תוצאות חיפוש

אה"נ, לחם פתוח בסופר לעולם לא אקנה ולא אוכל - אחרי שנגעו בו בידיים, רק לחם סגור. אגב זה גם בעיה של רוח רעה אם יש חילונים בשכונה. ירקות ופירות תמיד שוטפים וכן הצלחות, נשטפות היטב כוסות חד פעמי אף אחד לא דוחף את היד ומחזיר לערימה. אבל ספר ומטבע לא נשטפים במים אף פעם, וכמות החיידקים בהם היא אדירה...

כתוב לא להניח מטבע בפה, אז מובן שגם על הלחם לא כי הלחם מגיע בסופו של דבר לפה... לפי הרפואה של ימינו זה ברור שכל מגע עם משטח עם חיידקים ווירוסים מעביר אותם ממקום למקום

לא צריך לראות, בדיוק כמו שבטבעות לא רואים.

כי יש על הספר מילמולי זעה בדיוק כמו מטבע, ואסור להכניס מטבע לפה גם למי שלא מואס - משום סכנה.

זה פלא, כי מילא קערה זה כלי אכילה שעובר שטיפה תדירה ויכול להחשב נקי, אבל ספר? זה ממש כמו מטבע.

האמת שדברי הילקוט יוסף לא מובנים לי, שהרי סתם ספר נוגעים בו המון בידיים במיוחד בכריכה, בדיוק באיזור שמניח על הפת, ודומה למטבע שבגלל מישמוש היד אסור לשים אותו בפה שיש עליו את הזיעה של הידיים שהיא סם המוות, וא"כ פשיטא שאסור לשים מטבע על לחם, וגם ספר מאותה סיבה יהיה אסור להניח על לחם.

יישר כך, רק פלא שמביא את בשמים ראש אחרי שהוכח בדורינו שהוא זיוף ואין לו משקל הלכתי כלל (כך שמעתי מהר' אשר וויס) ואולי הילקוט יוסף הזה נכתב לפני שזה היה ברור ומוכח לגמרי.

האם מותר להניח ספר פתוח על חלה וללמוד, כמו בתמונה המצורפת?

לנוחיות הלומדים מצורף התפארת ישראל

בשביל לעשות רוטב לא צריך חום ולא בישול, קח צ'ולנט או חריימה יבשים, תשפוך בפנים כוס מים, תערבב היטב היטב, ויהיה לך רוטב. רוטב נוצר על ידי ערבוב, כמו ששמים מים בתרכיז, לא צריך בישול בשביל זה.

אם יש לחצן כמו הדק שכל זמן שלוחצים זורם חשמל ואם עוזבים - מפסיק, עדיין לא נחשב כח גברא, שהרי מה שפועל זה המנוע החשמלי, ומה שהאדם מחזיק את ההדק לחוץ לא מניע את הסכין, אלא רק מונע הפסקה של החשמל, מה שמניע את הסכין בפועל זה המנוע והחשמל, האדם רק שומר שפעולת המנוע לא תופרע.

מסכים שהמילה "נשלמו" לא הכי מתאימה, אבל זה מוכרח לפרש שהכוונה "כמעט נשלמו" שהרי האור החיים ממשיך: "וכאומרם ז"ל בפסוק ״וינצלו את מצרים״ - עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים" והרי וינצלו את מצרים נאמר ביציאה ולא בעת של ראה ראיתי. וזה מוכרח ככה, כי אם נגמרו הניצוצות ממש באותו רגע של ראו...

אפשר ליישב: "ראה ראיתי" שאין צורך יותר בגלות ארוכה כי לא נשאר ניצוצות קדושה אלא מעט, היינו שצריך כעת להתחיל את תהליך הגאולה - מכות וכו', ובדיוק כאשר יסתיים התהליך ויצאו יסתיימו הניצוצות לגמרי.

יש הבדל אין השתחויה שמתשחוים לפני עבודה זרה כאשר באים לעובדה, לבין השתחויה של כבוד בעלמא שעושים לפני מלך. ועוד שמשה בא להתרות בפרעה ולהכות את מצרים, ניכר היטב שלא מחשיב כלל את פרעה, אלא מתעלל ומשחק בו כמו שכתוב אשר התעללתי במצרים.

אתה בטח מתכוון שבין מותר לדאורייתא יש מרחק קטן, כי לסקילה צריך עדים והתראה זה לא בא כזה בקלות...

בשביל זה הזכרתי חפיפה, שהלכה היא שצריך מים חמים דווקא, שכידוע המים החמים ממיסים את השומן והלכלוך וכך הרחיצה מועילה יותר וגם נעימה יותר לאדם, ונחשבת לתענוג, עד שבזמני אבל דווקא במים חמים אסור להתקלח אבל בקרים מותר.

מים ראויים לשתיה גם בלי בישול, לעומת זאת מתכת אי אפשר לעבוד איתה ולעצב אותה בלי לחמם אותה תחילה עד שתהיה רכה. ואם מרתיח מים ושם שם תפוח אדמה שלא ראוי למאכל ללא בישול אז עובר על מבשל משום התפו"א ולא משום המים. כך אפשר להסביר בדעת הרמב"ם.

בהלכה ג' כתוב מפורש "המבשל על האור... דבר שאינו צריך בישול כלל פטור". ולגבי מתכת, חייב כיון שמתקן אותה בזה ומכשיר אותה לאיזה עינין של יצירת כלי וכדומה. אבל דבר שלא צריך בישול כלל פטור גם אם בישל באש.

מבואר ברמב"ם כך: ויש להקשות סתירה בין הלכה א' להלכה ג', שעל פי הלכה ג' המבשל מים צריך להיות פטור שהרי מים הוא דבר שאינו צריך בישול כלל, ומדוע כותב הרמב"ם בהלכה א' שחייב אם חימם כדי לרחוץ בהן אבר קטן? אלא מכאן מוכח שתלוי לאיזו מטרה מבשל את המים, אם מבשל כדי להתרחץ - חייב, כי לרחיצה צריך מים...

בסעודת שבת, ראש המשפחה בירך המוציא וחילק לכולם, ובאמצע סעודה הוא צריך שוב לברך המוציא על לחם שהחזיק בידיו כשבירך המוציא, איך יתכן?