על זה אנחנו מצטערים ועל זה מה שכתבנו לעיל שזו בעיה בהרבה מקומות בארץ. אז קודם כל אם אין באמת שום אפשרות, לכאורה לא יברכו כי ברכות לא מעכבות. אבל ישנן מקוואות שכן יש בור אחד שמתאים לדעת מרן וכל אחד יבדוק במקווה הספציפי שטובלת בו.
לברך על טבילה בתוך חדר הטבילה היתכן ?
- Thread starter מתלמידי מרן הראש"ל
- תאריך התחלה
ממרן עד מרן
Well-known member
אעלה את האחרונים שכתבו להדיא שאין בעיה האידנא במקוואות מצד נפיש זוהמא והבלא, הן מצד- שכל מה שנאמר זה רק בית המרחץ ולא על מקווה, והן שזה נאמר על זמנם שהמיים היו מלוכלכים אך האידנא שהם נקיים אין נפיש זוהמא והבלא אף בחמין, והן מצד שכל מה שנאמר הוא רק שאם רוחצת במים שטובלת אך אם זה מים שמיועדים רק לטבילה לא אומרים בזה נפיש הבלא וזוהמא.
עוד סברא שהזכירו באחרונים – שכיון המקוואות של היום יש בהם מדרגות א"כ הוי כחדר בפ"ע ולא אומרים שהוי בבית המרחץ.
ועתה אעלה את דברי האחרונים בזה
א. שו"ת שערי צדק יו"ד ס' קמ"ט (לרב מנחם מנדל פאנט) מלפני 150 שנה.– רק בזמנם שהמקוואות היו ממי גשמים , אך האידנא שהמקוואות מיים חיים ואין בהם סרחון.
והיינו- דלמד בפשיטות דתלוי אם אם המיים עצמם נקיים או מזוהמים, ורק במיים מזוהמים ומלוכלכים אז אמרינן שהמים חמים נפיש זוהמא
אך אי זה מים נקיים אף שהם חמים אין בהם נפיש זוהמא והבלא.
ב. תשורת ש"י תניינא סי' צה (לרבי שלמה יהודה טאבאק) מלפני 100 שנה – על פי הפרי מגדים דיש הבדל בין מקוה למרחץ, וכל מה שאסרו מים חמים הוא של מרחץ, אך בקוואות אף שהם חמים לא אמרינן בהו נפיש זוהמא והבלא.
עוד טעם הביא שם – דכל האיסור הוא רק במקום שחופפת ראשה וגופה במים האלו, אך אי זה רק מקווה טבילה בלי רחיצה אין בזה בעייה של נפיש זוהמא והבלא
והאידנא- כל המקוואות לא רוחצים באותם מיים שטובלים, אלא זה מיים מיוחדים אך ורק לטבילה ולא לרחיצה, ואין בזה נפשי הבלא וזוהמא.
ג. וכן מוכח מ- ראש משביר או"ח סי' ג (לר' יוסף מודיליאנו) מלפני 200 שנה - דשם מדבר על מקוה של גברים האם מותרים בד"ת , ומביא שם חילוק בין אם זה בתוך המרחץ דאז אסור בגלל דנפיש זוהמא והבלא, אך אי זה בחדר בפ"ע אין בעייה של נפישה בלא וזוהמא, ובפשטות איירי במקוה חם דהא מדבר שם על מקווה של גברים שהוא בבית המרחץ , דמקווה כזה ודאי הוא חם [דאילו היה מדבר על מקוה נשים שמא זה מים קרים כהשו"ע שאסר מים חמים, אך בגברים מאן דכר שמיה דוודאי הוא מים חמים].
ד. ציץ אליעזר ח"ו סי' כה – ע"פ הפמ"ג דכל מה שאסרו הוא בבית המרחץ, אך במקוואות רגילים כהאידנא לא אסרו , ועוד מביא סברא של בעל שמן למאור שהמקוואות של היום כיון שיש בהם מדרגות הוו חדר בפ"ע ואין בהם חשש של נפיש זוהמא והבלא.
נערך לאחרונה:
ממרן עד מרן
Well-known member
עוד המשך מהנ"ל
ה. שבט הלוי [לרב וואזנר זצ"ל] – דהאידנא במקוואות שלנו שהם נקיים לא אומרים בהם נפיש הבלא וזוהמא.
ו. חוט שני [לרב ניסים קרליץ זצ"ל] – ג"כ מסברת דהאידנא המקוואות לא מקרי בית מרחץ.
ז. החיד"א במחזיק ברכה סי' פד – דכיוון שחששו שהנשים ידברו ויפסיקו בין הטבילה לברכה [וכן בין הברכה לטבילה] , לכן התירו להם לברך בבית הטבילה אע"פ שהוא חם.
וכן יש להוסיף סניף היתר שהביא בספר אבני שהם [לר' משה פנירי] – דהאידנא המקוואות שמחליפים בהם את המיים תדיר אין בהם נפיש זוהמא והבלא.
![טבילה- אבני שהם [פנירי].JPG](https://forum.moreshet-maran.com/data/attachments/40/40851-ca460ab249bddbaf8b0fcb04fb189ab4.jpg?hash=fiYfvVDaiz "טבילה- אבני שהם [פנירי].JPG")
עוד יש להוסיף את מה שכתב באור לציון [ח"א סי' א] עוד סברא האידנא
ה. שבט הלוי [לרב וואזנר זצ"ל] – דהאידנא במקוואות שלנו שהם נקיים לא אומרים בהם נפיש הבלא וזוהמא.
ו. חוט שני [לרב ניסים קרליץ זצ"ל] – ג"כ מסברת דהאידנא המקוואות לא מקרי בית מרחץ.
עוד טעם שהובא בחיד"א
ז. החיד"א במחזיק ברכה סי' פד – דכיוון שחששו שהנשים ידברו ויפסיקו בין הטבילה לברכה [וכן בין הברכה לטבילה] , לכן התירו להם לברך בבית הטבילה אע"פ שהוא חם.
וכן יש להוסיף סניף היתר שהביא בספר אבני שהם [לר' משה פנירי] – דהאידנא המקוואות שמחליפים בהם את המיים תדיר אין בהם נפיש זוהמא והבלא.
עוד יש להוסיף את מה שכתב באור לציון [ח"א סי' א] עוד סברא האידנא
נערך לאחרונה:
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
יפה מאד,
רק אוסיף שמדברי הרב בטה"ב מוכח שלא סובר כל אותם סברות. ואביא מ"ש בזה בספר מנחה טהורה ח"א סי' ר:
ברכה על הטבילה במקוואות החמים – בירור גדר נפיש הבלא
הנה בדין זה האריך הרחיב למעניתו ביבי"א (ח"ב, יו"ד סי' יד) ובטה"ב (ח"ג, דיני הטבילה עמ' רטז והלאה), ויש בזה ב' נדונים, א. אם מותר לברך ולהתפלל וכיו"ב במקום שעומדים שם ערומים (ואם יש חילוק אם עומדים שם עכשיו ערומים, לבין אם הוא מקום שמיוחד לכך, וגם אם לא עומדים שם בפועל אסור). ב. בדין מקום שיש חום והבל אם מותר להתפלל ולברך שם.ובב' הנדונים הנ"ל נביא בקצרה את עיקרי הדברים העולים מדברי היבי"א והטה"ב (בתוספת מעט), ואח"כ נדון מעצמנו לאור האמור בגדר "הבל", האם ד"ז תלוי לפי המקומות, שבמקומות נקיים מאד יש להתיר. וכן יש לדון אם ד"ז תלוי בסוג החימום, דהיינו שיש סוגי חימום שמוציאים הרבה לכלוך והבל, ויש שהם באופן נקי וללא הבל. או שאין חילוק בזה ועצם מציאות המים חמים היא בעיתית.
דהנה מקור הדין נמצא במסכת שבת (י.) "הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים, יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפלין ואין צריך לומר שאינו חולץ. מקום שבני אדם ערומים ולבושים, יש שם שאלת שלום, ולא מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפלין ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם ערומים, אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפלין ואין צריך לומר שאינו מניחן".
וזה לשון המאירי (שבת י.) "מרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם, אעפ"י שהוכן לכך, מתפלל אדם בו, אבל כל שרחצו בו בני אדם, אע"פ שאין שם אדם עכשיו אסור להתפלל בו. הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים, יש שם ק"ש ותפלה, וכל שכן שאלת שלום, ומניחין בו תפלין וכ"ש שאין צריך לחלוץ. נכנס למקום שבני אדם עומדים בו מקצתם ערומים ומקצתם לבושים, הואיל ואין שם עכשיו אדם ערום הרי אין המקום מוחלט כמקום מכוער, ויש שם שאלת שלום, אבל לא ק"ש ותפלה, ואינו חולץ תפלין, ולכתחילה אינו מניחן. מקום שבני אדם עומדים שם ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צ"ל ק"ש ותפלה, וחולץ תפליו ואין צ"ל שאינו מניח, ושאלת שלום זה אף בלא הזכרת השם אסור וכו', ומכאן למדו קצת חכמים שאין לברך ברכת הטבילה לנדות במקום שעומדות שם ערומות, אעפ"י שאינה ערומה עכשיו בשעת הברכה, וי"א שלא נאמר אלא במרחץ חם, שיש שם זוהמא, וכן כתבוה במסכת ברכות".
וביתר ביאור כתב במסכת ברכות (כו.) "במסכת שבת התבאר שמרחץ חדש שעדיין לא רחץ בן אדם מותר להתפלל בתוכו, אבל מרחץ ישן אע"פ שאין בו אדם עכשיו אסור. ומקום שבני אדם עומדים בו לבושים קורא בו ומתפלל ומניח התפלין, ומקום שמקצת בני אדם עומדים בו ערומים ומקצתם לבושים אינו קורא ולא מתפלל, ולא מניח בו תפלין מתחלה אבל אם הניחן כבר אין צריך לחלצן, ויש שם שאלת שלום. מקום שכולם עומדים ערומים שם חולץ תפליו ושאלת שלום אסורה בו, אבל שלא בהזכרת השם ושלא בהזכרת מלת שלום מותר, דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה, וכן כתבו הגאונים".
ומבואר שנחלקו רבותינו הראשונים האם הסוגיא בשבת אירי מפני הזוהמא, או מפני שהוא מקום שעומדים שם ערומים, שיש חכמים שסברו שהאיסור הוא אינו מפני המים, אלא אפילו במים צוננים יש חילוק, שבמקום שעומדים שם ערומים ממש, אסור לקרוא שם אפילו אין שם בנ"א כלל, כי המקום מכוער, ומקום שעומדים בו מקצת ערומים ומקצת לבושים, בזה באופן שבנ"א אינם שם יש להתיר מקצת דברים.
אולם דעת הגאונים והמאירי שעיקר הסוגיא בברכות איירי מפני הזוהמא (שהרי איירי בבית המרחץ שרוחצים שם בחמין) ובזה יש לחלק כנ"ל, אך במקוואות צוננים מותר לקרוא ק"ש ולהתפלל אף במקומות שעומדים שם ערומים ממש, ובלבד שעתה שקורא לא יהיה שם ערוה. וכן דעת רבנו מנוח (פ"ג מהל' קריאת שמע), והרשב"א בתשובה (ח"ז סי' תיח), וספר המאורות (ברכות כו.), אהל מועד (דף נד ע"ב).
ועל כן נראה להלכה ולמעשה לעניין ברכת הטבילה שבמקום שהמים צוננים אין איסור לדעת רו"כ הראשונים, אך במקום שהמים חמים בזה יש לאסור מפני הזוהמא. (אף שיש אחרונים שהחמירו אף במים צוננים מפני שנמצאים באותו חדר ערומים, ולכן החמירו גם גם בבית האמצעי של מרחץ אפילו אין שם בנ"א ערומים, וראה במשנ"ב סי' פד סק"ג, ומ"ש ע"ד הב"ח בטה"ב עמ' רכה).
והן אמת שהפמ"ג (סי' מה א"א סק"ב, סי' פד משבה"ז סק"ב) דן לומר שבמקוה ששופכים לתוכו מים חמים, לא נפיש הבלא כ"כ, ודמי למים צוננים שכתב רבנו מנוח, ורק במקוה שנמצא בתוך המרחץ בזה נראה להחמיר, ע"ש.
אך מדברי המאירי ושאר הראשונים הנ"ל נראה שגם במקווה ששופכים לתוכו מים חמים יש להחמיר, שהרי הם להדיא דיברו על מקוה, והתירו רק במקוואות צוננים, ובחמין החמירו, ולא כתבו להתיר באופן ששופכים מים חמים, ועל כרחך שאוסרים גם בזה שאף אי נימא דליכא הבלא מ"מ חכמים לא נתנו דבריהם לשעורים. וכ"ש במקוואות שמחממים את המים שלהם, עד שיוצא מהם הבל וזיעה, והבית ימלא עשן, שבזה הוה כמרחץ ממש, שודאי אסור לברך שם אפילו ברכת הטבילה. ובזה נראה שאף הפמ"ג יודה להחמיר.
עוד מצאנו חילוק מבואר יוצא מדברי הגאון מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"ב (יו"ד סי' צה) שרק אם חופפות במקום של הטבילה, בזה יש להחמיר, אבל אבל אם חופפות במקום אחר, ורק טובלות במקווה בזה אין חשש להבל וזוהמא, ע"ש. וכ"כ הרב תשורות שי (ח"ב סי' צו). והסתמך על סברא זו לדינא במשמרת טהרה (קארפ, ח"ב פי"ז הט"ו), וראה גם בשעורי שבט הלוי (סי' ר סק"ח) שמבואר מדבריו בפשיטות שסובר כן (אלא שהוא מיקל אף יותר מזה כמבואר להלן).
אמנם מדברי רבותינו הראשונים שלא חילקו בזה ואסרו בכל אופן לברך במקוה חם, משמע דלא ס"ל הכי, שהרי ברור שבזמנם מקום חפיפה לחוד ומקום טבילה לחוד, ולא היו חופפים במקום שטובלים ואעפ"כ החמירו הראשונים שאין לברך במקווה חם. וכבר העיר הגרמ"מ קארפ שליט"א במשמרת טהרה שמלשונות הראשונים מוכח דלא כסברת הגאון מצאנז.
גם בטה"ב העיר שמדברי גדולי האחרונים החת"ס מרן החיד"א ועוד, מבואר דלא שמיעא להו היינו לא סבירא להו, כי האי חילוקא דהגאון מצאנז, אלא בכל גווני איכא איסורא.
ומן האמור יש להשיב ג"כ אחה"מ עמ"ש באור לציון ח"א (או"ח סי' א, ד"ה ובזה מיושב) שאחר שייסד שם שטעם האיסור לדבר דברי קדושה בבית הכסא והמרחץ הוא משום מותרות הגוף, ולא משום הזוהמא והסרחון שיש שם, ולכן בחדר של השרותים והאמבטיא (שלא כנגדם) אין איסור, הוסיף שלפי"ז מובן מה שנהגו הנשים לברך על הטבילה בתוך המקוה, דכיון שאינו עשוי לקבל מותרי האדם, אין שורה שם רוח רעה, ע"ש.
שהנה מדברי הראשונים והפוסקים הנ"ל מבואר שאין לברך במקום הטבילה, ואע"פ שהיו חופפות ורוחצות היטב קודם בואם לטבילה, והמקוה מיוחד רק לטבילה ולא להוציא מותרות הגוף, ובכ"ז מיפשט פשיטא להם שאין לברך במקום הטבילה, והיינו טעמא שאף שהמקוה אינו "עשוי" לקבל מותרות הגוף, מ"מ במציאות שבמקוה יש זוהמא מחמת מותרות הגוף של הטובלים שם, שכן הוא דרכם של מים חמים להוציא מהגוף את מותרותיו, ירצו או לא ירצו, ולכן אין הדבר תלוי למה המקוה "עשוי", אלא האם "בפועל" יש בו זוהמא, ורבותינו הראשונים והאחרונים סבירא ליה שבכל טבילה (או במהלך כמה טבילות) יצטבר זוהמא. (ובעיקר חידושו של הרב אור לציון ראה בשו"ת יביע אומר ח"ט סי' קח או' יג שהעיר שהפריז על המדה בזה, שבודאי כל החדר של בית הכסא שיש בו אסלא, נדון כבית הכסא. ורק בשעה"ד שא"א ליטול במקום אחר, בזה יש להקל)
ויש לדון האם האיסור לברך במקום שהמים חמים משום 'הבל' הוא בתורת ודאי, והיינו דפסיק רישא שבמקום שיש מים חמים יהיה זוהמא של מותרות הגוף של הטובלים שם, או שהוא בתורת ספק שפעמים שהמים החמים יסירו את מותרות הגוף ויהיה זוהמא, אבל אי"ז איסור ודאיי, והנפק"מ במקום שנראה לעין כל שהוא נקי מאד ולא ניכר זוהמא כלל, שאם הוא מתורת ודאי שהמים חמים דרכם להוציא מותרות הגוף א"כ המקום נקרא עם זוהמא ויש לאסור לקרוא שם, אך אי נימא שאי"ז בהכרח שיהיה זוהמא אז ייתכן שי"ל שהכל לפי העניין.
ובטה"ב (עמ' רכח) הביא משו"ת צפיחת בדבש (סס"י יד) כתב שהחכם עיניו בראשו לראות היטב קודם שיברך שם, ואם יש זוהמא שב ואל תעשה עדיף, משום דאיכא ספקא דאורייתא, ואית לן למיזל לחומרא, וטפי עדיף על ידי הרהור, ע"כ. וכתב ע"ד בטה"ב: "ועמו הסליחה, שזהו נגד דעת הראשונים שכל שהמקוה יש בו מים חמים מסתמא איכא הבלא וזוהמא, ואסור לברך שם, ואפילו ע"י הרהור אסור".
ומבואר שדעת הרב צפיחת בדבש שאין הכרח שבכל מים חמים יהיה הבל, אלא שייתכן שיהיה הבל, ולכן הכל לפי העניין. אך דעת הרב טה"ב שמלשונות הראשונים מבואר שעצם המים חמים גורמים בהכרח שיהיה הבל וזוהמא, ולכן בכל עניין אסור.
ובאמת שכדברי הרב טה"ב כך מוכח מלשונות המאירי, שבשבת (י.) כתב: "שלא נאמר אלא במרחץ חם שיש שם זוהמא". ובברכות (כו.) כתב: "דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו". ומשמע שהוא בודאי שבמים חמים יהיה זוהמא, ולא חילק וכתב שהכל לפי העניין, וזה אע"פ שמדובר במקוואות של נשים שקודם הטבילה היו מעיינות וחופפות יפה, והיו נכנסות בהכרח למים בצורה נקיה וטובה, ואעפ"כ אסרו הראשונים במקוואות חמים, והיינו טעמא דס"ל שדרכם של מים חמים להוריד בהכרח זוהמא ממותרות הגוף.
והנה עוד חילוק מרכזי כתבו אחרוני זמנינו (ראה במשמרת טהרה ושעורי שבט הלוי ועוד) שיש חילוק בין מקוואות של זמננו למקוואות שהיו בזמן הראשונים, שבימים ההם המקוואות לא היו נקיים ולא היה תחלופה למים ולכן היה מצוי זוהמא, משא"כ במקוואות של זמננו שיש תחלופה תמידית של מים, והם נקיים ומסוננים, בהם לא שייך זוהמא, ומותר לברך במקוואות חמים.
והן אמת שבסברא יש מקום לחילוק זה, אולם הרב טה"ב לא סבירא ליה כן, שכתב וז"ל: "ואל יקח לבך לומר שהמקואות שלנו נקיים מזוהמא, מכיון שמחליפים את המים שבמקוה באופן תמידי, במים אחרים נקיים וזכים, ויש לומר שאף הראשונים האוסרים מודים להקל במקואות שלנו. זה אינו, שהרי כמעט בכל המקואות אין מחליפים את המים שבמקוה אלא פעם אחת בשבוע או פעם אחת בשבועיים, ובכל לילה באות נשים רבות וטובלות בהם, לאחר שחוזרים לחמם אותם בכל יום, ומטבע הדברים שיש הבל וזוהמא במים המתחממים מדי יום ביומו, ואין לנו לסמוך להקל על סברות כרסיות, היפך דברי רבותינו הפוסקים", עכל"ק.
ומזה י"ל עמ"ש בספר שמוש חכמים (סי' ר) שהג"ר ינון יונה סיפר שטען לפני מרן זצ"ל שייתכן שבמקואות שלנו שהם מאד נקיים יש להקל לברך על הטבילה במקום של הטבילה, והיה ניכר שמרן זצ"ל התרשם מהטענה, ע"ש. שלהאמור הרי שבספריו יבי"א וטה"ב הביא מפורש טענה זו ודחה אותה, והיינו שלא קיבל את הדברים.
ונלענ"ד להוכיח כדברי הרב טה"ב ממ"ש בשו"ת שערי צדק (פאנט, נדפס בשנת תרמ"ג, יו"ד סס"י קמט) שהתחבט הרבה למצוא סמך למנהגם שמברכות במקום הטבילה בחמים, וסוף דבר יישב שמקואות שלהם שהם ממעינות מים חיים, והמים הנובעים מתגברים על החום וההבל של המים החמים, ואינם מעלים סרחון וזוהמא כ"כ, והחשש של האחרונים היה רק במקוה של מי גשמים מכונסים, שכך היו המקואות בזמנם כמבואר בחת"ס, ולא כן הני מקואות דידן, ע"כ.
ומבואר מדבריו בפשיטות שאע"פ שהמים מתחלפים ואינם מכונסים וקבועים יש לאסור, שהרי ההיתר מבוסס מפני מפני שהמים הנובעים מתגברים על החום וההבל של המים החמים, ואינם מעלים סרחון וזוהמא כ"כ, ומשמע דבלא טעם זה יש לאסור, אע"פ שהמים מתחלפים ואינם מכונסים וקבועים. וממילא שגם במקואות שלנו שמחליפים את המים יש לאסור, משום שעצם המים החמים גורמים לזוהמא.
ומזה י"ל עמ"ש בספר אבני שהם (סס"י ר) שאחרי שהביא דברי הטה"ב הנ"ל שאין לסמוך על הטענה שהיום המקואות יותר נקיים, העיר שכיום המציאות שמחליפים את המים מידי יום ביומו, וא"כ יש לנשים על מה שיסמוכו לברך שם, ובפרט שאין מחממים המים כ"כ אלא טובלות בפושרין, ע"ש. שהנה למבואר בשו"ת שערי צדק אפילו אם המים מתחלפים תיכך ומיד יש לאסור לברך שם, וכ"ש שלא נתיר על סמך מה שמחליפים את המים בסוף היום, והטעם בזה פשוט שהרי אחרי כל אחד שנכנס למים יש מעט זוהמא ממותרות הגוף בתוך המים, ומאי אהני לן שבסוף היום יחליפו את המים, הרי באותה שעה שאחד טבל במים, הרי המים נקראים מזוהמים ואין לברך שם.
וביחוד שאין המציאות שווה בכ"מ שיש מקומות קטנים (כגון מושבים ומקומות שאין הרבה טבילות) שמחליפים את המים פעם בשבוע או יותר, ולא תמיד במקומות קטנים כאלו יש כלור וכדומה כאשר הוברר לנו.
עוד שמעתי שיש שחילקו בין סוגי החימום, דהיינו שהחימום שהיה בשנים קדמוניות עד השנים האחרונות ממש, היה באופן שהחימום היה מוציא זיעה הבל ולכלוך (ע"י שפיכה של מים חמים לקרים, או שמטילים אבן חמה למים, או ע"י חימום שמוציא עשן כמבואר כ"ז בספרי הפוסקים), אבל בשנים האחרונות ממש אופן חימום המים נעשה בצורה נקיה מאד, שמכניסים גוף חימום לתוך המים ומחמם אותם בצורה שווה, בזה י"ל דליכא זוהמא, ושפיר דמי לברך על יד מקום הטבילה.
אולם מדברי כל הראשונים והאחרונים מוכח שהאיסור הוא משום "המים" חמים, ולא מצד "אופן החימום", והיינו שדרכם וטבעם של מים חמים להסיר מותרות הגוף משא"כ מים צוננים כמבואר בגמרא נדה (סו:) וברש"י שם, וזה הזוהמא המדוברת בפוסקים. ועל כן גם אם אופן החימום נקי, מ"מ עיקר הזוהמא המדוברת בפוסקים היא מצד מותרות הגוף שגרמו לכך המים חמים.
נושאים דומים בפורום
