מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה (א טז)
במדרש רבה פרשה א' סי' י"ד, למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות, כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו ויפרע מהן. וביפה תואר פירש, דהטעם שסבר פרעה שלא יענש על זה, הוא משום דאין שליח לדבר עבירה.
ובפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ב', העיר על זה מהא דאיתא במדרש רבה פרשת נח פרשה ל"ד סי' י"ג, דיליף שם רבי חנינא הלכות בני נח מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ויליף מזה דבן נח חייב בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה, וכן על ידי שליח. ופירשו ביפה תואר ובמתנות כהונה שם, דהיינו שאם שלח שליח להרוג, אע"פ שבישראל בכה"ג אינו חייב משום דאין שליח לדבר עבירה, בבן נח חייב. ומבואר שבבן נח יש שליחות לדבר עבירה, וא"כ איך חשב פרעה להפטר מדין אשלד"ע. [וי"ל בפשיטות דרק פרעה טעה לומר כן שלא יענש משום דאין שליח לדבר עבירה, ואין זה אמת].
ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה (א טז)
במדרש רבה פרשה א' סי' י"ד, למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות, כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו ויפרע מהן. וביפה תואר פירש, דהטעם שסבר פרעה שלא יענש על זה, הוא משום דאין שליח לדבר עבירה.
ובפרשת דרכים דרך האתרים דרוש ב', העיר על זה מהא דאיתא במדרש רבה פרשת נח פרשה ל"ד סי' י"ג, דיליף שם רבי חנינא הלכות בני נח מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ויליף מזה דבן נח חייב בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה, וכן על ידי שליח. ופירשו ביפה תואר ובמתנות כהונה שם, דהיינו שאם שלח שליח להרוג, אע"פ שבישראל בכה"ג אינו חייב משום דאין שליח לדבר עבירה, בבן נח חייב. ומבואר שבבן נח יש שליחות לדבר עבירה, וא"כ איך חשב פרעה להפטר מדין אשלד"ע. [וי"ל בפשיטות דרק פרעה טעה לומר כן שלא יענש משום דאין שליח לדבר עבירה, ואין זה אמת].
◆ ◆ ◆
והנה בתומים סי' ל"ב סק"ב משמע דהך דינא דיש שליחות לדבר עבירה בדיני בני נח, היינו בכל ז' מצוות בני נח, וכן כתבו בקהלת יעקב למהרי"י אלגאזי זצ"ל והחיד"א בדברים אחדים דרוש י"ג בשם מוהר"ר חנון זצ"ל. ולפי זה צ"ל ג"כ דיש שליחות לגוי מגוי, ורק מגוי לישראל או לישראל מגוי אין שליחות, וכשיטת המשאת בנימין בסי' צ"ז, וכן הוכיח מכאן בארעא דרבנן מערכת א' סי' ה'.
אמנם בפרשת דרכים שם כתב, די"ל דדוקא ברציחה נתרבה דחייב ע"י שליח, דהוי גזה"כ מדכתיב "האדם באדם" היינו על ידי אדם אחר, והטעם דרק רציחה נתרבתה, משום דהיא חמורה יותר, אבל בשאר העבירות אין שליח לדבר עבירה גם בב"נ. וזה כמו שמצינו גם בישראל, שיש עבירות שנתחדש בהם שליחות לדבר עבירה, היינו מעילה וטביחה ומכירה. וכעי"ז לחד תירוצא בגמ' בקידושין מג. לדעת שמאי הזקן, דרק ברציחה יש שליחות לדבר עבירה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון, [ולפי זה לא קשה מהא דאין שליחות לנכרי, דשאני הכא שנתרבה בפירוש לשליחות].
אכן באחיעזר ח"ג סי' ל"ז והאדר"ת בספרו סדר פרשיות פרשת נח (ט ו בסו"ד) ובקהלות יעקב כתובות סי' ל"ח [וכ"כ לצדד בספר שרש ישי לרבי יהודה שמואל אשכנזי זצ"ל מערכת א' סי' קט"ו], כתבו לפרש באופ"א, דיסוד החיוב בב"נ שהרג ע"י שליח, אינו מדין "שליחות", אלא מדין "גרמא", דהיינו כמו שנתרבה ב"נ לחיוב על רציחה גם באופן שרק גרם כגון שהניחו ברעב עד שמת וכמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ד ועי' במדרש שם, ה"נ בשליחות דזה ג"כ נחשב גרמא. ובאמת גם בישראל אסורה גרמא ברציחה וכמ"ש הרמב"ם רוצח פ"ב ה"ב, אלא דאין על זה חיוב, ובב"נ כל מה שאסור, ממילא איכא עליו חיוב מיתה, שהרי ב"נ חייב מיתה על כל מצותיו דאזהרתן זו היא מיתתן ולאו דוקא ברציחה.
והנה התומים שם הקשה איך יתכן שב"נ חייב על שליחות להרוג וישראל פטור, נימא "מי איכא מידי דלבני נח אסור ולישראל שרי", וכתב ליישב עפי"ד התוס' סנהדרין נט. ד"ה ליכא, שבדבר שגם לישראל אסור אע"פ שהוא פטור לא שייך בזה "מי איכא מידי", וה"נ איכא איסורא. ולהפירוש דהוי מדין "גרמא", הרי הדבר פשוט, משום דגם בישראל איכא איסורא על גרמא ברציחה וכנ"ל. אכן להפירוש דהוי מדין "שליחות", צ"ל ג"כ דכיון דאמרינן בקידושין מג. דאע"פ שאין שליח לדבר עבירה מ"מ בדיני שמים חייב, חשיב דאיכא איסורא, וצ"ע בזה. אמנם באמת נראה דלהצד דהוי מדין שליחות, מעיקרא לק"מ, דבאמת החיוב של הנכרי הוא מדין רציחה גמורה, דכיון שיש שליחות לדבר עבירה ממילא חשוב כמו שהוא הרג בעצמו, ועל זה גם ישראל חייב, ומה שישראל ששלח פטור, היינו משום דבדיני ישראל אשלד"ע ולא הוי שליח ולא מתייחסת הרציחה למשלח, [וגם בישראל היכא דיש שלד"ע, כגון כשהיה השליח שוגג, יתחייב המשלח], וק"ל.
ונראה לומר נפק"מ בין השיטות, האם החיוב מדין "שליחות" או מדין "גרמא", היכא שביטל המשלח שליחותו שלא בפני השליח לאחר ששלח אותו, דשליחות ליכא, אבל גרמא איכא. אמנם לכאורה זה אינו, דגם מדין שליחות לא מועיל ביטול השליחות שלא בפניו אלא בגט וכיו"ב דבעינן כח המשלח, ולא בכה"ג דהוי שליחות על המעשה גרידא. עוד יש לדון נפק"מ בבן נח שהרג ישראל ואח"כ נתגייר, שמבואר בסנהדרין עא: שלא נפטר מחיובו כיון דאילו הרג השתא נמי מחייב, ומעתה יש לדון איך הדין אם הרג ישראל ע"י שליח האם יפטר מחיובו, ונראה דזה תלוי, דאם החיוב הוא משום גרמא, הרי אילו עבד השתא לא מיחייב דבישראל אין חיוב על גרמא, אבל אם הטעם משום דבב"נ נתחדש שליחות, א"כ חיובו הוא מדין רציחה גמורה דמתייחס המעשה להמשלח, והוי כמו שהרגו ממש, ואילו היה רוצח השתא ג"כ היה מתחייב, ואע"ג דאילו עביד השתא ע"י שליח היה פטור, היינו משום דלא היתה חלה השליחות דבישראל אין שליח לד"ע, אבל בזה כיון דהשליחות היתה בעודו נכרי וחלה השליחות, הוי כמו שרצח ממש, והרי אילו היה רוצח עכשיו היה חייב, ועי'.
◆ ◆ ◆
עכ"פ לפי"ד הפרשת דרכים והאחרונים העומדים בשיטתו, דהא דב"נ חייב ע"י שליח הוי דין דוקא ברציחה, יש לומר דכיון דהכא השליחות היה להרוג אותם בעודם עוברים, ובאיסור הריגת עובר לב"נ מסתפק המנ"ח במצוה רצ"ו האם גדרו כדין רציחה או כדין שאר איסורי ב"נ, ונפק"מ האם ב"נ הרודף אחר העובר ניתן להצילו בנפשו, וא"כ אם נאמר דהוי כעבירה אחרת ניחא, דבשאר עבירות גם לב"נ אין שליח לדבר עבירה. וכן מיושב אי נימא דהוי מדין גרמא, דאפשר דדוקא ברציחה איכא איסור בגרמא, אבל בעוברים אין איסור בגרמא, ומיושבת הערת הפרשת דרכים הנ"ל מ"ט חשב פרעה להפטר מדין אשלד"ע.
