מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויצא יצחק לשוח בשדה (כד סג)
בברכות לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, דהיינו בבקעה. ופירש רש"י הטעם, משום שכאשר הוא במקום צניעות לבו נשבר. והקשו התוס' שם, מהא דכתיב הכא ויצא יצחק לשוח בשדה, ואיך התפלל יצחק אבינו בשדה הרי תפילה במקום פרוץ הוי חציפות.
ותירצו התוס' דהתם מיירי בהר המוריה שנקרא שדה כדאמרינן בפסחים פח. וביאר הט"ז שם סק"ב דבאמת היה המקום מוקף מחיצות, ורק נקרא שדה. ובנהר שלום שם ועוד אחרונים פירשו, דכיון דהוי מקום קדוש, א"כ ליבו נכנע מצד דהוי קדושת המקום, ולכן שרי אע"פ שהוא בקעה.
עוד תירצו התוס' דדוקא היכא דאיכא הולכי דרכים אסור להתפלל. והיינו דטעם האיסור הוא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ויבלבלוהו מתפילתו. וכ"כ בספר האשכול בהלכות תפילה, דטעם האיסור הוא כדי שלא יבלבלוהו עוברי דרכים. ולפי"ז תירצו התוס' די"ל דיצחק אבינו התפלל במקום שאין בו עוברי דרכים.
והנה בספר האשכול שם כתב עוד טעם לאיסור, משום דהוי כמראה תפילתו לרבים, וכעי"ז כתב הראבי"ה ברכות סי' צ"ז שהוא מראה לכל שהוא רגיל בתחנונים. ולפי"ז לכאורה יש ליישב עוד, דכיון דהטעם משום דהוי כמו יוהרא שמראה עצמו שרגיל בתחנונים, ויש לפרש כמ"ש המג"א בסי' צ' סק"ו דמראה בעצמו שיכול לכוין ואין מפריעין לו עוברי דרכים לכוונתו, א"כ י"ל דכל זה לאדם שאינו מוחזק שהוא מופלג בחסידות, אבל אדם שהוחזק חכם וחסיד לרבים לא שייך בזה יוהרא, דידוע שבאמת הוא יכול לכוין. וכמו שמצינו לגבי חתן בקריאת שמע, דלרשב"ג בברכות טז. לא כל הרוצה ליטול את השם לקרות אע"פ שהוא פטור יטול, משום דהוי גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין, ומ"מ אם הוחזק לחכם וחסיד מותר, וכמבואר ברש"י שם יז: ד"ה לא כל, וחזינן דיוהרא הוא רק למי שאינו מוחזק לכל בכך. וממילא לא קשה מיצחק אבינו, ורב כהנא דיבר כלפי דורו דבדורות המאוחרים אין מי שניצול מעיון תפילה, ואז הוי יוהרא.
ויצא יצחק לשוח בשדה (כד סג)
בברכות לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, דהיינו בבקעה. ופירש רש"י הטעם, משום שכאשר הוא במקום צניעות לבו נשבר. והקשו התוס' שם, מהא דכתיב הכא ויצא יצחק לשוח בשדה, ואיך התפלל יצחק אבינו בשדה הרי תפילה במקום פרוץ הוי חציפות.
ותירצו התוס' דהתם מיירי בהר המוריה שנקרא שדה כדאמרינן בפסחים פח. וביאר הט"ז שם סק"ב דבאמת היה המקום מוקף מחיצות, ורק נקרא שדה. ובנהר שלום שם ועוד אחרונים פירשו, דכיון דהוי מקום קדוש, א"כ ליבו נכנע מצד דהוי קדושת המקום, ולכן שרי אע"פ שהוא בקעה.
עוד תירצו התוס' דדוקא היכא דאיכא הולכי דרכים אסור להתפלל. והיינו דטעם האיסור הוא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ויבלבלוהו מתפילתו. וכ"כ בספר האשכול בהלכות תפילה, דטעם האיסור הוא כדי שלא יבלבלוהו עוברי דרכים. ולפי"ז תירצו התוס' די"ל דיצחק אבינו התפלל במקום שאין בו עוברי דרכים.
והנה בספר האשכול שם כתב עוד טעם לאיסור, משום דהוי כמראה תפילתו לרבים, וכעי"ז כתב הראבי"ה ברכות סי' צ"ז שהוא מראה לכל שהוא רגיל בתחנונים. ולפי"ז לכאורה יש ליישב עוד, דכיון דהטעם משום דהוי כמו יוהרא שמראה עצמו שרגיל בתחנונים, ויש לפרש כמ"ש המג"א בסי' צ' סק"ו דמראה בעצמו שיכול לכוין ואין מפריעין לו עוברי דרכים לכוונתו, א"כ י"ל דכל זה לאדם שאינו מוחזק שהוא מופלג בחסידות, אבל אדם שהוחזק חכם וחסיד לרבים לא שייך בזה יוהרא, דידוע שבאמת הוא יכול לכוין. וכמו שמצינו לגבי חתן בקריאת שמע, דלרשב"ג בברכות טז. לא כל הרוצה ליטול את השם לקרות אע"פ שהוא פטור יטול, משום דהוי גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין, ומ"מ אם הוחזק לחכם וחסיד מותר, וכמבואר ברש"י שם יז: ד"ה לא כל, וחזינן דיוהרא הוא רק למי שאינו מוחזק לכל בכך. וממילא לא קשה מיצחק אבינו, ורב כהנא דיבר כלפי דורו דבדורות המאוחרים אין מי שניצול מעיון תפילה, ואז הוי יוהרא.
◆ ◆ ◆
בעיקר הלכה זו יש לעיין ממה שמצינו בתענית טו. דבתעניות מתפללים ברחובה של עיר, וכן הוא במגילה כו. דבתעניות ומעמדות מתפללין ברחובה של עיר. ועי' ר"ש ביכורים פ"ג מ"ב שבזמן שהיו עולים להביא הביכורים היו מתפללים ברחובה של עיר. וקשה הרי "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא".
והנה האשכול שם וכן בפסקי ריא"ז בברכות שם כתבו, דבציבור ליכא האיסור של תפילה בבקעה, ולפי"ז ניחא היטב דהכא מיירי בציבור. ובאשכול שם מבואר הטעם דהיינו לשיטתו דהוי משום חשש הפסקת עוברי דרכים או משום דהוי כמראה תפילתו לרבים, וטעמים אלו אינם שייכים היכא שמתפללים בציבור, וכ"נ בריא"ז שם שדעתו היא משום עוברי דרכים עי"ש, וא"כ דבריו הם לשיטתו. אכן לפי שיטת רש"י דהטעם הוא משום דבעינן מקום צניעות שיהיה ליבו נשבר לכאורה אין לחלק בזה, וצ"ע.
עוד יש לומר בישוב הענין שבתעניות ומעמדות היו מתפללים ברחוב, לפי"ד ראבי"ה הנ"ל, דהנה זה לשונו שם "כיון שיכול להתפלל בביתו, הרי הוא כמראה עצמו לכל שהוא רגיל בתחנונים", והנה דקדק בלשונו לומר "כיון שיכול להתפלל בביתו", דכל הענין של יוהרא הוא רק כשיוצא לבקעה בלי שום טעם, אז נראה דכל יציאתו היא רק להראות תפילתו והוי חציפות, אבל אם יש לו סיבה אחרת ליציאתו כגון שאינו יכול להתפלל בבית, אזי אין שום ריעותא בתפילה בשדה. ולפי זה מבואר מה שהולכי דרכים מתפללים בשדה, וכמ"ש המג"א בסי' צ' סק"ו הנ"ל, והיינו דכיון שאין מזומן להם בית, ממילא אין כאן מעיקרא את הטעם הנ"ל דמראה תפילתו, דזה רק ביוצא מביתו להתפלל בשדה, אע"פ שיכול להתפלל בבית. וא"כ בזמן העלאת הביכורים הרי לא היו רשאים להכנס לבתים מפני אהל הטומאה כמבואר בביכורים שם, וא"כ היה להם סיבה להתפלל דוקא בחוץ, וכן בתעניות יוצאים כדי לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו וכו' וכמבואר בתענית טז. ועוד משום דבעינן מקום גדול לכינופיא של כל הציבור, א"כ יש סבה ליציאה ובזה ליכא משום מראה תפילתו, וק"ל.
[ולפי"ז יש לדון במש"כ הפמ"ג מובא במשנ"ב שם סק"י, דאם יש לו או בית שאין בו חלונות או להתפלל בבקעה, עדיף בית שאין בו חלונות אע"פ שלכתחילה בעינן חלונות, מ"מ כיון שבגמ' איתא לגבי בקעה דהוי "חצוף", א"כ חמיר טפי מבית שאין בו חלונות. ולדברי ראבי"ה הנ"ל י"ל דאדרבה כל שיש לו טעם למה מתפלל בבקעה אין בזה מעיקרא משום יוהרא, דכל הקפידא רק כשיכול להתפלל בבית יוצא לחוץ וכנ"ל, וכיון שאין חלונות בבית יש לו טעם למה יוצא לחוץ. אך כ"ז לטעם הראבי"ה, ודברי הפמ"ג הם לפי טעם רש"י שנפסק להלכה בשו"ע שם].
