לרגל חתונת אחי ה"ה מלאכי הי"ו
וכבר ביארו לנו חכמינו סוף מסכת מכות, שהיו ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין, אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ושמחים בגילוליהם, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה, שהרי אם אין אנו יכולים לשמוח בקדושתו יתברך, ודאי שאין לנו אלא לעובדו בבכי ושברון לב.
ענה להם, אם עוברי רצונו יכולים לשמוח, בודאי עושי רצונו על אחת כמה וכמה שיכולים לשמוח ולעובדו בדרך השמחה דוקא. אלא שכעת צריכים אנו להתעורר מעצמנו, שכיון שלקחו לנו את האתערותא דלעילא, צריכים אנו לאתערותא דלתתא.
והעניין הוא זה, שהדבר היחיד שהוא עיקר השמחה, הוא שמחת חתן וכלה. שהן אמת שהשמחה היא בכל מצוותיו, וגם מצות השמחה בחג היא אפילו בלא בית מקדש. הלא שמחה זו עניינה להמשיך שמחה לשנה זו בלבד, אבל שמחת חתן וכלה הרי היא מושכת שמחה לדורות.
וזה עניין כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחרבות ירושלים. שהשמחה שחסרה בשמחת בית המקדש, הרי היא נמצאת בבנין משכני בתוכם. ועל כך בעיקר אמר להם לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שיגבירו השמחה בבנין קדשיו במקום להיעצב על העבר בלא תוחלת.
אבל הם שבו ואמרו לו, הנה אנו נבנה מחדש, אבל היאך יבנה הבית אם שועלים הילכו בו הלא הם שועלים קטנים מחבלים כרמים תלמידי הסטרא אחרא שלא קרו ולא שנו ולא שמשו תלמידי חכמים, ואין הם מעבירים התורה מסיני אלא מחריבים כרם ה' צב-אות בחוצבם להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים הקדמונים ויפרצו גבולות ראשונים לברוא להם תורה חדשה ושמים חדשים. ואין זה בנין אלא חורבן.
ועל זה השיב להם, כשם שהתקיימה נבואת שועלים הלכו בו, כך תתקיים נבואת עוד ישבו זקנים וזקנות זה קנה חכמה הלומדים מן הזקנים, להמשיך הנהר שאינו פוסק הנובע מהר ה' מדור אל דור בקבלה אמיתית ומסירת התורה כיאה וכראוי. ובזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו. שאין נחמה אמיתית כי אם בזה.
אין נחמה אלא בבנין הבית
וכבר ביארו לנו חכמינו סוף מסכת מכות, שהיו ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין, אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ושמחים בגילוליהם, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה, שהרי אם אין אנו יכולים לשמוח בקדושתו יתברך, ודאי שאין לנו אלא לעובדו בבכי ושברון לב.
ענה להם, אם עוברי רצונו יכולים לשמוח, בודאי עושי רצונו על אחת כמה וכמה שיכולים לשמוח ולעובדו בדרך השמחה דוקא. אלא שכעת צריכים אנו להתעורר מעצמנו, שכיון שלקחו לנו את האתערותא דלעילא, צריכים אנו לאתערותא דלתתא.
והעניין הוא זה, שהדבר היחיד שהוא עיקר השמחה, הוא שמחת חתן וכלה. שהן אמת שהשמחה היא בכל מצוותיו, וגם מצות השמחה בחג היא אפילו בלא בית מקדש. הלא שמחה זו עניינה להמשיך שמחה לשנה זו בלבד, אבל שמחת חתן וכלה הרי היא מושכת שמחה לדורות.
וזה עניין כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחרבות ירושלים. שהשמחה שחסרה בשמחת בית המקדש, הרי היא נמצאת בבנין משכני בתוכם. ועל כך בעיקר אמר להם לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שיגבירו השמחה בבנין קדשיו במקום להיעצב על העבר בלא תוחלת.
אבל הם שבו ואמרו לו, הנה אנו נבנה מחדש, אבל היאך יבנה הבית אם שועלים הילכו בו הלא הם שועלים קטנים מחבלים כרמים תלמידי הסטרא אחרא שלא קרו ולא שנו ולא שמשו תלמידי חכמים, ואין הם מעבירים התורה מסיני אלא מחריבים כרם ה' צב-אות בחוצבם להם בארות נשברים אשר לא יכילו המים הקדמונים ויפרצו גבולות ראשונים לברוא להם תורה חדשה ושמים חדשים. ואין זה בנין אלא חורבן.
ועל זה השיב להם, כשם שהתקיימה נבואת שועלים הלכו בו, כך תתקיים נבואת עוד ישבו זקנים וזקנות זה קנה חכמה הלומדים מן הזקנים, להמשיך הנהר שאינו פוסק הנובע מהר ה' מדור אל דור בקבלה אמיתית ומסירת התורה כיאה וכראוי. ובזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו. שאין נחמה אמיתית כי אם בזה.