שרה אישתו שנא' ''כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'' ולכך נתעטרה היא עם ה-י' סימן האיש[7] ונקראה שרי ולא שרה ב-ה' שהיא סימן האשה[8] ומ''מ לא רצתה היא להתעטר בעטרה הראויה לבעלה וחלקה ה-י' שלה עם אברהם בעלה ונתנה לו ה' אחת עד שנקרא אברהם ונשארה עוד ה' אחת לעצמה ונקראת שרה בה' ובזה היתה יותר חשובה שהרי שרה חשובה יותר משרי ומגיד שהאשה יותר חשובה כשנתעטרה בעטרת האשה יותר מאשר נתעטרה בזינו של האיש'' עכ''ל וכיו''ב נתבאר לעיל בהע' בשם הרמ''ע מפאנו שמאחר ושרה היתה מתחילה שווה במעלתה לאברהם לא ילדה ומש''ה ה' פקד את שרה היינו חיסר המינה ועשה לאברהם עיקר ועי''ז נפקדה ביצחק וזאת לפי הנחת החמדת שאול שיש ללמוד מהך קרא ששרה היתה גדולה במעלתה ושלטה בביתו של אברהם אולם עיקרא אין הדבר מוכרע ויעויין בספר כלי כסף (עה''ת פ' חיי שרה עה''פ ויביאה יצחק) דאזיל כל בתר איפכא וכתב אדרבה ידוע דשרה אימנו היתה נשמעת לאברהם אבינו ע''ה לכל אשר יאמר כי הוא זה וראיה מאמרי נא אחותי את ע''ש
ומה שהוכיח מדכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה הנה מלבד המבואר ברד''ק שם דלאו בכל מילתא קאמר לה רק בענין גירושי הגר עוד בה כי עיקר דבריה היו ע''פ נבואה כמבואר בתרגום יונתן וברש''י שם וכן מבואר בסנהדרין (סט:) וודאי דלא מצינן למילף מינה לכל דוכתא ואדרבה מהא דנתיחד על כך הדיבור לאברהם שמעינן דבעלמא על הבית להתנהג ע''פ האיש ומה שכתב שלא ראה נוהגים כן אין לא ראינו ראיה וכן המנהג ברוב ככל תפוצות ישראל כדבעינן למימר לקמן ואף בהיות האישה יראת ה' נראה כי אין נכון שתדריך את בעלה ללמדו מוסר ויראה ולא זו הדרך בבנין וקנין מדותיו של האדם על ידי שררת אחרים רק ע''י עמל ועבודה עצמית כנודע.
והן אמת כי הרב שם טוב גאגין בספרו כתר שם טוב (עמ' תרכה בהע' תשל''ד) כתב אודות סגולה זו בזו הלשון ''טעם שנהגו בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז שהחתן דורך ברגל הכלה שמעתי מזקני ירושלים כי היא סגולה בדוקה ומנוסת שכאשר החתן דורך רגל הכלה תיהיה הכלה כל ימיה סרה למשמעתו והוא יהיה אדון הבית ויש פעמים שהורי הכלה מלמדים אותה שהיא תדרוך בראשונה על רגל החתן בכדי שהיא תמשול עליו וכל זה לדעתי הזיות זרות וכבר הורגלו בזה'' ואף שכתב כי כל זה הזיות זרות נראה כי אין לנו אלא דברי החסד לאברהם וסייעתו אשר כל רז לא אניס ליה ונהירין ליה שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי ואם אין ממש בסגולה זו ודאי לא היה חוקקה בספרו ויעויין כיוצ''ב בשו''ת הלל אומר (אהע''ז סי' מח) שהשיב לשואל ששאל כיוצ''ב וזו לשון השואל שם ''שמעתי אומרים שאם החתן דורס ברגלו תחת החופה על רגל הכלה הוא ימשול בה ולהיפך אז ידה על העליונה כל ימי חייו ונראין לי שזה דברי שטות ופתי המאמין לכל דבר'' והשיבו שם בזה''ל ''בני אל תבוז תורת אמך ואל תאמר כי זקנה אמך כל מנהג ישראל יש לו מקור ואשרי המאמין עי' מדרש תלפיות וכו' (ושם הביא את דברי החסד לאברהם הנ''ל שהובאו במדרש תלפיות) וסיים ''וכל זה כשהכל נעשה בקדושה וטהרה אז יש כח סגולי בכל מנהגי ישראל'' ע''ש וקרוב לודאי שגם הרב כתר שם טוב אילו היה רואה הדברים במקורם בדברי המקובלים הנ''ל הוי מודה להו
| מנהגי העדות בזה |
ד. ובאמת שמנהג השמת רגל החתן על רגל הכלה פשט ברוב עדות ישראל בכל מקמות מושבותיהם וכמו שהעיד בספר כתר שם טוב (גאגין שם עמ' תרכה) ''בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז נוהגים אחר הז' ברכות שהחתן דורך ברגל הכלה'' וכן הוא מנהג מרוקו כמובא בספר נתיבות המערב (מנהג נישואין אות כו) שנהגו בכמה מקומות במרוקו שבשעה שהכלה מגיעה לחופה החתן בא לקראתה בזריזות ומניח כף רגלו הימנית על כף רגלה השמאלית ובספר נוהג בחכמה לר' יוסף בן נאיים (עמ' סט אות ז) הביא את מנהג ערי המערב שבתוך שבעת ימי החופה חוגר החתן לכלתו אזור ודורס ברגלו על פיסת רגל הכלה ואומרים הטעם להיות מושל עליה ותהיה סרה למשמעתו והביא לכך סמך מדברי הרב חסד לאברהם הנ''ל ע''ש וכן נהגו בערי סוריה כמובא בקובץ שמחת בחורים (עמ' עז-עח) כי נהגו בצובא בשעה שמעמדים החתן והכלה בחופה ומכסים אותם בטלית החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו ע''כ ומבואר שנהגו בזה אחר פריסת הטלית ושו''ר עדות על מנהגם בזה בספר אהל ישרים (סוף שער הנשים) לר' אברהם ענתבי שנהגו במקומו שבשעה שמעמדין החתן והכלה ומכסין אותם בטלית נהגו שהחתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו ולא להיפך וע''ש וכך נהגו בקהילות פרס (כמובא בבטאון הד המזרח ה' באייר תש''ד עמ' 5) וכן היה מנהג עדת בוכרה (כמובא בספר יהודות בוכארה גדוליה ומנהגיה עמ' 613) ושם (בהע' 72) הביא מש''כ בספר אביעזר (וילנא תרכ''ד) שכן נהגו בפולין ויש שעשו כן בעת נתינת הטבעת לידה או לפני כן ע''ש גם הלום ראיתי בספר מזכרת פאקש (מנהגי הונגריה מכתב סב עמ' 121) שהביא את מכתבו הגר''ז סופר (מגדולי רבני הונגריה) לבנו לרגל חתונתו ובו הזכיר ענין סגולה זו וז''ל ''סגולה נפלאה שהאישה תהיה נכנעת לבעלה בשעת חופה לדרוך ברגל ימין על רגלה גם לאחר חופה בשעת היחוד לשום יד ימין עליה בעת שמותר לנוגע ואם לאו לצוות לה איזה דבר שתתן לך כדי לעשות חזקה בה'' וכבר העיד בכתר שם טוב (שם) כי מנהג זה פשט אף בארצות אשכנז וכן נהגו בתימן כמבוא בספר שו''ע המקוצר (אבן העזר ב עמ' קל ד''ה ברם) שבתימן שהיו יושבים ע''ג מחצלת הניח ברכו על ברכה ע''ש (ומדברי הגר''ז סופר סמך לכך שאי''צ דוקא הנחת הרגל) וע''ע בספר מנהגי ישראל (ח''ח עמ' טו-טז) שכן נהגו בעוד מתפוצות ישראל ואם כי ממה שכתב בשו''ת לבושי מרדכי (בסי' רכא) ובשו''ת חמדת שאול (שם) נראה שלא נהגו כן במקומם וע''ע בסמוך מ''מ מדברי כל הקדושים אשר בארץ חזינן שענין זה פשט בימי קדם ברוב ככל קהילות ישראל כל עדה בדרכה והכל הולך אל מקום אחד להורות ולקיים סגולת הרב חסד לאברהם הנ''ל| זמן ואופן קיום הסגולה |
ה. והנה בענין זמן ואופן קיום סגולה זו לא פורש כל צורכנו במדב'ר כי הרב חסד לאברהם סתם דבריו בזה וכתב ''שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות'' ומשמע שזמן קיום הסגולה בזה הוא בזמן ברכת שבע הברכות שתחת החופה ומשום כך נהגו להעמיד הכלה לצד ימין החתן בעת ההיא כמו שכתב שם אך לא נתברר אם הנחת הרגל צריכה להיות כל משך השבע ברכות או לרגע קטוראיתי בספר משא המלך (אברג'ל אהע''ז עמ' י) שכתב ללמוד מסתימות דברי החסד לאברהם שצריך שיניח רגלו על רגלה כל משך זמן החופה וכך משמע ממ''ש בספר יהודי כורדיסטן (הו''ד בספר מנהגי ישראל ח''ח עמ' טו) ''וכדי שהחתן ישלוט על הכלה הוא שם את רגל ימינו על רגל שמאלה של הכלה העומדת על ידו וכך היה עומד בעת השבע ברכות'' אולם האמת תורה דרכה שאין הדברים מוכרחים
ושוב בינותי בס''ד ואמרתי כי מההיא עבודא דמייתי הרב שבט מוסר (בדרשותיו שם) יש להוכיח שדי בהנחת הרגל לרגע קט ותו לא וזו לשונו שם ''ומעשה היה בכלה אחת שהזהירה אביה לשים רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית בשעת השבע ברכות והיא דחקה ברגלה השמאלית על רגל החתן הימנית כדי שתשלוט היא עליו והחתן יודע סוד זה ומרוב אהבתו את הכלה לא שם רגלו על רגלה וכשראה רוב זדונה ומיעוט בושת פניה שדחקה ברגלה על רגלו הכה אותה על לחיה ונעשה קטטה גדולה ולא השלימו לברך השבע ברכות והיתה קטטה ממש גדולה עד שכמעט הגיעו לגירושין עד שנכנסו אנשים רבים רודפי צדק ושלום וטרחו והשתדלו בכל מאמצי כוחם עד שעשו שלום בינייהם וכשחזרו לברך השבע ברכות שם החתן רגלו הימנית בלא דוחק על רגלה השמאלית כדי שישלוט הוא עליה וכשספרה הדברים לאביה לימדה והזהירה שבעת זיווג ראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיטון של מים וע''י זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה והוא דבר מסוגל מאוד שע''י הקיטון נתבטלה סגולת השמת רגל החתן על רגל הכלה עכ''ל וההיא עובדא מייתי לה נמי הרב חסד לאברהם שם בקיצור ומדבריו שמעינן כי זמן הנחת הרגל הינו לרגע קט בעת ברכת השבע ברכות וכ''כ הגר''מ גרוס מדנפשיה בספרו אגרא דחדוותא (עמ' סז אות כז) שדי שיעשה כן ברגע אחד ולא ירגישו בזה אחרים ע''כ וע''ע בנר ציון
ועוד מבואר יוצא מההיא עובדא כי האחרון שישים רגלו הוא שישלוט ולו תועיל הסגולה ומש''ה אף שהניחה הכלה רגלה על רגל החתן מאחר והחתן חזר ונתן רגלו עליה הוצרך אביה ללמדה את סגולת הקיטון שבשעת הזיווג וכן מבואר במ''ש מהר''י שרים בספרו ליקוטים מפרדס שם וז''ל ''ומעשה היה שהניח החתן רגלו על רגל הכלה והקימה אותה והניחה אותה על רגלו ובאמצע השבע ברכות יצא החתן מן החופה ואחר שקלא וטריא עד שחזר ע''כ והרי זה כמבואר ולאפוקי ממנהג אותם כלות זריזות שנהגו להניח רגלם על רגל החתן מיד בתחילת השבע ברכות בכדי שישלטו הם (והובא בספר בית חתנים ח''ב פ''י אות כ וכן מובא בכתר שם טוב, שם) ולהאמור מדוקדק שעיקר הקפידא הינה בהנחת הרגל האחרונה.
גם חזינן מדברי השבט מוסר הנ''ל שאי''צ שידחוק החתן רגלו ע''ג רגל הכלה ודי במה שיניחה עליה בנחת ולאפוקי ממ''ש בספר 'מאמר שני המאורות' (חלק ג פ"ג עמ' קנ סו"ס טז) "מה ששמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגוליי שראוי להחתן תחת החופה שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח עד שתרגיש הדריכה שהוא קצת כמין צער וסילוד וזה מסוגל שתהיה האשה תמיד נכנעת לרצון הבעל שיהיה הוא הדורך והיא תקבל ממנו הסילוד בהתעוררות חיבה, והוא הישר והטוב" עכ"ל ובדברי השבט מוסר התבאר שדי בהנחה בעלמא.
| אם מועילה הנחת הרגל גם בחדר יחוד |
ו. והנה מדברי החסד לאברהם בזה מבואר כי זמן קיום הסגולה הנ''ל הינו בעת ברכת הנישואין בדוקא ומכאן יש לתמוה על מאי דמייתי ריש גלותא דבבל הגרי''ח בדרשותיו שבספרו עוד יוסף חי (פ' בראשית עה''פ לא טוב היות האדם לבדו עמ' לד) דמההוא עובדא דמייתי התם מבואר שנהגו לעשות כן בחדר יחוד אחר השמחה וכן ראיתי בספר עץ החיים לר' סעדיה אלנדף (פ' ריש פ' מקץ) כי יש רגל מברכת בית ויש רגל מחרבת בית וזה הוא שאמרו רבותינו ז''ל כשיכנס האדם לבית חבירו אל יכנס תחילה אלא ברגל ימין והוא סימן טוב לבעל הבית ורגל שמאלית להיפך ועל כן סמכו רז''ל להניח החתן את רגלו הימנית על רגל הכלה השמאלית 'בשעת הייחוד' לסגולה כדי שתהיה הכלה כפופה תחתיו ועוד יש בזה סגולה שיהיה הזיווג טוב ויהיה שלום בינייהם'' וצ''ב מינא להו הא מילתא דמהני הנחת הרגל בשעת היחודובס''ד מצאתי מקור לכך מהמבואר בספר זכירה לר' זכריה סמינר והו''ד בספר סגולת ישראל (מערכת ח אות נז) ''סגולה בשעת החופה ישים החתן רגל ימין שלו על רגל שמאל של הכלה ועי''ז תשמע היא לכל דבריו ואם היא, להיפך ויש אומרים אחר החופה כשישב אצל הכלה יעשה כן'' והוא סמך קדמון לכך שאף בחדר הייחוד או בעת התייחדותם בביתם מועילה נתינת רגל החתן על כלתו
ויתכן לבאר הדעות הנ''ל בהקדם דברי הזהר הקדוש (תזריע דף מד:) וז''ל ''ויברך אותם אלוקים כחזן דמברך לכלה בשבע ברכות מכאן אוליפנא חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא'' ומבואר שהתקשרות האדם עם אישתו נעשית בעת ברכת השבע ברכות ועי' בדברי הרא''ש (הו''ד בטור אהע''ז ס''ס סב) שברכות החופה תחילת קנין הנישואין הם ועי' בשו''ת יבי''א (ח''ה אהע''ז סי' ח אות ה) שמטעם זה אי''צ עדים בשעת היחוד ומאידך ודאי שגמר הנישואין הינם בעת יחוד החתן עם כלתו כמ''ש הרמב''ם (פ''י הלכ' א מהלכ' אישות) וכמבואר בשו''ת יבי''א שם ועפ''ז י''ל דס''ל להחסד לאברהם שזמן קיום סגולה זו הינה בתחילת קנין הנישואין ומש''ה כתב שיעשה כן בזמן השבע ברכות ויש שכתבו דמהני אף בגמר הנישואין היינו בעת עשיית היחוד ועפ''ז יש לבאר גם מש''כ מהר''א ענתבי (שם) שנהגו במקומו לעשות סגולה זו בעת פריסת הטלית על החתן והכלה והוא עפ''ד הראשונים הסוברים כי פריסת הטלית הוא קנין הנישואין וכך תפסו להלכה רבים מחכמי הספרדים (כמ''ש בשו''ת יבי''א שם סי' ז אות א) וכיוצ''ב כתב בשו''ע במקוצר (שם) לתלות זאת במחלוקת רבותינו הראשונים בענין קנין הנישאין[9]
| עוד סגולות לענין זה |
ויש לציין עוד בענין זה למש''כ בספר מהרי''ל [מנהגים נישואין אות ה ובשנויי נוסחאות אות יג] ''ומייד (אחר החתונה) ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית החתונה קודם הכלה להתקיים בו (לומר) שהוא יהיה שריר בביתו וימשול בו על זה ראיתי נוהג מהר''י סגל במגנצא במקום אחר פוק חזי מאי עמא דבר'' ע''כ ומבואר כי כניסת החתן לביתו או לחדר היחוד קודם כלתו מועיל לו שישלוט בביתו וכן שמעתי משמיה דהרבי מברדיצ'וב[10]עוד שמעתי בשם הגר' בניהו שמואלי סגולה נוספת לשלום בית ע''י ממשלת הבעל באישתו היא כי בעת כניסתו לביתו יבקש המינה תחילה שתעשה עבורו איזה שירות כגון מזיגת הכוס או הבאת איזה חפץ ע''כ ובס''ד מצאתי מקור לכך בספר ויבחר משה חרירי (מערכת ח עמ' קיג ד''ה בשעת) שאחר שהביא את דברי החסד לאברהם הנ''ל כתב ''ויש סגולה אחרת שבכניסתם לחופה יניחנה לעשות לו שם שירות ורמז 'לא המדר'ס הוא העיקר אלא המעשה' עכ''ל ועל דרך זה כתב ר' שלום אבוחצירא בספרו כלי כסף לבאר הא דכתיב (בבראשית כד סז) ''ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו'' וכתב שיצחק הביא את רבקה תחילה לאהל שרה אמו לבשל ולאפות ולתקן צורכי סעודה כשרה אמו ואח''כ ''ויקח את רבקה'' לענין זיווג דהיה זיווג ראשון ועי''ז ויאהבה מפני שהיתה כפופה לפניו והיתה נשמעת לדבריו לכל אשר יאמר כי הוא זה היא היתה עושה וכנ''ל ואז אחר זה וינחם יצחק ע''י אמו ע''י מעשיה של רבקה שהיו כמעשיה של שרה אמו שהיתה עושה רצון אברהם אע''ה ועי''ז היה תמיד שלום בבית כמו כן רבקה כנ''ל עכ''ד וע''ע בספר מזכרת פאקש (שם והו''ד לעיל)
והן עתה ראיתי בספר כלי כסף עה''ת לר' שלום אבוחצירא (בפ' חיי שרה עה''פ ויביאה יצחק) שאחר שהביא דברי החסד לאברהם הנ''ל וסיים בזה''ל ''למדנו מדבריו ז''ל דאע''ג שהחתן שם רגלו הימנית על רגל הכלה בשעת השבע ברכות עכ''ז צריך להיזהר בשעת זיווג ראשון שלא יתן לה שום דבר שתשאל ממנו אלא אדרבה הוא ישאל ממנה שתתן לו איזה דבר כדי שיוסיף סגולה על סגולה'' ומדבריו מבואר שסגולת הקיטון מועלת גם לאיש וכן מבואר בספר נורא תהילות על התהלים (פל''ז פס' יז) ע''ש
| סוף דבר|
סגולה טובה וראויה היא שבשעת שבע ברכות החופה[11] או בעת יחוד החתן עם כלתו יניח רגל ימינו על רגל הכלה השמאלית להורות בזה הכנעת הדינים ובזה יתנהג הבית על פי הבעל במידת הרחמים ותהיה השכינה שרויה בו וענין זה פשט מנהגו ברוב תפוצות ישראל וכן המליצו עליו רבים מגדולי המחברים ויש לאישה להימנע בשעת זיווג ראשון מלבקש איזה דבר מבעלה שאז יתנהג הבית על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן, כמו כן נכון שבעת התייחדותם יכנס החתן תחילה ואחר כך כלתו וטוב שיבקש המינה מיד שתעשה עבורו איזה דבר מה שבזה תהיה ברכת ה' בביתם וידורו באהבה ואחוה והשקט ובטח ע''כ בס''ד.
[1] ולולא דמסתפינא אמינא שיש ליתן טעם בדבר ע''פ מש''כ הזהר הקדוש (פ' ויחי דף רלג:) ''תא חזי דנשין לא מתברכין אלא מגוברין כד אתברכן אינון בקדמיתא ומהאי ברכתא מתברכן וכו' ע''ש ומבואר מדבריו כי ברכת האישה אינה באה לה אלא ע''י בעלה שנוטל ברכת עצמו וברכתה וכן מצאתי כיוצ''ב בס''ד בזהר (בראשית דף לז: מהד' פ' הסולם חלופי גירסאות אות ו) ''א''ר שמעון ברכה ומזונא בדוכרא איהו ולא בנוקבא'' ע''ש ואיתא בתקוני הזהר (סוף תיקון נה) שמשום היות הנקבה מקבלת אין לה רשות לעשות דבר ללא בעלה ע''ש ומבואר שהברכה והמזונות שיש בבית הינם מחמת הבעל ובהשפעתו ועפ''ז יובן מש''כ החסד לאברהם כי בהיות האיש מושל באשתו מקבלת היא ממנו את ברכתו אך באופן שהיא שולטת עליו אינו יכול להשפיע את ברכת ה' ומשום כך כתב החסד לאברהם שבכה''ג לא יחסר חולי ועניות באותו הבית וע''ע במ''ש בזה המהר''ל בחדושיו לנדה (דף לא: ד''ה בא).
[2] וכאן המקום לציין כי מדקדוק לשון הרמב''ם מבואר כי צוו זאת חכמים על האישה לנהוג כך עם בעלה אך אין בזה צווי לבעל להכניע אישתו ולרדותה ואדרבה על הבעל צוו ''שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז'' כמ''ש שם הרמב''ם בהלכה קודם ויזכור האדם ויתן אל לבו ראש דברי הרב חסד לאברהם (שם) כי כל מידותיו של הקב''ה מידה כנגד מידה הם וכשם שיתנהג האדם עם אישתו הקב''ה מתנהג עמו ובאמת שיש להאריך ולהרחיב עוד בזה וכמה ספרים ודיוטות נכתבו להעמיד את השקפת התורה בענין הנ''ל זה אומר בכה וזה אומר בכה ואכמ''ל
[3] וצא נא וראה מש''כ בספר ליקוטים מפרדס (שם) אשר דבריו לפידים יהלכון וז''ל ''זאת תורת העולה זאת האישה הנקראת זאת צריך לנהוג כדין תורה שאמרה והוא ימשול בה אבל אם היא עולה על האיש אז על מוקדה על המזבח כל הלילה כל זמן שדומה לילה כאילו על מוקדה נשרף או פירוש ראויה להישרף על מוקדה לפי שאינה מנחת לבעלה לעבוד את ה' שתמיד מחשבתו בה כדי לרצותה או כדי להינצל ממנה ושנייהם לא יעלו בידו'' ומן הראוי להביא את דבריו של הרועה הנאמ'ן בספרו אסף המזכיר (עמ' קנב) ''זכר בגמטירא ברכה נקבה בגמטריא נזק לכן רצוי שהזכר ישלוט בבית ולא הנקבה כי אחריתה אסון וחורבן רח''ל ואמרתי רמז במה שקבעו חז''ל בברכות השחר לברך שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אישה שבאו לרמוז בזה שהגוי הוא עבד של האישה ולא כאלה חלק יעקב'' ע''ש וע''ע באורחות יושר (פ''ח)
[4] ומבואר שגזירת והוא ימשול בך באה לה מאחר וחטאה ראשונה ויש לפרש בזה שהוא מידה כנגד מידה שנודע כי הקדמת האדם להיותו ראשון הינה דרך שררה ומנהיגות ומאחר והיתה ראשנה לחטא תיקונה הוא שתהיה בשררת בעלה כל ימיה ויש לציין שכך מוכח גם מדברי תלמוד דידן דבעי (במסכת ברכות סא.) ''ולמ''ד פרצוף הי מנייהו סגי ברישא אמר רנב''י מסתברא דגברא אזיל ברישא דכתיב לא יהלך אדם אחרוי אישה בדרך וכו' ע''כ ומדלא פשיטא להו דגברא אזיל ברישא לרוב חשיבותו ש''מ דמעיקרא היו שנייהם שווים במעלתם וכעין זה מצינו לרבותינו הראשונים מהם הרמב''ן ור' בחיי (בראשית ג טז) שכתבו שגזרת והוא ימשול בך באה לה מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו עכ''ד וכעין זה כתב האור החיים (שם) שהוא מידה כנגד מידה כי היא חשבה להסיר מעליה כח המושל הגדול שתהיה כאלהים וגו' על כן הוסיף לה מושל להכניעה ע''כ וע''ע במש''כ מהר''י לוריא בספרו משיבת נפש (עה''ת בראשית שם) דברים ערבים מתוקים מדבש ונופת צופים השייכים במעט לעניננו ואכמ''ל
[5] ועפ''ז אמרתי להמתיק מה שכתב הגרי''ח מבבל בדרשותיו שבספר עוד יוסף חי (פ' בראשית עה''פ ויקרא אדם) בשם הרמ''ע מפאנו כי כשהאיש והאישה שווים במעלתם אי אפשר שיולידו וזה רמז מה שאמרו חז''ל אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואברהם ושרה היו שווים במעלתם ולא היו מולידים וה' פקד את שרה פקד לשון חסרון שחיסר ממעלתה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר שתלד מעין דוגמה ללבנה שנתמעטה ואז הרבה צבאותיה ככוכבי אור עכ''ל ע''ש והנה מדברי הבכור שור (בראשית שם) מבואר כי הצורך להוליד בא משום חטא עץ הדעת וגזירת המיתה עליו כך שיש לומר שכאשר האישה מתנהגת כפי שנגזר עליה אחר חטאה ומקיימת והוא ימשול בך אזי מתקיים בה הך קרא דבעצב תלדי בנים אולם אם שווה במעלתה לבעלה כפי שהיה קודם החטא הרי שאינה ראויה להוליד כפי שהיה אז
[6] וע''פ דבריו יש לבאר תשובת הגרח''ק (הו''ד בספר סגולת רבותינו עמ' 238) במענה לשאלה האם נכון לנהוג בסגולה הנ''ל ותשובתו היתה 'אולי' ע''כ ודו''ק
[7] ר''ל כי האות י' יתרה בתיבת 'איש' ואינה נמצאת בתיבת 'אשה'
[8] ר''ל כי האות ה' יתרה בתיבת 'אשה' ואינה נמצאת בתיבת 'איש'
[9] אלא שמצינו בדבר עוד מנהגים שונים מהם מה שכתב בכתר שם טוב (שם) שנהגו בזה אחר השבע ברכות וכן באפיקי מים (חופה וקידושין אות יז) ובספרו בית חתנים (ח''ב פ''י אות כ) כתב כי באופן שהכלה נדה שאז אין לנהוג בסגולה זו (כמבוא בשו''ת חמדת שאול שם ולבוש מרדכי שם ועוד) שיעשנה בליל טבילתה ומדבריו חזינן שסגולת דריכת הרגל זמנה עד זמן זיווג ראשון וצ''ע מנא ליה הא
[10] וכיוצ''ב כתב בשער המפקד (הלכ' קידושין נהר פקוד סוף אות יב) ליתן טעם במה שנהגו להולך הכלה בידה לבית החתן וז''ל ''להורות שהחתן אוחז בידה ומכניסה תחת רשותו שתהיה נשמעת אליו מהיום הזה והלאה ע''ד שאמר הכתוב שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך כי הוא אדוניך והשתחוית לו כי זה הוא עמוד שלום הבית כאשר האישה תיהיה נשמעת לדברי אישה ובזה יעלה זיוגם יפה ומשובח והוא לסימן טוב ויפה והכל רמוז מן התורה ודו''ק'' עכ''ל
[11] ויש לציין למ''ש הגר''מ גרוס בספרו אגרא דחדוותא [עמ' סז אות כז] שלא יעשה זאת בזמן אמירת הברכות שנצרך שיהיו מרוכזים לשמיעת הברכות ולענות עליהם אמן ע''כ והנכון שיעשה כן בצנעה בין הברכות
נערך לאחרונה:
