אכן מה שכתבתי מופיע בבפסק המשנה ברורה (סימן קיד ס"ק לח. וחזר על פסק זה שוב בסי' תכב סק"י)
בשם המור וקציעה והמגן גבורים (ולא רעק"א) וז"ל:
ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה"ג] בתוך התפלה,
ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא,
אין צריך לחזור...
מרן זצ"ל כתב בכ"מ שדעה זו יחידה ממש ואין לחוש לה כלל,
וצא וראה, גם בשאר בפוסקי ספרד המחמירים מאד בספק ברכות, כמו מרן הבא"ח וכה"ח,
שמורים הרבה פעמים בספק ברכה להרהרה בלבו, ולא חשו לדעה זו כלל.
נראה שכיון שבילקו"י הנ"ל כתב רק 'יש מקום לומר', משמע שמסתפק קצת בדבר, ומספק הכריע לחומרא שיכוין בבכת ק"ש,
אך לקולא לבטל ת"ת נראה שודאי לא יחמיר, ומשרא שרי.
יש לציין שמלשון מרן בסימן מ"ז ס"ז מוכח שאף אם לא כיון יצא, וכמש"כ המ"ב שם בס"ק יד,
ואף שלכתחילה עדיף לכוין, מ"מ ודאי שבדעבד כשלא כיון יצא י"ח ברכות התורה למרן, ועכ"פ מספק, וסב"ל.
הנה בפסקי תשובות רס"י ש"ל כתב שאין להקל לצרף שני מלוים ליולדת אלא אחד בלבד, אא"כ נוסעים ע"י גוי ובתוך העיר.
האם ידוע לחברים אם מרן זצ"ל, או מרן הרשל"צ דברו בזה (אוצה"ח שלי אינו פעיל עקב נפילה).
יש לו עתה מצות תפילה והרי היא ככל מצוה שפטור ממנה כשעוסק באחרת.
וכזכורני אפילו עוסק בדרבנן פטור ממצוה דאוריתא, וכל שכן כיבוד או"א דאור' שדוחה תפילה דרבנן.
זה רק שמבקש ממנו שיעבור על איסור, אך אם מבקשו לשמשו (באופן שממש צריך לזה עתה, או עכ"פ כשאין כוונתו למונעו מתפילה), נראה דהוי בכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'.