מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם (טו יג)
כתב הרמב"ם (עבדים פ"ג הי"ד) "כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשלחנו ריקם, והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו". והקשו האחרונים, למה הוצרך הרמב"ם לומר דהוי לאו הניתק לעשה, תיפו"ל דבלא"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ובמשנה למלך כתב דהא דכתב הרמב"ם דהוי ניתק לעשה לא בא ליתן טעם בזה מדוע אינו לוקה, אלא דלא תימא שאם לא העניק לו בשעת היציאה אינו חייב להעניק לו יותר, עי"ש.
ובארצות החיים סי' ח' (ארץ יהודה סק"ב ד"ה ואחר שהצלנו) כתב, דאע"פ שמה שאינו מעניק אין בו מעשה, מ"מ האיסור הוא השילוח בלא ההענקה, והשילוח יש בו מעשה. ולכאורה תמוה וכי שילוח העבד הוא ע"י מעשה, הרי מיד כשהגיע שש יוצא העבד מאליו, וכן ביובל או בשאר יציאות, וכבר עמד בזה בנהור שרגא יבמות צ: ד"ה כולהו [ואפילו לפי מש"כ הרמב"ם עבדים פ"ב הי"ב, דמצוה לומר לעבד "צא" בשעת יציאתו, אין לומר דה חשיב מעשה שילוח, דמ"מ הוי רק דיבור ואין זה מעשה].
ועוד קשה הרי אין חיוב להעניק מיד בשעת השילוח, וכמבואר בתו"כ בהר פרשה ז' ובפי' הראב"ד שם לחד פירושא (מובא במל"מ שם פ"ג הט"ו), דעובר עליו משום ביומו תתן שכרו כשכיר, דצריך ליתן את ההענקה ביום יציאתו, אבל אינו מחוייב ליתן קודם השילוח, א"כ אפילו אם נימא דשייך שילוח בידיים מ"מ אינו עובר בשעת השילוח, עד שלא העניק לו בסוף היום. וגם בסוף היום לכאורה דאינו עובר אלא משום ביומו תתן שכרו, ולא משום לא תשלחנו ריקם, כמו שהמשהה שכר שכיר לאחר יומו אינו עובר משום לא תעשוק אלא רק משום ביומו תתן שכרו.
ואולי יש לחדש, דהנה בב"ק כח. מבואר דעבד עברי שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא, רשאי האדון להכותו כדי שיצא, למ"ד עביד אינש דינא לנפשיה. ולפי הנ"ל יתכן לומר, דאם האדון לא העניק לו, רשאי העבד להשאר בבית האדון עד שיעניקו לו, כמו שמצינו שאומן יכול לעכב את הכלי שעשה בו מלאכה עבור תשלום שכרו, כך אם רוצה העבד שלא לצאת עד שיקבל את ההענקה, ובזה לכפות את הרב לשלם לו, רשאי. וזהו פירושא דקרא דידן ד"לא תשלחנו ריקם", דאם האדון מוציאו בכח בלא ליתן לו הענקה עובר בלאו על השילוח ריקם. ומה שמבואר בתו"כ שיכול לשלם גם אח"כ ורק יש בזה דין ביומו תתן שכרו, היינו אם העבד יצא מרצונו ואינו חפץ להתעכב בבית רבו עד קבלת ההענקה, בזה אין איסור על האדון במה שלא העניק לו קודם יציאתו, דלא הרב שילח אותו ריקם אלא הוא יצא מדעתו, ועל זה נאמר בתו"כ שרק יש בזה דין "ביומו תתן שכרו", אבל אם העבד אינו רוצה לצאת עד שיעניקו לו, אסור לרב לשלחנו ריקם.
וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם (טו יג)
כתב הרמב"ם (עבדים פ"ג הי"ד) "כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשלחנו ריקם, והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו". והקשו האחרונים, למה הוצרך הרמב"ם לומר דהוי לאו הניתק לעשה, תיפו"ל דבלא"ה אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ובמשנה למלך כתב דהא דכתב הרמב"ם דהוי ניתק לעשה לא בא ליתן טעם בזה מדוע אינו לוקה, אלא דלא תימא שאם לא העניק לו בשעת היציאה אינו חייב להעניק לו יותר, עי"ש.
ובארצות החיים סי' ח' (ארץ יהודה סק"ב ד"ה ואחר שהצלנו) כתב, דאע"פ שמה שאינו מעניק אין בו מעשה, מ"מ האיסור הוא השילוח בלא ההענקה, והשילוח יש בו מעשה. ולכאורה תמוה וכי שילוח העבד הוא ע"י מעשה, הרי מיד כשהגיע שש יוצא העבד מאליו, וכן ביובל או בשאר יציאות, וכבר עמד בזה בנהור שרגא יבמות צ: ד"ה כולהו [ואפילו לפי מש"כ הרמב"ם עבדים פ"ב הי"ב, דמצוה לומר לעבד "צא" בשעת יציאתו, אין לומר דה חשיב מעשה שילוח, דמ"מ הוי רק דיבור ואין זה מעשה].
ועוד קשה הרי אין חיוב להעניק מיד בשעת השילוח, וכמבואר בתו"כ בהר פרשה ז' ובפי' הראב"ד שם לחד פירושא (מובא במל"מ שם פ"ג הט"ו), דעובר עליו משום ביומו תתן שכרו כשכיר, דצריך ליתן את ההענקה ביום יציאתו, אבל אינו מחוייב ליתן קודם השילוח, א"כ אפילו אם נימא דשייך שילוח בידיים מ"מ אינו עובר בשעת השילוח, עד שלא העניק לו בסוף היום. וגם בסוף היום לכאורה דאינו עובר אלא משום ביומו תתן שכרו, ולא משום לא תשלחנו ריקם, כמו שהמשהה שכר שכיר לאחר יומו אינו עובר משום לא תעשוק אלא רק משום ביומו תתן שכרו.
ואולי יש לחדש, דהנה בב"ק כח. מבואר דעבד עברי שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא, רשאי האדון להכותו כדי שיצא, למ"ד עביד אינש דינא לנפשיה. ולפי הנ"ל יתכן לומר, דאם האדון לא העניק לו, רשאי העבד להשאר בבית האדון עד שיעניקו לו, כמו שמצינו שאומן יכול לעכב את הכלי שעשה בו מלאכה עבור תשלום שכרו, כך אם רוצה העבד שלא לצאת עד שיקבל את ההענקה, ובזה לכפות את הרב לשלם לו, רשאי. וזהו פירושא דקרא דידן ד"לא תשלחנו ריקם", דאם האדון מוציאו בכח בלא ליתן לו הענקה עובר בלאו על השילוח ריקם. ומה שמבואר בתו"כ שיכול לשלם גם אח"כ ורק יש בזה דין ביומו תתן שכרו, היינו אם העבד יצא מרצונו ואינו חפץ להתעכב בבית רבו עד קבלת ההענקה, בזה אין איסור על האדון במה שלא העניק לו קודם יציאתו, דלא הרב שילח אותו ריקם אלא הוא יצא מדעתו, ועל זה נאמר בתו"כ שרק יש בזה דין "ביומו תתן שכרו", אבל אם העבד אינו רוצה לצאת עד שיעניקו לו, אסור לרב לשלחנו ריקם.
◆ ◆ ◆
והנה הקשו איך משכחת לה כלל שלאו ד"לא תשלחנו ריקם" יהיה ניתק לעשה, הרי לכאורה יכול להעניק לעולם, ואם לבסוף העניק לא עבר בלאו, ורק כשמת מבלי להעניק עבר בלאו זה, א"כ אין שייך לומר דהוי לאו הניתק לעשה, דניתק לעשה היינו שכבר עבר על הלאו ותיקונו הוא לקיים העשה, אבל כאן עדיין לא עבר את הלאו וחיובו הוא עצם החיוב שהיה עליו משעה ראשונה.
ובשם הג"ר ברוך רוזנברג זצ"ל הביאו ליישב, דכמו שבכובש שכר שכיר עבר בלאו מיד כאשר מעכב את התשלומין על דעת שלא לשלם [עי' סמ"ע סי' של"ט סק"א], כך בהענקה אם מעכב על דעת שלא לשלם, מיד עובר בלאו דלא תשלחנו ריקם. ולכאורה נראה דזה תלוי במה שחקר המל"מ (עבדים פ"ג ה"ד) אם חיוב הענקה הוא חוב ממון ונחתינן לנכסיו או מצוה בעלמא על האדון, דאם הוא חוב ממון י"ל דהוי כמו כובש שכר שכיר, אך אם הוא מצוה בעלמא א"כ כל שלבסוף קיים המצוה לא עבר בלאו, וכמו שמי שנכנס לעזרה ברגל אפילו אם היה דעתו שלא להקריב קרבן, כל שלבסוף הקריב לא עבר בלא יראו פני ריקם, ומי שהיה דעתו שלא למול אם מל לבסוף לא עבר בעשה וכרת של מילה לדעת הרמב"ם מילה פ"א ה"א דחיובו רק כאשר מת בלא למול עצמו, דבמצוות אין מעלה ומוריד מה שהיה דעתו שלא לקיים, ורק בממון כשדעתו שלא לשלם יש בזה איסור של גזילה.
ולפי דברינו הנ"ל משכחת לה שהלאו של לא תשלחנו ריקם יהיה ניתק לעשה אם העבד לא רצה להשתלח בלא ההענקה, דאז אין האדון רשאי לשלחו מבלי לתת לו את ההענקה וכמ"ש, ואם שילחו עבר בלאו, ומ"מ הוי ניתק לעשה להעניק לו אח"כ.