מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל (טו כב)
ביבמות עג: ילפינן מהאי קרא, דאפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, שאין איסור לאכול בכור בעל מום בטומאה. והקשו במושב זקנים מבעלי התוס' הרי איכא איסור לאכול גם חולין טמאים, כדאמרינן "והתקדשתם והייתם קדושים" מכאן אזהרה לאכול חולין בטהרה.
והנה דרשא זו של והתקדשתם והייתם קדושים הביאו ג"כ התוס' בחולין ב: ומקור לימוד זה הוא מתנא דבי אליהו סא"ר פרשה ט"ז "והתקדשתם והייתם קדושים, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חוליו בטהרה", ועי' בתרגום יונתן משפטים (כב ל) עה"פ ואנשי קודש תהיון לי "ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי". והנה בפשוטו דין אכילת חולין בטהרה הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אך מקושיית בעלי התוס' כאן משמע שפירשו שהוא מן התורה ממש, ועי' במקדש דוד טהרות סי' מ"א סק"א שהביא דברי רש"י בחולין לה. דהוי פלוגתא האם האיסור לאכול חולין בטומאה הוא מן התורה או מדרבנן, וכיון שם לקושיית המושב זקנים מהא דהכא דהטמא והטהור יאכלנו, שמבואר דמותר לאכול חולין טמאים.
ותירצו במושב זקנים שם, דדין אכילת חולין בטהרה היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה, אבל לא בבשר, ע"כ. והנה מבואר מדבריהם חידוש גדול שגדר האיסור של אכילת חולין בטהרה הוא משום סרך תרומה, ולכן נוהג דוקא במה שיש בו תרומה. אמנם בתוס' בחולין שם מבואר להדיא דלא כן, שכתבו בהא דאמרינן שם שטמא שוחט בחולין, דאפילו אם נאמר שאסור לאכול חולין בטומאה מ"מ חזי ליה בימי טומאתו, הרי שגם בבשר איכא הדרשא ד"והתקדשתם" שאסור לאכול חולין בטומאה, ודלא כדברי המושב זקנים הנ"ל.
ולכאורה יש לדון ליישב דהנה באכילת בכור איכא מצוה, ובבכורות כו: נראה שגם בכור בעל מום איכא מצוה באכילתו, דתנן שם שמצוה לאוכלו בתוך שנתו, עי"ש. ומעתה יש לומר דהאיסור לאכול חולין בטומאה נאמר דוקא בסתם חולין שאין מצוה באכילתן, אבל היכא דאיכא מצוה באכילה, המצוה עדיפא מהאיסור של אכילת חולין בטומאה, ועי'. [אמנם עי' מהרי"ט אלגאזי רפ"ד דבכורות שהאריך האם מצות אכילת בכור בע"מ בתוך שנתו היא מה"ת או מדרבנן].
בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל (טו כב)
ביבמות עג: ילפינן מהאי קרא, דאפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, שאין איסור לאכול בכור בעל מום בטומאה. והקשו במושב זקנים מבעלי התוס' הרי איכא איסור לאכול גם חולין טמאים, כדאמרינן "והתקדשתם והייתם קדושים" מכאן אזהרה לאכול חולין בטהרה.
והנה דרשא זו של והתקדשתם והייתם קדושים הביאו ג"כ התוס' בחולין ב: ומקור לימוד זה הוא מתנא דבי אליהו סא"ר פרשה ט"ז "והתקדשתם והייתם קדושים, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חוליו בטהרה", ועי' בתרגום יונתן משפטים (כב ל) עה"פ ואנשי קודש תהיון לי "ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי". והנה בפשוטו דין אכילת חולין בטהרה הוא רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אך מקושיית בעלי התוס' כאן משמע שפירשו שהוא מן התורה ממש, ועי' במקדש דוד טהרות סי' מ"א סק"א שהביא דברי רש"י בחולין לה. דהוי פלוגתא האם האיסור לאכול חולין בטומאה הוא מן התורה או מדרבנן, וכיון שם לקושיית המושב זקנים מהא דהכא דהטמא והטהור יאכלנו, שמבואר דמותר לאכול חולין טמאים.
ותירצו במושב זקנים שם, דדין אכילת חולין בטהרה היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה, אבל לא בבשר, ע"כ. והנה מבואר מדבריהם חידוש גדול שגדר האיסור של אכילת חולין בטהרה הוא משום סרך תרומה, ולכן נוהג דוקא במה שיש בו תרומה. אמנם בתוס' בחולין שם מבואר להדיא דלא כן, שכתבו בהא דאמרינן שם שטמא שוחט בחולין, דאפילו אם נאמר שאסור לאכול חולין בטומאה מ"מ חזי ליה בימי טומאתו, הרי שגם בבשר איכא הדרשא ד"והתקדשתם" שאסור לאכול חולין בטומאה, ודלא כדברי המושב זקנים הנ"ל.
ולכאורה יש לדון ליישב דהנה באכילת בכור איכא מצוה, ובבכורות כו: נראה שגם בכור בעל מום איכא מצוה באכילתו, דתנן שם שמצוה לאוכלו בתוך שנתו, עי"ש. ומעתה יש לומר דהאיסור לאכול חולין בטומאה נאמר דוקא בסתם חולין שאין מצוה באכילתן, אבל היכא דאיכא מצוה באכילה, המצוה עדיפא מהאיסור של אכילת חולין בטומאה, ועי'. [אמנם עי' מהרי"ט אלגאזי רפ"ד דבכורות שהאריך האם מצות אכילת בכור בע"מ בתוך שנתו היא מה"ת או מדרבנן].